1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת כרמית בן אליעזר) מיום 30.6.2021 שניתן בשישה תיקים מאוחדים (ת"א 49372-10-17; ת"א 49484-10-17; ת"א 49423-10-17; ת"א 49293-10-17; ת"א 49535-10-17; ת"א 49525-10-17). על פסק הדין הוגשו שלושה ערעורים שנדונו בפנינו במאוחד. בתום הדיון גובשה הסכמה בשני הערעורים הנוספים שהוגשו, וניתן לה תוקף של פסק דין (ע"א 55411-10-21, ע"א 52400-10-21).

הצדדים לערעור זה ביקשו שהות להידבר, ולאור הודעתם כי לא גובשו הבנות, ניתן פסק דיננו.

1. בפסק הדין התקבלה תביעת משיבה 1 ("המשיבה") לסילוק ידם של המערערים מהמקרקעין הידועים כגוש 2704 חלקות 15 ו-22 וגוש 2710 חלקות 3 ו-13 שהם מקרקעי יעוד בחוף הים בראשון לציון ("המקרקעין").
2. המערערים כולם, מחזיקים במקרקעין ומפעילים בהם עסקים מסוג מסעדות או בתי קפה. להגנתם טענו המערערים, בין היתר, כי יש לדחות את תביעת הפינוי שכן קיימות להם זכויות מכוח הסכם בינם לבין עירית ראשון לציון. הסכם זה נחתם בשנת 1994 ובו העניקה להם העירייה זכות לחכירת משנה במקרקעין לתקופה של 25 שנה, ואף התחייבה לרשום חכירה זו ("הסכם 1994"). בסעיף 23 בהסכם נקבע שהעירייה רשאית להאריך את חכירת המשנה לתקופה של 24 שנים נוספות; התביעה הוגשה בשנת 2017 ותקופת החכירה שנקבע בהסכם 1994 הסתיימה במהלך ניהול התביעה. המערערים טענו כי ההסכם הוארך, על כן עד היום קיימות להם זכויות במקרקעין מכוח ההסכם ומכוח מצגים שהציגה בפניהם עיריית ראשון לציון. בתגובה טענה המשיבה כי העירייה לא הייתה רשאית להעניק למערערים זכויות במקרקעין (ככל והוענקו זכויות), ובכל מקרה היא אינה צד להסכם, והוא אינו מחייבה.
3. בפסק הדין התקבלה תביעת הפינוי. נקבע שגם אם תתקבל טענת המערערים שהם היו רשאים להחזיק ולהשתמש במקרקעין מכוח הסכם 1994, אין בכך לסייע בידם כיום, שכן ההסכם עם העירייה הסתיים, תקופת החכירה לא הוארכה, על כן אין להם כיום כל הגנה כנגד תביעת הפינוי שהגישה המשיבה שהיא בעלת המקרקעין. עוד נקבע שאין למערערים זכות קנויה להארכת תקופת החכירה, וזו תלויה, בין היתר, בכך שייחתם הסכם חכירה בין המשיבה לעירית ראשון לציון, אולם הסכם שכזה לא נחתם.
4. המערערים אינם משלימים עם קביעות בית משפט קמא, ומכאן ערעורם.
5. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, ושבנו ושקלנו בטענות שעלו בדיון בפנינו, החלטנו לדחות את הערעור מכוח תקנה 148 (ב) בתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018, שכן התקיימו בפסק הדין כל התנאים הנקובים בתקנה זו.
6. בצד זאת מצאנו להעיר מספר הערות.
7. לא מצאנו ממש בטענת המערערים כי בית משפט קמא חרג מסמכותו או טעה עת דן בתוקפו של הסכם 1994. לא מצאנו גם טעות במסקנתו שההסכם הסתיים.

אחת מטענות ההגנה שהעלו המערערים היתה כי יש בידם זכויות מכוח הסכם 1994. לאור טענת הגנה זו, שנטל הוכחתה רובץ על המערערים, בדין בחן בית משפט קמא מה משמעות הסכם 1994. גם אין ממש בטענת המערערים כי לא ניתנה להם זכות טיעון בעניין זה. בית משפט הורה לצדדים לטעון בשאלה זו במסגרת קדם המשפט מיום 10.3.19, ולאחר מכן קבע שיכריע בשאלה זו לאחר שמיעת הוכחות. סוגיית הסכם 1994 הייתה אחת הפלוגתות המרכזיות בהליך, ובדין נדרש לה בית משפט קמא בפסק דינו.

מסקנת בית משפט קמא כי הסכם 1994 הסתיים מעוגנת היטב בחומר הראיות. נמצא שעיריית ראשון לציון לא השיבה להודעת המערערים בדבר חידוש הסכם 1994 (עמ' 126 ו -137 בפרוטוקול הדיון), החברה הכלכלית ראשון לציון הודיעה שההסכם לא הוארך, ועל טענה זו חזרה גם בדיון בפנינו. עוד נמצא כי לא ניתן להאריך את תקופת החכירה מאחר שהתנאים שנקבעו בהסכם 1994 (ובכלל זה – הסכמת המשיבה) לא התקיימו.

מכאן שיש לדחות את טענת המערערים שהסכם 1994 הוארך.

1. המבנים נושא הערעור סמוכים לחוף הים. לטענת המערערים הם נבנו על פי היתר כדין, אלא שאין בהיתר הנטען משום מענה לכך שקיומם כיום עומד בניגוד לתכניות שבתוקף. גם על פי תכנית בניין עיר שבהכנה, המבנים מיועדים להריסה. אין נימוק שיצדיק להעדיף את עניינם של המערערים על פני עניינו של הציבור הרחב, הזכאי לגישה חופשית לחוף הים. אין גם נימוק שיצדיק להעדיף את המערערים על פני אדם אחר המבקש לקיים במקום עסק, ואין גם מקור שבדין למנוע התמודדות בין כלל המעוניינים באמצעות מכרז כדין.
2. אנו ערות לכך שמשמעות פסק הדין היא פגיעה אפשרית במטה לחמם של המערערים, לאחר שהשקיעו מהונם וממרצם במשך שנים רבות. גם בית משפט קמא היה ער לפגיעה זו, והביאה בחשבון בקביעת מועד הפינוי. עם זאת, בהעדר זכות בדין להמשיך ולהחזיק במקרקעין, אין למערערים הגנה מפני תביעת הפינוי.
3. לא מצאנו לקבל את טענת המערערים, בה תמך גם המשנה לראש העירייה, לדחות את מועד הפינוי עד תום הליכי התכנון. כאמור, אין למערערים הגנה מפני התביעה, הליכי התכנון החלו לפני זמן רב, מטענות הצדדים עולה שאין צפי קרוב לסיומם, ולא ניתן לדעת מתי תאושר תב"ע חדשה ומה ייקבע בה. בנסיבות אלו אין הצדקה לעיכוב הפינוי לפרק זמן כה ארוך.
4. לפנים משורת הדין, ולמרות הזמן שחלף מעת מתן פסק דינו של בית משפט קמא, ניתנת למערערים ארכה נוספת לפינוי, ועליהם לפנות את המקרקעין מכל אדם וחפץ עד ליום 31.10.2022.

כפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.

הרבה לפנים משורת הדין, ובהתחשב במצבם של המערערים לא ייעשה צו להוצאות. הערובה שהופקדה – תוחזר למערערים.

ניתן היום, י"א אייר תשפ"ב, 12 מאי 2022, בהעדר הצדדים.