בפני בקשה לעיון מחדש בהחלטתי מיום 9.11.2022, בה קבעתי כי אכריע בבקשת האישור על בסיס החומר שהוגש ויוגש לי בהתאם לתקנה 2(ה) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.

1. לטענת המבקש, הכרעה בבקשת האישור על בסיס כתבי הטענות וסיכומים בלבד ומבלי לאפשר את חקירת המצהיר מטעם המשיב על תצהירו, תפגע פגיעה מהותית בזכויותיו של המבקש וכפועל יוצא אף באינטרס של כלל הנישומים הנמנים על הקבוצה הייצוגית. המערער הביא שלושה טעמים המצדיקים לדידו את קבלת הבקשה.
2. אין בידי לקבל את הבקשה לעיון חוזר, ולהלן אתייחס לכל אחד מן הטעמים שהובאו על ידי המבקש.
3. ראשית, טוען המבקש כי בקשת האישור מעוררת סוגיות ושאלות עובדתיות מהותיות נוספות שהכרעה בהן דרושה לצורך הכרעה שלמה ומלאה בבקשת האישור וכי אין המדובר בהכרעה משפטית בלבד בשאלה האם חלה חובה על המשיב לזכות עוד בשלב ניכוי המס במקור מיסי חוץ ששולמו, בין למדינות אמנה ובין אם לאו.

המבקש מביא כדוגמה את שינוי הנחיות המשיב לבנקים בשנת 2017. לדברי המבקש, עניין זה מעורר מספר שאלות עובדתיות נוספות וביניהן, "האם עד לאותו מועד ניתן לנישומים על ידי הגורמים המנכים (וביניהם הבנקים) זיכוי בגין מיסי חוץ, אם לאו?" והאם "היה בסמכותו של המשיב להורות על השינוי שנעשה על ידו ומה נפקותא של הוראה שכזו?" (סעיף 3.3 לבקשה לעיון מחדש).

1. בכל הכבוד, לא מצאתי כי מדובר במחלוקת עובדתית מהותית בין הצדדים, ובעיקר, לא מצאתי כי יש בה רלוונטיות לצורך הכרעה בבקשת האישור. צודק המבקש כי השאלה העומדת למבחן היא "האם היה בסמכותו של המשיב להורות על השינוי שנעשה על ידו ומה נפקותא של הוראה זו", דא עקא, שמדובר בשאלה משפטית, ולא שאלה עובדתית.
2. אזכיר, כי המבקש עצמו הגדיר את הקבוצה כדלהלן: "כלל הנישומים אשר שילמו 'מסי-חוץ' בגין 'הכנסות חוץ' ... לרבות, אך לא רק, בדרך של ניכוי מס במקור שנעשה על ידי מדינת החוץ בגין הכנסת החוץ ואשר בניגוד להוראות חלק י', פרק שלישי, סימן ב' ובפרט סעיף 200 לפקודה, לא הותר להם במסגרת ניכוי המס במקור הנעשה בישראל בגין הכנסת החוץ, מלוא הזיכוי לו הם היו זכאים כנגד המס בו היו חייבים בישראל בגין מיסי-החוץ ששולמו על ידם בגין אותן הכנסות החוץ והכל במהלך השנתיים (2) שקדמו למועד הגשת בקשה זו לאישור התובענה הייצוגית..." (סעיף 128 לבקשת האישור).
3. בענייננו, אין מחלוקת עובדתית כי המשיב אכן הורה במקרים מסוימים שלא לזכות את מלוא המס ששולם למדינת החוץ בשלב ניכוי המס במקור. השאלה העומדת לפתחי היא האם אותה הוראה עומדת בהוראות החוק, אם לאו. זוהי שאלה משפטית טהורה, ואין כל רלוונטיות לשינויים שערך המשיב בהוראותיו בשנת 2017, בייחוד כאשר התובענה הוגשה בשנת 2021, כך שממילא התקופה הרלוונטית היא משנת 2019 והלאה.
4. השאלות הנבחנות בהליך זה הן, האם חלה חובה על המשיב לזכות עוד בשלב ניכוי המס במקור מיסי חוץ ששולמו ביתר למדינות אמנה והאם חלה חובה על המשיב לזכות עוד בשלב ניכוי המס במקור מיסי חוץ ששולמו למדינות שאינן מדינות אמנה, הא ותו לא. אם השאלות ייענו בחיוב, הרי שיש לקבל את בקשת האישור, ואם יימצא כי יש להשיב עליהן בשלילה, הרי שדין בקשת האישור לדחייה. לשאלות העובדתיות הנטענות אין כל השלכה או השפעה על הכרעה בשאלות המשפטיות הנ"ל.
5. שנית טוען המבקש, כי קיימים הבדלים משמעותיים בין אופן יישום הסוגיה על ידי המשיב בישראל ובין האופן שלטענת המשיב מדינות אחרות מיישמות את הסוגיה בדיניהן הפנימיים. גם במקרה זה מדובר במחלוקת עובדתית שיש לאפשר למבקש להבהירה באמצעות חקירת המצהיר מטעם המשיב.
6. לא מצאתי כי יש בחקירת המצהיר מטעם המשיב כדי להוכיח את ההבדלים הנטענים. לו המבקש סובר כי ישנם הבדלים בין אופן יישום הסוגיה במדינת ישראל ובין אופן יישום הסוגיה במדינות זרות, פתוחה בפניו הדרך לעמוד על ההבדלים בסיכומים מטעמו. לא מדובר בסוגיה שלמשיב ידע ייחודי בה, אלא הוא מתבסס על פרסומים פומביים של הרשויות הרלוונטיות. אציין בהקשר זה כי בתגובת המבקש לתשובת המשיב לבקשת האישור, המבקש לא עמד על הבדלים יישומים בפועל, אלא אך על התייחסות ללשון האמנה עצמה.
7. שלישית, טוען המבקש כי יש לאפשר לו לחקור את נציג המשיב על מנת להבחין בין נסיבות המקרה דנן לבין נסיבות ע"מ 45306-02-17 פ.ק. גנרטורים נ' פקיד שומה חולון (12.7.2021) (להלן: "עניין גנרטורים").
8. גם כאן, לא מצאתי כי יש רלוונטיות בחקירת נציג המשיב על מנת לעמוד על ההבחנות בין פסק הדין בעניין גנרטורים לבין המקרה דנן. פתוחה הדרך בפני המבקש לעמוד על ההבדלים הרלוונטיים בסיכומיו, ואין בחקירת המשיב כדי לסייע בכך. זאת בייחוד כאשר ההבדלים הנטענים קשורים למצבו של המבקש בהליך כאן, עניין שלגביו למשיב אין כל ידיעה. בנוסף, משמותב זה הוא גם המותב שנתן את פסק הדין בעניין גנרטורים, תנוח דעתו של המבקש שמותב זה יידע לבצע את ההבחנות הרלוונטיות, אם ישנן כאלה.
9. יפים לענייננו הדברים האמורים ברע"א 7430/17 אופק א. אחזקות (2005) בע"מ נ' זינגר, פס' 25 (4.8.2019):

"ומכאן לטענתם של המציעים, כי בית המשפט המחוזי קיפח את זכויותיהם הדיוניות שעה שלא איפשר להם לערוך דיון הוכחות ולחקור את המומחה מטעם מגן טרם שניתנה החלטת האישור. ראשית יבואר, שבניגוד למשתמע מטענה זו – כאשר עסקינן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, אין לצדדים זכות קנויה לשמיעת עדים ועריכת חקירות; והדברים קיבלו ביטוי מפורש בתקנה 2(ה) לתקנות תובענות ייצוגיות, כדלקמן:

בית המשפט רשאי להחליט בבקשה לאישור על יסוד החומר שהוגש לו לפי תקנה זאת בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.

שנית, משהגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי אין מקום להידרש לקביעת שווי המניות במסגרת הדיון בבקשת האישור – ממילא התייתר הצורך בחקירות המומחים ובשמיעת עדויות אחרות בנדון. וכך הובהר ב-רע"א 7482/09 עו"ד שילה נ' ספרינט מוטורוס בע"מ (6.12.2009):

'כאשר הערכאה הדיונית מגיעה למסקנה כי השאלה העומדת להכרעה הינה משפטית וכי על כן אין צורך בחקירת עדים, רשאית היא, ואפילו חייבת, שלא להתיר חקירה של מצהירים. אין כל סיבה שזמנו של בית המשפט וזמנם של בעלי הדין יושחת לריק, אם ניתן להכריע במחלוקת שהינה משפטית על פי טיבה בלא חקירות וכאשר אין למעשה ויכוח בשאלות עובדתיות.' (שם, בפסקה 3).

יצוין כי דברים אלה נאמרו על ידי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס עוד לפני שהותקנו תקנות תובענות ייצוגיות, ויש ליתן להם משנה תוקף לאחר התקנתה של תקנה 2(ה) שצוטטה לעיל. ולבסוף יבואר בהקשר זה, כי ההחלטה אם לקיים חקירות במסגרת הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית מצויה בליבת הסמכות הדיונית-ניהולית הנתונה לערכאה הדיונית, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (רע"א 195/18 בן פורת נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ, פסקה 4 (23.1.2018))".

1. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשפ"ג, 22 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.