1. בפני בקשת המשיבות לפסיקת הוצאות לטובתן, לאחר שבקשה לסעד זמני שהוגשה כנגדם נמחקה לבקשת המבקש, ערב המועד שנקבע להגשת הסיכומים בבקשה.

2. בתמצית, המבקש עתר למתן צו מניעה זמני, לפיו ייאסר על משיבה 1 להימנע מלהתקשר בהסכם למכירת שני מגרשים בטירת הכרמל למשיבה 2 ו/או עם כל גורם אחר שאינו המבקש. זאת, כך נטען, בשל הסכם שנחתם בינו לבין משיבה 1 ביום 18.03.13, במסגרתו הוא זה שרכש את הזכויות המגרשים.

3. יצוין, כי התביעה והבקשה לסעד זמני הוגשו תחילה בבית המשפט המחוזי בחיפה, וביום 21.12.20, נעתר בית המשפט (כב' השופטת אילת דגן) לבקשה והורה על צו מניעה ארעי כפי שהתבקש. בהמשך, הועבר ההליך לבית משפט זה, ביום 10.01.21, ולאחר שהוגשה תשובת המשיבות לבקשה למתן צו מניעה זמני, ביום 10.03.21, נקבעה הבקשה לדיון.

4. בדיון שהתקיים ביום 7.04.21 שבו ב"כ הצדדים על טיעוניהם, נחקרו המצהירים, ובתום הדיון נקבע כי המבקש יסכם בכתב עד ליום 9.05.21, והמשיבים יסכמו בתוך 30 יום לאחר מכן. כאמור, בערב המועד שנקבע להגשת סיכומי המבקש, הוא עתר למחיקת בקשתו. זאת לטענתו, בשל כך כי רק בדיון נודע לו מפי מר וייספיש, המצהיר מטעם משיבה 1, כי העסקה למכירת המגרשים ממשיבה 1 למשיבה 2 השתכללה והסתיימה ברישום, הגם, שפרט לאישור זכויות מהמנהל הדבר לא זכה לתימוכין ראייתיים. לטענת המבקש, אמנם זכותו גוברת על זכות משיבה 2, בין היתר בשל אי התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אך בנסיבות אלו שמשיבה 1 איינה רשומה עוד כבעלת זכויות במגרשים, התייתרה הבקשה. לפיכך, כאמור, הוא עתר למחיקת הבקשה, ללא צו להוצאות תוך השבת הערבויות והביטחונות שהופקדו על ידו כתנאי למתן הסעד הארעי שניתן.

5. מנגד, המשיבות עתרו לחיוב המבקש בהוצאות כבדות במיוחד. הן הצביעו על כך, שלפי ההסכם בין משיבה 1 למבקש, ההסכם היה על תנאי, כשהמבקש נדרש לבנות על גבי המגרשים המעמד של בר רשות כדי לאפשר את המכירה לאחר סיום הבנייה. דא עקא, שגם בחלוף שמונה שנים, הוא לא עמד בהתחייבותו. בנוסף, הן הצביעו על כך שההסכם קבע כי המבקש לא יוכל לעתור לסעדים כלשהם שאינם כספיים, זמנים או קבועים, עובדה שהמבקש העלים מבית המשפט. נטען גם, כי העובדה שהמכירה למשיבה 2 הסתיימה והיא מעשה עשוי, הייתה ידועה אף היא למבקש, שכן עורכי דינה של משיבה 1 יידעו בכך את עורכי דינו של המבקש. גם בחקירתו בבית המשפט, אישר המבקש כי ידע על העסקה בין המשיבות לפני חודשים ארוכים, ואף על פי כן הוא לא נקט בהליך כלשהו. לדברי המשיבות, ההליך בו נקט המבקש נועד להפעיל לחץ על המשיבות במסגרת המשא ומתן ביניהם ובכך הוא גרם נזק לשמן הטוב ולהוצאות כבדות במיוחד. לפיכך, עתרו המבקשות לחיובו של המבקש בהוצאות שלא יפחתו מ-50,000 ₪.

6. בתשובה שהגיש המבקש, הוא ציין כי המשיבות סרבו לחשוף בפני בית המשפט את מלוא ההסכמים ביניהן, וגם כיום רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לעסקה הנטענת. דרך התנהלות זו אפיינה את המשיבות לאורך כל הדרך, ובשל כך במועד הגשת הבקשה הוא לא ידע האם אכן נערכה עסקה נוגדת בין המשיבות, והוא בוודאי לא ידע כי היא השתכללה ברישום, דבר שגם היום אינו ברור ומעלה תהיות רבות.

7. לאחר העיון בבקשה, בתשובה ובתגובה, אני סבור כי אכן יש לפסוק הוצאות לטובת המשיבות, אך זאת במשורה רבה.

8. סוגית פסיקת הוצאות מוסדרת כיום בתקנות 151 עד 167 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט -2018 (להלן: "התקנות"). הכלל שנקבע הוא, כי בתום דיון על בית המשפט לפסוק הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות (תקנה 152).

9. מושכלות יסוד הן, כי בעל דין זכאי להוצאות, גם אם הצד שכנגד בחר לחזור בו מההליך בו נקט, בטרם הגיע לכלל הכרעה. שכן, הגשת ההליך וניהולו עד השלב בו הוא הופסק, חייבו את הצד שכנגד להזדקק לשירותים משפטיים שדורשים הוצאה כספית (ראו: ת"א (מחוזי-מרכז) 9126-11-10 לנגוצקי נ' רציו חיפושי נפט (1992) – שותפות מוגבלת (פורסם בנבו, 23.03.15)). ככלל גם, יש לפסוק הוצאות על פי העיקרון שהצד הזוכה לא ייצא בחסרון כיס בשל ההליך שנאלץ לנהל (ראו למשל: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005)).

10. במסגרת שיקול הדעת לעניין גובה ההוצאות, יש לאזן בין הגנה על זכות הקניין של הצד שזכה בדין והצורך לשפותו על הוצאותיו ועל הבטחת זכות הגישה לערכאות (תקנה 151(ב)), ויש לתת את הדעת על המשאבים שנדרשו בעלי הדין להוציא, על ניהול ההליך והתנהלות בעלי הדין (תקנה 151).

11. ואכן, במקרה זה, יש לתת את הדעת במסגרת פסיקת ההוצאות לכך, שאכן יש ממש בטענת המבקש כי משיבה 1, ולמצער כך הייתה ההתרשמות מעדות המצהיר מטעמה, כיסתה יותר מטפחיים על כל טפח שגילתה. העובדה כי ב"כ משיבה 1 מייצג גם את משיבה 2, , וכך גם התייצב לדיון, וגם משיבה 2 עותרת לפסיקת הוצאות, כשמאידך, לא התייצב מצהיר מטעמה, מחזקת התרשמות זו. מבלי לקבוע מסמרות בדבר יצוין, כי גם הטענה בדבר נזק כתוצאה מצו המניעה תמוהה בשים לב לכך כי לטענת המשיבות, לא הייתה לצו כל נפקות בשים לב שהוא היה מופנה רק למשיבה 1, וזו כבר השלימה את מכירת המגרשים למשיבה 2. התמהמהות המשיבות בהגשת תשובתן לבקשה גם היא מחזקת מסקנה זו.

12. לצד זאת, יש צדק בטענות המשיבות לגופו של עניין, בכלל זה בפרט, השיהוי הבלתי מוסבר, והסעיף בהסכם ביניהם במסגרתו הסכים המבקש לוותר על האפשרות להגיש בקשה לסעד זמני.

13. ואולם, כמו כן, יש לתת את הדעת להוראות תקנה 155 הקובעת כי "בית המשפט יפסוק הוצאות משפט, ובלבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצירף מסמכים התומכים בכך". (ראו למשל: ת"א (מחוזי-ת"א) 9886-02-21 ארגון העיתונאים בישראל בע"מ נ' מועצת העיתונות בישראל (פורסם בנבו, 10.05.21)). ולכן, אין לפסוק הוצאות אלא בשים לב לתשובה שהוגשה, הדיון שהתקיים, מתוך הנחה שהוצאות מינימאליות בוודאי היו, ובשים לב להערות שלעיל באשר להתנהלות הצדדים.

5129371

5467831314. לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, אני מחייב את המבקש לשלם למשיבה 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪.

15. באשר להשבת הערבויות והביטחונות יצוין, כי אמנם על פניו לא נגרם נזק למשיבות כתוצאה מהצו שניתן בשים לב לטענה בדבר השלמת המכירה. ברם, בהתאם לתקנה 101 לתקנות, למשיבות עומדת הזכות להגיש תביעה או בקשה לפיצויים בשל נזק שנגרם עקב מתן הסעד הזמני, בתוך תשעים ימים ממועד פקיעת הסעד הזמני, היינו יום 6.05.21. בחלוף התקופה, ככל שלא תוגש תביעה או בקשה כאמור, יושבו הערבויות למבקש.

ניתנה היום, כ' סיוון תשפ"א, 31 מאי 2021, בהעדר הצדדים.