המבקשים – בעצמם

באי-כוח המשיבה: עו"ד גיל זיסר, עו"ד דוד ניסני

החלטה בבקשת המבקשים להורות על פטור מתשלום אגרה לפי תקנה 18(ב) בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן – התקנות), שזו הוראתה:

"בערעור על כל פסק דין נוסף שניתן בתובענה לאחר החזרת הדיון בנושא הערעור מאת בית משפט שלערעור אל הערכאה הראשונה עקב ערעור קודם של אותו מערער, אין המערער חייב בתשלום אגרה, ובלבד ששולמה אגרה בערעור הקודם ולא הוחזרה, אלא אם כן המערער אינו חייב באגרה בשל הערעור הקודם או שהוא פטור ממנו".

מאחר שהאגרה כבר שולמה, התבקשה גם החזרת סכום האגרה ששולמה.

2. הבקשה נעדרת כל פירוט. כל אשר נטען בה הוא, כי בקשת רשות הערעור הנדונה הוגשה בעניין החלטה שעניינה בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים, אשר בעניינה הוגשה בקשת רשות ערעור קודמת, אשר התקבלה תוך ביטול החלטת בית המשפט קמא (רע"א 30271-11-20). בנסיבות אלו ומאחר שלפי טענת המבקשים בקשת רשות הערעור הנדונה עוסקת "באותו עניין ממש", מתקיימות נסיבות תקנה 18(ב) בתקנות האגרות. מאחר שלטענת המבקשים, הם שילמו את האגרה בטעות, ביקשו שתינתן החלטה המורה על פטור מתשלום אגרה ועל החזר האגרה ששולמה.

לתמיכה בבקשה הפנו המבקשים אל החלטת בית המשפט העליון בעניין רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (2001)‏. עיון בהחלטה זו מעלה כי כלל אינה עוסקת בנושא האגרה או בנושא הקשור בנושא הבקשה הנדונה, אלא בסוגיית ביטול פסק דין שניתן מחמת אי התייצבות בא-כוח התובע לדיון.

3. לאחר שבחנתי את הבקשה מצאתי כי משני טעמים יש לדחותה, אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה. ראשית, בקשת רשות הערעור הנדונה לא הוגשה בעניין ההחלטה החוזרת אשר ניתנה בעקבות קבלת בקשת רשות הערעור הקודמת. שנית, תקנה 18(ב) בתקנות האגרות עוסקת ב"פסק דין נוסף שניתן בתובענה לאחר החזרת הדיון בנושא הערעור" מאת ערכאת הערעור אל הערכה הראשונה, אך אינה עוסקת בהחלטת ביניים נוספת שניתנה לאחר החזרת הדיון בבקשת רשות ערעור. כל זאת כפי שיובהר בתמצית עתה.

4. בקשת רשות הערעור הנדונה אינה בעניין ההחלטה החוזרת: המבקשים לא טרחו לפרט את העובדות שעליהן נשענת בקשתם. בחינת העובדות שאותן לא פירטו מעלה, כי בקשת רשות הערעור הנדונה לא הוגשה בעניין החלטתו החוזרת של בית המשפט קמא, אשר ניתנה בעקבות פסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הקודמת.

תמצית העובדות העולות מעיון בתיק בית המשפט קמא הן כי ביום 17.12.2020 ניתן פסק הדין (כבוד השופטת מ' ליפשיץ פריבס) בעניין רע"א 30271-11-20, אשר לפיו התקבלה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבית-שמש (כב' השופט ש' הרבסט) מיום 11.11.2020 בת"א 65594-12-17, שעניינה בקשת המבקשים (הנתבעים) בעניין גילוי במסמכים ספציפיים. בפסק הדין נקבע כי טענותיה העובדתיות של המשיבה (התובעת) לא נתמכו בתצהיר וכי למבקשים לא ניתנה הזדמנות להגיב לטענותיה. לפיכך החלטת בית המשפט קמא בוטלה והדיון הוחזר אליו כדי לדון מחדש בבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים, לאחר הגשת תצהיר משלים מטעם המשיבה בתמיכה לתשובתה ולאחר שהמבקשים יגישו תגובה לתשובת המשיבה.

ביום 20.12.2020 ניתנה החלטת בית המשפט קמא, המורה לצדדים לפעול בהתאם לפסק הדין בבקשת רשות הערעור האמורה, תוך קביעת מועדים לשם כך. לאחר שהצדדים פעלו כאמור, ניתנה ביום 4.2.2021 החלטתו החוזרת של בית המשפט קמא, אשר בה נקבע אלו מסמכים תמציא המשיבה אל המבקשים ואלו מסמכים היא אינה נדרשת להעביר לידיהם. המשיבה פעלה בהתאם להחלטה וביום 17.2.2021 אף הגישה הודעה על כך לבית המשפט קמא.

ביום 23.2.2021 הגישו המבקשים בקשה נוספת לבית המשפט קמא בעניין המסמכים המבוקשים, אשר לטענתם, לא נדונו בהחלטה מיום 4.2.2021. בהחלטה מאותו יום נקבע, כי כבר ניתנה החלטה ביום 4.2.2021 וכי ההחלטה אף יושמה ביום 17.2.2021 וכי "משכך, עניין זה הסתיים". למרות החלטה זו, חזרו המבקשים ועתרו ביום 25.2.2021 פעם נוספת לקבלת המסמכים הנוספים. בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 1.3.2021, אשר בה נקבע כי בעניין חלק מהמסמכים המבוקשים, כבר הוגש תצהיר מטעם המשיבה עוד ביום 3.1.2021, אשר לפיו המסמכים אינם ברשותה. בעניין מסמכים נוספים שהתבקשו נקבע כי "אינם בליבת המחלוקת" וכי אינם רלוונטיים לפיכך נקבע, כי "אין להוסיף על ההחלטות הקודמות אשר ניתנו".

מכל האמור עולה אם כן, כי החלטת בית המשפט קמא אשר ניתנה בעקבות פסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הקודמת, היא ההחלטה מיום 4.2.2021.

בקשת רשות הערעור הנדונה הוגשה רק בעניין ההחלטה מיום 1.3.2021, אך לא בעניין ההחלטה מיום 4.2.2021. לפיכך וכאמור, בקשת רשות הערעור הנדונה לא הוגשה בעניין החלטתו החוזרת של בית המשפט קמא, אשר ניתנה בעקבות פסק הדין שניתן בעניין בקשת רשות הערעור הקודמת.

5. תקנה 18(ב) בתקנות האגרות עוסקת בערעור חוזר על פסק דין נוסף שניתן לאחר החזרת עניין מערכאת הערעור אל הערכאה הראשונה, אך אינה עוסקת בבקשת רשות ערעור חוזרת על החלטת ביניים בנסיבות כאמור: בתקנה 18(ב) נאמר באופן ברור ומפורש כי הפטור מתשלום האגרה ניתן אם הוגש ערעור על "פסק דין נוסף שניתן בתובענה לאחר החזרת הדיון בנושא הערעור מאת בית המשפט שלערעור אל הערכאה הראשונה עקב ערעור קודם של אותו מערער". לא נאמר כי פטור זה יינתן כל אימת שהוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים נוספת, לאחר החזרת הדיון בנושא ההחלטה מאת ערכאת הערעור אל הערכאה הראשונה עקב הכרעה בבקשת רשות ערעור קודמת של המבקש.

העובדה שהוראת תקנה 18(ב) חלה רק בעניין פסק דין סופי חוזר שניתן בעניין תובענה, בשונה מהחלטת ביניים חוזרת, עולה בין השאר, מהאמור להלן:

ראשית, בתקנה 18(ב) נאמר באופן מפורש כי הוראתה חלה רק על "פסק דין נוסף שניתן בתובענה". זאת בשונה מהחלטת ביניים נוספת. כך בעוד שהוראות תקנות האגרות מבחינות בין פסק דין לבין החלטת ביניים (ראו למשל, בחלופות של תקנה 20 בתקנות האגרות, המפרטת את הנסיבות שבהן הליכים יופטרו מתשלום אגרה ובין השאר, חלופות (4), (6), (16), (20), (28), (40), (41)). כך גם על-פי התוספת של תקנות האגרות, ישנו שוני משמעותי בין סכום האגרה המשולם בעניין ערעור על פסק דין, לעומת סכום האגרה המשולם בעניין בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים (אם הערעור על פסק הדין הוגש לבית המשפט המחוזי, האגרה היא בסך 1,399 (פרט 16 בתוספת), ואם הוגש לבית המשפט העליון, האגרה היא בסך 2,992 ₪ (פרט 27 בתוספת), לעומת אגרה בסך 497 ₪ בעניין בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, בין אם הוגשה לבית המשפט המחוזי ובין אם הוגשה לבית המשפט העליון (פרט 12 ופרט 25 בתוספת)).

שנית, תקנות האגרות קובעות בתקנה 15 הוראה מפורשת המאפשרת החזר אגרה אשר שולמה בעניין ערעור על פסק דין, בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33 בתוספת (497 ₪), בהתקיים הנסיבות המפורטות בתקנה 6(ב) (חזרת המערער מהערעור; הסתיים בפשרה; הועבר לבוררות; הועבר לגישור והסתיים בהסגר גישור). כך בעוד שאין הוראה מקבילה המאפשרת החזר אגרה אשר שולמה בעניין בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, אשר בכל מקרה, מעת ששולמה לא תוחזר אפילו חזר בו המבקש מבקשת רשות הערעור בשלב מוקדם (מה גם, שלנוכח הצורך בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33, השווה לאגרה החלה על בקשת רשות ערעור, בכל מקרה לא היה מוחזר דבר).

מכאן אפוא, עולה כי מתקין התקנות הבחין בין סכום האגרה הנמוך החל על בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, לבין סכום האגרה המשמעותי יותר החל על ערעור על פסק דין. בעוד שאם התקיימו נסיבות תקנה 18(ב), שעניינן ערעור חוזר, יופטר המערער מתשלום האגרה פעם נוספת, אך פטור זה לא ניתן לעניין האגרה החלה על בקשת רשות ערעור חוזרת. בדומה, בנסיבות מסוימות הקבועות בתקנה 15, תוחזר האגרה ששולמה בעניין ערעור (בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33), אך אין הוראה מקבילה לעניין בקשת רשות ערעור.

6. סיכום: משנמצא כי בקשת רשות הערעור הנדונה לא הוגשה בעניין ההחלטה החוזרת ומאחר שבכל מקרה, תקנה 18(ב) בתקנות האגרות אינה חלה במקרה של בקשת רשות ערעור חוזרת על החלטת ביניים, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ט בניסן התשפ"א, 11 באפריל 2021, בהיעדר הצדדים.