1. התביעה שבפניי הוגשה לבית משפט השלום בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות. התביעה בראשיתה הוגשה נגד 11 גופים ממשלתיים וציבוריים שונים. ביום 4.2.21 הוגשה בקשה לתיקון התביעה להוספת נספחים כך שהתביעה תצומצם כנגד ארבעה נתבעים ובהם מדינת ישראל, ממשלת ישראל, משרד הבריאות, משטרת ישראל ולשכת הפרסום הממשלתית.
2. התביעה המתוקנת (והמקורית) הינה לחיוב הנתבעות בסך של 25,000 ₪, כך שלתובע 1 ישולם סך של 15,000 ₪ ולתובע 2 סך של 10,000 ₪. בתביעה נטען כי התובעים הינם אזרחי ישראל, תושבי שכונת רוממה, המאוכלסת בלשונם "בתושבים חרדים". הנתבעות בעלות סמכות לתקן תקנות והגבלות תנועה מכוח הסמכות שניתנה להם, כאשר נתבעת 3 משרד הבריאות הינה הגורם הממשלתי המיישם את העברת המידע אודות ההגבלות לציבור ומשטרת ישראל תפקידה לאכוף את הפרת הצו שניתן בהקשרו של נגיף הקורונה. לטענת התובעים, בעטיים של מחדלי הנתבעים נגרמו לתובעים בלשונם –
   " נזקים ישירים ופגיעה בזכויות התובעים (כגון הפרת חופש התנועה, אפליה וכו' וכן מחדלי תת הפרסום המופנה לאמצעי התקשורת הנהוגים במגזר החרדי... מחדלים שגרמו להגבלות על התובעים, פגיעה בזכויותיהם ואף בקשר סיבתי ברור וישיר להידבקותו של התובע 1 (באופן שהצריך היזקקות למחולל חמצן ואף אשפוז) ובני משפחתו בנגיף הקורונה), שהרי הפורום הנאות הוא בית משפט השלום שכן, הסעד המבוקש הינו העילה והסעדים המבוקשים הינם כספיים ולא סעדים מינהליים (לנוכח סכום התביעה בית משפט לתביעות קטנות)".

טענות הצדדים-

1. התובעים פתחו בפירוט התקנות הרלבנטיות, בענין הגבלת פעילות ואזור מוגבל שהיו בתוקף ביולי 2017, ופירוט החקיקה הרלבנטית והחלטת וועדת השרים מיום 9.7.20 לפיה, החל מיום 10.7.20 למשך שבוע הוחל חוק אזור מוגבל על שכונת רוממה בירושלים. בהתאם לחוק, לטענת התובעים, היה על הנתבעות להביא לידיעת הציבור את עיקרי ההגבלות החלות על האזור. לטענתם, הנתבעות התרשלו בקיום חובותיהן וכתוצאה מכך, "פגעו בזכויות יסוד וגרמו נזקים לתובעים, לבני משפחותיהם, ולציבור".
2. בתביעה מפורטת בה נוסחו מאה סעיפים נטען בין היתר, כי הסגר נאכף רק על חלק מן השכונות, וכי נתבעת 4 הציבה מחסומים וכוחות שיטור בתוך השכונה (בתמיכה צורפה מפת השכונה ומיקומי המחסומים). לטענת התובעים, על אף התלונות, והדרישה להימנע "מאכיפה סלקטיבית וחלקית של הסגר ומחדל הפרסום כנ"ל", הנתבעות לא קיימו את חובתן ו"זרעו בציבור בלבול וחוסר ידיעה... במעשיהם וברשלנותם, הנתבעות 1 עד 3 הפרו ומפרות חובה חקוקה בהקשר של חובת היידוע ודרכי הפרסום וגרמו וגורמות לפגיעה בזכויות התובעים והעלאת התחלואה". הנתבעת 3 נטען הפעילה בצורה רשלנית את סמכותה ופגעה בחופש התנועה של התובעים, בזכות לבריאות ויצרה עוולת מטרד לציבור. אשר לנזק נטען "גרימת נזקים הבלתי ממוניים (וגרמו להידבקותו של התובע 1 ומשפחתו בנגיף, למרות ציות מוחלט לתקנות)".
3. עוד טענו התובעים, כי הנתבעים "גרמו לסטיגמה שלילית של התובעים ומשפחותיהם המשתייכים למגזר החרדי שנתקלים ביחס בלתי הולם (בלשון המעטה) במרחב הציבורי של המדינה וכן גרמו להסתה תקשורתית רחבת היקף וחסרת תקדים... לנוכח הפרת הנתבעות את זכויות היסוד המפורטות וגרימת הנזקים, יש לחייבן בפיצויים מוגדלים. הדברים אמורים במיוחד כלפי נתבעת 4". בכתב התביעה צוין, כי נתבעות 1 עד 3 לא ביצעו את חובת היידוע והפרסום ו"תושבי השכונה ניזונו משמועות ללא בדל מידע רשמי באופנים עליהם מורה החוק". כלפי התובע 1 הופר בעצם המחסום המשטרתי חופש התנועה, זאת כאשר הסגר הוטל על חלק מהשכונה ולאור תכתובת עם מפקד המשטרה מיום 10.7.20 (שצורפה וסומנה באות ז'), שוכנעו התובעים "כי מאן דהוא (מסיבות השמורות עמו) סימן בקווים (אדומים) את מיקומי המחסומים בתוככי השכונה על מנת לבודד ולנצור את תושבי השכונה החרדים, ולשחרר את האזור המשרת את האזרחים החילוניים וזאת בחוסר סמכות ובניגוד לחוק". המחסומים הביאו לתוצאה מפלה במסגרתה נדרשו התובעים להציג תעודות מזהות "בעת הילוכם בתוך השכונה". לטענת התובעים, רשלנות הממשלה גרמה לתובעים ולבני משפחותיהם חוסר וודאות וקבלת קנסות באופן בלתי חוקי.
4. בסעיפים 91 עד 92 בעמ' 13 עד 14 לכתב התביעה נטען כי דרישת ההזדהות גרמה לפגיעה בזכות הפרטיות של התובעים, בסעיפים 93 עד 98 נטען לאפליה אסורה אך על יסוד מקום מגורים, ובעמ' 16 בסעיפים 99 עד 102 נטען לעוולת מטרד הציבור ועוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין תוך הפניה לסעיף 42 לפקודת הנזיקין והתבקש לייחס לנתבעות התרשלות בקיום חובתן על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. בסעיף 103 עד 105 נטען לפגיעה באוטונומיה של התובעים ובני משפחותיהם ובסיפא לכתב התביעה – "105. מכל הסיבות יחד וכל אחת לחוד, יבקשו התובעים לחייב את הנתבעות יחד וכל אחת לחוד בפיצוי משמעותי והולם בנסיבות הענין".
5. בבקשה מיום 7.4.21 עתרה המדינה לסילוק התביעה על הסף. במסגרת הבקשה נטען כי בסעיף 92 לכתב התביעה אוזכר הליך שנדון בפני בית משפט הגבוה לצדק בענין בג"צ 659/21 שעניינו טענות דומות עד זהות ואילו הנטענות בתביעה זו בכל הקשור לשיקול הדעת בפרסום ההגבלות על ידי הממשלה. נטען כי תביעת התובעים מתבססת "על פרשנות מוטעית של סעיפי החוק והתקנות הרלבנטיים", כך ההפניה לקיומה של חובת פרסום כאמור בסעיף 13 לכתב התביעה, שעה שהפרסום נתון לשיקול דעתה של הממשלה. נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף כיוון שמדובר בטענות הטעונות הוכחה שברפואה ובהעדר חוות דעת רפואית, דין התביעה להידחות. נטען כי התובעים אינם מצביעים על נזק ממשי אשר נגרם להם כתוצאה מהתנהלות המדינה. כן נטען כי לא ניתן לתקוף החלטות מינהליות במסווה של תביעה נזיקית, תוך הפניה לסעיף 18 לכתב התביעה.
6. בתמצית, לטענת נציגת הפרקליטות בשם הנתבעים, התובעים מנסים לתקוף את מדינ,יות הממשלה בנוגע להתנהלותה והתמודדותה עם מגפת הקורונה כאשר עמדת המדינה כי פסיקות בג"צ הן בבחינת מעשה בי דין המקים השתק פלוגתא ומניעות גם בערכאה אזרחית דיונית.
7. התובעים בתגובה מנומקת טענו, כי אין לסלק את התביעה על הסף כיוון שלדעתם אין מדובר בעניינים שבמומחיות רפואית וכי בתביעות קטנות מקובל לדון גם בהעדר הוכחות. התובעים לדעתם הצביעו על נזקים ישירים והפרת זכויות קונקרטיות וקשר סיבתי ברמה הנדרשת להוכחה במשפט אזרחי. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים. כתב הגנה מנומק מטעם הנתבעים הוגש והצדדים זומנו לדיון.

דיון -

1. בדיון שקוים ביום 20.7.21 הופנו התובעים לסכום הנתבע, שכומת על ידם (ר' שורות 9 עד 13 בעמ' 2 וכן שורות 9 עד 10 בעמ' 3). בהחלטה שניתנה במעמד הצדדים, לאור העדר ראיות נוספות, התבקשו הצדדים לסכם את טענותיהם טרם מתן פסק הדין.
2. ואולם, לאחר הגשת סיכומי הנתבעת עתרו התובעים- "בבקשה מתוקנת לתגובה על סיכומי הנתבעת". בהחלטה שניתנה הופנו התובעים שיש להיזקק לתגובת הנתבעים. טרם קבלת התגובה הוגשה "הבהרה ותיקון לבקשה למתן רשות תשובה". הנתבעים בתגובה ביקשו לדחות את בקשת התובעים ולחייבם בהוצאות בשל למעשה הרחבת החזית. תגובת התובעים להחלטה המדברת בעדה, מיום 18.10.21, התקבלה ביום 22.10.21 ובמסגרתה ביקשו התובעים לשוב ולאפשר להם "לסכם את תביעתם בכלל הנושאים", זאת הגם שכאמור הוגש על ידם סיכום טענות מפורט הכולל חמישה עשר עמודים לרבות הנספחים.
3. החלטה מפורטת ניתנה גם בימים 31.10.21 כאשר בהחלטה נקבע בין היתר כי -

"...לצד כתבי הטענות שנוסחו כדבעי על ידי התובעים, התביעה דנן, טעונה הוכחה. לאור החלופות שהוצעו על ידי התובעים בשלב זה, אני סבורה כי על מנת למצות הדיון שקוים [לאור הנטען], ראוי לזמן הצדדים לישיבה נוספת שתקבע כישיבת הוכחות ולאפשר לתובעים להוכיח ולבסס, בהתאם לנטלי הראיה, את עילות התביעה כפי שנוסחו על ידם. בתום הדיון יסכמו הצדדים בעל פה טענותיהם תוך הפניה לסיכומים שהוגשו על ידם...".

1. כבר בפתחה של ישיבת ההוכחות שקוימה בפניי התבקשו התובעים, לאור העובדה שהתייצבו לישיבת ההוכחות מבלי זימון עדים נוספים או הגשת ראיות נוספות מטעמם, למקד את הנטען בהצגת הוכחות לסכום התביעה הנתבע, בשים לב לסעדים המנוסחים בכתב התביעה. בתום ישיבת ההוכחות, שבו התובעים והפנו לכתב התביעה ולסיכום הטענות ועמדו על חיוב הנתבעים בסכום הנתבע. באת כוח הנתבעים מנגד עתרה לדחיית התביעה בהעדר הוכחה ובהעדר זכאות לפסיקה על פי דין.
2. טרם מתן פסק הדין, שבו התובעים וביקשו להפנות את תשומת ליבו של בית המשפט לכתב התביעה המתוקן שהוגש וכן ביקשו לסרוק אסמכתא לתיק הכוללת: אישור עוסק פטור על שמו של התובע 1 וחשבונית המעידה על תשלום בגין שכירות עמדה לחודשים יולי ואוגוסט 2020.
3. לאור מועד הגשת הבקשה ניתנה החלטה לפיה פסק הדין יינתן כמתחייב על יסוד כתב התביעה המתוקן. באשר לבקשה לצירוף ראייה נוספת בתום ישיבת ההוכחות, תינתן שהות של שבוע ימים למשלוח תגובה ובהעדרה תינתן התייחסות בגוף פסק הדין.

הכרעה

1. שעה שנשמעו הצדדים והוגשו על ידם הראיות התומכות לטענתם בסכום הנתבע, בשלה העת למתן הכרעה בתביעה המנוסחת אמנם בהרחבה ובפירוט, אך בסופו של יום אינה מבססת את התשתית הראייתית המתחייבת להוכחת התביעה ולזכיה ממילא בדין, קרי בסכום הנתבע.
2. מן הכלל אל הפרט, התובעים שטחו את מסכת התביעה באופן נרחב המשתרע כאמור על פני עמודים רבים. התרשמתי כי התובעים אכן סבורים, כי יש פנים לתביעתם. ואולם, בסופו של יום, עניינה של תביעה זו- הנסמכת על טענה לנזקים שנגרמו לכאורה לתובעים כתוצאה מהחלטות רשויות המדינה, אגב ההתמודדות עם נגיף הקורונה, SARS-COV-2 ואכיפת מגבלות שונות בעטיו בשכונתם- הינה דרישה לחיוב כספי של הנתבעים ביחד ולחוד. התביעה כומתה על ידי התובעים בסך כולל של 25,000 ₪: 15,000 ₪ לתובע 1 ו-10,000 ₪ לתובע 2.
3. כבר בפתיחה של הגנת הנתבעים, טענה נציגת הפרקליטות הגב' רחל אמיר, כי טענות התובעים הם למעשה תקיפה עקיפה של מדיניות משרדי הממשלה השונים, ולכן יש לדחות את התביעה, שכן ככל שחפצו התובעים לתקוף החלטות אלה, היה עליהם להגיש עתירה לבג"צ, אשר הוא המוסמך לבקר החלטות ממשלה. בנוסף, ציינה אף תלויה ועומדת לדיון בפני בג"צ עתירה שמספרה 659/21 ראש עיריית בית"ר עילית ויו"ר פורום הערים החרדיות נ' לשכת הפרסום הממשלתית (נבו 10.03.2021)‏‏ , באותה עתירה טענה באת כוח הנתבעים, טענות זהות לאלו הנטענות במסגרת תביעה זו. יוער כי עתירה זו קבועה לדיון וטרם הסתיים בירורה.
4. מנגד הפנה בית המשפט את התובעים פעם אחר פעם לחובת הוכחת התביעה וסכום התביעה, בהיותה תביעה כספית. כל זאת לאור הכלל, לפיו כאשר מדובר בתביעה כספית המושתת על עילה נזיקית, הרי שלצורך הוכחת הנזק הנתבע, על התובע להוכיח, את היקפו ומידתו של הנזק שנגרם לו (תיחום הנזק), ובשלב השני, את שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שנגרם לו (כימות הנזק) (ר' ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, [פורסם בנבו] (6.2.2006)).
5. ביתר שאת ולאור הטענה שהועלתה בסיכום טענות התובעים להעדר כימות הנזקים, מוטעם, כי אין הכרח כי הוכחת הנזק תיעשה דווקא באמצעות סוג ספציפי ומסוים של ראיות. שכן עפ"י הפסיקה – "האפשרות להעריך את הנזק, גם אם מדובר בנזק שניתן לייחס לו ערך כספי מדויק, יכולה להיעשות באמצעות מגוון רחב של ראיות, כנגזרת של נסיבות העניין הספציפי – החל מחוות דעת מומחים השמים את הנזק; דרך קבלות; וכלה בעדויות אובייקטיביות אחרות של אדם שאיננו הניזוק עצמו (השוו למשל לע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, מז(3) 23, רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדין [פורסם בנבו] (10.09.2017)". כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו .
6. ולכן, לאור עילות התביעה, המנויות כאמור בכתב התביעה המפורט, נדמה כי אין מנוס טרם דיון בעילות התביעה בנוסחן בכתב התביעה, להתייחס למסכת העובדות המתוארת על ידי הצדדים, שהיוותה רקע להגשת התביעה.
7. מסכת התביעה מתייחסת להתפרצות נגיף הקורונה המכונה SARS-COV-2, אשר החל להתפשט ברחבי העולם על פי הודעת ארגון הבריאות העולמי ביום 31.12.19. שעה שהתפשטות הנגיף הוכרזה כפנדמיה, נערך גם משרד הבריאות במדינת ישראל להתמודדות ומניעת התפשטות הנגיף ברחבי המדינה. בהיבט המשפטי ביום 27.1.20 הוכרז נגיף הקורונה והמחלה הנגרמת בעטיו כמחלה מדבקת מסוכנת על פי סעיף 20א לפקודת בריאות העם, 1940, בו נקבע –

"הכרזה על נגיף הקורונה כמחלה מידבקת מסוכנת" – הכרזת שר הבריאות לפי סעיף 20 כי המחלה הנגרמת על ידי נגיף הקורונה היא מחלה מידבקת מסוכנת וקיימת בעטייה סכנה חמורה לבריאות הציבור;".

בהתאם בסעיף 20ה לפקודה נקבע-

קביעת גורם מוסמך וסמכויותיו (תיקון מס' 34)  תש"ף-2020

20ה.  (א)  הגורם המוסמך להטיל קנס מינהלי לפי סעיף 20ג(1) עד (3) הוא שוטר או מפקח שהוא עובד המדינה שנתונות לו סמכויות פיקוח לפי כל דין כאמור בסעיף 25(א)(2) לחוק סמכויות מיוחדות; הגורם המוסמך להטיל קנס מינהלי לפי סעיף 20ג(4) הוא גורם מוסמך כאמור בפסקאות (1), (2) ו-(4) עד (6) בסעיף 25(א) לחוק האמור.

          (ב)  הממשלה רשאית לקבוע בתקנות גורם מוסמך אחר לאכיפת ההוראות האמורות בסעיף קטן (א) מבין הגורמים המוסמכים המנויים בסעיף 25(א) לחוק סמכויות מיוחדות; על קביעת גורם מוסמך כאמור יחולו הוראות סעיף 25(ב) לחוק סמכויות מיוחדות.

          (ג)   לגורם מוסמך כאמור בסעיף קטן (א) ו-(ב) יהיו נתונות הסמכויות האמורות בסעיף 26 לחוק סמכויות מיוחדות, ותחול עליו חובת הזדהות כאמור בסעיף 33 לחוק האמור.

         (ד)  סמכויות כאמור בסעיף זה יופעלו בהתאם למדיניות פיקוח ואכיפה כאמור בסעיף 28ב(א) לחוק סמכויות מיוחדות, והוראות סעיף 28ב(ב), (ג) ו-(ד)(1) ו-(2) לחוק האמור יחולו בשינויים המחויבים לעניין העבירות והעבירות המינהליות לפי סעיפים 20ג ו-20ד.

          (ה)  לשם אכיפת הוראות סעיף 20ג יהיו נתונות לשוטר הסמכויות האמורות בסעיף 27(א)(1) ו-(2) לחוק סמכויות מיוחדות.

1. נציגת הפרקליטות בשם נתבעת 3 ציינה, כי אכן ביום 20.1.20 פרסמו ראשי שירותי בריאות הציבור וראשת חטיבת הרפואה במשרד הבריאות "הנחיות להתמודדות עם תחלואה מנגיף קורונה חדש בסין" שהסתמכו בין היתר על תכניות מוכנות משנת 2003 שהוכנו להתמודדות עם התפרצות נגיף ה- SARS. בין היתר, על פי הוראת מנכ"ל משרד הבריאות, הותקנו תקנות בצו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), התש"ף – 2020. כן תיקנה הממשלה תקנות סמכות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה חדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות), התש"ף -2020. הוראות והגבלות אלה נקבעו על מנת להתמודד עם התפרצות הנגיף כאמור, תוך פעולה לשם הגנה על חייהם ובריאותם של כלל אזרחי ישראל.
2. ביום 3.2.2020 הותקנו, מכוח סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה, תקנות שעת חירום (נגיף קורונה החדש) (אזור מוגבל), תש"ף – 2020. בתקנות נקבע בין היתר –

הכרזה על אזור מוגבל תק' (מס' 3) תש"ף-2020 תק' (מס' 4)  תש"ף-2020

2.       (א)  התפשטה מחלת הקורונה בהיקף נרחב באזור מסוים בישראל, ושוכנעה ועדת השרים כי יש הכרח בהגבלת הכניסה אליו או היציאה ממנו או בהגבלת היציאה למרחב הציבורי של המתגוררים דרך קבע באזור כאמור ובהגבלת הפעלת מקום או עסק בתוך אזור כאמור, כדי למנוע את התפשטות המחלה מחוץ לאזור או בתוך האזור כאמור, רשאית היא, על דעת הממשלה, להכריז על האזור כאזור מוגבל; הכרזה על אזור כאזור מוגבל בשל הכרח בהגבלת הכניסה אליו או היציאה ממנו תבוצע בכפוף לכך שבתקופת תוקפה של ההכרזה תתקיים אספקה נאותה של מצרכים ושירותים חיוניים בתוך האזור; בתקנה זו, "ועדת שרים" – ועדת שרים המורכבת מראש הממשלה, שר הבריאות, שר הפנים, ראש הממשלה החלופי ושר הביטחון, שר הכלכלה, השר לביטחון הפנים ושר האוצר; החלטה על הכרזה על אזור מוגבל תתקבל ברוב קולות, בהסכמת ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי ושר הביטחון.

1. כבר בשלב זה, ברי כי תקיפת עצם חוקיות ההכרזה על שכונות מסוימות כאזורים מוגבלים והטלת סגר מכח הכרזה זו, אף אם מדובר בשכונה בעלת אופי מסוים, כמו גם תקיפת נקיטת מדיניות הסגרים, דינה להידחות.

ראשית, הגבלת תנועת תושבי העיר ופגיעה בחופש התנועה, נדונה והוכרעה בבית המשפט העליון, אגב טענת העותרים, לפיה ההכרזה על העיר בני ברק כעל "אזור מוגבל" נעשתה שלא כדין ו"נועדה אך ורק למנוע הדבקה של תושבי הערים השכנות, אך נעדרת כל התייחסות למניעת הדבקתם של תושבי העיר בני ברק עצמם." בהקשר זה פסק בית המשפט העליון בבג"ץ 2435/20 ידידיה לוונטהל עו"ד נ' בנימין נתניהו ראש הממשלה (נבו 07.04.2020)‏‏, תוך דחיית העתירה, כי-

"ברי כי ההכרזה על העיר בני ברק כאזור מוגבל גוררת שורה של פגיעות בזכויות יסוד כמו חופש התנועה. תכלית המגבלות הקשות שהוטלו על תושבי העיר, היא ברורה - שמירה על בריאותם וחייהם של תושבי העיר וכלל תושבי מדינת ישראל. על פי שיקול הדעת המקצועי והנתונים שעמדו בפני מקבלי ההחלטות - היקף התחלואה בעיר, קצב ההדבקה והצפיפות בעיר - לא היה מנוס מלהכריז על העיר בני ברק כעל "אזור מוגבל", ומכאן שההכרזה נעשתה לתכלית ראויה."

שנית- התביעה דנן הוגשה כתביעה המתבררת בבית משפט השלום בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות. התובעים בחרו לנקוט בהליך זה, אף שמוכרת להם העתירה המתבררת בבית משפט העליון בהקשר ל"תקיפת" מדיניות ההתמודדות עם התפרצות נגיף הקורונה בהקשרו של הציבור החרדי, הנמנה על אזרחי מדינת ישראל. בית המשפט לתביעות קטנות אכן אינו הפורום הנאות לדון בסוגיית תקיפת מדיניות ממשלתית.
שלישית- נכונה בהחלט גם עמדת הנתבעות לפיה, תקיפה עקיפה של מדיניות ממשלתית במסווה של תביעה נזיקית (אף שלא כתביעה קטנה) ראויה לבחינת מדוקדקת, כך בע"א 4914/19 עזבון המנוח עבדל קאדר נאסר ז"ל נ' משטרת ישראל תחנה אזורית לב הגליל צפון (נבו 11.11.2019)‏‏ נדחתה בערכאה הדיונית תביעה אשר עפ"י כותרתה היתה תביעה כספית בשל נזק גוף, כאשר "הלכה למעשה מהווה היא כסות למהותו האמיתית של ההליך" ובאותו מקרה - תקיפת ההחלטה ושיקול הדעת של מח"ש לסגור את תיק החקירה. לשון אחר – במקום לבחור בתקיפה ישירה של החלטת מח"ש ולעתור לבג"ץ בעניין, מבקשים התובעים, בהליך זה, לתקוף בעקיפין את ההחלטה". בית המשפט ציין כי בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין גליק, השימוש בהליך של תקיפה עקיפה מחייב גישה זהירה ומצמצמת".

1. התובעים עמדו על כך שאין מדובר בתקיפת מדיניות ממשלתית, אלא בתביעה נזיקית ובלשונם כאמור "מעשה עשוי שגרם נזקים ישירים ופגיעה בזכויות התובעים (כגון הפרת חופש התנועה, אפליה וכו' וכן מחדלי תת הפרסום המופנה לאמצעי התקשורת הנהוגים במגזר החרדי... מחדלים שגרמו להגבלות על התובעים, פגיעה בזכויותיהם ואף בקשר סיבתי ברור וישיר להידבקותו של התובע 1 (באופן שהצריך היזקקות למחולל חמצן ואף אשפוז) ובני משפחתו בנגיף הקורונה), שהרי הפורום הנאות הוא בית משפט השלום שכן, הסעד המבוקש הינו העילה והסעדים המבוקשים הינם כספיים ולא סעדים מינהליים (לנוכח סכום התביעה בית משפט לתביעות קטנות)". עם זאת, כפי שיפורט להלן התובעים לא הוכיחו תביעתם כמתחייב.

מן הכלל אל הפרט-

1. התובעים טענו כאמור, כי בשל הכרזת אזור מוגבל והצבת מחסומים בשכונת המגורים שלהם, וזאת מבלי פרסום נאות במדיה התקשורתית המקובלת בציבור החרדי נגרמו להם נזקים ישירים מעצם הפרת חופש התנועה ומיצירת האפליה בינם לבין הציבור הכללי. ככלל, "על התובע בתביעת רשלנות בנזיקין… מוטל להוכיח חמשת רכיבים אלה: ראשית, שקיימת כלפיו חובה; שנית, שהחובה הופרה; שלישית, שנגרם לו נזק עקב הפרה; רביעית, שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק וחמישית, מהו היקף הנזק (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח [6], בעמ' 319). בבוא בית-המשפט להכריע בגורלה של תביעה בסוף המשפט, השאלה הראשונה שעליו לשאול עצמו מצויה במישור העובדתי" (ר' ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סולן, נה(4) 898 (2001).
2. בהקשר זה, ציינו התובעים כי לא ידעו כלל על הכרזת שכונת המגורים כאזור מוגבל ולכן נמנע מהם להגיע למקום העבודה. באופן נרחב יותר נטען, כי בשל העדר פרסום במגזר החרדי, אף נמנע מהם להתגונן מפני המגפה ולפיכך, הם תולים בנתבעים את ההדבקות בקורונה של התובע 1, היזקקותו למחולל חמצן ואף לאשפוז, ותוצאתה בהתנהלות הממשלה, תוך הפרת חובה חקוקה כלפיהם ולמזער התרשלות.
3. העילה הראשונה המפורטת בכתב התביעה מתייחסת אפוא להפרת חובה חקוקה היא חובת היידוע ודרכי הפרסום, שנקבעה בתקנות שעת חירום (נגיף קורונה החדש) (אזור מוגבל), תש"ף – 2020 (להלן – התקנות).

בסעיף 2 לתקנות נקבע בין היתר בהקשר זה –

       (ה)  הכרזה על אזור מוגבל או הארכת תוקפה של הכרזה כאמור ייכנסו לתוקף עם פרסומן באתר משרד ראש הממשלה, ויפורסמו ברשומות בסמוך לאחר מכן.

תק' (מס' 3)  תש"ף-2020

          (ו)   בלי לגרוע מתקנת משנה (ה), תובא ההכרזה וההגבלות לפי תקנות 3 ו-3א שיחולו לגבי האזור המוגבל לידיעת השוהים באזור המוגבל באמצעות פרסום בעיתונים, בערוצי תקשורת, באינטרנט, במודעות מודפסות על שלטי חוצות או בכל דרך יעילה אחרת שתבטיח את יידוע הציבור בהיקף הרחב ביותר האפשרי בנסיבות העניין.

1. התובעים טוענים כי העדר פרסום ויידוע נגרם לציבור "בלבול רב". מנגד, הנתבעים טוענים כי המדינה רשאית להביא לידיעת הציבור את עצם ההגבלה "בכל דרך יעילה אחרת שתבטיח את יידוע הציבור" ובמקרה זה גם באמצעות הצבת מחסומים בשכונה עצמה ולאו דווקא, בלשום נציגת הנתבעים, בתליית "פשקווילים" בלוחות המודעות כמוצע על ידי התובעים.
2. על אף טענת התובעים, אין ספק כי במהלך תקופת הקורונה, אשר אנו מצויים עדיין בעיצומה, הוראות התקנות התוו את הדרך בה יש להוציא לפועל דרכי התמודדות עם הנגיף. הוראת התקנה במקרה כזה קובעת אמנם דרכי פרסום ואולם, הסיפא לתקנה מתירה לבחון דרכים יעילות מותאמות ממילא לאזור המוגבל ולשוהים בו. עיון בהוראת תקנה 2(א) לתקנות מעלה כי בלשון התקנות נקבעה דיפרנציאציה המכוונת מלכתחילה לאוכלוסייה עליה עלולות לחול ההגבלות ובלשון התקנה –

" (א1) הכריזה ועדת שרים כאמור בתקנת משנה (א), וראתה כי לצורך השגת מטרות ההכרזה כאמור באותה תקנת משנה אין צורך בהחלת ההגבלות לפי תקנות 3 ו-3א במלואן, וזאת בהתאם לנסיבות הקיימות באזור המוגבל, ובכלל זה השיקולים הבריאותיים, מאפייני התחלואה באזור, יכולת האכיפה, מאפייני האוכלוסייה ומאפייני הרשות המקומית..."

1. במקרה דנן, התרשמתי כי הנתבעים לא הפרו חובתם שכן, הצבת מחסומים באזור המוכרז מהווה, פרט למניעת מעבר חולים מאזור אחד למשנהו, גם דרך פרסום לגיטימית להיות האזור מוגבל בתנועה. בעניין זה, הצבת המחסומים נעשתה באזורים שונים בארץ, המכילים מגוון אוכלוסיות וזאת בהתאם לשיעור החולים מכלל האוכלוסייה המקומית. גם במקרים אלה לא הוכח שהוקצה פרסום ויזואלי נרחב, פרט לפרסום שנעשה באמצעי התקשורת והצבת המחסומים בפאתי האזורים שהוכרזו כ"אזורים אדומים". ונדמה כי אזורים כונו "אדומים" מבלי היזקקות למאפייני האוכלוסייה, אלא בזיקה ישירה לשיעור התחלואה.
2. לא שוכנעתי גם כי התובעים לא היו מודעים כלל למצב התחלואה בשכונת מגוריהם וממילא בנסיבות אלה, ספק אם הצבת מחסום משטרתי המונע תנועה היווה פעולה בלתי צפויה הגורמת נזק כנטען.
3. לסיכום טענותיהם, צירפו התובעים בין היתר מסמך מדיניות מהמכון הישראלי לדמוקרטיה (מיום 26.3.20) שכותרתו: "חרדים לקורונה: התמודדות המגזר החרדי עם מגפת הקורונה והמלצות למדיניות". התובעים טוענים כי בהסתמך על מסמך העמדה, הציבור החרדי בהשוואה לציבור הכללי לא היה חשוף למידע ברשת, קיבל מידע חסר ומוגבל באמצעות העיתונות החרדית "שלא העמיקה בסכנות הצפויות מן הנגיף, המודעות בציבור החרדי לעומק המשבר ומצב החירום היתה נמוכה בהשוואה לאוכלוסיות אחרות פערי המידע הגיעו גם לרמות הגבוהות של מקבלי ההחלטות במגזר החרדי כפי שניתן היה לראות בסרטונים שיצאו מביתו של הרב קנייבסקי".
4. עיון במסמך המדיניות שצורף על ידי התובעים, אכן מרחיב את הדעת ומעלה מספר סיבות כנטען במסמך "לאי הפנמת הדרישות של משרד הבריאות". בין היתר נמנים הטעמים: חשיבות ומרכזיות לימודי הקודש, הקפדה הלכתית, "סיבות הקשורות ביחס אל המדינה", פערי ידע ומידע. עורכי המסמך ביקשו להביא לידיעת מקבלי ההחלטות "מאפיינים וחוזקות של המגזר החרדי" לרבות "רמת ציוד גבוהה... הפצת מידע... רמת אמון גבוהה בקהילה ואמון נמוך ברשויות". ומכאן הוצע כהמלצות מדיניות לפנות למנהיגי קהילות ורבנים מובילים בבקשה לסייע "בהעברת מסרים והגברת הציות של האוכלוסייה הנשמעת למרותם", שיתוף פעולה עם הרשויות לשם הפצת מידע עבור תושבי אותה רשות, הפצת תכנים "באמצעות קמפיין תקשורתי ייעודי". במסמך גם הומלץ "אכיפה, שיטור והרתעה... אמצעים אלה כוללים נוכחות מוגברת, אך גם קנסות במידת הצורך".

יוצא אפוא שנספח ב' לסיכומי התובעים הוא מסמך המדיניות קובע ברורות, כי המידע הועבר לכלל הציבור, אך פערי ידע ומידע נוצרו גם בשל מאפיינים ייחודיים של המגזר. מסמך המדיניות ממליץ על אכיפה ושיטור, הכוללת נוכחות פיזית, על מנת לגרום להפנמה ביישום ההגבלות שנקבעו במדיניות הממשלה לשם הקטנת ממדי המגפה. עורכי המסמך, עליו נסמכים התובעים, מציינים ברורות בראשיתו –

"... הציבור בישראל בכללותו התקשה לעבור מחיי שגרה נינוחה למצב חירום, אך בציבור החרדי המעבר היה מאתגר עוד יותר".

נראה אפוא כי הסתמכות התובעים על טענה כי בשל העדר מידע זמין "ומחדלי תת הפרסום המופנה לאמצעי התקשורת הנהוגים בציבור החרדי כהוראת חוק מפורטת", נגרמו לתובעים נזקים ישירים, לא הוכחה ואף נסתרה במקרה דנן, שעה שעילת התביעה נסמכת בין היתר על נוכחות משטרתית מוגברת בתחום השכונה ושעה שלא הוכח, כי לא היה לתובעים כל מידע אודות מצב התפשטות המגפה בכלל חלקי הארץ ובפרט בשכונת מגוריהם.

1. גם אשר לדרישת הפיצוי בשל הגבלת חופש התנועה - במקרה דנן, הצבת המחסום נעשתה על פי דין, במסגרת סמכותה של משטרת ישראל לאכיפת הגבלת תנועה לאור עליה בגל התחלואה המקומי. לפיכך לא הוכח כי הופרה חובה כלפי התובעים כנטען על ידם ואף לא הוכח שפעולת המשטרה בהקשר זה נעשתה באופן רשלני, אלא אדרבא, הצבת המחסומים מנעה כניסה ויציאה מתחום השכונה, שהוכרזה כאמור כאזור מוגבל בשל שיעור התחלואה כאמור.
2. למעלה מן הצורך, יוער, כי התובעים ביקשו לצרף, מבלי קבלת היתר, בתום ישיבת ההוכחות שנקבעה לאחר שהודע להם בהחלטה ברורה כי עליהם להגיע לישיבת הוכחות מצוידים במלוא ראיותיהם, חשבונית לתשלום בגין השכרת עמדת Open space בחודש אוגוסט אותה שנה. לטענתם, העדר חופש תנועה הביא לכלל העדר יכולת הגעה לעמדת העבודה. עם זאת לצד הקביעה כי הצבת המחסומים, בעטיה נטען לקרות הנזק, הינה פעולה כאמור על פי דין, אין להיזקק ממילא לכימות הנזק במקרה זה, אשר הוגש כאמור שלא במועדו ואף אין בו כשלעצמו כדי להעיד כי זהו אכן נזק ממשי ישיר שנגרם לתובעים במקרה זה.
3. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת 4 הפרה גם את הזכות לפרטיות כאשר היא דרשה הצגת תעודת זהות, לשם אימות מקום מגורים, וזאת שלא בסמכות ושלא לתכלית ראויה. שכן לטענתם, הסגר הוטל בפועל רק על חלק מהשכונה ובפרט ברחובות החרדיים, בעוד שברחובות החילוניים לא היו מחסומים כלל אותה עת. לפיכך, נטען הופרה כלפי התובעים זכות לפרטיות ואף "אפליית התובעים והתיוג שנכפה עליהם כחרדים המתגוררים באזור חרדי של שכונת רוממה". התובעים הפנו לפסיקת בית משפט הנוגעת להפליה מחמת "קבוצה דתית" ולזכאות לתבוע את הרשות הציבורית בנזיקין בגין ההפרה של נורמה מתחום המשפט המינהלי. עם זאת, במקרה דנן לא הוכח כלל כי לדרישת ההזדהות מניע אחר פרט לדרישה לקבלת מידע אודות איזור המגורים, בשים לב להכרזת האזור כמוגבל.
4. מבלי להיזקק לכימות התביעה, אשר לא נעשה במקרה זה על אף שהתובעים ניסו לבסס טענתם על כך שמדובר בנזקים שאינם ניתנים לכימות , נותר לדון בטענה לפיה, בשל מחדלי הנתבעים לקה התובע 1 בקורונה ונזקק אף לאשפוז בבית חולים.
5. עם זאת, גם סעד זה לוקה בהעדר הוכחה. גם במקרה זה פרט לטענה שהתובעים לא היו חשופים לפרסום אודות היקף התחלואה ותוצאתה הקשה ולפיכך, לא נקטו משנה זהירות, אין כל ראיה לכך, שמי מהנתבעים חבים כלפי התובעים חובה שהופרה על ידם או אף לא הוכחה להתרשלות שהביאה לתחלואה המצערת. אין חולק כי כל פעולות הנתבעים אגב ההתמודדות עם פרוץ מגפת הקורונה נעשתה על מנת למנוע התפשטות המגפה ותחלואה בה. טענה אחרת טעונה בוודאי הוכחה ובפרט שעה שמבוקש לחייב הגופים הציבוריים בפיצוי בסך של 25,000 ₪.
6. מכל האמור התביעה נדחית. הנתבעת התייגעה במתן מענה לכתבי טענות מרובים מנגד, התרשמתי כי התובעים סברו כי בפיהם טענות הראויות להתברר, אך בשל כך אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג אדר ב' תשפ"ב, 16 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.