בפניי בקשה להטלת עיקול על נכסי המשיבה.

מבוא:

1. בין הצדדים להליך זה התנהל בוררות בפני כבוד הבורר אסא זוהר.
2. הבורר אסא זוהר הוציא תחת ידו פסק בוררות על פיו חויבה המשיבה לשלם למבקשת סך של כ-6.5 מיליון ₪.
3. כפי שהוסכם בהסכם הבוררות, הצדדים היו רשאים להגיש ערעור על פסק הבוררות לבורר נוסף, ומתנהל הליך בוררות נוסף במסגרת הערעור בפני כבוד השופט בדימוס גלדשטיין.
4. ביום 14.12.21 ניתן על ידי לבקשת המבקשת צו עיקול על נכסי המשיבה, וזאת ביחס לסכום של 6.5 מיליון ₪.
5. המשיבה התנגדה לצו העיקול ומשכך נקבע דיון במעמד שני הצדדים, מצהירים נחקרו והחלטה זו ניתנת לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לרבות סיכומיהם בעל פה.

טענות הצדדים:

1. המבקשת טוענת כי יש מקום להורות על הטלת עיקול, שכן לטעמה עסקינן במשיבה המתחמקת מתשלום חובה. לטענת המבקשת, הסכומים שנפסקו על ידי כבוד הבורר אסא זוהר, הגם ועומדים לבחינה בפני ערכאת הערעור בבוררות, הינם סכומים שהיה על המשיבה לשלמם לפני שנים רבות, והיא נמנעה מלעשות כן והותירה את המבקשת בחסרון כיס.
2. המבקשת טוענת עוד כי לביהמ"ש הסמכות בהתאם לסעיף 16 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, (להלן: "חוק הבוררות"), שכן בהינתן שהליכי הבוררות ממשיכים בפני ערכאת ערעור של בורר נוסף הסמכות למתן סעדים זמניים מסורה לביהמ"ש בלבד.
3. המבקשת טוענת עוד, כי המשיבה נוהגת כדבר שבשגרה שלא לשלם, וכי פסק ביניים שניתן לטובתה ואושר על ידי ביהמ"ש לא שולם, לטענת המבקשת נאלצה בסופו של דבר לפתוח תיק הוצאה לפועל.
4. המבקשת טוענת עוד, כי המשיבה לא טרחה לשלם את שכר טרחת הבורר והיא נאלצה לשלמו על מנת שתוכל לקבל את פסק הבוררות.
5. המבקשת טוענת כי שיעור הסכום שנפסק לחובת המשיבה, 6ץ5 מיליון ₪ מהווה אינדיקציה להכבדה.
6. המבקשת טוענת עוד, כי הגם ופסק הבוררות אינו אכיף, משום שטרם הסתיים שלב הערעור, והצדדים עדיין מנהלים את הליכי הערעור בפני כבוד השופט בדימוס גלדשטיין, הרי פסק הבוררות מחייב את הצדדים.
7. המבקשת טוענת כי מטרת אישורו של פסק בוררות הינו לצורך אכיפתו ככל ולא מקוים על ידי הצד שכנגד, ואולם אין באי אישורו משום הפקעת החיוב שנוצר בפסק הבוררות.
8. המבקשת טוענת עוד כי הצדדים הסכימו שפסק הבוררות מחייב, הגם ואפשרו זכות ערעור.
9. המבקשת טוענת כי במאזן הנוחות הכף נוטה לטובתה, משום שהמדובר בסכום גבוה מאוד, וקיים חשש שמא המשיבה לא תוכל לשלמו, ועוד נטען בעניין זה, כי עצם קיומו של פסק בוררות בערכאה ראשונה של הבוררות, מהווה ראייה טובה לחובה של המשיבה כלפיה.
10. המשיבה טוענת כי לסעיף 16 לחוק הבוררות אין תחולה בענייננו, משום שסעיף זה עוסק בסעדים זמניים במסגרת בירורה של התובענה, מה שאין כך הדבר בענייננו. עוד נטען כי גם לסעיף 29 אין תחולה משום שהבקשה לא הוגשה במסגרת בקשה לאישורו של פסק הבוררות. בהקשר זה נטען כי מעיון בסעיף 17 לחוק הבוררות עולה כי הסמכות של ביהמ"ש להורות על סעדים זמניים משתרעת רק עד לשלב מתן פסק הבוררות, וכי לאחר מכן ניתן לעתור לסעדים זמניים רק בהתאם לסעיף 29 שאינו רלוונטי לענייננו, משום כך נטען כי אין מקור חקיקתי המסמיך את ביהמ"ש להורות על צו עיקול.
11. המשיבה טוענת כי משעה שאין פסק בוררות בר אכיפה הרי לא היה לבקשת המבקשת על מה שתסמוך.
12. המשיבה טענה כי המבקשת לא הציגה בדל של ראייה ממנה עולה כי המשיבה לא תוכל לשלם את הסכום שנפסק לחובתה, ככל ויינתן פסק בוררות במסגרת הערעור שהוגש.
13. המשיבה טוענת כי המבקשת נקטה בחוסר תום לב כאשר היא בעצמה הגישה ערעור על פסק הבוררות. עוד נטען בהקשר חוסר תום הלב הנטען, כי המבקשת הגישה בקשות לביהמ"ש בעניין סעדים זמניים ונדחתה, וכי החלטת ביהמ"ש בעניין דחיית בקשותיה לא הובאה בפני ביהמ"ש.
14. עוד נטען כי המבקשת השתהתה בהגשת הבקשה באופן המלמד כי המבקשת כלל לא חששה שהמשיבה לא תוכל לעמוד בחובתה לשלם את פסק הבוררות.
15. המשיבה טענה עוד כי המבקשת תפסה כספים ביתר מעבר לסכום העיקול שהתבקש, וגם בכך פעלה בחוסר תום לב.
16. המשיבה טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. המשיבה טוענת כי המבקשת הינה חברה ותיקה העוסקת בניהול פרויקטים במאות מיליוני ₪, וכי בהתאם לאישור רו"ח שהוגש ההון החיובי החוזר מצביע על איתנות כלכלית.
17. המשיבה הפנתה לפס"ד שניתן בעניין הפ"ב 63950-10-18 איתנים י.ר. בניה וחיזוק מבנים בע"מ ואח' נ' מ. פידלמן בע"מ ואח', [פורסם במאגרים, 11/11/18], (להלן: "ההחלטה בעניין פילדמן"). שם לעמדתם נקבע כי משהוסכם מראש כי תינתן אפשרות ערעור, הרי יש למצות את הליכי הערעור טרם ייחשב פסק הבוררות כפסק מחייב. לעמדתם הדין מאפשר להם להימנע מלשלם את פסק הבוררות הראשון עד לאחר מיצוי הליכי הערעור.

דיון:

המסגרת הנורמטיבית;

1. נזכיר מושכלות יסוד. משנקבע דיון בבקשה לביטול עיקול זמני, נטל ההוכחה מוטל על מבקש העיקול ולא על המשיב, חרף קיומו של העיקול הזמני [ראו רע"א 7563/15 ש.א.ק.ל בע"מ נ' יהודאי (פורסם במאגרים, 15.12.2015)]. כמו כן, יש לראות את הדיון בבקשה לביטול העיקול הזמני כהמשך הדיון בבקשה להטלת עיקול [ראו רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פד"י נ"א (3) 789].
2. "על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה וכן לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי." [ראו רעא 7076/17 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים, 22.10.2017)].
3. על יסוד ההכבדה עמד כב' השופט רובינשטיין בציינו כי "אמנם המקרה הנפוץ הינו מצב בו הנתבע עשה או מתכוון להבריח נכסים או ביצע מעשים אחרים שיש בהם כדי למנוע או לסכל את מימוש פסק הדין, אך עם זאת לשון התקנה אינה מגבילה את הוכחת יסוד ההכבדה דווקא למקרה של הברחת נכסים, כשכבר נפסק כי לעתים גובה סכום התביעה או מצבו הכלכלי של הנתבע עשויים להוות אינדיקציה להכבדה עת מבקש העיקול מוכיח כי האמצעים הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען" [ראו רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC (פורסם במאגרים, 04.01.2007)].
4. עוד נפסק כי "הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת אפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד מתן פסק הדין" [ראו רע"א 9736/07 יורם קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (פורסם במאגרים, 05.12.2017)].
5. בענייננו, כאמור טוענת המשיבה כי הואיל והוגש ערעור על פסק הבוררות בפני בורר נוסף, אין מקור חוקי המאפשר הטלת עיקול בשלב זה. אציין מיד כי אין דעתי כדעתם, ולטעמי הטענה של המשיבה כי בשלב הליך הערעור לא ניתן להורות על סעדים זמניים דינה להידחות.
6. המשיבה הפנתה להחלטת כבוד הרשמת (כתוארה אז) השופטת נועה גרוסמן בעניין פילדמן הנ"ל, שם לטענת המשיבה נקבע כי "הפסיקה קבעה, כי בבוררות שהוסכם בה מראש כי תינתן אפשרות ערעור, הרי יש למצות את הליכי הערעור בטרם ייחשב פסק הבוררות כפסק מחייב" רעא 7115/11 אליהוד יערי נ' אבנר מנוסביץ (פורסם במאגרים, 24.11.11), (להלן: "הלכת יערי"). המשיבה מבקשת להסיק מכך שכאשר מוגשת בקשה להורות על הטלת עיקול, הרי הואיל והמשיבה אינה מחויבת בתשלומו של פסק הבוררות, לאור הליכי הערעור, ביהמ"ש אינו יכול לראות באי תשלומו משום אי כיבוד פסק הבוררות, ומחדל של המשיבה. אדרש לכך כשאדון בשאלת ההכבדה.
7. במסגרת הלכת יערי הנ"ל הן בפני ביהמ"ש המחוזי, בהחלטת כבוד השופט זמיר, והן בפני ביהמ"ש העליון בהחלטת כבוד השופט רובינשטיין, נקבע בצורה חד משמעית, כי יש לדחות את הטענה שביהמ"ש אינו מוסמך לתת סעד זמני בשלב הביניים.
8. לעמדת המשיבה, בשלב ניהול הליכי הבוררות כל אחד מהצדדים לבוררות רשאי לפנות לביהמ"ש על יסוד סעיף 16 לחוק הבוררות הקובע: "(א) בעניינים הבאים נתונות לבית המשפט לגבי בוררות הסמכויות למתן סעד הנתונות לו לגבי תובענה שהוגשה לפניו:... (5) עיקול נכסים, עיכוב יציאה מן הארץ, ערובה להמצאת נכסים, מינוי כונס נכסים, צו עשה וצו לא תעשה."
9. לאחר שניתן פסק הבוררות לטעמה של המשיבה לא ניתן לעשות שימוש בסעיף זה, שכן תוקפו הינו רק עד למתן פסק הבוררות. לאחר מתן פסק הבוררות ניתן לעתור לסעד זמני, רק בהתאם לסעיף 29 שאינו רלוונטי לענייננו, ועוסק במתן צו עיקול במסגרת בקשה לאישור פסק הבוררות.
10. בעניין יערי הנ"ל התייחס כבוד השופט זמיר למצב עניינים זה, ודחה את הטענה שבשלב הביניים, לאחר מתן פסק הבוררות בערכאה הראשונה, ולאחר שהוגש ערעור, אין לביהמ"ש סמכות לתת סעדים זמניים, וקבע כך: "עם זאת, אין זה מתקבל על הדעת שצד, אשר זכה בבוררות ב"סיבוב הראשון", ואשר מחזיק בידו פסק בוררות, אשר אינו סופי, וכפוף עדיין להליך ערעורי, לא יוכל לעתור לסעדים זמניים. בהיעדר תחולה לסעיף 29, יהיה עליו לעשות כן לפי הוראת סעיף 16 לחוק הבוררות, כפי שרשאי היה לעשות אף בשלבים מוקדמים יותר. ... לכאורה, שעה שבאים ליישם את סעיף 16 על סעד זמני בתקופת הביניים, שבין מתן פסק הבוררות לבין תחילת ההליך הערעורי, ניתן לטעון כי תנאי מקדמי לכך הוא מתן הודעה מצד המבקש, לפי ס"ק (ב). דעתי שונה. אין זה סביר לדרוש מהצד שזכה בבוררות להודיע לרעהו על הצורך למנות בורר של ערכאת ערעור. לא הוא הצד שאמור ליזום ערעור. לפיכך, הפרשנות הראויה והמעשית של סעיף 16 מחייבת לראות את "שלב א" של הבוררות, לצורך הבקשה לפי ס"ק (5), כאילו לא הסתיים. כל פרשנות אחרת תביא למצב לא הגיוני, שלפיו לא ניתן לבקש עיקול כלל, לא לפי סעיף 29 ולא לפי סעיף 16. לחלופין, יש לראות בדרישה למינוי בורר של ערעור, שנשלחה, מטבע הדברים, בידי המשיב, כתחילתו של "שלב ב", כלומר – הליך בוררות "חדש", המאפשר את הפעלת סעיף 16. לחלופי חלופין, אם נעמוד על דרישה דווקנית של נקיטת אקט בידי מבקש העיקול דווקא, ניתן לראות בהתכתבות או בהודעה מצדו בנוגע לאי ההתכחשות למנגנון הערעור או בתגובה בדבר הזהות האפשרית של הבורר בערעור כעונה על הדרישה הפרוצדורלית הגלומה בסעיף 16."
11. כאמור ביהמ"ש העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין סמך ידו על פרשנות זו וקבע אף הוא כי "עם זאת, ואף כאן מקובלת עלי פרשנותו של בית המשפט המחוזי, אין להסיק כי מן העובדה שבתיקון מס' 2 לחוק הבוררות לא הוספה כל התייחסות לסמכות בית המשפט ליתן סעדים מן הסוג הנזכר בסעיף 29א לחוק הבוררות בשלב בו ניתן פסק הבוררות הראשון, וערעור עליו תלוי ועומד (או עדיין עומדת לצדדים האפשרות לערער על הפסק), כי המחוקק ביקש לשלול מבית המשפט את הסמכות לעשות כן. הדבר מנוגד לשכל הישר, שהרי יתכן בהחלט צורך בצוים כאלה, ואין להלום מצב של "חלל משפטי" בכגון דא." (הלכת יערי מול סעיף יב').
12. אם כך, אמור מעתה, בהתאם להלכה הפסוקה כפי שצוטטה לעיל, כאשר ניתן פסק בוררות בערכאת בוררות ראשונה, ומוגש ערעור לבורר נוסף כערכאת ערעור בהתאם להסכמה, ביהמ"ש מוסמך להורות על מתן סעד זמני במסגרת הדיון בערעור.
13. השיקולים אם כן למתן סעד של עיקול יהיו בהתאם להלכה הנוהגת לעניין הטלת העיקול כפי שפורטה לעיל.
14. מכאן נלמד כי; בשלב הביניים לאחר מתן פסק בוררות וכאשר מוגש ערעור על פסק הבוררות לבורר, לביהמ"ש יש הסמכות להידרש לבקשה לסעד זמני, ובכלל זה לעיקול, כאשר המבחנים שביהמ"ש שוקל הינם המבחנים הנהוגים בהטלת עיקול, לרבות כל הכללים הידועים, הן מאזן הנוחות, הן תום הלב, הן שאלת ההכבדה, הן עיתוי השת הבקשה, שיהוי וכיוצא באלה, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

ומן הכלל אל הפרט;

1. לאחר שהובהר כי לביהמ"ש הסמכות להורות על מתן סעד זמני, ובכלל זה עיקול בשלב הביניים, הגם ואין בידי המבקשת פסק מחייב, במובן זה שהמשיבה עדיין לא חייבת לשלמו, נפנה לבחינת הנתונים הספציפיים הנוגעים לענייננו בשאלה האם יש מקום להורות על צו עיקול.
2. ראיה לכאורה –

המבקשת אוחזת בפסק בוררות המקיף למעלה מאה עמודי פסק, שנכתבו על ידי כבוד הבורר לאחר בוררות ארוכה שכללה שמיעת עדים, מומחים, הגשת סיכומים, ונראה לכאורה על פניו כי כבוד הבורר לא הותיר אבן שלא הפכה וביררה. כבוד הבורר קבע לאחר סיכום כל רכיבי קביעותיו כי המשיבה חייבת למבקשת סכום של כ-6.5 מיליון ₪. לטעמי העובדה שהוגש ערעור על קביעות הבורר, לא מובילה למסקנה שהמבקשת אינה אוחזת בפסק בוררות המזכה אותה בסכום האמור, במובן זה, שיש בידיה בשלב זה לכל הפחות ראייה מהימנה לעניין סכום החוב שחבה לה המשיבה.

1. המשיבה טענה עוד כי לא ניתן לראות בפסק הבוררות ראייה לקיומו של חוב. בעניין זה לטעמי המשיבה שוגה, שכן המשיבה טוענת כי בשלב ביניים זה אין בידי המבקשת פסק בוררות מחייב. אני סבורה כי בעניין זה נפלה המשיבה לכלל טעות, בשני עניינים, הראשון – אכן בשלב זה אין בידי המבקשת פסק בוררות מחייב, במובן זה שהיא אינה רשאית לעתור לאישור פסק הבוררות ואינה יכולה לאכפו, ואולם אין משמעות הדבר שהמשיבה אינה רשאית לשלמו. מעבר לכך, המבקשת טענה כי בהתאם להסכם שבין הצדדים, פסק הבורר מחייב, הגם וניתנת זכות להגיש ערעור ביחס אליו. המבקשת הפנתה בעניין זה להסכם שבין הצדדים שקבע כי פסק הבורר מחייב. וכי ניתנת אפשרות להגיש ערעור. פרשנותה של המבקשת היא, כי הגם וניתנת אפשרות להגיש ערעור על ידי הצדדים על פסק הבוררות, עדיין הסכימו הצדדים כי פסק הבוררות מחייב. המשיבה בעניין זה לא התייחסה לגופה של טענה, לא אטענה באופן כללי כי מבחינה משפטית לא ניתן לעתור בשלב הביניים לסעד זמני, טענה משפטית שאותה דחיתי. אם כך, עולה מההסכם שבין הצדדים כי הצדדים קבעו שפסק הבוררות יחייב אותם, למרות שניתנת זכות ערעור. פרשנותה זו של המבקשת אינה מופרכת ועולה מהטקסט. אם כי אציין ולא אכחד כי לא נתתי לטענה זו משקל רב.

השני – כידוע, בשלב הטלת עיקול, כפי שצוטטו ההלכות הידועות, ביהמ"ש אינו נדרש לבחינת עילת התביעה לעומקה, ודי למבקש שיצביע כי יש בידיו עילה ראויה. כלומר, כשביהמ"ש מורה על הטלת עיקול, בבחינת מאזן הנוחות, ביהמ"ש אינו נדרש לקיומו של פסק בוררות מחייב וניתן לאכיפה, די לצורך השלב הזה, להראות כי יש בידי המבקשת עילה ראויה, ובהתייחס לכך, פסק הבוררות מהווה ראייה לכאורה דיה הדרושה לצורך הטלת עיקול. אמנם, אין בידי המבקשת פסק בוררות מחייב, ואולם אין מקום לגרוע ממנה את העובדה כי כעת היא אוחזת בפסק בוררות שניתן לאחר שמיעת צדדים, המתפרש על פני עשרות עמודים, ומשכך בוודאי שיש בו משום ראייה ולו לכאורה.

1. שיהוי –

המשיבה טוענת כי המבקשת השתהתה בבקשתה וזאת משום שלא טרחה להגיש בקשה לעיקול עם הגשת התביעה, אלא רק לאחר שניתן פסק הבוררות, וגם אז לא מיהרה בהגשתו, אלא לאחר שהוגשו ערעורים ונקבעה ישיבה. דבר המצביע על כך שהמבקשת יודעת שהמשיבה יכולה לשלם את הפסק ככל ויאושר במסגרת הערעור. אכן למועד הגשת הבקשה יש חשיבות, ואולם אינו עומד בנפרד, אלא הוא חלק ממכלול השיקולים שביהמ"ש מפעיל בבואו להורות על מתן הסעד או דחייתו, והדבר יילקח בחשבון כשאשקול את המכלול כפי שיובהר להלן.

1. תום לב –

המשיבה טענה כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב שכן לא טרחה ליידע את ביהמ"ש שהיא בעצמה הגישה ערעור על פסק הבוררות. אינני סבורה כי יש בכך משום חוסר תום לב, שכן כפי שנכתב בתגובה ונטען בפניי, המבקשת הגישה ערעור ביחס לסכומים ולנושאים שבהם כבוד הבורר דחה את טענותיה, ואילו בקשת העיקול נסמכת על החלקים שכבוד הבורר קיבל.

1. הכבדה –

למעשה הנושא העיקרי שביהמ"ש נדרש לו במסגרת הבקשה שבפניי, הינה נושא ההכבדה.

המשיבה טוענת כי המבקשת מודעת למיהות המשיבה, ליכולותיה הכספיות, דווקא המבקשת היא שמצויה בעמדת חולשה, נכסיה משועבדים, ומצבה הכספי בכי רע.

1. בעניין ההכבדה טענה המבקשת מספר טענות והציגה מספר עניינים. המבקשת הפנתה לכך שהמשיבה לא שילמה תשלומים שחויבה בהם והיא נאלצה לפתוח תיק הוצאה לפועל. עוד הוצגו מספר לא מבוטל של הליכים שננקטים על ידי וכנגד המשיבה. בעניין זה נטען כי המשיבה נוהגת בצורה זו ונמנעת מלשלם את התחייבויותיה, וכך למשל לא שילמה את שכרו של כבוד הבורר, ונמנעה מלקבל את פסק הבורר. בעניין זה השיבה המשיבה כי את פסק הדין החלקי שניתן לטובת המבקשת שילמה, אם כי באיחור של כשבועיים, והעובדה שנפתח תיק הוצאה לפועל אינו רלוונטי, משום שהמבקשת נמנעה למקזז סכומים שנפסקו לטובת המשיבה, ומשבוצע הקיזוז שולמה יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל. בעניין שכר טרחת כבוד הבורר, טוענת המשיבה כי הודיעה שבכוונתה לעתור להפחתת שכרו ולהפקיד את הסכום בקופת ביהמ"ש, אלא שהמבקשת הזדרזה ושילמה לכבוד הבורר את השכר ומשכך לא היה צורך בהפקדתו.
2. עוד נטען על ידי המשיבה כי העיקולים תפסו מעבר לסכום התביעה, וכי המדובר בעיקולים ביתר.
3. המשיבה הפנתה גם לאישור רו"ח שממנו עולה כי יש בידי המשיבה הון חוזר חיובי בסכום של 40 מיליון ₪. בעניין אישור רואה החשבון של המשיבה, אבהיר, ההון החוזר מורכב מנכסים שוטפים פחות התחייבויות שוטפות והוא מלמד על האיתנות הפיננסית קצרת הטווח של החברה. הון חוזר חיובי לא מצביע על כך שבטווח הארוך החברה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה.
4. המשיבה נקטה בעניין זה בצעד לא מובן. לדיון התייצבו מטעמה של המשיבה המצהיר, מר אורי טל, והגב' בראל שהינה סמנכ"לית הכספים, במקצועה הינה רואת חשבון. המשיבה בחרה להעיד את מר אורי טל, שבכל הכבוד אין בידי לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד עדותו, ולא אוסיף בעניין רק אפנה לטענתו המגוחכת כי הוא אינו יודע מה פירוש המילה "מחזיקים". וזאת בניגוד מוחלט לאמור בתצהירו. המשיבה בחרה שלא להעיד את הגב' בראל למרות שיכולה הייתה להבהיר את אישור רו"ח ולמרות שהיא מודעת למצבה הכספי של החברה.
5. בתחילת הדיון המשיבה הודיעה כי היא מוכנה שהגב' בראל תעלה לדוכן למתן עדות, ואולם בחירתה של המשיבה שלא להביא תצהיר מטעמה אומרת דרשני. במיוחד לנוכח אי הבהירות שעולה מאישור רואה החשבון. מעיון באישור שצורף כנספח 3 לתגובת המשיבה לצו העיקול, עולה כי המדובר באישור רו"ח המתייחס להתחייבויות קצרות טווח, נכון ליום 31.12.20. ודוק לא הוגש תצהירו הוא לא התייצב למתן עדות, ומי שיכולה הייתה להעיד בעניין בצורה מושכלת לא הגישה תצהיר מטעם המשיבה. רואה החשבון מוסיף עוד, באישור, כי "ממועד החתימה על הדוחות הכספיים ועד למועד חתימתנו על מכתב זה לא בא לידיעתנו מידע על שינוי מהותי לרעה במצבה העסקי של החברה." מי מסר לרואה החשבון את המידע? מהעדות של מר טל עולה לכאורה כי מי שמסרה לרואה החשבון הוא ככל הנראה הגב' בראל שלא הגישה תצהיר בעניין.
6. עוד עולה מאישור רואה החשבון כי לפי דעתו של רואה החשבון לחברה יש את היכולת לעמוד בהתחייבויותיה הפיננסיות. דא עקא, שעמדת המשיבה הינה שאין בידי המבקשת פסק דין המחייב אותה לשלם את הסכום הנקוב בו, היינו 6.5 מיליון ₪, ולא מובן מאישור רואה החשבון אם כוונתו שפסק הבוררות מושא דיוננו הינו בכלל ההתחייבויות הכספיות של החברה אם לאו?
7. המשיבה בחרה להגיש אישור רואה חשבון הנכון לפני למעלה משנה, מבלי שמפורטת בו התייחסות לחוב מושא ההליך, מבלי שפורט בו מי מסר את המידע, אישור המתייחס להתחייבויות לטווח קצר ולא מעבר לכך, וזאת באמצעות מי שאינו בקיא בנושאים אלה, בעוד שמי שבקיאה בהחלט הגב' בראל נמנעת מלהגיש תצהיר.
8. עוד יש להזכיר את תשובות המחזיקים. המדובר בשלושה גורמים, הראשון, לאומי שירותי בריאות הודיעה כי הכספים כולם שועבדו לטובת בנק לאומי ולכן אין בידה כספים. השני בנק לאומי הודיע כי עיקל סכום של 445,000 ₪, ומפרט כי התחייבויות המשיבה במועד הטלת צו העיקול עולות על הסכום האמור, והשלישי בנק איגוד שהודיע על מקבץ נכסים של המשיבה המחוזקים אצלו, בסכומים המגיעים לסכום העיקול, אלא שהוסיף תוספת כהיי לישנא: "נכסים אלו משועבדים לטובתנו ו/או יש לנו לגביהם זכות עכבון וקיזוז, להבטחת חבויות הנתבע בסכום העולה על שווים של נכסים אלה," ובהמשך הוסיף בנק איגוד כי העיקול נרשם בכפוף לזכותו בהתאם להתחייבויות המשיבה כלפיו.
9. המשיבה לא טרחה לבאר מה הן ההתחייבויות לטובת בנק איגוד שבידיו מרבית הכספים שנתפסו במסגרת העיקול. ולמעשה מעיון בהודעת בנק איגוד עולה כי ככל והמבקשת תעתור בשלב כלשהו לממש את העיקול שניתן הרי בנק איגוד יודיע בהתאם להודעתו זו כי יתרות החובה לטובתו עולות על הכספים המצויים בפיקדונות. כאמור, כל זאת מעיון ב מסמכים בלבד, שכן המשיבה לא טרחה להעיד את מי שיכולה בנקל לסתור את הטענות של המבקשת בעניין מצבה הפיננסי.
10. כשאני לוקחת בחשבון את מכלול השיקולים שפורטו לעיל, את הימנעותה של המשיבה מלהציג מצב עניינים נכון למועד הדיון באמצעות מי שמכיר ומודע למצבה של החברה, בעוד שהיא בוחרת להביא עד שמצהיר שאינו מבין מה פירוש המילה "מחזיקים". את תשובות המחזיקים שמהם לכאורה עולה כי הסכומים שעוקלו כפופים לזכויות הבנק בסכומים העולים על הסכום שנתפס, כשאני בוחנת את אישור רואה החשבון, שניתן לתאריך לא רלוונטי, ביחס לפריזמה מוגבלת של מצבה של החברה, מבלי לבאר אם החוב מושא ההליך כלול באותן התחייבויות שמפורט כי המשיבה יכולה לשלם. וכשאני לוקחת את עובדה כי עסקינן בסכום לא מבוטל של 6.5 מיליון ₪, כאשר כבר נקבע בפסיקה שפורטה לעיל שגובה הסכום מהווה אינדיקציה גם הוא לצורך בהטלת עיקול, שעסקינן בפסק בוררות שנקבע בפסק בוררות לאחר שמיעת עדים מומחים ומיצוי ההליך במלואו, כשאני לוקחת בחשבון את התנהלות המשיבה שלא שילמה את שכר טרחתו של כבוד הבורר ולא הפקידה אותו הגם וטענה כי זו כוונתה. כשאני לוקחת בחשבון את העובדה שהמבקשת נדרשה לפתוח תיק הוצאה לפועל כדי לגבות את יתרת החוב ה מגיעה לה שגם היא לא שולמה במועד. כל אלה מטים את הכף לטובת המבקשת ולטעמי במאזן הנוחות יש להיעתר לבקשה להטלת צו עיקול.
11. אציין כי המשיבה התבקשה להציע איזה מתווה להבטחת זכויותיה של המבקשת ככל וערעורה של המשיבה על פסק הבורר יידחה, וסירבה בתוקף משום שלטענתה אינה חייבת לשלם את פסק הבוררות וכי ככל ויאושר בערכאת הערעור יהיה בידיה לשלמו. לפיכך, אני קובעת כי יש להורות על מתן צו העיקול כמבוקש בסכום האמור.
12. עם זאת יש לשנות את הבטוחות שהובאו ולהעמידם בסכום העולה בקנה אחד עם הנזק שעשוי להיגרם למשיבה לו יסתבר כי הערעור על פסק הבוררות יתקבל. אני מעמידה בעניין זה את ערבות שעל המבקשת להעמיד לטובת צו העיקול בסכום של 150,000 ₪, בערבות בנקאית או במזומן.
13. , עם זאת אדגיש כי ככל והמשיבה תציע מתווה סביר להבטחת ביצועו של פסק הבוררות ניתן יהיה לשקול חלופה לצו העיקול גם אם ההצעה לא תעמוד על מלוא הסכום, שכן במקרה כזה ייתכן וניתן יהיה לראות בהעמדת בטוחה כזו משום הבעת רצינות ולקיחת אחריות לביצועו של פסק הבוררות ככל ויאושר על ידי ערכאת הערעור, במצב עניינים כזה ייתכן והכף תיטה לטובת המשיבה.
14. עוד אציין כי לנוכח הטענות כי סכום העיקול תפס ביתר, אני מורה על בטולו של העיקול בבנק לאומי ובלאומית שירותי בריאות ומותירה את הצו רק ביחס לבנק איגוד.
15. בשולי הדברים אציין כי המשיבה טענה שהמבקשת הגישה בקשה הנוגעת לסעד זמני, צו מניעה, וכי נדחתה על ידי ביהמ"ש. המשיבה לא צירפה את החלטת ביהמ"ש באותו הליך, המבקשת טענה בעניין כי בקשתה לא נדחתה, אלא הצדדים הגיעו להסכמה. בהעדר ההחלטה לא אוכל להביע עמדתי בשאלה אם אכן כטענת המשיבה החלטת ביהמ"ש בנושא הסעד הזמני רלוונטי לענייננו אם לאו.
16. לאור האמור בכפוף למפורט לעיל אני דוחה את הבקשה לביטול עיקול ומקבלת את הבקשה להטלת העיקול כמבוקש. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסכום של 5,000 ₪.

ניתנה היום, ט' שבט תשפ"ב, 11 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.