1. איני רואה מקום להיעתר לבקשה לדחייתו הממושכת של המועד להפקדתה של ערובה, כקבוע בהחלטתי מיום 28.2.2022. בקשה זו הוגשה לאחר שחלף המועד להפקדתו של הסכום שנקבע, ובקביעתי המקורית ממילא ניתנה למבקש ארכה לא קצרה, בת 21 ימים, לביצוע-ההפקדה. לא הוסבר בבקשה טעם לאיחור בהגשתה ויודגש כי קושי ביצירתו של קשר עם בעל-הדין איננו טעם טוב לאי-הגשתה לבית-המשפט של בקשה באמצעותו של מיופה-כוחו.

2. אתעלם לרגע מכך, שהבקשה סותרת את עצמה לגבי משכה של הדחייה המבוקשת (60 ימים ושמא 90 ימים) – ענין שלבדו מעלה את החשש כי המבקש חותר לדחייה ממושכת ויהי מה. עיקר הוא בעינַי כי, אפילו שאין בית-המשפט מבקש להקל ראש בעניניו הכספיים של המבקש, הקושי הכספי הוא מיסודותיה של ההחלטה להורות על הפקדתה של ערובה לכתחילה. זאת ועוד, הותרתו של התיק תלוי ועומד למשך 90 ימים נוספים, על מנת לאפשר ארכה כמבוקש, אינה אלא עתירה לדחייתו של המשך-הבירור בלא שצידוק טוב הוא לדבר.

3. לפנים משורת-הדין אני מאריך, פעם יחידה, את התקופה הקבועה להפקדתה של ערובה, עד ליום 10.4.2022. לא תופקד הערובה עד לתאריך זה, תידחה ההתנגדות ללא צורך בהתייחסות נוספת של בעלי-הדין ויינתן פסק-דין כמתחייב. ממילא, ניתן לנצל ארכה זו, ככל שרצונם של הצדדים בכך, למיצויה של הידברות לשם סיומה של המחלוקת בפשרה טובה לשני הצדדים.

המזכירות תקבע תזכורת פנימית ליום 11.4.2022.

ניתנה היום, כ"ה באדר ב' התשפ"ב, 28 במרס 2022, שלא במעמד-הצדדים.