13 ספטמבר 2021

לפני: כב' הרשמת מירי שי

החלטה

1. עניינה של החלטה זו בקשת הנתבעים 1 ו-2 (להלן: המבקשים) לחייב את התובעים (להלן: המשיבים) בהפקדת ערובה לפי תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: התקנה).

2. ביום 20.7.21 הגישו המבקשים בקשה לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה. בהחלטה מיום 25.7.21 הורתה כב' הרשמת נסראלדין למשיבים להגיש תשובה עד ליום 6.9.21. ההחלטה נצפתה ע"י ב"כ המשיבים ביום 26.7.21 בשעה 09:28. משלא הוגשה תשובה, ניתנה ביום 9.9.21 החלטה נוספת המתרה במשיבים שאם לא יגישו תשובה עד ליום 12.9.21 בשעה 15:00, תינתן החלטה על יסוד הבקשה בלבד. החלטה זו נצפתה ע"י ב"כ המשיבים ביום 9.9.21 בשעה 09:45. חרף האמור, לא תיקנו המשיבים את מחדלם. אי לכך, ההחלטה ניתנת על יסוד הבקשה בלבד.

3. לאחרונה ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ב-ע"ע (ארצי) 2385-02-17 אחמד אבו מוחסן – קיבוץ בית הערבה (מיום 11.2.2021), אשר עסק באמות המידה והשיקולים המנחים להפעלת סמכותו של בית הדין על פי תקנה 116א לתקנות (להלן: עניין קיבוץ בית הערבה). בית הדין הארצי קבע, כי התקנה שינתה הן את ברירת המחדל והן את חלוקת הנטלים בין התובע ובין הנתבע בנוגע לחיוב תובע שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה. נקודת המוצא לדיון בבקשה להפקדת ערובה השתנתה, ועל פיה יש לחייב תובע שחלה עליו התקנה בהפקדת ערובה, אלא אם התובע יראה כי מתקיים בו אחד הטעמים לפטור מהפקדת ערובה. עוד הובהר, כי התקנה אינה מאיינת את פסיקתו של בית הדין בעבר, שכן העקרונות שנקבעו בפסיקה מוסיפים להנחות את שיקול הדעת בעת יישום ההסדרים שנקבעו בתקנה, בהתאמה ובשינויים המתחייבים משינוי נקודת המוצא.

4. בבואו להכריע בבקשה להפקדת ערובה על בית הדין לאזן בין זכותו היסודית של התובע לגישה לערכאות ובין זכותו של הנתבע לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ולא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה נגדו. החיוב בהפקדת ערובה אינו אוטומטי אלא נדון בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות.

5. אשר לענייננו: המשיבים הינם תושבי הרשות הפלסטינית ולכן חלה לגביהם תקנה 116א(ב) לתקנות, הקובעת שעל בית הדין האזורי להורות על הפקדת ערובה לבקשת נתבע. לאחר שבחנתי את הבקשה ואת כתבי הטענות, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להתקבל.

6. על פי כתב התביעה, המבקשים והנתבע 3 היו מעסיקיהם ביחד ולחוד, והועסקו על ידם מחודש דצמבר 2018 ועד יולי 2020. בכתב ההגנה הכחישו המבקשים את עצם קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. יצוין כי לא הוגש הגנה מטעם הנתבע 3. בכתב התביעה נטען שאין למשיבים ידיעה מי היא האישיות המשפטית אשר העסיקה אותם ודיווחה עליהם כעובדים שכירים לרשויות המס. לא נעלמה מעיני הטענה, כי המשיבים מעולם לא קיבלו מסמך כלשהו שמעיד על העסקתם. נטען שהמבקשים והנתבע 3 לא נתנו למשיבים תלושי שכר או אישורי העסקה ולא ביצעו בגינם הפקדות לקרן פנסיה לגמל ולפיצויים. אולם, בשים לב להכחשה הגורפת של המבקשים, שהם אינם מכירים את המשיבים, לא נתנו להם הוראות עבודה ולא שילמו להם שכר - מצופה היה שהמשיבים יגישו תשובה מנומקת ויתמכו את טענותיהם בראיה כלשהי, כגון התכתבויות, צילומים, כרטיסי עבודה וכיו"ב. משלא הציגו המשיבים כל ראיה בכתב, אין מנוס מהמסקנה שהמשיבים לא עמדו בנטל להוכיח קיומה של ראשית ראיה. נכון לשלב מקדמי זה של ההליך המשפטי לא הצביעו המשיבים על ראיות כלשהן הקושרות את המבקשים בזיקה ישירה כלשהי להעסקתם. זאת ועוד: בהעדר תשובה מטעם המשיבים, לא ברור מה מצבם הכלכלי ולא הוצגה לבית הדין תמונה אודות יכולת פירעון עתידית.

7. לאור כל האמור, הבקשה מתקבלת. אני מחייבת את המשיבים להפקיד בקופת בית הדין ערובה בסכום של 5,500 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשים. הערובה תופקד עד ליום 4.10.21. היה ולא תופקד הערובה במועד שקבע בית הדין, תסולקנה התביעות כנגד המבקשים על הסף וללא התראה נוספת.

9. מעקב ביום 5.10.21.

ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"ב, (13 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.