ערעור על החלטת כב' הרשמת ס' רסלר-זכאי מיום 4.3.2022, לפיה נדחתה בקשת המערערים לסילוקו על הסף של ערעור מחמת איחור נטען בהגשתו (ע"א 40573-11-21).

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ונספחיה, החלטתי לדחות הערעור מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

על פי העובדות כפי שנקבעו בהחלטת כב' הרשמת, פסק הדין מושא הערעור ניתן בתאריך 5.7.2021 (תא"ק 865-01-18) ואילו הערעור הוגש בתאריך 16.11.2021 לטענת המערערים ולגרסת המשיבים בתאריך 14.11.2021.

במסגרת הדיון בבקשת המערערים לסילוק הערעור על הסף, קיבלה כב' הרשמת הבהרות, הן ביחס למועד מסירת פסק הדין למשיבים, והן אשר למועד הגשת הערעור.

בהחלטתה קבעה כב' הרשמת, כי הערעור אכן הוגש בתאריך 14.11.2021, ואף שולמה אגרה אלא שבשל נימוקים טכניים, לא התקבל ההליך במזכירות והוגש שנית בתאריך 16.11.2021, לאחר שתוקן.

נימוקי כב' הרשמת בעניין זה מקובלים עלי, ואכן תקנה 33(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, מהווה מענה לשאלה מתי יראו את הערעור כמוגש.

אשר לשאלה האם יש להעדיף את מועד הידיעה על מועד ביצוע ההמצאה, סבורה אני כי כב' הרשמת שקלה את מכלל הנתונים, תוך הסתמכות על תצהירים שהוגשו בתמיכה לתגובת המשיבים.

בהודעת הערעור חולקים המערערים על מסקנה זו ומעלים טענות עובדתיות.

אשר להגיונה של גרסת המשיבים. לא מצאתי להתערב בהחלטת הרשמת בהסתמך על ההשערות והפרשנויות המוצעות על ידי המערערים.

סבורה אני, כי בדין שקלה כב' הרשמת במסגרת נימוקיה את מהות ההליך מושא הערעור, שתוצאתו עשויה להיות סילוק ידם של המשיבים מבית מגוריהם (ראו לענין זה רע"א 3406/21 גבע נ' עירית ראשון לציון, פסקה 20. ניתן ביום 5.9.2021), וכן רע"א 2295/21 סלילה נ' גל מהנדסים אי.אן.ג'י בע"מ. ניתן ביום 5.10.2021).

אשר על כן, החלטתי לדחות את הערעור.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום בלשכתי , א' אייר תשפ"ב, 02 מאי 2022, בהעדר הצדדים.