השופטת עינת רביד- אב"ד:

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 25.1.2021 (ת"א 36065-03-14, כב' השופטת אורלי מור-אל) בגדרו נפסק למערער פיצוי בגין נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים בסך של 72,000 ₪ ובתוספת שכר טרחת עורך דין כדין.

1. בית משפט השלום דן וקבע בחלקו הראשון של פסק הדין, שביום 23.8.2012 המערער נפגע כנהג רכב ב"תאונת דרכים", שהתרחשה כאשר רכב, שנסע באור אדום, פגע ברכבו של המערער ולאחר מכן פגע גם ברוכב אופניים והרגו. למערער נגרמה בעיקרה פגיעה נפשית מסוג הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). מעורבותו של המערער בתאונה זו, כנהג רכב, היא אשר הביאה לפגיעותיו, גם אם הוא לא היה הגורם הישיר לפגיעה ברוכב האופניים. הפגיעה הנפשית נגרמה למערער ממכלול האירועים והושפעה מאותה מעורבות ישירה בתאונה, ולכן נקבע שיש לראות במערער ניזוק ישיר שנפגע בתאונה, והנזק הנפשי שנגרם לו ממנה, הוא נזק בר פיצוי.

על קביעה זו אין בפנינו ערעור.

1. התאונה הוגדרה גם כתאונת עבודה, כאשר המערער הוא עצמאי, בעל עסק לבנייה ושיפוצים. המערער הגיש תביעה לבית משפט השלום במרץ 2014 אך תביעה למוסד לביטוח לאומי הוגשה רק בשנת 2018. במסגרת תביעתו למוסד לביטוח לאומי נקבעו לו נכויות זמניות ונכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום הנפשי. בשל השיהוי בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי המערער לא קיבל מענק נכות או גמלת נכות אלא אך דמי פגיעה בסך 10,015 ₪.
2. בפסק הדין נקבע שהמערער סובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור 5% וכזו גם נכותו התפקודית. בהתאם נקבעו לו הפסדי הכנסות וגריעה מהן לעתיד בסך 50,000 ₪ (חצי חישוב אקטוארי לגיל 70 בהתבסס על שכר נטו ממוצע בשיעור של כ- 9,900 ₪); עזרה והוצאות מכל סוג בסך של 6,000 ₪; ונזק לא ממוני 16,000 ₪. אשר להפסדי הכנסות לעבר נקבע כי "דמי הפגיעה (סך 10,015 ₪ - ע' ר') שקיבל משקפים את הפסדיו".
3. הערעור הוגש על קביעות פסק הדין בסוגיות הכרוכות בנזק: שיעור הנכות הרפואית והתפקודית; הפסדי השכר לעבר ולעתיד; עזרה והוצאות וכאב וסבל. כמו כן עלתה סוגיית הניכוי הרעיוני של תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

הנכות הרפואית והתפקודית

1. מומחה בית המשפט, הפסיכיאטר ד"ר נח גונן, קבע כי המערער סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, שהוקדמה על ידי תגובת דחק חריפה. המומחה קבע את נכותו הזמנית ל- 23% לפי המרווח שבין הסעיפים 34 (ב) (3) – 34 (ב) (4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי) וזאת למשך חצי שנה בין התאריכים 23.8.2012 ועד 22.2.2013. אחרי כמה חודשים יש הפחתה בדרגת החומרה של הסימפטומים לכדי 17% נכות צמיתה לפי המרווח שבין סעיפים 34 (ב) (2) – 34 (ב) (3) לתקנות הביטוח הלאומי.
2. למרות שמומחה בית המשפט קבע למערער 17% נכות צמיתה קבע בית משפט השלום כי המערער סובל מ- 5% נכות צמיתה בלבד. בית המשפט מצא כי "הרושם המתקבל הוא שקיימים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט." וכי "חוות דעת המומחה מטעם בית משפט לא סבירה ואינה עומדת". לדעת בית משפט השלום העובדה שהמומחה השיב בעדותו שהוא נותן משקל לכל אחד מן הסימפטומים וכך משקלל את הנכות אינה הדרך בה הולכות התקנות ובכך הוביל, לתפיסת בית המשפט קמא, לתוצאה בלתי סבירה של נכות רפואית גבוהה יחסית, כאשר אין כל השפעה תפקודית. בית המשפט מציין שהתקנות דורשות הערכה של כושר התפקוד והשפעה על כושר העבודה.
3. בית המשפט בחן בעצמו את הוראות סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי ומצא שקביעת המומחה שנכותו של המערער היא בין ס"ק (2) לבין ס"ק (3) לסעיף 34 הנ"ל אינה יכולה לעמוד. בית המשפט מצא שבדיקתו הקלינית של המערער אצל המומחה הייתה תקינה לחלוטין; שבהתאם למסמכים הרפואיים הוכח שהוא חזר לעבודה מלאה ואף לשעות עבודה רבות יותר, ואף העיד על עצמו שאין לו הפסדים ממשיים מלבד תנודות שיש לייחס לאופי עבודתו כעצמאי; שהמערער ממשיך במקביל בחיים ספורטיביים עשירים, כאשר גם אם הפחית את התדירות מהתקופה לפני התאונה, מדובר בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית הנעשית בחברה, המלמדת על כושר גופני, יכולת נפשית וגופנית לתפקד בחברה, נחישות, התמדה, רצון ויכולת לעמוד במאמצים גופניים קשים שהם מעבר לממוצע.

בית המשפט הוסיף ובחן את ס"ק 3 לסעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי וקבע שהסעיף דורש תנאים מצטברים ובין היתר הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי והגבלה בינונית של כושר העבודה, כאשר שני התנאים המנויים בסעיף חייבים להתקיים. בית המשפט הסתמך על כך שהמומחה לא סבר שקיימת הגבלה בכושר העבודה וגם אם יכולה להיות הפרעה כלשהי עקב המצב הנפשי, לבטח לא מדובר בהגבלה בינונית. כן יש לקבוע שאין כל הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או בתפקוד החברתי.

עוד ייחס בית המשפט חשיבות לכך שמאז שנת 2016 לא היה המערער בטיפול רפואי.

סופו של דבר קבע בית משפט השלום כך: "בחינת הפרמטרים הרלוונטיים על פי התקנות מצבו של התובע הוא לכל היותר בין ס"ק (1) לס"ק (2). לטעמי, לאחר שקילת מכלול הנסיבות, לרבות הטיפול הממושך שהתובע עבר, העובדה שהוא לא מצוי בטיפול לעת הזו וההתרשמות שהתאונה הותירה בתובע אותותיה גם אם הוא מסוגל לתפקד תפקוד כמעט מלא, נכון לקבוע נכות רפואית ופגיעה תפקודית זהות העומדות על 5%, כנכות מותאמת בין ס"ק (1) לס"ק (2)." (סעיף 21 לפסק הדין).

טענות הצדדים בערעור בסוגיית שיעור הנכות

1. טענת המערער בתמצית היא שהיה על בית המשפט לאמץ את מלוא שיעור הנכות שקבע המומחה מטעם בית המשפט. המערער טען שאין ציפייה שאדם הסובל מפוסט טראומה יפגע ב"מודעות, בחשיבה, בתפיסה, בקוגניציה, בשיפוט המציאות, תובנה וכו'" ולכן אין רבותא בכך שהבדיקה הקלינית הייתה תקינה. כמו כן מהימנותו של המערער אינה במחלוקת וצוינה כנטולת האדרה או התחזות. היעדר הפסדים ממשיים בשכרו בשנים שמאז התאונה מיוחסים לסיוע של אביו שעמו הוא עובד בעסק של בנייה ושיפוצים, שהיווה עבורו "גב", אך האב סבל מאירוע מוחי בשנת 2019 דבר שאכן הפחית את ההכנסות באותה שנה באופן משמעותי. בנוסף טען המערער שהפעילות הספורטיבית הרבה שלו היא סוג של תרופה בעבורו ואינה מעידה על מצבו הנפשי הטוב. כמו כן המערער מפנה לסימפטומים שתוארו בחוות דעת המומחה והם: שחזורים של החוויה הטראומטית בדרך של זיכרונות, מחשבות, פלשבקים, וסיוטי לילה; הימנעות; עוררות יתר; דיכאון; חרדה ומתח; וכפייתיות. המערער טען שהפסיק את הטיפול הנפשי כיוון שחש שמיצה אותו. עוד טען המערער להגבלה של ממש בתפקודו בעבודתו בשל עצבנותו. המערער אף מפנה לכך שבסוף חקירתו הנגדית המומחה קובע שהוא עומד על חוות דעתו.
2. טענת המשיבה בתמצית היא שיש לאמץ את קביעת בית המשפט וכי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט הדיוני ולטענתה בית המשפט אף היטיב עמו בכך שקבע 5% נכות. היא מפנה לכך שהמערער שב לעבודה מלאה המשיך בחיים ספורטיביים עשירים ולכן המערער אינו לוקה בנכות רפואית או תפקודית כלשהי. המשיבה טוענת שכל הסימפטומים המתוארים בחוות דעת המומחה לא הוכחו ובאלה שיש מוטיב אובייקטיבי אף הוכח ההפך מן הנטען. המשיבה טענה שהמערער מתפקד באופן מלא בעבודתו, חזר לדפוסי חייו הספורטיביים והחברתיים הקודמים, רוכב, מטייל, מתאמן ואף בכעסיו חלה רגיעה. כמו כן הטיפול שהיה בו נפסק בשנת 2016 והמומחה קבע שהנכות של המערער אינה תפקודית.

דיון והכרעה בסוגיית שיעור הנכות

1. לאחר שבחנתי את כל הראיות שעמדו בפני בית משפט השלום ואת כל טענות הצדדים בערעור בנוגע לקביעת שיעור הנכות על ידי בית משפט השלום, מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעה זו, וכך אציע לחברי.
2. אכן, ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. זאת משום, שקביעות אלה מבוססות על מארג הראיות הכולל שהונח בפני הערכאה הדיונית. אולם, במקרים חריגים וקיצוניים בהם הממצאים שנקבעו אינם מבוססים, אינם מתקבלים על הדעת או שנפל בקביעתם פגם היורד לשורשו של עניין, קיימת הצדקה להתערבות כאמור [ראו לעניין זה ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (14.5.2008) וההפניות שבו]. כך גם ניתן להתערב במסקנות המוסקות מן העובדות העומדות לביקורת של ערכאת הערעור (ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חברת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ (15.9.2010)). בנסיבות המקרה דנן, וכפי שיפורט להלן, אני סבורה שהתערבות ערכאת הערעור מותרת ואף הכרחית. זאת, מאחר שלא היה מקום להפחתה המשמעותית שביצע בית משפט השלום בשיעור הנכות שקבע המומחה למערער.
3. המערער נפגע כאשר בחצותו צומת כנהג פגע בו רכב שחצה את הצומת ברמזור אדום פגיעה יחסית קלה והמשיך ודרס רוכב אופניים שעמד עם אופניו על אי תנועה. רוכב האופניים נהרג. המומחה קובע שהמערער היה ללא פסיכופתולוגיה קודמת לתאונה. בעקבות התאונה מצא המומחה כי המערער סובל מפסיכופתולוגיה המפורטת בפרק "ו" לחוות דעתו. המומחה מצא שהמערער סובל מהסימפטומים הבאים:

"1. שחזורים של החוויה הטראומטית: זיכרונות ומחשבות על האירוע, על נפילתו של רוכב האופניים שנדרס ונהרג. פלשבקים של נשימותיו ושלולית הדם באחורי ראשו של ההרוג, הפלשבקים מופיעים בתגובה לאירוע מאזכר כגון רוכבי אופניים על המדרכות. סיוטי לילה עם תוכן של ההרוג, ויקיצות מבוהלות עם תחושת חנק והזעה.

2. הימנעות: הנבדק היה בשלילת רישיון משך 3 חודשים...אחרי פרק זמן זה חזר לנהוג אך באי חשק במידה מצומצמת ...משך מחצית השנה נמנע מן הצומת בה התרחשה התאונה. חזר לנהוג באזור זה אם חייב. נמנע מחדשות על תאונות. מתקשה לחצות כבישים ברגל.

3. עוררות יתר : סף גירוי נמוך ואירטביליות, חסר סבלנות, התפרצויות זעם צעקניות אשר מכוונות כלפי המשפחה וכלפי הלקוחות, הפרעות בריכוז, הפרעות שינה (נדודי שינה, יקיצות משך שנת הלילה וקיצור שעות שינה). דאגה לנושא הבטיחות.

4. דיכאון: מצב רוח ירוד; ירידה בעניין נטייה להתנהגות מסתגרת, ירידה בתיאבון ... ירידה ליבידינלית.

5. חרדה ומתח.

6. כפייתיות – אובססיה סביב האפשרות שפגע במישהו בעת נהיגה, והתבוננות בראי, כאשר עולה על בקבוק פלסטיק למשל."

1. בתצהירו חזר המערער על אותם סימפטומים : פחדים, חרדות, מחשבות רבות על התאונה, בעיות בשינה, התעוררות מסיוטים, חרדות והזעות, הדופק מאיץ כששומע על תאונה, נוהג כשהוא דרוך. עוד ציין בתצהירו, שהוא עצבני וחסר סבלנות, נוח להתפרצויות ומתקשה להתרכז (סעיף 8 וסעיף 20 לתצהיר). לכך יש להוסיף שהעיד שהוא נוטל כדורי שינה, אך משתדל שלא לקחת כדורים פסיכיאטריים משום השפעתם על תפקודו (סעיף 9 תצהיר).
2. בחקירתו הנגדית לא נחקר המערער על הסימפטומים הללו. כל הסימפטומים הללו מגובים במסמכים שהגיש המערער כלהלן:

טופס חדר מיון מיום 27.8.2012 : "מספר שמאז התאונה לא נרגע, כל הזמן רואה תמונות מהתאונה... רואה פלאשים של תמונות מהאירוע. כמו כן מתאר קושי בשינה, ישן מספר מועט של שעות, סובל מסיוטים... לא הלך לעבודה בשל מצבו..." (עמוד 39 לנספחי המערער);

טיפול שניתן לו במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב על ידי הפסיכיאטר ד"ר גרינברג במהלך כשמונה חודשים לאחר התאונה, שכלל פגישות שיחות, טיפול התנהגותי וטיפול תרופתי (ציפרלקס) שסייע לו להתגבר ולחזור לתפקוד עם שיפור חלקי בלבד (עמודים 71-56 ועמוד 77 לנספחי המערער).

בתולדות המחלה של המרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב בעמוד 77 לנספחי המערער מתואר שהסימפטומים נמשכו, אך הצליח לתפקד עד אשר חל משבר נוסף מקץ שנתיים :"לסיכום: אדם הסובל מ- PTSD, עבר לפני כשנתיים PE בתגובה חלקית, - הסימפטומים חזרו והוא מעוניין לחזור לטיפול."

ממסמך בעמוד 78 למוצגי המערער של מרכז בריאות הנפש באר יעקב עולה שב- 2015 הוא שב ופונה בבקשת סיוע נפשי. בבדיקה פסיכיאטרית באוקטובר 2015 נכתב: "...סובל מ PTSD אחרי תאונת דרכים לפני 3 שנים. כעת בפגישות עם עו"ס טל. לא מטופל תרופתית.... כעת מעוניין לחדש טיפול תרופתי, מרוב חוסר מצב רוח, קושי להתרכז, אינסומניה, חוסר עניין בסביבה לדבריו מתקשה יותר "לדחוק", ובת זוגו רואה שהוא מדוכדך. כמו כן מתלונן על זיכרונות ומחשבות חוזרים על התאונה, יקיצות בלילה מסיוטים. בבדיקה.. שקט מוטורית, יוצר קשר עין, דיבור תקין. אפקט עם גוון עצוב, מתגוון תואם. מהלך מחשבה ללא הפרעות...ללא עדות למחשבות שווא...פרספציה תקינה. שיפוט, בוחן מציאות ותובנה תקינים... לסיכום: מטופל סובל מ PTSD, נתחיל ציפרלקס 10 מ"ג ליום נגד הסתמנות דכאונית." בהמשך בשתי פגישות מדווח שאין שיפור מהתרופה הפסיכיאטרית.

ביום 25.1.2016 מדווח ששבועיים לא עבד, "מדוכדך ביותר" "בודק אפשרות להעלות מינון תרופתי".

בעמוד 79 למוצגי המערער - בפברואר 2016 אצל הפסיכיאטר ד"ר ויגסין "מדווח על שיפור מתחילת הציפרלקס – כל התסמינים נשארו ... העצמה ירדה משמעותית...עדיין סיוטים וזכרונות חוזרים ומפריעים, נמנע מלעבור בצומת בה הייתה התאונה, ... נוהג חופשית, עוררות יתר, חרדה סביב נושאים של נסיעות ובטיחות, לפעמים מצב רוח ותפיסת עולם שלילית, שולל אנהדוניה, מעט מרגיש קושי בריכוז... מתפקד באופן מלא... מתעורר הרבה בלילות...לסיכום: קיימת תסמונת בתר חבלתית פעילה, אמנם עוצמת הסימפטומים יחסית נמוכה, התפקוד קיים סביר, הן בעבודה הן חברתי. סיכמנו שנעלה ציפרלקס ל- 20 מ"ג." במרץ 2016 בפגישה נכתב: "מגיע מרושל, בבגדי בית, לא יוצא לעבודה, "אין כוח", "אין חשק", ...תחושה של שבר בחיים, שבכל רגע אפשר למות. חבר היה מעורב בתאונה והאשה שדרס נפטרה... חושב על כך כל הזמן."

בעמוד 80 לנספחי המערער - לאחר תקופה שבה ישב בבית, נסע לחו"ל, אך חזר "עייף", בבדיקה הפסיכיאטרית במאי 2016 נכתב שנמשכים הסיוטים וזיכרונות חוזרים על התאונה. ממשיך להימנע מלהגיע לצומת, ומשמיעת חדשות, כמו כן עדיין סובל מעוררות יתר וחרדה. הציפרלקס נלקח שלושה חודשים ללא הטבה ועם תופעות לוואי של עייפות וכאבים בשרירים. לסיכום נכתב: "הטיפול (התרופתי- ע' ר') לא יעיל וגורם לת"ל (תופעות לוואי – ע' ר'), נחליף לסרטלין."

בעמוד 81 לנספחי המערער מתוארת בדיקה פסיכיאטרית ממנה עולה שעדיין בדכדוך וחוסר חשק, הפסיק עיסוק בספורט או כל פעילות אחרת חוץ מעבודה. הפסיק טיפול תרופתי בסרטלין עקב תופעות לוואי. חזר לציפרלקס במינון מכסימלי וכן ניתנה תרופה לבעיות השינה.

בעמוד 82 לנספחי המערער מתוארים מפגשים טיפוליים אחרונים, כאשר האחרון מיולי 2016, מתאר עם תסמינים דומים ללא הטבה של ממש.

1. המומחה בדק את המערער במרץ 2018 (כשש שנים לאחר התאונה) ואושש את הסימפטומים מהם הוא סובל כפי שתואר לעיל. בפרק התפקוד הוא מציין שבתחום התעסוקתי הוא שב לתפקד באופן מלא; בתחום החברתי ובזמן הפנוי "משתתף באירועים חברתיים אך לא נלהב כמו טרם האירוע. בזמנו הפנוי רוכב על אופניים אך פחות מאשר טרם האירוע ומשתתף בתחרויות"; בתחום הזוגי וההורי "מערכת היחסים עם אשתו נותרה פגועה... דוחה גילויי חיבה, תדירות יחסי המין ירדה באופן משמעותי... ביחס לילדים ... צמצם את המגע עמם."

באשר לטיפול השיחות והטיפול התרופתי, המומחה מציין שהשיחות הופסקו על ידי המערער כיוון שחש שאינו עוזר וכך גם לגבי הטיפול התרופתי, אשר בנוסף הכביד עם תופעות הלוואי.

באבחנה קובע המומחה שהסימפטומים האפקטיביים הם דיכאון וחרדה, שהם נלווים בתמונה הקלינית של התסמונת הפוסט טראומטית, וכן הסימפטום הכפייתי שגם הוא תולדה ישירה של האירוע הטראומטי.

1. בחקירתו הנגדית של המומחה הוא מסביר מדוע קבע למערער 17% נכות כאשר על פניו אין פגיעה תפקודית, שהרי הוא ממשיך ללכת לעבודה וממשיך לרכב על אופניים (גם אם פחות) כמו לפני התאונה, ואמר: "כל הסימפטומטולוגיה זו הפרעה, זו הפרעה לא קלה בתפקוד הנפשי. ועדיין אפשר לתפקד בחלק התעסוקתי וכפי שאנחנו יודעים, גם בחלק החברתי, ואני לרגע אחד לא אמרתי שיש לו הפרעה תפקודית אבל גם כאן יש לי הסתייגויות עם מה שאני אמרתי רק לא הכנסתי אותן. ואני מוכרח להזמין (להסביר – ע' ר') למה אני מתכוון כי זה אולי נשמע קצת סתום ולא ברור, אז אני יכול להסביר.... אם אדם הוא מה שאנחנו מכנים "איריטבלי" כלומר, עצבני, והוא אמר גם שהעצבנות שלו התפרצויות הזעם מופנות בדרך כלל או כלפי בני ביתו, אשתו, ילדיו ובעבודה... לא חשבתי שיש כאן הגבלה לפחות לא פורמאלית אבל חשבתי שאם אדם הוא עצבני והוא איריטבילי ומגיב ברוגז, ברגזון ויש לו גם התפרצויות כעס זה לא בדיוק כלפי לקוחות גם. זה לא בדיוק המצב האופטימלי שאיתו אדם עובד." (עמוד 33-31 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה – ע' ר').
2. כלומר המומחה התייחס ל"אירטביליות", העצבנות, התגובות הנרגזות, התפרצויות הכעס, כגורם שמשפיע על התפקוד הן ברמה המשפחתית, הן ברמה התעסוקתית והן ברמה החברתית. לכך יש להוסיף שהמערער הוא עצמאי בתחום הבנייה והשיפוצים, דהיינו אך מובן שתסמונת כזו תשפיע עליו מבחינה תפקודית, כאשר הוא נדרש למגע עם לקוחות וריצוים ולא רק לעסוק בעבודה גופה. בנוסף המערער סובל, כפי שעולה מתצהירו ומהמסמכים הרפואיים, מסימפטומים מובהקים של תסמונת בתר חבלתית, שאין מחלוקת שהוא מאובחן בה, דהיינו פלשבקים, קשיי שינה, דיכאון וחרדה, שבוודאי אינם מקלים על תפקודו. בהמשך המומחה מסביר גם:

"אדם שהוא דיכאוני או שיש לו מצב רוח ירוד או שהוא לא מגלה עניין בשום דבר, מטבע הדברים הוא ישליך את אותה ההתנהגות גם כלפי דברים שקשורים בעבודה. אבל אני מתייחס לזה כאל סימפטום רפואי ובוודאי שהוא אינו חף לחלוטין מסממנים תפקודיים. אי אפשר לעשות את ההפרדה. " (עמוד 38 שורה 30 עד עמוד 39 שורה 2, ההדגשה הוספה – ע' ר').

1. מכל האמור לעיל ומחקירת המומחה עולה שהמומחה קבע שהמערער סובל מתסמונת בתר חבלתית על כל הסימפטומים הקבועים שלה (פלשים, קשיי שינה, זיכרונות חודרניים, דכאון וחרדה) ובנוסף הוא סובל מעצבנות וכעסים, אשר יש להם השפעה על תפקודו בעבודה בוודאי ככל שהוא עצמאי. העובדה שאדם מצליח לקום כל בוקר וללכת לעבודה, גם אם לשעות רבות, אינה מצביעה בהכרח על יכולתו כעצמאי לשמור על אותה רמה של הכנסות. ולעניין זה הובאה גם עדות אשת המערער, שהעידה על הצורך שלו בסיוע ובתמיכה כל הזמן על מנת להחזיק מעמד ולתפקד בעבודה (ראו תצהיר האישה סעיף 5). איני מתייחסת לתצהיר האב, אשר היה קושי לחקור אותו חקירה נגדית בשל מצבו הרפואי. באשר לבעיות התפקוד בבית ובחברה, הרי שלמעט הרכיבות הארוכות באופניים (אשר הפחית מהן יחסית לפני התאונה) ושני טרקים בחו"ל העידה האישה על צמצום בחיים החברתיים והסתגרות (עמוד 24 שורות 5-4).
2. בית משפט השלום, לאחר ששמע את ניתוחו של המומחה לסעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי, מצא שהמומחה טעה בהבנת הסעיפים ("המומחה קבע את נכותו של התובע בין ס"ק (2) ו- (3) – נדמה שנקל לקבוע שקביעה זו אינה יכולה לעמוד", עמוד 14 לפסק הדין) ולכן בחן בעצמו את סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי ועל פי מה שנגלה לעיניו מחקירות העדים ומעדות המומחה ועל פי פרשנותו ללשון התקנות קבע כי המערער סובל מ- 5% נכות.
3. לעניין זה יש להעיר, שהמומחה אכן לא ראה בתקנות עיגון לפעולתו ובחן את הדברים מנקודת מבטו. כפי שהסביר: "המספר הסופי הוא בסך הכל הכימות שאני מנסה לעשות לכל סימפטום וסימפטום עד כמה הוא תרם לאותו דבר שאני מבין שבית המשפט זקוק לו כי הוא דבר מספרי שאפשר לתרגם אותו." (עמוד 33 שורות 26-24). יחד עם זאת, גם אם המומחה, לכאורה, לא ראה עצמו כבול ללשון התקנות בדיוק, בית המשפט חייב בחלקו הרפואי של הדיון להתמודד עם קביעותיו של המומחה, שהוא בסופו של יום המומחה לעניין הרפואי ולא בית המשפט.
4. בנסיבות אלה, לבית המשפט של ערעור אין מנוס אלא לבחון גם בעצמו את מה שנתגלה מהעדויות והראיות למול לשון התקנות, תוך השענות על קביעות המומחה, וכך אעשה להלן.
5. אביא ראשית, את לשון תקנה 34 שכותרתה "הפרעות במצב הרוח (הפרעות אפקטיביות), הפרעות חרדה, הפרעות תלויות דחק, הפרעות סומטופורמיות והפרעות אכילה" הקובעת בסעיפים הרלוונטיים כדלקמן:

"(א) באפיזודה מאנית; הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית; אפיזודה דיכאונית; הפרעה דיכאונית עם מרכיבים פסיכוטיים; הפרעה דיכאונית חוזרת; הפרעות אפקטיביות מתמידות והפרעות אפקטיביות לא מסווגות, ייקבעו אחוזי הנכות כלהלן:

(1) רמיסיה מלאה, בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה 0%

(2) רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים אפקטיביים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה 10%

(3) רמיסיה, סימנים קליניים אפקטיביים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה 20%".

(ההדגשה הוספה – ע'ר').

1. בחינת הסעיפים למול העדויות והראיות מעלה שהמערער סובל בוודאי מ"הפרעה קלה בתפקוד הנפשי", כנדרש בסעיף 43(א)(1), בשל הסימפטומטולוגיה שממנה הוא סובל עד היום שמאפיינת את התסמונת בתר חבלתית (פלשים, קשיי שינה, זיכרונות חודרניים, דכאון וחרדה). כך קבע המומחה ואין מקום להתערב בקביעתו זו. יתר על כן, צודק המערער בטענתו שבדיקה קלינית תקינה לעניין מודעות, חשיבה, תפיסה, קוגניציה, שיפוט המציאות, ותובנה, אינה מלמדת על מצב תקין בהקשר של תסמונת פוסט טראומטית, אשר נלמדת מסימפטומים אחרים. זאת ועוד, מעדותו של המערער, אשר המומחה ציין, שהיא "טובה וללא נטייה להאדרה", ועדות אשתו, אשר לא נקבע שאינה מהימנה, עולה שהמערער מתקשה בתפקוד מלא בבית, נמנע ממגע עם ילדיו כדי לא להתפרץ עליהם, וכך גם עם אשתו עד כדי ירידה באינטימיות.

אשר ל"הגבלה קלה עד בינונית בכושר עבודה" הנדרשת בחלקו השני של סעיף 34(א)(1), הרי בוודאי שדיכאון וחרדה, אירטביליות וכעסים מהווים הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה, כפי שאבחן זאת המומחה. ראו דברי המומחה : "אני עקרונית חשבתי בשעה שראיתי אותו, בשעה שבדקתי אותו שהתפקוד הוא לא החלק הפגוע, מי יודע מה אצלו, למעט את הסימפטומים הרפואיים שהם פוגעים בתפקודו של כל אדם." (עמוד 29 שורות 28-26, ההדגשה הוספה – ע' ר'). המערער ואשתו ציינו בבירור שהעובדה שאביו סייע בידו בעסק כל השנים היא ששמרה על כך שהעסק המשיך לעבוד כפי שהיה קודם לתאונה וכן לכך שהוא המשיך להגיע לעסק ולתפקד באופן קבוע (למעט, אותם משברים שתוארו לעיל). ניתן לראות זאת למשל, מההכנסות בשנת 2016, כאשר למרות שהמערער היה במצב נפשי קשה והפסיד שבועות של עבודה, והדברים עולים מהמסמכים הרפואיים, דבר שיכול להרוס מי שהוא עצמאי העוסק בשיפוצים ובבנייה, הרי שבפועל ההכנסות לא פחתו באותה שנה. הדבר מוסבר בסיוע של אביו, שעבד אתו ביחד בעסק. כיום האב אינו מסוגל עוד לעבוד בעסק בשל התקף לב ואירוע מוחי שעבר במרץ 2019 ומכאן שהפגיעה והסימפטום של עצבנות וכעסים (שהוכחו) ביחד עם הדיכאון והחרדות הנלווים לתסמונת הפוסט טראומטית ישפיעו בהכרח לא רק על תפקוד המערער בעבודה אלא גם על תפקוד העסק בכללותו ויורידו את הכנסותיו.

1. לכך יש להוסיף שהמומחה סבר שהמערער יהיה נשכר מטיפול תרופתי, כפי שציין בחקירתו הנגדית "אני אישית חושב שהוא טועה לגבי החלק של הטיפול התרופתי אבל זאת זכותו." (עמוד 42 שורות 23-22 וראו גם עמוד 42 שורות 12-11). צורך בטיפול תרופתי הוא רכיב בסעיף קטן (3). ודוק, "צורך" נכתב ולא לקיחה של ממש, משום שכידוע צורך בלקיחת תרופות אינו תמיד מגיע לכדי מעשה, בין היתר בשל תופעות לוואי. וכך הדבר במקרה שלפנינו, כאשר המערער נטל תרופה מסוימת (ציפרלקס), שהיטיבה עמו חלקית, אך התקשה להתמיד בה בשל תופעות הלוואי, עבר לתרופה אחרת (סרטלין) שגם עימה התקשה עקב תופעות הלוואי, ניסה שוב לחזור לציפרלקס, הכל ללא הועיל (ראו עמודים 82-78 למוצגי המערער). אגב, במקרה שבפנינו נראה שהמערער יוצא נשכר מאוד מהרכיבה הממושכת על אופניים בהיבט של איזון נפשי ותחליף מסוים וחלקי לתרופות, ולכן הרכיבה הממושכת אינה מעידה בהכרח על מצבו הנפשי הטוב. נשאלת השאלה מה יקרה אם בשל גילו לא יוכל המערער להמשיך ולדווש בעוצמה ובכמות כזו ואז ייאלץ מן הסתם להיזקק לתרופות או שתפקודו ייפגע עוד יותר.
2. לא נעלם מעיני שהמערער היה פעמיים במהלך השנים שאחרי התאונה ב"טרקים" ארוכים בהודו ונפאל של כשלושה שבועות כל אחד. המומחה לא ראה בכך חשיבות או גורם משפיע לעניין נכותו, למעט הצורך לציין זאת (עמוד 33 שורה 30 עד עמוד 34 שורה 5) ולכן נראה שאין מקום לייחס לכך חשיבות רבה. סיוע לכך ניתן להביא מהמסמכים הרפואיים שם מצוין שחזר "עייף" מן הטיול (אחד הטרקים), דהיינו הטיול לא עשה מה שמצופה ממנו, דהיינו לחדש ולמלא באנרגיות, ולכן נראה שצדק המומחה בקביעתו שאין לייחס לכך משמעות.
3. לפיכך אני סבורה שהנכות צריכה להיות מתואמת בין סעיף קטן (2) לסעיף קטן (3) , כפי שקבע המומחה, אך ניתן לשים את נקודת האיזון סמוך יותר לסעיף קטן (2) ולא להגיע עד 17%, אלא ניתן לקבוע 12% נכות. 10% נכות בשל "הפרעה קלה בתפקוד הנפשי" ו"הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה" ו- 2% נוספים בשל הצורך בלקיחת תרופות, אשר המערער התגבר עליו חלקית בסיוע רכיבה אינטנסיבית של שלוש פעמים בשבוע באופניים, רכיב שקיים בסעיף קטן (3).
4. לטעמי, הנכות הרפואית והתפקודית אחת הן במקרה כזה והתפקודית נגזרת ומוגדרת ברפואית.

הנזק

1. לאחר שקבעתי 12% נכות תפקודית יש צורך לבצע את התחשיב.
2. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
   1. התובע יליד: 17.3.1975.
   2. מועד התאונה: 23.8.2012.
   3. גיל התובע בעת התאונה: 37 ו-5 חודשים.
   4. גיל התובע במועד פסק דין בית משפט קמא: 45 ו- 10 חודשים.
   5. שיעור נכות רפואית וגריעה תפקודית: 12%.
3. בית משפט השלום קבע בעניין שכר עבודה כך: "התובע טען לבסיס שכר נטו ממוצע בשיעור של כ- 9,900 ₪. הנתבעת לא חלקה על הנתון הזה ובסיס השכר הנטען מתיישב עם הכנסה ממוצעת של התובע במהלך השנים." (סעיף 25 לפסק הדין). מכאן שקביעה זו נותרת.
4. אשר להפסדי שכר לעבר, הרי שאין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום, משום שההכנסות עליהם דיווח המערער מראות תנודתיות במהלך השנים שלאחר התאונה ואין מגמה ברורה, וכפי שהוסבר נראה שהסיוע של האב בלם את הירידה בהכנסות שהייתה נצפית אילולא סיועו, אך בפועל הסיוע של האב אפשר את זרימת העבודות וההכנסות באופן שלא ניתן להבחין בהפסדי שכר מובהקים לעבר. כאמור בית המשפט ניכה את דמי הפגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (10,015 ₪) למול הירידה בהכנסות העבר ולא אתערב בקביעה זו.
5. אשר להפסד הכנסות לעתיד, בהתחשב בכך שהאב לא יוכל להוות עוד משענת למערער בשל מצבו הרפואי, הרי שיש מקום להביא בחשבון את מלוא הירידה בכושר הכנסתו ולכן לבצע חישוב אקטוארי מלא על בסיס 9,900 ₪ שכר חודשי, כפי שקבע בית משפט השלום, ועל פי 12% נכות ובהתחשב בגילו של המערער ועד גיל 70. החישוב מביא לסך של 244,720 ₪.
6. לטעמי, גם ברכיב "עזרה והוצאות" ניתן להוסיף על הסכום של 6,000 ₪ שקבע בית משפט קמא. מדובר בסכום שנפסק לעבר ולעתיד גם יחד ובהתחשב במצבו של המערער, חוסר יכולתו לסייע לאשתו בעבודות הבית ובטיפול בילדים, כפי שהעיד שהוא נמנע ממגע איתם בשל רגזנותו, ובהתחשב בהעלאת שיעור הנכות ל- 12% ובצורך עתידי בתרופות וטיפולים נפשיים, הרי שיש מקום לפסוק סכום של 20,000 ₪.
7. בגין נזק לא ממוני למועד פסק דין בית משפט קמא ולפי 12% נכות יש לפסוק למערער סך של 21,250 ₪.
8. אין צורך לנכות מהסכום הכולל את דמי הפגיעה שקיבל המערער מהמוסד לביטוח בסך של 10,015 ₪, משום שבפסק הדין הללו נוכו למול הפסדי השכר לעבר, ולא מצאתי להתערב בכך.

ניכוי רעיוני של תגמולי המוסד הביטוח לאומי

1. בית משפט השלום קבע שהמערער פעל בחוסר תום לב בהליך מיצוי זכויותיו למול המוסד לביטוח לאומי, ולכן מן הראוי היה לנכות ניכוי רעיוני את התגמולים שיכול היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. בפועל לא נוכו התגמולים משום שבית משפט השלום פסק 5% נכות בלבד והמשיבה כתבה בסיכומים, שהגישה בבית משפט השלום, שרק קביעת נכות בשיעור מעל 9% נכות תחייב ניכוי רעיוני כנ"ל (בהסתמך על סעיף 104 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995, להלן: חוק הביטוח הלאומי).
2. הקביעה כי המערער פעל בחוסר תום לב היא קביעה עובדתית שאין בכוונתי להתערב בה. ולפיכך הדיון להלן ייערך על פי קביעת בית משפט השלום.
3. המערער טען בעניין זה כי תוצאה, שבה הנפגע הוא עצמאי, ששילם כל השנים את דמי הביטוח הלאומי בעבור עצמו, ולא זכה לקבל גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי, ובכל זאת הגמלאות ינוכו מהפיצוי בשל הניכוי הרעיוני, היא אינה ראויה. במקרה כזה לא ראוי שהעצמאי יקבל פיצוי חלקי וחסר וחברת הביטוח תזכה לשלם פיצוי חלקי וחסר, ללא כל סיכון שתחויב בתביעת המוסד לביטוח לאומי (ראו הוספת טיעון ביום 15.12.2021).
4. המשיבה טענה בעניין זה כי על בסיס פסקי הדין רע"א 686/97 מנורה נ' עיזבון תמר, פ"ד נג(5) 145 (1999) (להלן: פסק הדין תמר) וע"א 8673/02 פורמן נ' גיל פ"ד נח(2) 375 (2004) כי "בנסיבות האלה הכלל הוא שמקום בו העובד לא מיצה את זכויותיו במל"ל, רשאי המעביד לנכות באורח רעיוני את התגמולים שהיו משתלמים לעובד אילו זה מיצה את זכויותיו. העובד והעצמאי חד הם." (עמוד 3 שורות 7-5 לפרוטוקול הדיון).
5. לאחר ששקלתי את הטיעונים, נראה כי אין מקום במקרה זה לנכות ניכוי רעיוני את תגמולי המל"ל, שלא שולמו למערער, זאת ללא קשר לסוגיה שהעלו הצדדים, אלא משום שהמשיבה, שעליה נטל ההוכחה, לא טרחה להוכיח מה סכום הגמלאות/המענק הרעיוני שאותו יש צורך לנכות. הדרך להוכיח סכום זה היא באמצעות חוות דעת או תעודת עובד ציבור, אשר לא הוצגה בפני בית המשפט בערכאה קמא. ככל שהייתה מוצגת תעודת עובד ציבור או חוות דעת הרי שזכותו של המערער הייתה לבחון אותה ולכן בהיעדר ראיות לגובה הסכום לא ניתן לפעול לניכוי הגמלאות/המענק.
6. ראו לעניין זה את דברי ההרכב (כבוד השופטים ישעיהו שנלר, קובי ורדי ורות לבהר שרון) בע"א (תל-אביב-יפו) 3241-07 כנענה יוסף נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, 17.9.2009, אשר אני מאמצת במלואם:

"במקרה שלפנינו, הנפגע כלל לא פנה למל"ל, ולכן, באופן עקרוני, יש לנכות תגמולים על פי "חישוב רעיוני". המשיבות לא הביאו בפני בימ"ש קמא ראיות לגבי סכום הניכוי הנדרש ואופן החישוב כמקובל.

אומנם, אופן חישוב דמי הפגיעה נקבע, כפי שטענו המשיבות בפנינו, בסעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק), וגובה המענק נקבע בסעיף 107 (א) לחוק, ולכאורה נראה שאין מניעה לערוך את החישוב.

ואולם, המשיבות לא הוכיחו את גובה הניכוי הנטען. הן לא הציגו בפני בית משפט קמא חוות דעת אקטוארית, ולא הוכיחו את כל הנתונים הדרושים לצורך עריכת החישוב, וכך גם בפנינו. אומנם, בהעדר קביעה של המל"ל תהיה הנכות על פי קביעת בימ"ש, ואולם בסיס השכר צריך להיות, על פי חוק הביטוח הלאומי, דהיינו על פי ממוצע השכר עליו דיווח הנפגע בפועל למל"ל בשלשת החודשים שקדמו לתאונה. דבר זה לא הוכח על ידי המשיבות. מצופה היה מן המשיבות שתגשנה לבימ"ש קמא את אופן חישוב הניכוי הנטען, על מנת לאפשר לנפגע להגיש חוות דעת אקטוארית נגדית או להעלות כל טענה לגבי אופן חישוב הניכוי הרעיוני הנדרש.

משלא עשו כן - אין מקום במקרה זה להתיר את הניכוי.

לאור כל האמור לעיל, אין מקום , במקרה זה, לערוך ניכוי רעיוני שלא הוכח כנדרש, ודין ערעור המשיבות בענין זה להידחות."

ראו לעניין זה גם ת"א (מחוזי ת"א-יפו) 1523/97 עמאד אבו מור נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (11.8.2009) כבוד השופטת ענת ברון (סעיף 37); עא 426/17 פלוני נ' פלונית (‏21.12.2017), כבדו השופט יצחק עמית (סעיף 4); תא (הרצ') 12708/05 סויסה אליהו נ' טיב-ביתי - טירת צבי קבוצת פועלים להתיישבות (13.6.2011) כב' השופט יחזקאל הראל (סעיף 94), ועוד .

1. משהמשיבה לא טרחה להוכיח את סכומי הניכוי בחוות דעת או בתעודת עובד ציבור כנדרש ואף לא טרחה להוכיח בבית משפט קמא את הנתונים הנדרשים לצורך חישוב על פי סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי, הרי שעל פי הפסיקה אין מקום לנכות ניכוי רעיוני של סכום שלא הוכח כנדרש.
2. לאור הקביעה לעיל אין אנו נזקקים להכרעה בשאלה האם זכאית המבטחת לניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל, שיכול היה המערער, כמעביד ששלם את דמי הביטוח, לקבל, ונדון בה לעת מצוא, ככל שיידרש לגופו של עניין.

נציין למעלה מן הנדרש, כי אכן בפסק הדין תמר קבע בית המשפט העליון, בדעת רוב, שהגדרת מעביד כמשמעותה בסעיף 82(2) לפקודת הנזיקין מתכוונת גם לעובד עצמאי; לפיכך נפגע שהוא עובד עצמאי אינו זכאי ל- 25% מן הפיצויים לאחר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי והמוסד לביטוח לאומי מצדו, אינו זכאי לתבוע שיפוי מאת חברות הביטוח בגין הגמלאות אותן שילם וישלם לנפגע. דעת הרוב מנמקת זאת בכך שהזכות ל- 25% היא אנומליה בדיני הנזיקין ומהווה פיצוי יתר והרחבת בסיס הזכאים לפיצוי היתר אינו מהווה אינטרס של העובדים העצמאיים, אשר פרמיית הביטוח שלהם תגדל (סעיף 21 לפסק הדין תמר, ראו גם אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה 5, 2020), עמוד 940).

אולם פסק הדין תמר לא קבע הלכה בסוגיה שעולה בפסק דין זה דהיינו ניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל של עובד עצמאי. שני פסקי דין מחוזיים, שמצאה חברתנו השופטת רסלר-זכאי, בנושא זה הגיעו כל אחד, לכאורה, למסקנה אחרת בעקבות פסק הדין תמר.

האחד, ע"א (י-ם) 3198/09 ש.א נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (9.9.2009), עמ' 7 מפי הרכב השופטים ענבר, שפירא ובן-אור, בהתבסס על פסק הדין תמר קבע בית המשפט קמא, כי "לנוכח העובדה שהתאונה ארעה למנוח ברכבו שלו, הנחשב כ'רכב מעביד' (בהיות המנוח עצמאי), זכאיות הנתבעות גם לניכוי גמלאות רעיוניות שהיו משולמות, אילו מוצו זכויות התביעה מן המל"ל". עמדה זו מקובלת עלינו." הנושא באותו פסק דין היה נפגע, עובד עצמאי, שביטח עצמו בחסר במוסד לביטוח לאומי, משום שלא דיווח את סכום הכנסתו במלואו. מכאן שעסקינן במקרה בו נפל פגם בהתנהלותו של הנפגע בעת תשלום דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי ובית המשפט אישר את הניכוי הרעיוני.

השני, השופטת דרורה פלפל, קבעה בת"א (ת"א) 2676/01 כהן יואל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (18.5.2008), עמ' 21 כך: "אלא שבענייננו, מדובר בתובע שהינו עובד עצמאי, ואין אישיות נפרדת שהיא המעביד; בפסק-הדין שניתן ברע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, (פ"ד נג(5) 145), נקבע לעניין זה, כי יש לראות בעובד העצמאי כמעביד לעניין סעיף 82 לפקודה, וכפועל יוצא מכך יש לקבוע כי אין העובד העצמאי ואין המל"ל זכאים לחזור אל חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב (ר' גם ספרו של השופט א' ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, תש"ס-1999, בעמ' 727). המסקנה המתבקשת היא, כי אין לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל בגין נכות מעבודה, אותם זכאי היה התובע לקבל אילו היה פונה לענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי." (ההדגשה הוספה – ע' ר'). מכאן שהשופטת פלפל סברה שאין מקום לבצע ניכוי רעיוני במקרה הדומה למקרה הנדון כאן.

1. אולם כל האמור הבאנו למעלה מן הנדרש לתיק זה, באשר אין מקום לבצוע ניכוי רעיוני בתיק זה, אך מטעם שסכום הניכוי לא הוכח על ידי המשיבה.

סוף דבר

1. לו דעתי תשמע הערעור יתקבל ויקבע:

סה"כ נזקי המערער הם כדלקמן:

גריעה מהכנסות לעתיד 244,720 ₪

עזרה והוצאות 20,000 ₪

נזק לא ממוני 21,250 ₪

סה"כ פיצוי 285,970 ₪

1. על המשיבה לשלם למערער סך של 285,955 ₪. קרי, תוספת של 213,955 ₪, מעבר לסכום שנפסק על ידי בית המשפט קמא. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עו"ד כדין.
2. המשיבה תשלם הוצאות המערער בגין הערעור בסך של 20,000 ₪.
3. העירבון שהפקיד המערער על פירותיו יושב לידיו באמצעות באי כוחו.

כבוד השופט נפתלי שילה:

אני מסכים.

כבוד השופטת סיגל רסלר-זכאי:

אני מסכימה.

הוחלט בהתאם לפסק דינה של אב"ד כבוד השופטת רביד.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' שבט תשפ"ב, 10 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.