לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום (השופט ד' דמביץ) מיום 7.10.21 בת"ת 54398-12-20. לאחר שקילה ומן הנימוקים שיוצגו, ולפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור, ולקבל את הערעור במתווה שיפורט להלן.

רקע

1. המשיב הגיש בלשכת ההוצאה לפועל תביעה לסכום קצוב. זאת, בטענה שהלווה כספים למבקש ולא קיבל את מלוא החוב. המבקש הגיש התנגדות באמצעות עו"ד שמעון תאג'ורי, בה טען בין היתר ששילם את מלוא החוב וכי הוא מחזיק באישורים בחתימת המשיב, שצורפו להתנגדות. בהם אישור הנושא כיתוב לפיו המשיב קיבל את "הקרן והרווחים ואין לי כל טענה..." (נספח 4 להתנגדות. להלן: "אישור הפירעון").
2. ההליך הועבר לבית משפט השלום. המשיב הגיב להתנגדות וטען בין היתר כי המבקש ערך שינויים במסמכים שצירף להתנגדות וכי הכיתוב האמור על אישור הפירעון זויף, וכי גם בהליכים נוספים נמצא כי המבקש חטא בזיוף מסמכים.
3. דיון בהתנגדות נקבע ליום 8.6.21. זימון לדיון נשלח לבא-כוחו של המבקש ביום 30.12.20, וביום 3.1.21 הגיש בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, בה ציין כי מועד הדיון ידוע לו (פיסקה 7א לתצהיר המבקש שצורף לבקשה).
4. למרות זאת, המבקש לא התייצב לדיון האמור. לכן, התנגדותו נדחתה והוא חויב בהוצאות (להלן: "פסק הדין").
5. ביום 21.7.21 הגיש המבקש בעצמו בקשה לביטול פסק הדין. במסגרתה טען, שהדיון בוטל וכי הוא-עצמו שהה בחו"ל מיום 21.4.21 עד 19.7.21.

בהחלטה מיום 22.7.21 נדחתה הבקשה. נקבע כי מועד הדיון לא בוטל אלא אך הוחלף מותב, וזאת בהתייחס לתדפיס "נט המשפט" שצורף כנספח ב' לבקשה.

1. ביום 29.7.21 הגיש המבקש בקשה נוספת, בה טען שמשאינו מיוצג הוא טעה, על יסוד פלט "נט המשפט" האמור, לחשוב שהדיון בוטל. הוא ביקש שוב לבטל את פסק הדין. בהחלטה מאותו יום, בקשתו נדחתה.
2. ביום 3.8.21 הגיש המבקש בקשה נוספת לביטול פסק הדין, הפעם באמצעות בא-כוחו הנוכחי. בתצהיר שצורף לבקשה טען לגבי הדיון כי "לא הייתי מודע אליו או שלא שמתי לב או ששכחתי על מועד הדיון ולכן לא הגעתי לדיון וניתן פסק דין בהעדר הגנה". עוד נטען שלמבקש סיכויי הגנה מצוינים נוכח נימוקים ובהם אישור הפרעון בחתימת המשיב, וטענה לפיה המשיב קיבל את קרן ההלוואה בסך 40 אלף דולר, "המחלוקת הינה רק על חלק מהריבית" והמשיב תבע סכום מופרז.

המשיב הגיב לבקשה, וצרף תכתובות "ווטסאפ" עם המבקש.

1. ביום 7.10.21 דחה בית המשפט את הבקשה. נקבע כי אין עילה לביטול פסק הדין, ובכלל זה כי הסבר המבקש בבקשה לאי-התייצבותו הוא עמום וכולל טענות חלופיות, דבר המלמד על פגם באמינותו, וכי מתכתובות ה"ווטסאפ" עולה שהמבקש ידע על ההליך והדיון. המבקש חויב בהוצאות בסך 1,000 ₪.

בקשת רשות הערעור

1. טרם סקירת הבקשה יצוין, כי המבקש הגיש הליך זה כערעור. זאת, הגם שדובר בהשגה על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין, שהיא "החלטה אחרת" והערעור עליה הוא ברשות בלבד. למרות זאת ולבקשת המבקש, הוחלט כי ההליך יידון כבקשת רשות ערעור (החלטה מיום 30.1.22).
2. המבקש טען במסגרת הבקשה כי "שכח את הדיון בטעות", וכי לא היה מקום למנוע ממנו את יומו בבית המשפט תוך העדפת שיקול פורמאלי על פני המהות. עוד נטען לסיכויי הגנה מצוינים תוך חזרה על הטענות שהוצגו בבקשה מיום 3.8.21. המבקש עתר לבטל את ההחלטה ואת פסק הדין.
3. המשיב לא הגיב לבקשת רשות הערעור. זאת, למרות שתי החלטות שניתנו בנושא והגם שהמזכירות הוסיפה ויידעה אותו טלפונית. עם זאת אציין, כי שקלתי את עמדתו כפי שהוצגה בתגובות שהגיש בהליך זה (ביום 10.11.21, לבקשת עיכוב ביצוע שהגיש המשיב) ובבית המשפט קמא.

הכרעה

1. השיקולים המנחים בבחינת בקשה לביטול פסק דין שניתנה במעמד צד אחד הם שניים: ראשית, הטעם לאי ההתייצבות כשבהקשר זה, אם דובר בהתעלמות מדעת, יפעל הדבר כנגד קבלת הבקשה. מנגד, אי התייצבות שמקורה בהיסח הדעת או רשלנות תפעל לביטול פסק הדין.

עוד נשקלים סיכויי ההגנה. משקלו של שיקול זה דומיננטי, בשים לב לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות ולרצון לאפשר לאדם את יומו בבית המשפט. זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט. ועם זאת:-

"...למתן פסק דין בהעדר התייצבות עלולות להיות השלכות משמעותיות על בעל הדין שפסק הדין ניתן נגדו; זאת בלא שהתובענה בה ניתן פסק הדין התבררה במלואה ומבלי שלבעל הדין ניתנה ההזדמנות להוכיח טענותיו. משכך, ראוי שהשימוש בסנקציה זו ישמר למקרים קיצוניים בהם בעל דין הראה זלזול בוטה והתעלם מדעת מן ההליך, או במקרים בהם לא עלה בידו להצביע על סיכוי הגנה כלשהם. יהיו מקרים בהם סנקציה זו, של אי ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד ומניעת גישה לערכאות, לא תהיה מידתית בהתייחס לכלל נסיבות המקרה, ולאיזון שבין סיבת אי ההתייצבות לבין סיכויי ההגנה. לעיתים יש גם לשקול במסגרת 'משוואה' זו את האינטרסים המונחים על הכף. יצוין, כי הדברים יפים במיוחד למצבים בהם אי ההתייצבות היא של נתבע (או משיב בהמרצת הפתיחה), שאז מחיקת הגנתו נועלת בפניו את שערי בית המשפט באופן מוחלט..." (רע"א 1957/12 חלה נ' כהן (22.5.12). ראו גם ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה ואח' (2.2.09)).

1. בהתנהלותו של המבקש נפלו פגמים. צדק בית המשפט קמא כאשר ביקר את המבקש, שכמובא לעיל ידע על הדיון שנקבע לבירור ההתנגדות שהגיש, ולא התייצב אליו.

כהסבר, בחר המבקש להציג בפני הערכאה הדיונית, בבקשתו מיום 3.8.21, נוסח עמום לפיו "לא הייתי מודע אליו או שלא שמתי לב או ששכחתי על מועד הדיון ולכן לא הגעתי לדיון וניתן פסק דין בהעדר הגנה". נוסח שכזה, הנמנע מלהתחייב להסבר קונקרטי, אינו עומד בקנה אחד עם המצופה מאדם שלא התייצב לדיון ונדרש להציג סיבה הולמת למחדלו. נוסח זה אף מצוי בפער אל מול אמירות קודמות של המבקש: בבקשתו הראשונה לביטול פסק הדין מיום 21.7.21 טען שהדיון בוטל, ועל טענה זו חזר בבקשתו מיום 29.7.21.

נתתי דעתי גם לטענת המשיב כי המבקש משתמש בהליך המשפטי כדי לעכב את תשלום חובו הנטען למשיב ולהתישו, ולאמירות המבקש מינואר 2021 בתכתובות "ווטסאפ" (שצורפו לתגובת המשיב בבית משפט השלום מיום 15.8.21), בהן הציע למשיב לוותר על דרישת החוב והדגיש בפניו את הקשיים שבניהול ההליך.

1. מנגד, המבקש פנה בבקשה ראשונה לביטול פסק הדין מיד כששב מחו"ל ונודע לו עליו (כך לפי המסמכים שצורפו לבקשה מיום 21.7.21). זהו נתון מהותי. בנסיבות אלה, איני סבור שניתן לקבוע כי מחדלו של המבקש נבע מזלזול בוטה או מהתעלמות-מדעת בעצמה, שמאפשרת להקנות למחדל ההתייצבות משקל מכריע במערכת השיקולים.
2. הדבר מובילני לשיקול השני והדומיננטי, של סיכויי ההגנה. המחלוקת שבין הצדדים עוסקת בתשלום חוב בגין הלוואה. בין טענותיו הציג המבקש את מסמך אישור הפירעון, שלשיטתו הינו אישור מיולי 2015 בחתימת המשיב על קבלת מלוא החוב. זו ראיה אשר, אם אמינותה תוכח, עשויה לספק הגנה של ממש בפני התביעה.

אני ער לטענת המשיב כי המסמך זויף, כי קיים נוסח אחר שלו שאין בו אישור של קבלת החוב, וכי המבקש חטא בזיוף בהקשרים נוספים. עיינתי גם במסמכים שהציג המשיב, בדגש על תכתובותיו עם המבקש שבין היתר הבטיח למשיב שיקבל את כספו, הגם שעשה זאת לפני המועד בו, לטענת המבקש, נערך אישור הפירעון.

1. בהינתן מחלוקת זו שבעובדה, וטיבה העוסק בין היתר באותנטיות אישור הפירעון, סבורני שיש לתת משקל של ממש לזכות הגישה לערכאות העומדת למבקש. אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יש לשלול מנתבע את האפשרות להתגונן, על יסוד מחדל ההתייצבות. זאת, שעה שלרשות בית המשפט כלי אלטרנטיבי ופוגעני-פחות, של חיוב בהוצאות. בהקשר זה אציין, כי למחדלו של המבקש, שכאמור לא הוסבר כדבעי וגרם לעיכוב של חודשים תוך פגיעה במשיב, יש לתת ביטוי באמצעות פסיקת הוצאות בסכום הולם.

הכרעה

1. פסק הדין (החלטת בית משפט השלום מיום 7.10.21) יבוטל, וההליך הדיוני יחודש. ממילא שגם החלטת לשכת ההוצאה לפועל מיום 20.12.20 על עיכוב הליכי הגביה תחודש.
2. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ₪. הסכום ישולם עד 15.6.22 אחרת יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. אבהיר שמדובר בחיוב עצמאי מכוח החלטה זו, שהמשיב רשאי לגבותו ללא קשר להליכי ההוצאה לפועל מושא ההליך המתנהל בבית המשפט קמא.
3. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אייר תשפ"ב, 15 מאי 2022, בהעדר הצדדים.