לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות והיעדר עילה.

1. על פי הנטען בכתב התביעה, שהוגשה על פי פקודת הנזיקין, התובע, עבד אצל הנתבעת כסוהר, בשירות קבע, משך 15 שנים. ביום 25.10.12, נעצר במחסום משטרתי , והוא הציג את האקדח שברשותו , שניתן לו ע"י הנתבעת, ולאחר מכן הועבר לתשאול, במסגרתו עוכב למספר שעות בתחנת המשטרה על מנת לברר אם האקדח רשום על שמו. יחד עימו היה אחיינו,קטין בן 17, והתובע חש מושפל מכך שהנתבעת העמידה אותו במצב של "חשוד" עקב התנהגותה הרשלנית מול המשטרה.

בנוסף, מאותו ארוע הרגיש באווירה עויינת כלפיו מצד מפקדיו, נאסר עליו לעבוד באגף ללא נוכחות מפקד האגף, עוזר קמ"ן היחידה שייך אותו למשפחת פשע, והורה לאסור על כניסתו לאגף בו עבד שנתיים, שכן שהה בו אסיר ששייך למשפחת פשע שמסוכסכת עם משפחת הפשע המשוייכת, קצינת הרווחה התחמקה מלהפנותו לקבלת סיוע נפשי בנימוק שהוא שייך למשפחת פשע, והפנתה אותו לרופא המשפחה, ואף הופצה שמועה לפיה הוא סוחר נשק ונתפס בדרך לחסל עבריין יחד עם עבריין אחר, וכי היה ברשותו נשק שלא כדין. משכך, הגיש קבילה ביום 23.12.12 , לנציב קבילות שוטרים וסוהרים, בה התלונן על האירועים והתנהגות מפקדיו כלפיו, מונתה ועדת חקירה ע"י היועמ"ש של הנתבעת, ואולם אין בידי התובע מידע לגבי תוצאות החקירה.

ביום 6.3.13, נפתח כנגד התובע תיק עבירת משמעת על כך שלא דיווח אודות אסיר שהינו קרוב משפחתו. התובע טען, כי אחיו נשוי לאחותו של האסיר, ואין כל קשר בינו לבין האסיר, ואולם ביום 21.4.13, הוא הורשע, ננזף, והאסיר הועבר לבית כלא אחר. התובע טען, כי דיווח בעל פה בזמנים שונים למפקדיו על היכרותו עם משפחת האסיר ואולם הם התרשלו ולא תיעדו זאת ברישומים, והתובע הורשע בדין משמעתי בגין כך. התובע ערער ביום 24.4.13, על גזר הדין ואולם לא קיבל תשובה עד כה.

ביום 27.8.19, שוחרר התובע מעבודתו אצל הנתבעת מטעמי בריאות לקויה. לטענתו, בשל התנהלותה הרשלנית של הנתבע, הוא מטופל אצל פסיכיאר משנת 2013, סובל מהפרעת פוסט טראומה כרונית ומטופל בתרופות. בשנת 2019, החמיר מצבו והוא נזקק לטיפול פסיכיאטרי ולימי מחלה, ואובחן ביום 20.5.19, ע"י פסיכיאטר מטעם הנתבעת כסובל מהפרעה הסתגלותית עם מרכיבים פוסט טראומטיים, והומלץ על חופשת מחלה לחודשיים. ועדה רפואית המליצה ביום 27.5.19, כי ישהה בחופשת מחלה עד ליום 20.7.19; וביום 24.7.19 קבעה ועדה רפואית כי אינו כשיר לשרת בשב"ס. לטענת התובע, מצבו הנפשי נגרם עקב רשלנותה של הנתבעת והוא ניזוק בכל תחומי חייו. משכך, על הנתבעת לפצותו בגין נזקיו.

1. ביום 26.10.21, ובטרם הגישה כתב הגנה, הגישה הנתבעת את הבקשה דנן.
2. לטענת הנתבעת, כל הארועים המתוארים בפרק העובדות בכתב התביעה ארעו לפני למעלה מ-7 שנים, ולכן התביעה התיישנה. בנוסף, עילת התביעה הינה נזקי גוף שארעו לתובע, לטענתו, במסגרת שירותו כסוהר, ולאור הוראת יחוד העילה, הקבוע בסעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב -1982, התובע יכול לקבל תגמולים רק באמצעות חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") , בהתאם לסעיף 2 לחוק שירות בתי הסוהר (נכים ונספים), התשמ"א -1981 (להלן : "חוק השב"ס"), כאשר התובע מנסה לתבוע כאן בהליך עוקף את החוקים לעיל. ולכן דין התביעה להיות מסולקת על הסף.
3. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, התביעה לא התיישנה שכן מצבו הנפשי עקב רשלנות הנתבעת, החל אומנם בשנת 2012, ואולם חלה החמרה לאורך השנים, עד שביום 20.5.19, אובחן ע"י פסיכיאטר מטעם הנתבעת כסובל מפוסט טראומה , ואז התגלה לו נזקו. לעניין יחוד העילה, ציין התובע כי הגיש תביעה לקצין התגמולים, לפי חוק התגמולים ואולם התביעה נדחתה, מאחר ונקבע כי מחלתו אינה עקב שירותו בשב"ס, ולכן הגיש את תביעתו לפי פקודת הנזיקין , כפי שמתיר סעיף 36 לחוק הנכים.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונוכח ההלכה, והמסמכים שצורפו, אני סבור כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.
2. סעיפים 5,6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובעים כי תביעה מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה, כלומר, מהיום בו התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו.
3. עם זאת, יש מספר חריגים המשעים את מירוץ ההתיישנות, וביניהם נמנה סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע חריג המאריך את תקופת ההתיישנות:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

לפי ההלכה, הנטל להוכיח את תנאי החריג מוטל על הטוען אותו ובעניינינו על התובע, כאשר רמת המודעות הנדרשת, כדי שנראה בניזוק כמי שידע את העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, לרבות לגבי מועד גילוי הקשר הסיבתי, היא כאשר מתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לנזק. כאשר אין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי, וכל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבעת או מחדליה לבין נזקו של התובע.

לפי הוראת הסעיף, גם אם יוכח כי רכיב הקשר הסיבתי לא היה ידוע לתובע כטענתו, יש לבחון האם ידיעה זו נמנעה ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכל למנוע אותן. כלומר, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (פורסם ביום 23.2.10)).

1. לגבי תקופת ההתיישנות החלה בנוגע לגילוי רכיב הנזק, קובע סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) :

"לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

מועד גילוי הנזק הוגדר בפסיקה כמועד בו אדם סביר היה בנסיבות העניין מגיש תביעה בגינו (ע''א 165/83 יתרו בוכריס נ' שיכון לעולה, פ''ד לח(4) 555).

בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא - ליפל (פורסם בנבו) נקבע כי "ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. ... בדומה לכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש להחיל מבחן אובייקטיבי גם במסגרת כלל הגילוי המאוחר של הנזק שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ ([פורסם בנבו], 11.7.2010) (להלן: דובק)". עוד נקבע, כי "יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואיני סבור כי יש להרחיבו עוד יותר על ידי כך שגם חשד של התובע לא ייחשב כגילוי בכוח."

1. בעניינינו, כתב התביעה הוגש 10.6.21, שנים רבות מהמועד בו נוצר אצל התובע הנזק הנפשי עקב רשלנות הנתבעת. לטענת התובע, מצבו הלך והחמיר והוא פעל לטפל בעצמו אולם, רק לאור קביעת הפסיכיאטר של הנתבעת ביום 20.5.19, לפיה הוא סובל מפוסט טראומה, נולדה עילת התביעה (ס' 16-17 לתגובה).
2. לא שוכנעתי בטענה.

התובע ציין בסעיף 4 לכתב התביעה, כי הוא מטופל פסיכיאטרית משנת 2013. עובדה זו מוצאת ביטוי גם בחוו''ד ד''ר קראקרה, הועדות הרפואיות מטעם שב''ס ומסמכי קופ''ח המאוחרים שצורפו לכתב התביעה ולפיהם הוא מצוי במעקב המרפאה הפסיכיאטרית החל משנת 2013 ועד להווה כשהוא מטופל בתרופות הרגעה (התובע לא צירף לכתב התביעה או לבקשה העתק מתיקו הפסיכיאטרי בשנים אלו).

יישום ההלכה בעניינינו משמעו, שנזקו של התובע בשנת 2013, בהיותו במצב כזה הדורש מעקב פסיכיאטרי רצוף תוך שהוא מטופל תרופתית, אינו נזק של מה בכך, ואדם סביר היה מגיש תביעה בגינו.

1. לפיכך באתי לכלל מסקנה כי נזקו של התובע התגלה, לכל המאוחר, בשנת 2013 כאשר התביעה הוגשה בשנת 2021 באופן בו חלפו מעל ל – 7 שנים ממועד גילוי הנזק.

בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להכריע בטענות הנוספות.

אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 1,500 ₪.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ג' שבט תשפ"ב, 05 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.