1. התובעת הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לה, לטענתה, עקב רשלנות רפואית של הנתבע, בניתוחים אסתטיים שבוצעו בגופה.
2. התובעת צרפה חוות דעת של דר' אפרים דביר, לפיה הנתבע התרשל בטיפול בתובעת וגרם לה לנכות צמיתה בשיעור של 10%. הנתבע צרף חוות דעת של דר' מאיר כהן, לפיה לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבע, ולא נגרמה כל נכות.
3. לנוכח הפער המשמעותי בין חוות דעת הצדדים, פנה בית המשפט לצדדים לקבל עמדתם בנוגע למינוי מומחה מטעם בית המשפט.
4. התובעת התנגדה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. לטענתה, כאשר מדובר בתביעה בגין רשלנות רפואית, ישנו מתח מובנה במינוי מומחה, שעליו לחוות דעתו ביחס למעשיו של קולגה. התובעת הפנתה לפסיקה לפיה בעניין של רשלנות רפואית יש להיזהר במינוי מומחה מטעם בית המשפט, לנוכח החשש כי המומחה לא יהיה נטול פניות ולא ירצה להתעמת עם מומחים אחרים, לנוכח החשש כי המומחה משתייך לאסכולה רפואית מסויימת, ולנוכח החשש כי בכך עוברת ההכרעה מבית המשפט לידיו של מומחה.
5. מנגד, הנתבע הסכים למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

דיון והכרעה

1. אכן, בתיקי רשלנות רפואית יש לנקוט בזהירות במינוי מומחה מטעם בית המשפט. עם זאת, גם בבית המשפט העליון נשמעו גם דעות אחרות.
   בניגוד לעמדתו של כב' השופט זילברטל, שהודגשה בתגובת התובעת, הביע כב' השופט רובינשטיין דעה אחרת: לטענתו קיים "כשל קשה" בשיטה הנוהגת של חוות דעת רפואיות משני הצדדים. הוא תהה איך ניתן להידרש להתייחסותם הקוטבית של מומחים רפואיים לפרקטיקות רפואיות, וציין כי במקרים אלה, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט. הוא אף ציין כי הועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט בראשות השופט אור המליצה לילך בדרך של מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעות בגין רשלנות רפואית. כב' השופטים ריבלין וארבל הסכימו עימו באותו עניין, והורו על השבת הדיון לבית המשפט קמא למינוי מומחה מטעם בית המשפט (ע"א 4330/07 מוזס אוריאל נ' משרד הבריאות (05.03.2009)‏, פסקה.
   אף כב' השופט זילברטל, שלטעמו ככלל יש להיזהר במינוי מומחים בתיקי רשלנות רפואית, ציין בפסק הדין החולק שהובא ע"י התובעת, כדלקמן: "ככל שהמחלוקת מתמקדת בנושא שאופיו רפואי-מקצועי-טכני במובן הצר, או בשאלה שלכאורה אינה אמורה לעורר חילוקי דעות נורמטיביים ויש לה פתרון מדעי (כגון שאלות של קשר סיבתי עובדתי), ופחות בעניין אופן הפעלת שיקול דעת רפואי או אימוצה של אסכולה, החשש מפני מינויו של מומחה יקטן והנטייה למנותו תגבר, וההפך..." (רע"א 2104/12 פלונית נ' ד"ר אבי וינברג (01.05.2012),‏‏ פסקה 12 לפסה"ד). היינו גם לדעתו, אין איסור גורף על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתיקי רשלנות רפואית, אלא שיש לנקוט זהירות במינוי כזה, ובנסיבות מסויימות הדבר אפשרי ואף הכרחי.
2. מן הכלל אל הפרט
   בענייננו, עיון בחוות הדעת איננו מלמד על אסכולות מנוגדות, או על פרוצדורות רפואיות סותרות, באופן שמומחה רפואי מטעם בית המשפט עלול להכריע לפי האסכולה אליה הוא משתייך ולהחליף בכך את שיקול הדעת של בית המשפט.
   מדובר בניתוח אסתטי "רגיל" שכמותו מתקיימים רבים. שני המומחים, דר דביר מזה ודר' כהן מזה, מתארים את הניתוחים שערך הנתבע, על יסוד בדיקה של התובעת ועל יסוד אותו מצג עובדתי, ומגיעים למסקנות שונות. אופי המחלוקת הוא בעיקרו מקצועי וטכני במובן הצר, ואין מדובר בשאלה שאמורה לעורר חילוקי דעות נורמטיביים. בית המשפט יתקשה עד מאד לבחון אם התופעות שהביאו לניתוח השני והשלישי הן מקובלות או חריגות, ואם הטיפול שניתן ע"י הנתבע הוא סביר או חריג, כאשר מדובר בשתי חוות דעת כה מנוגדות, ע"י שני רופאים מטעם הצדדים. נראה אפוא, בהתאם למשנתו של בית המשפט העליון בהלכת ע"א 4330/07 מוזס, ואף תוך לקיחה בחשבון את השיקולים שהתוו בהלכת רע"א 2104/12 פלונית, כי בכל הזהירות הנדרשת, זהו תיק ההולם מינוי מומחה שלישי מטעם בית המשפט.
3. יודגש כי אין מדובר במינוי מוסכם, ולכן חוות דעת הצדדים עומדות בעינן. עוד יודגש, כי ההכרעה בסופו של דבר נתונה בידיו של בית המשפט ולא של המומחה.
4. החלטה על המינוי תצא אפוא בנפרד מהחלטה זו.

ניתנה היום, י' כסלו תשפ"ב, 14 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.