1. לפניי בקשת הנתבעים לסילוק תביעת התובע על הסף, ולחלופין, להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, ככל שהתביעה תידחה.
2. התובע, עורך דין במקצועו, שהגיש תביעה זו, לתשלום שכר טרחה ראוי עבור מתן שירותים משפטיים שהוא סיפק, לטענתו, לנתבעים.
3. לטענת התובע, הנתבע מס'2 פנה אליו, ושכר את שירותיו לרכישת מניות בחברה הנתבעת מס' 1 (להלן: "העסקה"). לטענת התובע הוא הגה רעיון להוצאת העסקה לפועל לטובתו של הנתבע מס' 2 , והלה התחייב לשלם לו שכר טרחה ראוי עם השלמת העסקה , מאחר ולא היה ביכולתו לשלם שכ"ט באותו מועד, אך הנתבע מס' 2 לא עמד בהתחייבותו.
4. לטענת הנתבעים, כתב התביעה איננו מגלה עילה, ומכאן שדין התביעה להידחות.
5. עוד טוענים התובעים, כי התביעה מוגשת בשיהוי ניכר, יותר משש שנים מהמועד בו נוצרה העילה, לטענת התובע, על מנת לחייב אותם בתשלום שכר טרחה ראוי על יסוד סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, ומבקש לחייבם " בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה."
6. הנתבעים טוענים כי סעיף 46 לחוק החוזים, לא יכול לחול בנסיבות המקרה, מאחר ובין הצדדים נכרתו שני חוזים שעל בסיסם נקבע שכר הטרחה עבור שירותיו של התובע, ורק בחלוף מספר רב של שנים, הוא נזכר , לפתע, כי שכר הטרחה ששולם, לא משקף את היקף השירות שניתן.
7. טענה נוספת שהנתבעים מעליה, היא טענת העדר יריבות מול הנתבע מס' 2, שכן לא מוטלת עליו כל אחריות אישית, וההתקשרות של התובע הייתה מול החברה הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה"), השירותים הוענקו לחברה ושכר הטרחה שולם ע''י החברה.
8. לפי הנתבעים גם אם יוכחו כל הטענות שבכתב התביעה , אין בהן תשתית עובדתית המטילה אחריות על הנתבע מס' 2 כנושא משרה בחברה.
9. לשיטת הנתבעים יש להורות על סילוק התביעה גם מפאת השיהוי שבו הוגשה התביעה, לאחר שחלפו מעל לשש וחצי שנים, שבמהלכן עד לחודש 9/21 לא נשמעה טענה מהתובע, כך שניתן להסיק כי האחרון זנח את תביעתו, והנתבעים שינוי את מצבם לרעה, שכן ההחברה עומדת בפני סגירה , זאת לצד ההתמודדות הראייתית שספק אם הנתבעים יכולים לעמוד בה.
10. לחילופין, מחמת הזהירות, מבקשים הנתבעים לצוות על התובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעים , בעקבות מצבו הכלכלי של התובע, השרוי בחובות כבדים. שכן לפי הנתבע מס' 2 הוא הלווה לתובע סך של 125,100 ₪ אותם הוא לא החזיר .
11. הנתבעים פירטו, בהרחבה, מספר רב של הליכים שנפתחו נגד התבוע, המראים כי התובע חייב מאות אלפי שקלים לנושים שונים ביניהם בנקים, ספקים ועובדים, הוצאות כולל הוצאות לטובת אוצר המדינה, וכי , בין היתר, מתנהלים נגדו הליכים רבים לרבות הליכי הוצל"פ ופש"ר.
12. לשיטת הנתבעים, סיכויי התביעה של התובע נמוכים, שכן הוא מבקש לקבל שכ"ט ראוי החורג מההסכמים בינו לבין החברה , בשיהוי ניכר , כל זה לצד ריבוי ההליכים נגדו, מצב אשר מעלה את החשש כי מדובר בהליך סרק, חסר תום לב, שבסופו לא יוכלו הנתבעים להיפרע מהתובע , אשר בחר להעלים מביהמ"ש כי הוא חייב כספים לנתבע מס' 2, ולכן יש לחייבו בערובה שלא תפחת מ- 25,000 ₪.
13. התובע בתגובתו, טען כי דין בקשתם של הנתבעים להידחות על הסף, מאחר והיא כוללת טענות מקדמיות שהועלו באיחור לא במסגרת כתב ההגנה, אלא לאחר הגשתו ללא קבלת רשות ביהמ"ש.
14. התובע הוסיף כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר מטעם הנתבעת מס' 1 , כן כי התצהיר מטעם הנתבע מס' 2 לא ערוך כדין, ולא נחתם כדין בפני עו"ד.
15. לפי התובע מחיקה על הסף הינו סעד קיצוני שביהמ"ש לא אץ להשתמש בו בשלב מוקדם, במיוחד כאשר הבקשה אינה מגלה עילה למחיקה.
16. באשר לטענה להעדר יריבות, התובע טען כי הנתבע מס' 2 קיבל ייצוג הן כבעל מניות והן כמנהל החברה לאורך כל עסקת רכישת המניות נשוא התביעה דנן.
17. לעניין השיהוי, לשיטת התובע, הוא פנה לנתבעים בבקשות חזרות ונשנות לתשלום שכ"ט, אולם נמנע מלפנות לערכאות המשפטיות מאחר וקיימים בינו לבין הנתבע מס' 1 יחסי חברות, ואף ניסה לפנות לדין תורה כדי לפתור את העניין, אך לשווא.
18. עצם האיחור בהגשת התביעה, כך התובע, אינו מעיד על זניחת זכותו לתבוע. שכן השתהות בתוך תקופת ההתיישנות עשויה לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון סכסוך מחוץ לכותלי ביהמ"ש. כן הטענה כי הנתבעת שינתה מצבה לרעה, אם כן בכלל, אינה תלויה בתובע.
19. התובע מכחיש כי שולם לו מלוא שכ"ט המוסכם, שכן לטענתו שולם לו סכום ביניים עד להשלמת העסקה , אולם בניגוד לאמור מפי הנתבעים, התובע טען כי בעקבות יחסי החברות, לא נחתם הסכם שכ"ט להשלמת התשלומים הראויים לשכ"ט , ובכך לא שולם לו מלוא שכרו, על אף שהובטח לו לקבל שכ"ט ראוי.
20. אי לכך, לשיטת התובע, סעיף 46 לחוק החוזים מהווה כעזר, הגם שהינו שייך לדיני עשיית עושר, כדי שלא יתעשר מקבל השירות שלא כדין, בהיזקקו לשירותי עורך דין מומחה לדבר, בנושאים בעלי שווי כלכלי נכבד מבלי לשלם את התמורה.
21. לפי שווי העסקה דנן , המוערך בסך 2,184,446 ₪ , כך התובע, נוסף לעבודתו הוא, הוא הסתייע בשני עורכי דין במשרה מלאה, ועל כן, בהתחשב בשווי העסקה, בשירות שניתן, ביצירתיות התובע ובתוצאות שהושגו, קיימת עילה לתביעה לקבל שכ"ט ראוי.
22. לפי התובע, במסגרת משפטית נורמטיבית, אין להתנות זכותו של תובע להביא את עניינו לביהמ"ש, בהפקדת ערובה להוצאות , אלא במקרים חריגים. התובע מוסיף כי מדובר בתביעה עם סיכויים גבוהים שכן הנתבעים הודו בקבלת השירות, ונותרה רק המחלוקת על גובה שכר הטרחה.
23. התובע פירט והתייחס למידע שאספו הנתבעים אודותיו, אשר כביכול מעיד על יכולתו הכלכלית ויכולתו לעמוד בהחזר חובות, וטען כי מטרת הנתבעים הייתה להטעות את ביהמ"ש, וכי ההליכים שהוזכרו ופורטו בבקשתם הינם הליכים שונים עם בעלי דין שונים, רובם עדיין מתנהל ויתר החובות שולמו. אין המדובר בניהול מספר רב של הליכים משפטיים, מבלי לשלם חלק ניכר מההוצאות שנפסקו בהן נגד התובע.

דיון והכרעה

סילוק על הסף

1. אין חולק, ולא יכול להיות חולק,  כי לא בנקל יקבל בית משפט בקשה לסילוקו של הליך על הסף. מדובר בצעד דרסטי שמשמעותו היא, שאין מתירים לצד לשטוח טענותיו בפני בית המשפט. מכאן שבקשה כזו תתקבל רק מקום שבית משפט יהיה משוכנע שהתביעה עומדת במסגרת אחת החלופות המנויות בתקנה 41-43   לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 (להלן: תקנות סד"א).
2. לעניין זה ראו ע''א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב – יפו ואח', מפי הנשיא שמגר ז''ל , כתוארו אז  , פורסם בפד''י מ(2) , 668, עמ' 602:

"בשולי הדברים אוסיף, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו עניין."

וכן ראה דברי המלומד גורן כי יש לעשות בסעד זה שימוש זהיר, "במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 342 מהדורה 12, 2015).

1. הסעד של סילוק  מיועד למנוע בזבוז זמן שהיה נגרם לבית המשפט על-ידי בירור תובענה שתוצאתה ידועה מראש, ולעקור את התביעה מן השורש בטרם תשמע (ד"ר י. זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, 1995).
2. האם יש בנסיבות המקרה דנן  כדי להצדיק את סילוקה של התביעה על הסף , או שמא יש לבררה לגופה בטרם הכרעה בה? ברור כי יש לנהוג במידת הזהירות המתחייבת בעת בחינת טענות הצדדים , בטרם הסקת המסקנה אם אכן אין מקום לפתוח את שערי בית המשפט בפני התובע , לבירור עניינו , והאם אין בכך כדי לפגוע בזכותו לבירור עניינו או שמא יש בקבלת טענות הסף כדי להוות המענה הנכון מבחינת המדיניות המשפטית הנכונה והראויה , למניעת בירור הליך סרק , תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר , ומניעת הטרדתם של הנתבעים בניהול הליך זה שלא לתכלית ראויה. אני סבורה שלא אלה פני הדברים בענייננו.
3. נדמה, כי בין הצדדים קיימת מערכת יחסים "מסועפת", מעבר ליחסים העסקיים, שני הצדדים טענו כי קיימים, או לכל הפחות, התקיימו יחסי חברות ביניהם. נתון זה יוצר שאלות באשר לאותה מערכת יחסים זו בה רב הנסתר על הגלוי, למצער מהתמונה שעולה מכתבי בי-הדין, כך שבשלב מקדמי זה ,לא ניתן לסגור את דלתות ביהמ"ש בפני התובע ולמנוע ממנו לברר את תביעתו.
4. למעלה מן האמור,ניתן לומר כי קיים דמיון בין טיעוני שני הצדדים כאשר כל צד מציין את הדברים בהתאם להקשר לו הוא חותר או טוען. התובע טען כי לא דרש את שכרו הראוי בשל יחסי החברות שהיו בין הצדדים, והנתבעים כיום טוענים , כי לא דרשו את כספי ההלוואה שהתובע נטל מהם, במשך השנים, מפאת אותם יחסי חברות שהיו.
5. מבלי לקבוע מסמרות בנושא שכ"ט ראוי , ראו התייחסות בית המשפט העליון בעניין ע"א 7021-14 אמיר ילינק נ' יוסף אורנשטיין [פורסם בנבו] (31.7.17):

"42.          בהקשר זה יש לבחון כאן את העיקרון שלפיו אדם זכאי להשבה, או לשכר ראוי, עבור פעולה שאותה הוא ביצע לבקשת הזולת, או שהזולת הסכים לקבלה, אפילו אם לא נכרת ביניהם חוזה וזאת כאשר מההסדר שבין הצדדים השתמע כי יש לשלם עבור אותה פעולה (ראו: ע"א 316/73 קורן נ' בן חורין, פ"ד כח(2) 565 (1974) (להלן: עניין קורן); ע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(4) 45 (1981); ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב' מהדורה שניה 647-646 (1998); דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' מהדורה שלישית 239-238 (2015) (להלן: פרידמן ובר-אור)). בהקשר זה דיני עשיית עושר ולא במשפט גם מורים כי צד יהיה זכאי להשבה, או לשכר ראוי עבור עשייתו למען הזולת, אף במקרה שהוא פעל למען הזולת מתוך ציפייה סבירה לקבל ממנו שכר עבור עבודתו, והזולת, על-אף שהיה מודע לציפייתו זו – לא טרח להעמידו על כך שהוא לא מעוניין באותה פעילות, או שאין לו כוונה לשלם בעבורה ובלבד שהיתה לו הזדמנות מעשית להעמידו על טעות זו (השוו: ע"א 430/79 בנישתי נ' ששון, פ"ד לה(2) 400 (1981)). במקרים כגון אלו, הצד, אשר העבודה, או השירות בוצעו בעבורו יחויב בתשלום שכר ראוי אפילו אם לא הוא היה זה אשר הביא את מבצע הפעולה לחשוב כי הוא יקבל תשלום בעבור עבודתו, ובלבד שהוא ידע על טעותו של מבצע הפעולה והניח לו לבצע את העבודה תוך שהוא שרוי בטעותו (ראו: פרידמן ובר-אור, עמ' 245; פרידמן וכהן, בעמ' 89-88).

יחד עם זאת, צד כנ"ל – לא יזכה להשבה, או לשכר ראוי, בנסיבות שבהן היה לו ברור, או שמן הראוי כי יהיה לו ברור, כי הוא לוקח על עצמו את הסיכון שהחוזה שדובר עליו לא ייכרת, וכי הצד השני לא יידרש לשאת בתשלום עבור הפעולה שאותה הוא ביצע למענו (ראו: עניין קורן; ע"א 739/86 שם-אור נ' עיריית קרית גת, פ"ד מד(2) 562 (1990); פרידמן ובר-אור, עמ' 240).

43.          מקורו של הכלל הנזכר בפיסקה 42 שלעיל בדבר החובה להשיב, או לשלם שכר ראוי עבור טובת הנאה שאדם ביקש, או ניאות לקבל מחברו, אף מבלי שהשתכלל חוזה ביניהם הינו  בדיני היושר של המשפט המקובל, והוא בא בגדר דוקטרינת ה"השתק על-ידי מצג" (estoppel in pais) ודוקטרינת ה"הסכמה שבשתיקה" (acquiescence), אשר משמעותה היא כי יש להעניק סעד לתובע אשר פעל מחמת טעות, או ציפייה ביחס להתנהגותו של הנתבע כלפיו, כאשר הנתבע ידע על אותה טעות, או ציפייה ולא שלל אותן. במקרים אלו מוטלת על הנתבע חובה להעמיד את התובע על טעותו, ומשהנתבע הפר חובה זו – עליו לשלם (להרחבה ביחס לדוקטרינת "ההסכמה שבשתיקה"".

1. ברי כי בהתאם לטענות הצדדים, בוצעה עבודה משפטית וניתנו לנתבעים שירותים משפטיים ע''י התובע, מבלי להתייחס להיקף אותה עבודה ואם אכן שולם לתובע מה שמגיע לו, לפי ההסכמים שהוצגו, ואני סבורה כי בשלב כה מוקדם של ההליך, הנמצא בחיתוליו, לא ניתן להכריע באשר להיקף אותה עבודה, ומידת מעורבותו האישית של הנתבע מס' 2, והאם השירותים שסופקו, סופקו גם לו באופן אישי.
2. המשמעות היא שבשלב זה, לא ניתן לקבוע כי התביעה חסרת עילה, והרי אם התובע יוכיח את טענותיו המועלות בכתב התביעה, הוא יהיה זכאי לתשלום עבור שכר טרחה, גם מהנתבע מס' 2, גם אם לא נחתם חוזה שכר טירחה בין הצדדים.
3.  במצב עניינים זה, ברי הדבר שאין מקום לסילוק התביעה על הסף. במקרה דנן, ברור כי לא ניתן לומר כי סיכויי התביעה הנם, למעשה, אפסיים, כך שאין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש. משכך, דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות.

טענת השיהוי:

1. באשר לטענת השיהוי , יש לציין כבר עתה , כי עצם הגשת התביעה סמוך מאוד לתום תקופת ההתיישנות , כשלעצמה , איננה מביאה למסקנה כי יש לסלק את התביעה על הסף.
2. בפני בעל דין הקיימת לו זכות לנקוט בהליך , קיימת האפשרות לעשות כן , תוך תקופת ההתיישנות , ואם נקבל את הגישה לפיה , בשל אותו שיהוי , שלא לומר , שיהוי רב , בהגשת התביעה , יהיה בכך כדי להביא לסילוק התביעה על הסף , הרי שמשמעות הדבר היא קיצור תקופת ההתיישנות ואילוץ בעל דין להגיש את תביעתו מוקדם ככל האפשר , שמא יימצא בסיכון של סילוק תביעתו על הסף , גם אם תוגש טרם תום תקופת ההתיישנות , ולא היא .
3. ראו בעניין זה את דבריה של כב' השופטת פרוקצ'ה ב - ע''א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוולת''ב ירושלים )פד''י (נ''ז ) (5), עמ' 433 (פורסם בנבו):

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובעלבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם ............ קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים."

1. מקובלת עליי הטענה כי יתכן ויש בעיתוי הגשת התביעה קרוב לתום תקופת ההתיישנות , כדי לפגוע בהגנתם וניהול הליך הוגן בעניינם, אך טענות אלו ניתן לברר במסגרת בירור התביעה , כאשר התובע יצטרך להתמודד עם הקשיים הנובעים מעיתוי הגשת תביעתו, כאמור , ובית המשפט יכריע בשאלה אם יש בשיהוי זה , לאחר שיישמעו הראיות בתיק , כאמור, כדי להטות את הכף לטובת דחיית התביעה.
2. הנטל להוכיח כי יש בשיהוי כדי להביא לסילוק התביעה על הסף , איננו קל כלל , כאשר יש להוכיח כי עסקינן בניצול לרעה של ההליך מטעם התובע , זניחת התביעה על ידו , הצגת מצג בפני הנתבעים כי התביעה נזנחה , וכן הפגיעה בהגנתם של הנתבעים , כל אלה טענות הדורשות הוכחה ואין די בהעלאתן בעלמא כדי להביא לקבלת הבקשה ולסילוק התביעה על הסף.
3. בעניין זה ראו את פסק דינו של כב' השופט הנדל בתיק ע''א 4352/15 דניאל קורן נק עו''ד הראל ואח' )( פורסם בנבו) :

"יתכן ויהיה בהגשת התביעה בשיהוי ניכר כדי להשפיע על מידת ההוכחה ויתכן אף על נטלי ההוכחה , אך עניין זה , כאמור, יוכרע , לאחר שמיעת הראיות ובירור המחלוקות בדרך המלך , תוך שימת הלב להשפעת השיהוי , כאמור , על ניהול הליך תקין.

1. לאור כל האמור לעיל , דין הבקשה לסילוק על הסף דחיה ,וכך אני מורה.

הפקדת ערובה

1. כעולה מלשון הוראת הדין (התקנות החדשות והישנות), חיוב בהפקדת  ערובה נתון  לשיקול דעתו של בית המשפט. המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בסוגיה  זו, נועדו  לאזן בין זכויותיהם של שני הצדדים. מצד אחד, זכות הגישה לערכאות של התובע ומצד שני, זכותו של הנתבע שלא להיות מוטרד בתביעות סרק או לסבול נזק כלכלי אם התביעה נגדו תידחה, אך הוא לא יוכל לגבות חזרה הוצאותיו. (ראו למשל, רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (לא פורסם); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846).
2. הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה" (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 וראה רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629). זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי (ראה רע"א 2146/04, מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח(5) 865, עמ' 867-868). ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית, היא זכות קניין המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (1999) 26).
3. ברע"א  8575/14‏‏ אשרף עזיז גודה חאמד ואח' נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.2014) קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט נועם סולברג, לגבי הפקדת ערובה כך:

"...משלא נקבעו בלשון התקנה עצמה קריטריונים ברורים לשימוש בסמכות זו, השלימה הפסיקה את החסר וקבעה מספר אמות מידה לשם הכרעה בסוגיה. ראשית נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. עוד צוין, כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. הפסיקה הדגישה את העובדה כי משמעות אי- הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, פסקה 5 וההפניות שם (16.1.2013) (להלן: "עניין אברהם")), ולפיכך על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990); ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקאות 8-9 וההפניות שם (11.2.2009); עניין אברהם, פסקה 6; רע"א 1481/13 עמוס גבעון נ' מרדכי לוי, פסקה 7 (3.4.2013))."(ההדגשה שלי ב.ג.)

1. כאמור, טיעון המבקשת מסתמך על שני נימוקים  : האחד , מניעת תביעות סרק. יודגש, כי המבחן אינו סיכויי ההצלחה של התביעה, אלא מניעת תביעות סרק, כאלה שכבר בשלב הראשוני נחזות להיות בעלות סיכוי קלוש. זהו מבחן מצמצם כאשר במערך האיזונים ניתן משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות.
2. ברי כי טיעון זה אינו יכול לעמוד לנתבעים, מאחר שהתובע עבר את מבחן הסף של "העדר עילה" (ראה  ע"א 788/76 ויטוריו חסון נ' פרברים בע"מ, פ"ד לא(2) 667, פיסקה 4, ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 833-834).
3. הנימוק השני  שהנתבעים יכולים להעלות הוא  הבטחת תשלום הוצאותיהם למפרע. לאספקט זה שני פנים. האחד, נובע מהרכיב הראשון, דהיינו כאשר סיכויי התביעה קלושים לכאורה, יש הצדקה להבטיח זכותם של הנתבעים להחזר הוצאותיהם. בנסיבות אלה, יש משקל לאיתנות הכלכלית של התובע וליכולתו לשלם הוצאות לנתבעים, אם תדחה תביעתו. אולם , כאמור לעיל, זכות הגישה לערכאות אינה נחלתם של בעלי היכולת בלבד (ראו גם, רע"א 2146/04 לעיל) ועל כן, ישקול ביהמ"ש את חובת ההפקדה בהתאם לנסיבות המקרה לגופו.
4. הנתבעים הצביעו בבקשתם בעיקר על ההתנהלות חסרת תום הלב, ואי עמידה בתשלום חובות המוטלים על התובע מול נושים למיניהם, בתיקים שחלק מהם עדיין מתנהל בבתי המשפט וחלקם נסגר. בכך יש להסיק על התנהלותו ועל מצבו הכלכלי הירוד.
5. גם אם אקבל את טענת הנתבעים באשר להתנהלות התובע, עדיין, אין בכך כדי להעיד, בהכרח, על יכולת כלכלית, המצדיקה את חיובו בהפקדת ערובה.
6. טיעוניהם של הנתבעים הם בעיקר הסקת מסקנות, אך אין  בבקשה  כל התייחסות למצבו הכלכלי של התובע, כזה הנתמך בראיות קונקרטיות להיותו חדל פירעון, טענה זו לא נטענה במפורש וממילא לא הוכחה.
7. אף אם אתייחס לטענות הנתבעים בדבר ההלוואה אשר, לטענתם, חייב אותה התובע, כאשר אף ממנה ניתן להסיק על מצבו הכלכלי, טרם הוכחו נסיבות מתן אותה הלוואה.
8. יודגש כי על מנת להביא לחיוב התובע בהפקדת ערובה על פי הוראות התקנות, ועל פי הפסיקה הנהוגה בסוגיה זו ,  אין הנטל מוטל על התובע  להוכיח כי תביעתה מבוססת, אלא על הנתבעים להוכיח כי התביעה חסרת סיכוי ובמידה שלא עשתה זאת דין הבקשה להידחות.
9. ראו ברע"א 321/07 אלינה רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי גיא (21.8.2007, פסקה 6(א)) –

"הדרגה השניה היא הערובה, לפי תקנה 519. הטלת הערובה נעשית בשיקול דעת, שיש להפעילו על פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה (ראו לעיל). כאן ניתן לומר שהנטל גדול במיוחד על הנתבע להראות כי סיכויי התביעה במכלול הנסיבות מצדיקים הטלת ערובה ...".

1. כפי שציינתי לעיל , המבקשת  לא עמדה בנטל לשכנע כי מדובר בתביעת סרק מופרכת וחסרת סיכוי על פניה ועל כן אין מקום להעתר לבקשתה , על שני ראשיה.
2. סוף דבר, דין הבקשה להידחות, על שני חלקיה, וכך אני מורה.
3. כפי מצוות התקנות, ומשנדחתה הבקשה, הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בגין בקשה זו , על סך 1,500 ש''ח אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, ח' אדר א' תשפ"ב, 09 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.