לפניי שתי בקשות שעניינן אחד- פסק בוררות אשר ניתן על ידי הבורר עו"ד סורין גנות ביום 20.7.2021 (להלן: "פסק הבורר" ו"הבורר" בהתאמה).

במסגרת ת"א 48363-07-21 ביקשו המבקשים דוד ששון, רחל ששון, אליהו ששון וצילה ששון (להלן במאוחד: "מבקשי הביטול") את ביטולו של פסק הבוררות או לחילופין את תיקונו או השלמתו (להלן: "בקשת הביטול"). לבקשה זו הוגשה תגובה מצד מבקשי האישור (להלן: "התגובה לבקשת הביטול").

במסגרת ת"א 36409-09-21 ביקשו המבקשים יאיר בן חמו, טלי רידלו, משה ולבינה גוסלקר, שאול וגנית אלמוג (להלן במאוחד: "מבקשי האישור") את אישורו של פסק הבוררות (להלן: "בקשת האישור").

לשם שלמות התמונה אציין, כי בקשת האישור הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בתל אביב אולם הועברה לבית משפט השלום בשל העדר סמכות עניינית. שני ההליכים הובאו בפניי ואוחדו במסגרת החלטתי מיום 14.10.2021.

1. רקע הדברים

הפרוייקט

1. הצדדים שותפים בקבוצת רכישה במקרקעין הידוע כגוש 7372 חלקה 88 מגרש 214 בכוכב יאיר, לצורך פרויקט בניית צמודי קרקע (להלן: "הפרויקט"). ביום 4.9.2016 חתמו הצדדים על הסכם שיתוף (להלן: "הסכם השיתוף") במסגרתו חולקו הצדדים לצדדים מוגדרים אשר לכל צד חלק יחסי במקרקעין, אשר בעתיד יהפוך ליחידה בהתאם לחלוקה הרעיונית שנעשתה עוד טרם הוצאת היתרי הבנייה: דוד ששון, אליהו וצילה ששון, דוד בן חמו וטלי רידלו, משה ולבינה גודלסקר, שאול וגנית אלמוג. רחל ששון הצטרפה לאחר מכן לדוד ששון כבעלת מחצית מזכויותיו במקרקעין.

הבוררות

1. נוכח חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים באשר לפרויקט ובהתאם לתניית הבוררות הקבועה בהסכם השיתוף, פנו הצדדים לבוררות. בתחילה נוהלה הבוררות בפני הבורר עו"ד אברהם סגיב. לאחר שעתירה שהוגשה על ידי מבקשי הביטול לבית המשפט השלום בירושלים להעברת הבורר מתפקידו התקבלה, המשיכה הבוררות בפני הבורר עו"ד סורין גנות.
2. במסגרת הבוררות הוגשו תביעות הדדיות על ידי הצדדים: תביעה, ולאחריה, כתב תביעה מתוקן על ידי מבקשי האישור כנגד דוד ששון, בגין טענות להפרה של הסכם השיתוף, לעיכוב בהתקדמות יישומו וכפועל יוצא מכך לנזקים והפסדים כספיים משמעותיים למבקשי האישור. כן הוגשה תביעה נוספת (במסגרת כתב תביעה שכנגד) של מבקשי האישור כנגד רחל ששון, אליהו ששון וצילה ששון בגין הפרת הסכם השיתוף.

מנגד, הוגש כתב תביעה שכנגד על ידי מבקשי הביטול כנגד מר יאיר בן חמו, בטענה כי האחרון, בתפקידו כנציגות הרוכשים מעל בתפקידו, התרשל במילוי החובות המוטלים עליו כנציגות, הפר את חובותיו למבקשי הביטול ועשה שימוש לרעה במידע שהגיע אליו אגב תפקידו בנציגות לצורך תביעה אישית שהגיש כנגד דוד ששון. תביעה נוספת הוגשה על ידי מבקשי הביטול כנגד כלל מבקשי האישור בגין הפרת הסכם השיתוף.

1. במסגרת הבוררות התקיימו מספר דיוני הוכחות (פרוטוקוליהם צורפו כנספחים ד1- ד3 לבקשת הביטול). בתום ישיבת ההוכחות הראשונה הגיעו הצדדים להסכמות באשר לסעד הנוגע לצו עשה שהתבקש. הסכמות אלו עוגנו במסגרת פסק בוררות חלקי מיום 11.3.2021 (נספח יב'2 לתגובה לבקשת הביטול).

הסכם הפשרה

1. בתום ישיבת ההוכחות השנייה, ביום 12.4.2021, במסגרתה נחקרו מר בן חמו ומר דוד ששון ובסיומה של חקירתו הנגדית של דוד ששון, הגיעו הצדדים להסכמות אשר בשל חשיבותן ומרכזיותן בהליך זה, יובאו כלשונן:

"כבוד הבורר: ....לאחר הפסקה של כחצי שעה אני מברך את עו"ד בן דור ואת הצדדים לבוררות דוד ששון ואלי ששון, כמובן מייצגים את נשותיהם. שלאחר החקירות ולאחר הפניה של הבורר אליהם לאור עדותו של ששון מוכנים לקבל את הצעת הבורר כדלקמן:

1. קבוצת ששון, שאני מתכוון לצילה ואלי, רחל ודוד, קבוצת ששון מודה בחובה והפרת החובה לעניין הנזק. דהיינו מודים שהם הפרו את ההסכם וכעת מה שנשאר זה רק שאלת הנזק. שאלת הנזק וגובה הפיצוי. האם יהיה פיצוי מוסכם, ואם כן, האם יהיה פיצוי מוסכם ולגבי הפיצוי הממוני מעבר לפיצוי המוסכם.

עו"ד בן דור: אם יהיה פיצוי מוסכם מה שיעורו.

כבוד הבורר: מה שיעורו ולגבי הנזקים הכספיים מה יהיה גובהם.

1. חוות הדעת של המומחה לרבות המסמכים שנלוו אליה תשמש בסיס לפסיקת הפיצוי מבלי צורך לשאול את העדים שאלות פורמליות שבאמצעותם יוגשו המסמכים ששימוש בסיס לחוות הדעת...

...

1. הבורר ינמק בהנמקה קצרה, הצדדים רשאים להגיש סיכומים לעניין גובה הנזק ולהתבסס על כל המוצגים שהוגשו בתיק, מטעם מי מהצדדים לרבות מה שסימן הבורר ולרבות חוות הדעת.

עו"ד בן דור: ביחס לנזקים.

כבוד הבורר: רק ביחס לגובה הנזק..... הוסבר לצדדים וזה חשוב לדוד ששון ואלי ששון:

1. שלא שנוי במחלוקת שכל הוצאות שכ"ט הבורר בבוררות הקודמת והנוכחית לרבות הוצאות התמלול והמומחה, יושתו על קבוצת ששון בתור הקבוצה שהודתה באחריות לנזקים שטרם נקבעו. אז התשלום הזה הוא ברור, כל אחד יוכל לחשב אותו בנפרד.... לעניין גובה הנזק, הודעתי לקבוצת בן חמו וכולם שומעים אותו פה, גנית אלמוג, לבינה גוסלקר וגם בעלה היקר, טלי רידלו ויאיר בן חמו שבהחלט אני אפחית במידה מסויימת שעוד לא הגעתי אליה, שאני לא יודע כמה היא. אפחית את גובה הנזק שעל קבוצת ששון לחוב בה בגלל נכונותם להקטין את הנזק היום בהסכמתם להודות בחבותם. לא אמרתי כמה זה אבל זה יילקח בחשבון....

...

כבוד הבורר: כן. ברור שהפשרה הזאת מהווה סילוק מלא ומוחלט של כל טענות ההדדיות של הצדדים זה כלפי רעהו, מכל מין וסוג שהוא לגבי על הנוגע למגרש 214 מיום ההתקבצות, אפילו לפני החתימה, מיום ההתגבשות כקבוצה ועד ליום מתן פסק הבורר" (עמ' 221 -222 נספח ד'3 לבקשת הביטול, ההדגשות אינן במקור- ר.א.).

כלל הסכמות אלו יכונו להלן כ"הסכם הפשרה".

1. מר דוד ששון ומר אלי ששון אישרו את הסכם הפשרה כפי שהוכתב לפרוטוקול.

פסק הבורר

1. הצדדים הגישו את סיכומיהם לעניין גובה הנזק וביום 20.7.2021 ניתן פסק הבורר. בפסק הבורר, אשר משתרע על ארבעה עמודים, סוקר הבורר בקצרה את הרקע לבוררות; את אופן ניהולה; טענות הצדדים; וקובע על יסוד הסכמת הצדדים מיום 12.4.2021 כדלקמן:
2. הצדדים החבים בתשלום הסכומים שייפסקו הם דוד ורחל ששון (שכונו בפסק הבורר כ"נתבע א'") ואליהו וצילה ששון (שכונו בפסק הבורר כ"נתבע ב'"). הצדדים הזכאים לתשלום הסכומים שייפסקו הם יאיר בן חמו וטלי רידלו (שכונו בפסק הבורר כ"תובע א'"), משה ולבינה גוסלקר (שכונו בפסק הבורר כ"תובע ב'"), ומשה וגנית אלמוג (שכונו בפסק הבורר כ"תובע ג'").
3. על הנתבע א' וב', ביחד ולחוד, לשלם לתובעים א'- ג' ביחד ולחוד את הוצאות הבוררות הקודמת והנוכחית.
4. הבורר קובע כי הפרת הנתבעים את הסכם השיתוף הייתה הפרה יסודית. על כן הוא מחייב את הנתבעים א' וב', כל אחד בחיוב נפרד, לשלם לתובעים א'-ג' את סכום הפיצוי המוסכם בסך 250,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.8.2017.
5. באשר לנזקים הממוניים האחרים שנתבעו על ידי התובעים א'-ג', קובע הבורר כי יש להפחית אשם תורם של 20% בכך שלא פעלו להוציא היתרי בנייה נפרדים מאלה של הנתבעים ובכך שלא וידאו כי אדריכלי הפרוייקט (שיח אדריכלים) הגישו בקשות ברישוי זמין בתקופה שבין 7.2.2017- 18.5.2018.
6. באשר לרכיב הנזק שנתבע בגין ההלוואות שנטלו התובעים א' –ג' הבורר קיבל בחלקן את טענות הנתבעים ותחם את תקופת העיכוב לתקופה בת 34.65 חודשים.
7. הבורר חייב את הנתבעים לשלם לתובעים בגין רכיב הנזק של עליית מדד תשומת הבנייה סך כולל של 78,274 ₪, לאחר הפחתת אשם תורם של 20%.
8. הבורר דחה את התביעה לתשלום רכיב הנזק בגין העדר שתוף פעולה עם מגרש 210.
9. הבורר דחה את התביעה לתשלום בגין עוגמת נפש לתובעים.
10. הנתבעים חויבו בתשלום 50,000 ₪ שכר טרחת עורכי דין בגין ניהול הליכי הבוררות.
11. טענות הצדדים

ב.1. טענות מבקשי הביטול

מבקשי הביטול תולים את בקשתם על מספר עילות ביטול: מכוח סעיפים 24(3), 24(6) ו- 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). בתמצית אלו טענות מבקשי הביטול:

חריגה מסמכות- סעיף 24(3) לחוק הבוררות:

1. לטענת מבקשי הביטול, הם הסכימו להסכם הפשרה אשר כלל ויתור על סעדי התביעה מטעמם וזאת לאור דברי הבורר כי מדובר בפשרה שאמורה להיטיב עם הצדדים לרבות בפן הכספי. לשיטתם, בהתאם להסכם הפשרה "קבוצת ששון" הוגדרה ככוללת את כלל מבקשי הביטול בקבוצה אחת.
2. בפסק הבורר פוצלה קבוצת ששון לתתי קבוצות תוך חיובה בפיצוי כפול. בפיצול זה חרג הבורר מהסמכות שניתנה לו על פי הסכם הפשרה ועל כן עומדת למבקשי הביטול עילת ביטול הפסק.

הפרת חובת ההנמקה- סעיף 24(6) לחוק הבוררות:

1. מבקשי הביטול טוענים כי הבורר הפר את חובתו בהתאם להסכם הפשרה לנמק את קביעותיו. הבורר קבע כי מבקשי הביטול הפרו את הסכם השיתוף הפרה יסודית וזאת מבלי לנמק כיצד הגיע למסקנה זו. לטענתם סעיף 19.6 להסכם השיתוף קובע מהי הפרה יסודית: "מוסכם כי כל הסעיפים בהסכם זה הנוגעים לתשלומים ו/או מיסים ו/או תשלומי חובה ו/או לנושאים כספיים ו/או לגורם הממן ייחשבו כסעיפים יסודיים בהסכם זה". אולם לטענתם, הם לא הפרו דבר הקשור לתשלומים או מיסים או תשלומי חוב או לנושאים כספיים או לגורם המממן. על כן קביעת הבורר כי הם הפרו הפרה יסודית את הסכם השיתוף נעשתה תוך התעלמות מכל טענות הצדדים עדויותיהם, ראיותיהם וסיכומיהם ונעשתה ללא הנמקה.
2. עוד טוענים מבקשי הביטול כי הבורר גם לא דן בסוגיית גובה הפיצוי המוסכם ולא נימק את קביעתו. כפי שהוסכם במסגרת הסכם הפשרה, היה על הבורר לקבוע "אם יהיה פיצוי מוסכם מה שיעורו", אולם על אף שקיימת סמכות לבית משפט או לבורר להפחית משיעורו של הפיצוי המסוכם לאור הוראות סעיף 15א לחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה], תשל"א- 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), הבורר לא דן בשיעורו של הפיצוי המוסכם ולא נימק מדוע העמידו על הסכום המקסימלי הקבוע בהסכם השיתוף. לטענת מבקשי הביטול פסיקת הבורר פסולה גם בהתאם לאמור בסעיף 24(10) לחוק שכן היא סותרת את הסכמת הצדדים לפיה יוטל פיצוי אחד על כלל קבוצת ששון, ולא ייעשה פיצול בין יחידיה.
3. לטענת מבקשי הביטול היה על הבורר לנמק את קביעותיו וליתן הסבר כיצד הגיע לקביעות אלו וכיצד ערך את חישוביו. לא די בציון הממצאים העובדתיים והמסקנות הנובעות מהם תוך ציון לקוני כי "שוכנעתי מהראיות שהובאו על ידי התובע". מבקשי הביטול מפנים לעניין זה, בין היתר לרע"א 566/93 פרי תנובה בע"מ נ' ישרארון פוד בע"מ, דינים עליון לא 263.
4. עוד טוענים מבקשי הביטול כי השבת הפסק לבורר לנימוק אינה מתירה שינוי של ההכרעה ואין להשיב את פסק לבורר לנימוק, שכן הוא לוקה מיסודו, והשבתו לנימוק תכשיר את המעוות. על כן בנסיבות העניין עדיף ביטולו של פסק הדין מהשבתו לנימוק מחודש.

יש לבטל את פסק הבורר מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות

1. עוד טוענים מבקשי הביטול כי יש לבטל את פסק הבוררות שכן הבורר סטה סטייה חמורה מהסכם הפשרה. לטענת מבקשי הביטול הבורר לא הביא בחשבון את יסודות הפשרה עליה הסכימו הצדדים, לא לקח בחשבון את העובדה כי הם ויתרו על כל סעדי התביעה בהיקף של 1,400,000 על מנת להגיע לפשרה, לא הפחית מהסכומים שפסק, וזאת חרף התחייבותו לעשות כן במסגרת הפשרה.
2. עוד טוענים מבקשים הביטול כי נעשה עיוות דין חמור וקשה בהליך הבוררות הן ברמת ניהול ההליך והן בתוצאתו. על כן ומכוח סעיפים 26(א) ו- 26(ב) לחוק הבוררות יש לבטל את פסק הבוררות.

ב.2. טענות מבקשי האישור

1. מבקשי האישור מתנגדים כמובן לטענות מבקשי הביטול ומבקשים לאשר את פסק הבורר. בתמצית, טוענים מבקשי האישור כי פסק הבורר אשר ניתן בהמשך להסכמות הצדדים מיום 12.4.2021 ניתן בתום חקירותיהם הנגדיות של הצדדים וכאשר התמונה הראייתית כולה הסתיימה. בתום הליך ההוכחות, הודו מבקשי הביטול בחובתם ובהפרת חובתם בהתאם להסכם השיתוף. כל שנותר לדון הוא שאלת הנזק הנובעת מהפרה זו וזאת בהתאם למתווה עליו הסכימו הצדדים, לפיו הבורר יכריע תוך הנמקה קצרה לסוגיית הנזק בלבד. בהתאם למתווה זה סיכומי הצדדים התמקדו רק בסוגיית הנזק.
2. עוד טוענים מבקשי האישור כי פסק הבורר מנומק כדבעי על פי המתווה שנקבע ונפסק: הבורר מתייחס לטענות הצדדים לעניין גובה הנזק- כאשר מבקשי האישור טוענים כי יש לפסוק את הפיצוי המוסכם ומבקשי הביטול טוענים כי לא חל הפיצוי המוסכם; הבורר מתייחס לשיעור הנזק הנתבע; מתייחס לפירוט ההליכים וכן להסכם הפשרה.
3. מבקשי האישור טוענים כי לא קיימת חריגה מסמכות שכן פסק הבורר קבע את הפיצוי המוסכם לכל מבנה מפר בהתאם להסכם השיתוף- מבנה 56 של מר דוד ששון ומבנה 60 של אליהו וצילה ששון. הבורר יישם את הדין הקובע כי בתי משפט לא יתערבו בפיצוי המוסכם אלא במקרים חריגים ובמשורה. לטענת מבקשי האישור טענות מבקשי הביטול אינן נוגעות להעדר הנמקה אלא מהוות טענות ערעוריות.
4. לטענת מבקשי האישור יש גם לדחות את טענות מבקשי הביטול הנוגעות לפיצוי המוסכם. לטענתם, הצדדים לבוררות הם כל אחד מיחידי הצדדים להסכם השיתוף. כך היה ברור לכל אורך הבוררות וכך גם צוין במסגרת כלל כתבי הטענות אשר הוגשו בפני הבורר. כך גם היה מובן במסגרת הסכם הפשרה כי מדובר בכל אחד מיחידי הצדדים ולא ב"קבוצת ששון", כפי שהגדיר אותם לצורך הנוחות בא כוחם. לטענתם, הבורר ציין זאת במסגרת הסכם הפשרה "שאני מתכוון לצילה, ואלי, רחל ודוד" וכותרת פסק הבוררת אף היא מתייחסת לכל הצדדים לבוררות. עוד טוענים מבקשי האישור כי כך גם הובן על ידי מבקשי הביטול, אשר הפקידו את הכספים שנקבעו בהתאם לפסק הבוררות החלקי מיום 11.3.2021 בנפרד כמקדמה, קרי בעבור כל מבנה "מפר" ועל כן פסיקתו של הבורר כנגדם באופן נפרד אינה מהווה חריגה מסמכות.
5. עוד טוענים מבקשי האישור כי יש לדחות את כלל טענות מבקשי הביטול מכוח סעיף 26(א) לחוק, שכן לא נגרם עיוות דין בענייננו. לטענתם, התנהלות מבקשי הביטול במהלך ניהול ההליכים מעידה כי כל מטרתם היא לחמוק מהסכמים, מהחוק ומפסק הבורר ועל כן אין לקבל את בקשתם.
6. במקביל עותרים מבקשי האישור לאשר את פסק הבורר כפי שהוא.
7. דיון והכרעה
8. במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ביום 23.11.2021 הסכימו הצדדים כי ההכרעה בבקשות תינתן על יסוד המסמכים שהובאו לפניי, כתבי הטענות וטענות הצדדים. עוד הוסכם כי נספח יג' לתגובה לבקשת הביטול יוצא מהתיק ולא יובא כחלק מהחומר לפניי, וכך נעשה.
9. אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, על תצהיריהם ונספחיהם ולאחר ששמעתי טיעוניהם לפניי במסגרת הדיון, מצאתי כי דין בקשת הביטול להידחות וכי יש לאשר את פסק הבורר.

ג.1. היקף התערבותו של בית המשפט בהליכי בוררות ומידת שיקול דעתו בביטול פסקי בוררות

1. ההלכה הפסוקה ביחס להיקף התערבותו של בית המשפט בהליכי בוררות וביחס למידת שיקול הדעת של בית המשפט בביטולם של פסקי בוררות, קובעת כי יש מקום להתערבות בית המשפט רק במקרים נדירים וחריגים. כפי שנפסק ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נז(6) 605:

"מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב.. התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית על עילות הביטול... בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא- אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות".

1. ברוח זו קבעה כב' הנשיאה חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד (10.1.2005), כי:

""מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו"... אכן, גישתם העקבית של בתי המשפט היתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין "טעות על פני הפסק", עילה אותה מצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק... על פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו...".

(וראו גם בהפ (ת"א) 629/07 שלהב שלמה נ' תעשיות סמי בורקס (1979) בע"מ (בפירוק וכינוס נכסים) (12.6.2008)).

ג.2. הסכמות הצדדים וסמכות הבורר

1. תניית הבוררות הקבועה בהסכם השיתוף מהווה את הסכם הבוררות. בתנייה זו קבעו הצדדים כי "הבורר יהיה פטור מסדרי הדין ומדיני הראיות, אך יהיה חייב לנמק את החלטתו".
2. במסגרת הסכם הפשרה, הסכימו הצדדים להצעת הבורר אשר הועלתה עלי פרוטוקול. בהתאם להסכם פשרה זה, הודו מבקשי הביטול כי הם הפרו את הסכם השיתוף ועל כן הסכימו הצדדים כי כל שנותר לבורר לדון בו הוא שאלת הנזק וגובה הפיצוי: האם יהיה פיצוי מוסכם; ככל שיהיה- מה שיעורו; ולגבי הפיצוי הממוני הנטען מעבר לפיצוי המוסכם- מה יהיה גובהו.

עוד הובהר לצדדים ולא היה שנוי במחלוקת כי "כל הוצאות שכ"ט הבורר בבוררות הקודמת והנוכחית לרבות הוצאות התמלול והמומחה יושתו על קבוצת ששון בתור הקבוצה שהודתה באחריות לנזקים שטרם נקבעו". באשר לגובה הנזק הבהיר הבורר למבקשי האישור כי "בהחלט אפחית במידה מסויימת שעוד לא הגעתי אליה, שאני לא יודע כמה היא. אפחית את גובה הנזק שעל קבוצת ששון לחוב בה בגלל נכונותם להקטין את הנזק היום בהסכמתם להודות בחבותם". עוד הסכימו הצדדים כי פשרה זו מהווה סילוק מלא ומוחלט של כל טענות ההדדיות של הצדדים.

1. באשר לחובת ההנמקה, הסכימו הצדדים כי "הבורר ינמק בהנמקה קצרה". הצדדים יהיו רשאים להגיש סיכומים לעניין גובה הנזק ולהתבסס על כל המוצגים שהוגשו בתיק, לרבות חוות הדעת.
2. הסכם הפשרה הוכתב לפרוטוקול והצדדים אישרו את הכתוב ואת הסכמתם (עמ' 221- 222 לנספח ד'3 לבקשת הביטול).
3. ביחס להסכם הפשרה אקדים ואומר כי מצאתי את הוראות הסכם הפשרה, המגלמות את הסכמת הצדדים להצעת הבורר, כהוראות ברורות העומדות בפני עצמן. על כן ובהתאם להוראות סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), לשון הסכם הפשרה היא שמהווה את נקודת המוצא ממנה יש לצאת לדרך הפרשנות, ואין להידרש להבהרה חיצונית או לפנייה לפרשנות חיצונית לשם בחינת אומד דעת הצדדים בעת כתיבתן. התאם נספח יג', אשר הוצא מהתיק בהתאם להסכמת הצדדים, אינו רלוונטי ואינו נדרש לעניין, כמו גם פרשנותם של מי מהצדדים להוראות הסכם הפשרה. יש לפרש את הסכם הפשרה על פי לשונו כפי שהיא משתקפת מהכתובים.

ג.3. האם מתקיימת בענייננו חריגה מסמכות לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות:

1. טוענים מבקשי הביטול כי הבורר חרג מסמכותו עת פסק פיצוי מוסכם "כפול" לשיטתם, תוך שחילק את "קבוצת ששון" לשתי "תתי קבוצות" וזאת בניגוד להסכם הפשרה לפיו לשיטתם "כל המבקשים יוגדרו כקבוצה אחת". אולם טענה זו אינה יכולה להתקבל, שכן אין לה עיגון בלשון הסכם הפשרה וכן אינה עולה מאופן התנהלותם הדיונית של הצדדים.
2. כפי שעולה מהסכם הפשרה מבקשי הביטול הוגדרו כ"קבוצת ששון, שאני מתכוון לצילה ואלי, רחל ודוד. קבוצת ששון מודה בחובה ובהפרת החובה לעניין הנזק". משמע, שלא מדובר רק בדוד ששון בלבד, אלא בקבוצה המכילה מספר יחידים, אשר כל אחד מיחידיה מודה בחובה ובהפרתה. ככל שרצו הצדדים להגדיר את דוד ששון כצד היחיד הנדרש, היו יכולים לקבוע זאת במפורש- כי רק הוא זה שמודה בחובה ובהפרתה, ואילו יתר יחידי הקבוצה פטורים. תחת זאת, ציון שמותיהם של כל יחידי הקבוצה והכללתם בקבוצה מעידה כי יחידי הקבוצה לא הושמטו אלא מדובר בדרך הגדרה של "כלל, פרט וכלל": הכלל הוא קבוצת ששון, המכילה את הפרטים צילה ואלי רחל ודוד, והקבוצה המכילה את הפרטים מודה בחובה ובהפרתה. טענתם של מבקשי הביטול כי הסכם הפשרה קבע כי מדובר בקבוצה אחת ובהתאם היה על הבורר לפסוק פיצוי אחד, מהווה פרשנות שאינה נתמכת מלשון הסכם הפשרה.
3. זאת ועוד, במסגרת סיכומיהם (אשר צורפו כנספח ה'2 לבקשת הביטול) טוענים מבקשי הביטול ארוכות וממושכות לעניין הצדדים להליך. כך, לאורך לא פחות מ-26 סעיפים טוענים אלו כי תביעת מבקשי האישור הוגשה "אך ורק כנגד מר דוד ששון ובן חמו החליטו לוותר על ניהול הליכי התביעה והעלאת טענות נגד הנתבעים ה"אחרים" אותם שמטו מכתב התביעה המתוקן" (סעיף 28 לנספח ה'2 לבקשת הביטול). אם אכן עובדה זו הייתה מוסכמת על הצדדים, לא היו נדרשים להרחיב על כך בסיכומיהם. הרחבה זו ועמידתם על טענות אלו מעידות כי המחלוקת באשר לפיצוי הנדרש מכל אחד מיחידי "קבוצת ששון" עמדה בעינה, ודרשה את הכרעת הבורר.
4. כך גם ניתן להבין מפסק הבורר עצמו. בסעיפים 6 ו- 13 לפסקו מפרט הבורר את טענות הצדדים ובין היתר את טענת מבקשי האישור כי ההכרעה צריכה להינתן כנגד כל אחד מיחידי מבקשי הביטול; ומנגד את טענת מבקשי הביטול לפיה רק דוד ששון הוא הצד הרלוונטי היחידי, שכן רק הוא מצוין בכתב התביעה המתוקן ועל כן יש לקבוע כי אין כל תביעה כנגד יתר יחידי מבקשי הביטול. בהתאם לאמור בסיכומי הצדדים, גם הבורר ראה את שאלת זהות הצדדים החייבים בפיצוי כשאלה השנויה במחלוקת ודורשת הכרעה.
5. מכאן, שהבורר לא חרג מסמכותו עת קבע בסעיף 16 לפסק הבוררות כי "הצדדים החייבים בתשלום הסכומים שיפסקו להלן הם: דוד ורחל ששון.... ואליהו וצילה ששון...". הבורר הכריע, בהתאם להסכמת הצדדים ובהתאם לחזית המחלוקת אשר נפרשה לפניו.
6. מבקשי הביטול טענו בסיכומיהם (כך לדוגמא בסעיף 25 לנספח ה'2 לבקשת הביטול) כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, וכי אל לבורר להידרש לכתבי טענותיהם האחרים של מבקשי האישור. אולם אין מדובר בטענת העדר סמכות, אלא בטענה לגופה של מחלוקת הנוגעת לשאלה האם הורחבה חזית המחלוקת אם לאו. טענת מבקשי הביטול כנגד הכרעת הבורר בעניין זה מהווה טענה ערעורית, שאין לקבלה.
7. נוכח האמור, לא מצאתי כי הבורר חרג מסמכותו באופן המקים עילת ביטול בהתאם לסעיף 24(3) לחוק הבוררות.

ג.3. הפרת חובת ההנמקה- סעיף 24(6) לחוק הבוררות:

1. למעשה את עיקר טענותיהם מרכזים מבקשי הביטול בטענת העדר ההנמקה. בהסכם הבוררות הוסכם כי על הבורר לנמק את פסק דינו. במסגרת הסכם הפשרה סייגו הצדדים את חובת ההנמקה תוך שקבעו כי מדובר "בהנמקה קצרה". בכך שקבעו באופן מפורש כי מדובר בהנמקה "קצרה" בשונה מחובת ההנמקה הכללית והכוללת, סטו הצדדים בהסכמה מהסכם הבוררות וצמצמו את חובת ההנמקה של הבורר.
2. טוענים מבקשי הביטול כי הבורר הפר את חובתו לנמק את פסק הבוררות וביססו את טענתם על שני אדנים: האחד, הבורר לא נימק את קביעתו כי מבקשי הביטול הפרו את הסכם השיתוף הפרה יסודית; והשני, הבורר לא נימק את השיעור שקבע לפיצוי המוסכם.
3. לעניין חובת ההנמקה נפסק לא אחת, כי אין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ולכל רכיב, ודי בקיומו של שלד הנמקה כללי בכדי לספק את הנדרש בבוררות (ראו: ע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ פ"ד מז(3) 89 (1993); רע"א 1129/00 כהן נ' Diamond Express Company (23.7.2000) להלן: "עניין כהן"; רע"א 5144/10 מרציאנו נ' כספי (4.1.2011)).

כפי שקבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה בעניין כהן, שאלת מילוייה של חובת ההנמקה בבוררות נבחנת ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו, ולעניין זה יש להביא בחשבון גם נסיבות אחרות הקשורות באופיו של הסכסוך (שם, בסעיף ב').

1. מעיון בפסק הבורר לא מצאתי כי הופרה חובת ההנמקה בנסיבות הליך זה. במסגרת פסק הבורר, הבורר סקר באופן תמציתי את טענות הצדדים. בין טענות אלו, ניתן ביטוי לטענות מבקשי האישור באשר להפרה היסודית של הסכם השיתוף; אל מול טענותיהם של מבקשי הביטול לכך שאין מדובר בהפרה יסודית ואין לפסוק את הפיצוי המוסכם שכן לא הועלתה כל טענה להפרה יסודית מכוח הוראות סעיף 19.6 להסכם. הבורר הוסיף וסקר את הסכמות הצדדים (במסגרת סעיף 14 לפסק הבורר), אשר בבסיסה הודאת מבקשי הביטול בהפרת ההסכם. במסגרת סעיף 14 התייחס הבורר להסכמות הצדדים כשהן מחולקות לתתי סעיפים, ולאחר מכן התייחס בנפרד לכל סעיף וסעיף:
2. באשר לצדדים למחלוקת קבע הבורר כי מבקשי האישור הם הצדדים הזכאים לקבלת הסכומים; ואילו דוד ורחל ששון במאוחד ואליהו וצילה ששון במאוחד הינם הצדדים החייבים בתשלום (סעיף 16 לפסק הבורר). כפי שעולה מסעיף 16 קביעה זו נעשתה בהתאם לסעיף 14(א) לפסק הבורר, קרי בהתאם להודאת "קבוצת ששון, שאני מתכוון לצילה ואלי, רחל ודוד קבוצת ששון מודה בחובה ובהפרת החובה לעניין הנזק. דהיינו שהם הפרו את ההסכם וכעת מה שנשאר זה רק שאלת הנזק".
3. באשר להוצאות הבוררות, הפנה הבורר להסכמת הצדדים (בסעיף 14(ד) לפסק הבורר) לפיה "לא שנוי במחלוקת שכל הוצאות שכ"ט הבורר בבוררות הקודמת והנוכחית לרבות הוצאות התמלול והמומחה יושתו על קבוצת ששון בתור הקבוצה שהודתה באחריות לנזקים שטרם נקבע". על כן, הבורר קבע את הסכומים בהם צריכים לשאת מבקשי הביטול.
4. באשר לפיצוי המוסכם, קבע הבורר במסגרת סעיף 18 כי בהמשך להודאת מבקשי הביטול בהפרת ההסכם, "ולאחר קריאת טענות הצדדים, תצהיריהם, מוצגיהם ותמלול חקירותיהם", הפרה זו הינה הפרה יסודית המחייבת בתשלום הפיצוי המוסכם. הפיצוי המוסכם הוטל הן על דוד ורחל ששון (כגורם אחד) והן על אליהו וצילה ששון (כגורם נוסף).
5. הבורר התייחס ליתר הנזקים הממוניים שנתבעו מעבר לפיצוי המוסכם, כפי שאלו נקבעו בהסכם הפשרה (שהובא במסגרת סעיפים 14(א) ו- 14(ב) לפסק הבורר), וכן באשר לרכיב הנזק הנובע מההלוואות שניטלו על ידי מבקשי האישור. באשר לרכיבים אלו קבע הבורר כי בנוגע לחלק מהנזקים הממוניים הנטענים יש להפחית מהסכומים שנטענו על ידי מבקשי האישור. הבורר נימק הפחתות אלו באשם תורם אותו הוא ייחס למבקשי הביטול (סעיפים 19 ו- 22 לפסק הבורר); בתיחום התקופה בגינה יש לקחת בחשבון את העלות החודשית שנקבעה בחוות דעת המומחה של רכיב ההלוואות שלקחו מבקשי האישור (סעיף 20 לפסק הבורר). ביחס לחלק אחר מהנזקים הממוניים שנתבעו וכן ביחס לרכיב עוגמת הנפש שנתבע לא מצא הבורר לפסוק פיצוי כלשהו לטובת מבקשי האישור (סעיפים 23- 24 לפסק הבורר).
6. הינה כי כן, לא ניתן לומר כי פסק הבורר ניתן ללא הנמקה כלשהי, שכן הבורר תיאר את שלד ההנמקה אשר הביאו לקביעותיו. ניתן ללמוד את דרך הילוכו משטיחת טענות הצדדים ומתיאורו את הסכמות הצדדים, וכן ניתן ללמוד את קביעותיו באשר לפיצוי ולשיעורו.
7. טענת מבקשי הביטול כי הבורר לא התייחס לשאלת ההפרה היסודית והפיצוי המוסכם הינה טענה מתחכמת ומתחמקת שאין לקבלה. טענה זו מתעלמת מכך שפסק דינו של הבורר ניתן לאחר הליך הוכחות במסגרתו נשמעו עדים מטעם הצדדים, לרבות עדותם של מר בן חמו ומר דוד ששון. במסגרת זו נשמעה עדותם גם של הגורמים המקצועיים אשר היו מעורבים בפרויקט עצמו- היועצת המשפטית עו"ד מיכל ברק ומר זאב יוכלמן. עדים אלו העידו על התנהלות מבקשי הביטול. במסגרת זו העידה עו"ד ברק כי היא ראתה את התנהלות מבקשי הביטול כ"חתירה תחת הסכם השיתוף" (עמ' 19 ש' 1- 2 לנספח ד'1 לבקשת הביטול; וכן נספח ט5 לתגובה לבקשת הביטול). גם מר זאב יוכלמן אשר היה מיוזמי קבוצת הרכישה ומעורב בכל התהליך העיד (כמענה לשאלת הבורר) כי מי שלדעתו גרם למבוי הסתום אליו נקלע הפרויקט היו משפחת ששון. הם אשר פנו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בטענות כנגד התנהלות היועצת המשפטית של הפרויקט: "ברגע שיוצא מכתב לרשות מאחד מחברי הקבוצה שמציג תרחיש מטריד לכאורה שעורכי הדין נהגו שלא בתום לב ושלא על פי דין" (עמ' 58 ש' 1- 2 לנספח ד'1 לבקשת הביטול; וכן נספחים ט1- ט4 לתגובה לבקשת האישור).

במסגרת זו לא ניתן להתעלם מעדות יוכלמן אשר העיד: "אנחנו נמצאים פה הרבה שנים אחרי, כשיכולנו כבר לבנות 3 פעמים את הפרויקט הזה וזה פרויקט פשוט וקל, שבתים שיכולנו ב- 18 חודש לסיים בניה שלהם וחבל" (ש' 20- 21 בעמ' 57 נספח ד1 לבקשת הביטול). וכן: "אני אומר לך בכנות, החברה בעיני שרפו פה המון זמן, וזמן זה כסף. זמן זה כסף ואי אפשר אפילו לרפא את הזמן הזה, כי חלק מהאנשים כואב לי הלב. זה אנשים שצריכים בית, מכרו בית, רוצים לעבור לבית. הפתרון הזה שלנסות לייצר עוד בעיות נוספות הוא לא נכון למקרה הזה.." (שם, בעמ' 66 ש' 2- 4).

כאמור, הפסיקה הורתנו כי חובת ההנמקה נבחנת ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. בנסיבות הליך זה, מקום בו מבקשי הביטול הודו בהפרת הסכם השיתוף, ולאחר קיומו של הליך ההוכחות, במסגרתו נשמעו טענות הצדדים ועדויותיהם שאינם משתמעות לשני פנים של עדי מבקשי האישור; לא ניתן לראות בקביעת הבורר אשר ניתנה על יסוד הודאת מבקשי הביטול "ולאחר קריאת טענות הצדדים, תצהיריהם, מוצגיהם ותמלול חקירותיהם" כי מבקשי הביטול הפרו את ההסכם הפרה יסודית כחורגת מחובת ההנמקה באופן המחייב את ביטול פסק הבוררות.

1. זאת ועוד. כאמור לעיל, הצדדים שינו מהסכם הבוררות במסגרת הסכם הפשרה וקבעו כי על ההנמקה להינתן "בקצרה". ואכן, פסק הבורר מכיל הנמקה קצרה.

גם אם אלך לשיטת מבקשי הביטול לפיה הנמקה זו אינה מספיקה במסגרת פסק בורר מנומק (וכאמור לעיל, לא כך הדבר), הרי מששינו הצדדים את הסכם הבוררות והסמיכו את הבורר ליתן הנמקה "קצרה", אין הם יכולים כיום להלין על העדר הפירוט המספיק לשיטתם. הנמקתו הקצרה של הבורר יש בה כדי לבאר את הלך מחשבתו ואת דרך הילוכו בפסיקה, ועל כן דין הטענה בדבר העדר ההנמקה להידחות.

ג.4. אין לבטל את פסק הבורר נוכח הוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות

1. מכאן, שלא מצאתי לקבל את טענת מבקשי הביטול בדבר העדר חובת ההנמקה בנסיבות ענייננו. אולם גם אם אלך לשיטת מבקשי הביטול לפיה הבורר הפר את חובת ההנמקה, הרי שבענייננו אין לבטל את פסק הבוררות וזאת מכוח הוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות.
2. סעיף 26(א) לחוק הבוררות קובע כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". ובמה דברים אמורים? פסק הבוררות ניתן במסגרת הסכם פשרה. מסגרת זו הינה שונה מדרך פסיקה רגילה. פסיקה זו דומה לפסיקה על דרך של סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשמ"ד- 1984 (להלן: "סעיף 79א"), הגם שהצדדים והבורר לא כינו זאת בשם זה.
3. לגבי הסכמה מסוג זה קבע כבוד השופט גרוסקופף בע"א 6780/19 מדינת ישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (16.8.2020) (להלן: "עניין הדסה") כי:

"הסכמה כי פסיקה תינתן לפי סעיף 79א עם הנמקות אין משמעה כי בית המשפט מחוייב לפסוק בסכסוך על פי הוראות הדין. הסכמה שכזו היא עדיין הסמכה לפסוק על דרך הפשרה (שהרי זוהי הסמכות בה עוסק סעיף 79א), ולפיכך היא מורה לבית המשפט לפסוק כראות עיניו על פי שיקולי צדק והגינות ולא בהכרח על פי שורת הדין... מכאן שבית המשפט רשאי, במסגרת פסיקה על דרך הפשרה עם הנמקות להגיע לתוצאות שאינן תואמות את הוראות הדין הפרוצדוראלי או המהותי. בכלל זה, ולכך חשיבות עצומה, רשאי בית המשפט להגיע לתוצאת ביניים המשקפת שקלול הסתברותי בין שני מצבי עולם חלופיים וסותרים- האחד בו תתקבל גרסת הצד האחד, והשני בו תתקבל גרסת הצד שכנגד. למען האמת, פסיקה שכזו היא בעיני מהותה של הפסיקה על דרך הפשרה... אי לכך, ייחודו של המקרה בו הוסכם על מתן פסק דין לפני סעיף 79א עם הנמקות איננו בדרך בה על בית המשפט להכריע, אלא בכך שעליו להבהיר מה היה הלך המחשבה שהוביל אותו לתוצאה אותה פסק על דרך הפשרה" (שם, בפסקה 20).

1. באשר להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין אשר ניתן על דרך זו קובע השופט גרוסקופף בעניין הדסה כי זו תיעשה באופן מצומצם (כפי שנעשה לגבי פסק דין שניתן לפי סעיף 79א ללא הנמקה). התערבות תיעשה אך ורק כאשר נפלו טעויות מובהקות בהליך שיקול הדעת של הערכאה המבררת, כאשר יישנה אי התאמה בין ההנמקה שניתנה על ידי הערכאה המבררת לבין היישום העובדתי או כאשר ההנמקה הינה שגויה בעליל, אך אין זו רשימה סגורה (שם בפסקה 23). ויפים הדברים לענייננו ואף ביתר שאת, מקום בו מדובר בפסק בוררות, אשר הנטייה להתערב בו הינה מצומצמת אף יותר.
2. טענות מבקשי הביטול כנגד הקביעה כי מדובר בהפרה יסודית נוגעות לסעיף 19.6 להסכם השיתוף, הקובע את הסעיפים אשר מהווים הפרה יסודית. לטענתם, הם לא הפרו אף לא אחד מסעיפים אלו ועל כן אין מדובר בהפרה יסודית. ראשית במישור ההסכמי, מבקשי הביטול מתעלמים מהוראות סעיף 20.4 להסכם השיתוף הקובע תחת הפרק הדן בבוררות כי: "על אף כל האמור בחוזה זה לא תהא למי מהצדדים הזכות לעכב ו/או לקזז כספים כלשהם המגיעים בהתאם לחוזה זה ו/או לגרום במישרין ו/או בעקיפין להפסקת הבנייה או לעיכובה. בירור טענות מי מהצדדים, ככל שיהיו יעשה במקביל לבנייה ולקיום כל התחייבויות הצדדים במלואן ובמועדן, לרבות אלו הכספיות, בהתאם להסכמים שנחתמו עימם. תנאי זה הינו יסודי ביותר וכל הפרה שלו, ולו לזמן הקצר ביותר, תהווה הפרה יסודית ברורה של ההסכם, באופן המזכה, בין היתר, לפיצוי המוסכם שנקבע לעיל" (ההדגשה אינה במקור- ר.א.). מכאן, שסעיף 19.6 אינו הסעיף היחיד המתייחס להפרות יסודיות. מהוראות סעיף זה עולה, כי גם תוך כדי הליך הבוררות היה על הצדדים לפעול להוצאת הסכם השיתוף אל הפועל, ומשלא עשו כן מהווה הדבר הפרה יסודית. כך שבמישור ההסכמי וגם בהעדר הנמקה, עולה כי קביעתו של הבורר אינה מהווה עיוות דין.
3. שנית במישור פסק הבורר, טענה זו אינה יכולה להואיל למבקשי האישור. זאת הן נוכח אופיו של פסק הבוררות כפסק על דרך הפשרה, והן נוכח אופיו כפסק בוררות: כפי שנקבע בעניין הדסה, פסיקה שניתנה במסגרת פשרה אינה מחויבת להינתן על פי הדין, אלא על פי עקרונות של צדק והגינות. מכאן שהבורר היה יכול להגיע למסקנה אשר אינה תואמת את הדין המהותי או הפרוצדוראלי. גם נוכח אופיו של פסק הבורר טענה זו אינה יכולה להתקבל, שכן גם אם טעה הבורר בפסיקתו, ואכן אין המדובר בהפרה יסודית בהתאם להוראות ההסכם, הרי שטעות בפסק בורר אינה מהווה עילת ביטול. ממה נפשך, גם אם לשיטת מבקשי הביטול הופרה חובת ההנמקה, והנמקה הייתה מגלה כי הבורר טעה בפירוש הדין, הרי שלא נגרם עיוות דין שכן טעות בדין אינה מהווה עילת ביטול.
4. הדברים אמורים גם באשר לנימוק הנוגע לשיעורו של הפיצוי המוסכם. שכן, משהגיע הבורר למסקנה כי מדובר בהפרה יסודית, הרי שהחריג הוא להתערב בפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. סעיף 15 לחוק החוזים תרופות מורה לנו כי: "(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן- פיצויים מוסכמים) יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". משמע, משנקבעו פיצויים מוסכמים בחוזה, זכות עומדת לנפגע לדרוש פיצויים כגובהם של הפיצויים המוסכמים. משלא הפחיתם הבורר, משמע כי לא מצא שנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת הסכם השיתוף. גם אם סוברים מבקשי הביטול כי הבורר טעה בפסקו את הפיצויים המקסימליים, הרי שגם בעניין זה, טעות אינה עילה לביטול פסק בוררות.
5. על כן, דין טענה זו להידחות.

ג.5. האם קיימת עילה על פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד- סעיף 24(10) לחוק הבוררות

1. טוענים מבקשים הביטול כי יש לבטל את פסק הבוררות מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות, שכן הבורר עשה שימוש לא כדין בסמכותו על מנת להוביל את המבקשים להסכמה על פשרה, תוך שהם מסתמכים על אמירתו כי הוא יפחית "את גובה הנזק בגלל נכונותם להקטין את הנזק היום בהסכמתם להודות בחבותם". אולם בפועל, לא רק שהבורר לא הפחית מסעדי התביעה אלא חייב אותם כמעט בכל סעדי התביעה.
2. אולם גם דין טענה זו להידחות. ראשית, כפי שנקבע לא אחת, "מקומה של עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות למקרים נדירים וחריגים" (רע"א 6428/18 עזרן נ' בר מור יזמים בע"מ, פסקה 10 (10.10.2018)). הלכה היא ש"משעה שיש בנמצא עילת ביטול המתאימה למערכת נסיבות מסוימת, מוטב כי לא יעשה שימוש בעילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, שנועדה לאותם מקרים בהם חש בית המשפט כי נגרם אי צדק ואין בנמצא עילה ספציפית אחרת היכולה לשמש לביטולו של פסק הבוררות" (רע"א 1407/09 MICHRAZ 95 REALTY LTD. נ' שרם, פסקה 15 (22.6.2009)).
3. טענת מבקשי הביטול אינה עולה כדי אותם מקרים חריגים ונדירים. מבקשי הביטול אומרים למעשה: אם היינו יודעים כי כך יפסוק הבורר, לא היינו מסכימים לפשרה. הלכה ולמעשה טענת מבקשי הביטול הינה מעין טענה ל"טעות בכדאיות עסקת הפשרה". אולם מדובר בטענה בדיעבד, שאין לקבלה. הנתונים היו מצויים בפניהם והם יכלו להסכים להצעת הבורר או לסרב לה. מבקשי הביטול החליטו להסכים להסכם הפשרה "עם כל הכאב" (כפי שציין מר ששון, בעמ' 222 לנספח ד'3 לבקשת הביטול), לאחר שמיעה, התייעצות ושקילה, ושיקוליהם עמהם.

עיון בפסק הבוררות מעלה כי הבורר אכן הפחית מסכומי הפיצוי בגין הנזקים הממוניים האחרים- הן על דרך של פסיקת אשם תורם למבקשי האישור, והן על דרך של דחיית תביעתם לפיצוי בגין עוגמת נפש ולפיצוי בגין העדר שיתוף הפעולה הנטען עם מגרש 210. ניתן להבין כי מבקשי הביטול ציפו לפסיקת פיצוי נמוך יותר, אולם אכזבתם בדיעבד אינה יכולה לשמש עילה לביטול פסק בוררות.

1. לא למותר לציין, כי הוצאות הבוררות הושתו על מבקשי הביטול, בהתאם להסכמתם. לולא היו מסכימים לפשרה לא מן הנמנע כי ההוצאות הכרוכות בהמשך ההליך וחקירת העדים, סיכומים הנפרשים על כלל המחלוקות ופסק בורר מנומק לגבי כלל המחלוקות (הן שאלת הפרת ההסכם והן שאלת הנזק) היו גדלות באופן ניכר.

כך או כך, אין זה תפקידו של בית המשפט בהליך זה לחקור קרביים ולב ולרדת לחקר משאלות לב הצדדים בהסכמתם לפשרה. משהגיעו הצדדים להסכם פשרה, הרי שפסיקת הבורר, אשר ניתנה בהתאם להסכם פשרה זה, אינה עולה כדי אותם המקרים הנדירים והחריגים בהם נדרשת התערבות בית המשפט חרף העדרה של עילת ביטול.

1. כך גם דין טענות מבקשי הביטול במסגרת סעיפים 20- 22 לבקשת הביטול להידחות, שכן מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי מובהק אשר אין לקבלן.
2. לסיכום
3. נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי לא מתקיים בענייננו אחד המקרים החריגים שמכוחם נעתר בית המשפט ומורה על ביטול פסק בורר. מצאתי כי טענות מבקשי הביטול הינן טענות המועלות בדיעבד, בבחינת טענות ערעוריות בכסות של עילות לביטול פסק בורר שאין לקבלן.
4. נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול פסק הבורר להידחות. בהתאם- אני מורה על אישור פסק הבורר.
5. לפני סיום, לא ניתן להתעלם מכך שעסקינן בסכסוך הנטוע בהסכם שיתוף שנכרת עוד בשנת 2016, אשר תכליתו להביא לבניית בתים שכנים עבור כל הצדדים. במקום שהצדדים יפעלו בשיתוף פעולה לשם הוצאת הפרויקט אל הפועל, מתוך ראייה של יחסי שכנות עתידיים, נקלעו מבקשי האישור לסבב ארוך של הליכים משפטיים, על המשאבים הכספיים והרגשיים הכרוכים בכך. גם כאשר נראה כי הליכים אלו מגיעים אל סיומם, על דרך של פשרה והסכמים דיוניים, הגישו מבקשי הביטול בקשה זו, אשר אינה עולה בקנה אחד עם התחייבותם לפיה הפשרה אליה הגיעו תהווה סילוק מלא ומוחלט של כל טענותיהם ההדדיות של הצדדים.
6. בשים לב לכך, מצאתי כי על מבקשי הביטול- דוד ששון, רחל ששון, אליהו ששון וצילה ששון, לשאת ביחד ולחוד בהוצאות ההליך ובשכ"ט עו"ד מבקשי האישור בסך כולל של 10,000 ₪ אשר ישולמו למבקשי האישור בתוך 30 יום ממועד פסק הדין.

המזכירות תואיל לדוור לצדדים.

ניתן היום, כ"א כסלו תשפ"ב, 25 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.