1. עניינה של התביעה בסירה של התובע אשר עגנה במרינה הרצליה. הנתבע 1 היה בעת הרלוונטית מנהל המרינה, והנתבעת 2 היא החברה המפעילה את המרינה.

2. לטענת התובע, ביום 14.9.2020 אירע אירוע של חדירת מים לסירה. התובע פנה למנהל המספנה ותיאם עימו את העלאת הסירה למבדק בהעלאת חירום, שכן לטענתו מים חדרו לסירה בעת עגינתה. אולם לפי הנטען, ביום שתואם להרמת הסירה, הגיע הנתבע 1 במפתיע, והחליט שלא תערך הרמת חירום, ומנהל המספנה קיבל מהנתבע 1 הוראה שלא להעלות את הסירה למבדק. לפי הנטען, הנתבע 1 פעל כך בשל סכסוך אישי בין הצדדים. לטענת התובע, בכך הנתבעים לא העניקו לו את השירות המגיע לו, על אף ששילם עליו. כן נטען שלסירה נגרמו נזקים בשל כך. לאחר מכן התובע השיט את הסירה אל המרינה בתל אביב, ושם היא הורמה, ונמצא שיש חדירת מים אליה. לפי הנטען, התנהלות זו הסבה לתובע נזק ממוני ולא ממוני. התובע תובע פיצוי בסך 8,156 ש"ח בגין עגינת הסירה למשך שלושה חודשים במרינה, וכן 91,844 ש"ח בגין אובדן זמנו בהגעה לסירה לפחות פעמיים ביום כדי לבדוק את הסירה, ובגין חוסר הנאה ועוגמת נפש. סך התביעה המופנית כלפי הנתבעים היא בסך 100,000 ש"ח. אציין כי התביעה הוגשה בתחילה נגד נתבע נוסף, מר רוני זיסו, וממנו נתבעו 100,000 ש"ח נוספים, אולם זה נמחק מן ההליך בהסכמה.

3. הנתבעים טוענים בכתב הגנתם, כי בקשת התובע להרים את הסירה ("אספנה") סורבה, שכן הוא לא עמד בנהלי הבטיחות והעבודה של המספנה. כן נטען שהסירה נבדקה ולא נמצא בה סממן לנזילה, וכלי השיט נראה יבש לחלוטין. כן נטען שלא נמצא סימן לכך שקיים מצב חירום לגבי הסירה. כן נטען שהתשלומים ששילם התובע אינם כוללים טיפולים או תיקונים, ואלו נגבים בנפרד.

הנתבעים טוענים כי ביום 7.10.2020 התובע התקשר למנהל המספנה בבקשה להעלות את כלי השיט לאספנה, בשל כניסת מים לכלי השיט ורעש במנוע. מנהל המספנה מסר לתובע, לפי הנטען, כי הדבר יתאפשר בשעות הקרובות שלאחר מכן. אולם לפי הנטען, כשמנהל המספנה התקשר לתזמן את הגעת התובע, הוא הדגיש בפני התובע את נהלי העבודה של המספנה שלפיהם אין להביא בעלי מקצוע חיצוניים, אולם התובע סירב להתחייב לכך. לאחר מכן, לעמדת הנתבעים, התובע התייצב במקום, ונעמד על הסירה מול המנוף, כשהוא דורש שהסירה תורם, אולם דרישתו סורבה. לפי הנטען, לאחר מכן התובע הותיר את הסירה בפתח המנוף וללא חשמל, ובכך מנע את העבודה השוטפת של המספנה וגרם לעיכובים עד לגרירת כלי השיט מהמקום.

4. מצאתי כי דין התביעה להידחות.

5. לאמיתו של דבר, התובע לא הציג ראיות לכך שהסירה ניזוקה, שנגרם לה אירוע כלשהו של חדירת מים וכיוצא באלו. יתרה מכך, התובע הסכים לכך שחובת הנתבעת 2 היא להרים את הסירה במקרה של מצב חירום (עמ' 20 שורה 17-15 לפרוטוקול; כן עיינו עמ' 6 שורות 27-21 לפרוטוקול מיום 16.5.2022), וכי לשיטתו זהו השירות שלא קיבל (עמ' 27 שורות 20-19 לפרוטוקול; ועיינו גם עדותו של מר זיסו אשר אישר שחובתה של המספנה היא להרים את הסירה בשעת חירום, בעמ' 47 שורות 27-16 לפרוטוקול). אולם גם מצב חירום שכזה לא הוכח (ואדגיש, שאף אם חובת הנתבעת 2 היא להרים את הסירה גם במצבים שאינם מצבי חירום, מצבה של הסירה לא הוכח).

6. דרך המלך להוכחת טענה זו היא על-ידי חוות-דעת מומחה. חוות-דעת שכזו לא הוכחה. אף אם אניח שניתן היה להוכיח את מצבה של הסירה באמצעים אחרים, גם ראיות שכאלו לא הוצגו.

7. התובע הציג מכתב מאת מר אבי גל (נספח 1 לתצהירו). מר גל לא הגיע למסור עדות. בהחלטה מיום 9.6.2022 התקבלה בקשת התובע לזמנו לעדות בעל-פה, כפוף לתשלום הוצאות לנתבעים ולהפקדת שכר עדותו בקופת בית המשפט. טענת הנתבעים שלפיה הוצאות אלו לא שולמו לא נסתרה, עיון בתיק מלמד שהסכום שנקבע להבטחת שכר העד לא הופקד, וממילא העד לא התייצב לישיבת ההוכחות. על כן, מכתבו אינו אלא עדות שמיעה.

הרבה למעלה מן הנדרש, במכתבו של מר גל נכתב כי הספינה הגיעה לתל-אביב בהפלגה מהרצליה. כן נאמר במכתב כי קיימת חדירת מים, וזאת "בשילוב קדימה/אחורה" ובעת הפלגה – דהיינו, לא עולה מכך חדירת מים בעת שהסירה עוגנת. מכתב זה אינו מבסס מצב חירום לסירה, גם אם אקבלו כראיה לתוכנו (וכאמור, אין לעשות כן, מאחר שעדותו של מר גל לא נשמעה). אוסיף שבמכתבו של מר גל נרשם שבמקום ביקר שמאי אשר ראה את הממצאים – אולם גם עדות מטעם שמאי זה לא נשמעה.

8. בנוסף, נשמעה בפני עדותו של מר זיסו. מר זיסו כיהן באותה עת ברשות הספנות והנמלים כאחראי על נושא תפעול מעגנות. מר זיסו העיד כי הגיע למקום, בחן את הסירה, המתין במקום כמה שעות ובחן אותה שוב, ולא ראה חדירת מים לסירה (עמ' 33 ואילך לפרוטוקול, ובייחוד החל מעמ' 35 לפרוטוקול). עדותו הייתה מפורטת, סדורה, והותירה בי רושם מהימן.

התובע טוען שמר זיסו בדק סירה אחרת. לא מצאתי מקום לפקפק בבדיקה שערך מר זיסו. אולם גם אם אחרת, אזכיר שממילא נטל השכנוע להוכיח שהסירה נזקקה לאספנת חירום מוטל על כתפי התובע, והוא לא עמד בנטל זה.

9. כן אציין כי העד מטעם הנתבעים, מר עופרי מורן (מנהל המספנה), העיד גם הוא שלא הבחין בחדירת מים לסירה או במצב חירום שבו הייתה שרויה, וגם עדותו הייתה מהימנה בעיני (עמ' 59 שורה 23-19, עמ' 60 שורות 21-20 לפרוטוקול).

10. העדר קיומו של מצב חירום לסירה עולה גם מהצבעת הנתבעים על לוחות הזמנים: אירוע הנזק הנטען לסירה אירע ביום 14.9.2020 (סעיף 7 לכתב התביעה), המחלוקת לגבי העלאת הסירה למנוף הייתה מספר שבועות לאחר מכן (במכתב התובע מיום 7.10.2020 נאמר כי הפנייה לביצוע הרמת חירום נעשתה "היום", נספח 4 לכתב התביעה; ועיינו גם בנספח 5 לכתב התביעה), והסירה הגיעה לדברי התובע למרינה תל אביב ביום 11.11.2020 (לפי מכתבו של מר גל). חלוף זמנים זה גם הוא אינו תומך בטענת התובע בדבר מצב חירום שבו הייתה מצויה הסירה. התובע נחקר על כך, ותשובותיו לא היו מספקות (עמ' 24 שורה 11 ואילך לפרוטוקול).

11. מעבר לכך, התובע גם לא הביא ראיות לנזק כלשהו שנגרם לסירה, או תאונה אחרת שעברה, ביום 14.9.2020 (עיינו, חקירתו בעמ' 21 לפרוטוקול). התובע העיד שאינו זוכר מה קרה לסירה (עמ' 22 שורות 22-14 לפרוטוקול).

12. התובע טען כי הנתבע 1 התנכל לו, וכן טען בעדותו לאירועי אלימות כלפיו. לאלו לא הובאו ראיות. תלונות שהגיש התובע עצמו למשטרה אינן מבססות תשתית לכך (מוצג מ/2). לא הונחה תשתית לכך שהנתבע 1 ניתק את החשמל לסירה, מעבר לצילום שממנו כשלעצמו לא ניתן ללמוד זאת.

13. התובע העיד בתצהירו שהנתבע 1 הגיע למקום בעת ההתדיינות על הרמת הסירה (סעיף 7 לתצהירו). אולם בעדותו העיד התובע שהנתבע 1 לא היה במקום. כשנשאל על הסתירה העולה מכך, לא השיב התובע תשובה משכנעת בנושא (עמ' 25 שורה 21-7 לפרוטוקול).

14. מעבר לכך, התובע לא הצביע על הוראה בהסכם בין הצדדים שלשיטתו הופרה.

15. בנוסף, מר עופרי מורן (עד מטעם הנתבעים, מנהל המספנה) העיד שכל אדם נשאל לגבי בעלי המקצוע שהוא מתכוון להביא לשם ביצוע עבודות בסירה, לאור נהלי המספנה (עמ' 58 שורה 32 ואילך לפרוטוקול). מר עופרי מורן הוסיף כי התובע נשאל על כך לאור חשדו שהתובע אינו מתכוון לפעול כך ולאחר שהתובע השיב בנושא תשובות שאינן ברורות (שם). לבית המשפט הוגשו נהלי העבודה של המספנה, שמהם אכן כך עולה (עמ' 17 לתצהירי הנתבעת, סעיף 18 למסמך). היינו, לא נמצא שהנתבעים פעלו באופן שאינו ראוי כלפי התובע או שהפרו כלפיו הוראה כלשהי. ממילא, התובע לא הוכיח אחרת.

16. בנסיבות אלו, התובע לא שכנע שיש להשיב לו את התשלומים ששילם בגין עגינת הסירה במרינה. לאור האמור לעיל, התובע גם לא שכנע שיש לפצותו על אובדן זמן, עוגמת נפש וכיו"ב (וראש נזק זה הוא המרכזי בכתב התביעה).

17. אשר על כן, התביעה נדחית.

18. אשר להוצאות, משנדחתה התביעה, הנתבעים זכאים להוצאותיהם. התביעה התבררה עד תום, התקיימו בה שני קדמי משפט, ישיבת הוכחות שבה הושמעו סיכומים בעל-פה, וכן הוגשו תצהירים בכתב. כן יש לתת את הדעת לסכום התביעה כפי שהופנה כלפי הנתבעים שנותרו בהליך. בנסיבות אלו מצאתי שעל התובע לשאת בשכר-טרחת בא-כוח הנתבעים בסך 17,500 ש"ח.

19. בנוסף, לאור דחיית התביעה, התובע יישא בהוצאות הנתבע 1 אשר התביעה הוגשה נגדו באופן אישי, ובהתחשב בטירחה שהייתה כרוכה מבחינתו בבירור ההליך, בסך 2,000 ש"ח.

20. כן ישפה התובע את הנתבעים בגין שכר העדות של מר זיסו כפי שנפסק (בסך 600 ש"ח).

ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים מיום המצאת פסק-הדין.

ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ג, 05 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.