לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת מ' קסלסי) מיום 17.3.22 בתפ"מ 56432-10-21.

רקע

1. בפסק הדין התקבלה תביעת המשיבה לפינוי מושכר, הוא קרוואן בשטח של 45 מ"ר ושטח אדמה סביב לו (להלן: "המושכר"), המצויים במאחז מעלה שלמה שבגבול הישוב כוכב השחר.
2. בית המשפט קמא קבע כי המושכר הושכר למערערים לפי "הסכם שכירות מבנים זמניים" שהסתיים ביום 31.7.14 (נספח 3 לכתב התביעה. להלן: "הסכם השכירות"). בנוסף למושכר, קיבלו המערערים שטח דיר עיזים וכן רכשו מדיירים קודמים הרחבה שביצעו לקרוואן (משטח מקורי של 45 מ"ר, לשטח של 105 מ"ר – להלן: "ההרחבה").

המערערים חדלו מלשלם למשיבה את דמי השכירות וכן הוצאות נלוות. התקיים הליך בוררות בבית הדין לממונות מטה בנימין, בסופו נפסק שעליהם לסלק ידם מדיר העיזים ולשלם למשיבה כספים. בקשה שלהם לביטול פסק הבוררות נדחתה. במקביל, התנהל ההליך מושא ערעור זה בנוגע למושכר.

1. בפסק הדין מושא הליך זה נדחו טענות המערערים ובהן טענה כנגד זכויות המשיבה במושכר. לפיה, המשיבה אינה בעלת זכויות במקרקעין עליהם הוצב המושכר ופלשה למקום, אך הטעתה את המערערים לחשוב אחרת במסגרת הסכם השכירות. נפסק, כי ההצהרה בהסכם שגויה והתובעת אכן פלשה למקרקעין "ומחזיקה בהם מזה כ-20 שנים, בעצימת עיניים של הריבון", אך כי המערערים מושתקים מלטעון כנגד זכויותיה במושכר היות שקיבלו ממנה את הרשות להחזיקו. זאת, הן מכוח ההלכה הפסוקה והן בשל מעשה בית דין הנובע מן ההכרעה בהליך הבוררות. עוד נפסק שהחזקת התובעת, כמחזיקה "ותיקה" במעלה שלמה טרם הגעת המערערים, גוברת על החזקת המערערים. נדחתה טענה של המערערים כנגד תום לבה של המשיבה ונקבע, כי המערערים ידעו שמעלה שלמה אינו מאחז חוקי ולא הוטעו בידי המשיבה בדבר זכויותיה בקרקע. עוד נקבע שגם אם המערערים היו מוכיחים שרק בדיעבד גילו את אי-החוקיות, הרי שלא הודיעו על ביטול הסכם השכירות וכי בחירתם להמשיך להחזיק במושכר ללא תשלום ותוך שימוש בתשתיות שהעמידה המשיבה לרשותם נגועה בחוסר תום לב. כן נדחו טענות בדבר זיהוי המקרקעין, הן משהיוו הרחבת חזית אסורה והן לגופן.

בשל אלה, נפסק שעל המערערים לפנות את המושכר בשטח 45 מ"ר והמקרקעין סביבו, וכי הם רשאים לקחת עמם את ההרחבה (אותה רכשו כאמור מהדיירים הקודמים).

1. המערערים הדגישו בערעורם את הקושי שבהוראה על פינויים מהבית בו מתגוררים הם וילדיהם. נטען כי בית המשפט קמא טעה כשקבע קיומו של השתק על יסוד פסק הבוררות משזה לא כלל ממצאים באשר לחוקיות הסכם השכירות ותוקפו, או לדמי שכירות. נטען גם שהמשיבה לא הוכיחה זכויות במושכר, ובכלל זה כי החזיקה בו, וכי המערערים לא מנועים מלטעון כנגד זכויותיה על יסוד ההלכה הפסוקה. זאת, משום שרכשו מהדיירים הקודמים את ההרחבה (ובלשונם: "את רוב שטחו של הקרוואן"), ונאלצו לעשות כן משום שלאחר כריתת הסכם השכירות התברר שלמשיבה אין זכויות בהרחבה. נטען גם כי המשיבה "חדלה מלהחזיק" במושכר משום שלא פעלה לסילוק הדיירים הקודמים מן ההרחבה, ולכן ההגנה הניתנת לה פסקה, וכי הקביעות בנוגע לתום לבם של המערערים וידיעתם אודות אי החוקיות שבמקום שגויות.

בשל אלה, נטען שהיה על בית המשפט לדון בטענות החוזיות לפיהן המערערים הוטעו בידי המשיבה לחשוב שהיא בעלת זכויות במושכר "שלכן חתמו איתה על הסכם שכירות", ולפגמים נוספים בכריתת הסכם השכירות. נוסף על כך, נטען שלפי הסכם השכירות דמי השכירות ישולמו "למרשה" ולא למשיבה שכונתה שם "המשכירה", וכי בית המשפט קמא לא נדרש לטענה זו. נטען גם שלא היה מקום לחייב את המערערים "לפרק את הבית" וליטול עמם את ההרחבה, משהדבר לא התבקש בכתב התביעה ומשמדובר במבנה שלא ניתן להפרידו.

דיון

1. לאחר שבחנתי את טענות המערערים, את הצרופות לערעור ואת מסמכי ההליך מושא הערעור, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות ללא צורך בתגובה.
2. לב ההכרעה עליה משיגים המערערים מצוי בהלכה הפסוקה, לפיה שוכר אינו רשאי לכפור בזכויותיו של המשכיר שמכוחו הגיע אל המושכר. כך בייחוד כאשר הכפירה בזכויות מועלית כטענת הגנה מפני תביעת פינוי כמו במקרה שכאן. שכן, בכך שומט השוכר את הקרקע מתחת לזכותו שלו להחזיק במושכר (למשל ע"א 18/91 אוחנה נ' עיריית בת ים (19.11.96); ת"א (מחוזי י-ם) 176/59 מנהל מסדר האבות של נוטרדם דה ציון בירושלים נ' מדור חברה לבניין ולפיננסים בע"מ פ"מ לב 277, 284 (1962); ע"א (מחוזי מרכז) 14232-09-09 חאן עדן בע"מ נ' מול גולן בע"מ (18.4.10); ע"א 350/75 נסים נ' פאשה פ"ד ל(1) 99, 104 (1975); ת"א (מחוזי י-ם) 913/93 מנהל הווקף המוסלמי בירושלים נ עו"ד סגל פסקה 5 (25.8.98); ת"א (מחוזי חיפה) 9943/93 מרום נ' דואק פסקה 26 (31.8.98)).
3. תחולתה של הלכה זו על המקרה הנדון כאן היא מובהקת. כממצא שהערעור אינו מופנה כנגדו ונתמך בהסכם השכירות ובעדויות הצדדים, קבע בית המשפט קמא כי את המושכר קיבלו המערערים מידי המשיבה (למשל: "אין מחלוקת כי את המפתחות לקרוואן קיבלו הנתבעים מידי התובעת" - פסקה 14 לפסק הדין. ראו גם את עדות המערער בנושא, בפ/6). די בכך כדי להקים למערערים את המניעות האמורה, מלטעון כנגד זכויותיה של המשיבה להחזיק במושכר או לתבוע את סילוק ידם ממנו.
4. המשותף לטענות המערערים שנסקרו לעיל הוא הניסיון לגבור על מניעות זו. זאת לא אוכל לקבל:
5. ראשית, בהינתן המניעות האמורה שמכוח ההלכה הפסוקה, אין בטענות המערערים כנגד קביעות ההשתק שעל יסוד פסק הבורר לסייע להם.
6. שנית, הטענות לפגמים בכריתת הסכם השכירות לרבות טענת ההטעיה עשויות (לכל היותר ומבלי לקבוע מסמרות בנושא) להקים למערערים תרופות במישור החוזי, להבדיל מזכאות להיוותר במושכר שקיבלו מידי המשיבה תוך הכחשת זכויותיה בו. כפי שציין בית המשפט קמא, המערערים כלל לא פעלו במישור החוזי (למשל, לביטול הסכם השכירות עם היוודע "דבר ההטעיה" לטענתם).
7. בדומה, הטענה כי המשיבה נדרשה להוכיח את החזקתה במושכר ולא עשתה כן, או הטענה כי חדלה מלהחזיק במושכר, הן במהותן כפירה בזכותה של המשיבה להגנת החזקה. לכן, הן כלולות בגדרי הנושאים אותם מנועים המערערים מלטעון להגנתם. אוסיף, שקיים פער בין טענה זו של המערערים לבין טענה אחרת שלהם, לפיה המשיבה פלשה לשטחי המאחז הנדון טרם העמדת המושכר לשימושם.
8. רכישת ההרחבה בידי המערערים אינה גורעת ממניעותם, לטעון כנגד זכויות המשיבה במושכר שהעמידה לרשותם. זאת ועוד, הסכם השכירות לפי לשונו חל על הקרוואן ועל הקרקע שסביבו (ראו המבוא להסכם וכן פסקה 4). מכאן, שההרחבה האמורה ניצבה על קרקע שגם לגביה מנועים המערערים מלטעון כנגד זכויות המשיבה, ובדין פונו הם גם מחלק זה תוך מתן אפשרות ליטול את ההרחבה מהמקום.
9. נוסח הסכם השכירות לא שמר על אחידות במינוחים ששימשו בו לכינוי המשיבה. לעיתים כונתה "השכיר" (למשל בכותרת), לעיתים "המשכירה" ולעיתים "המרשה". טענת המערערים הנסמכת על פער זה, ועל כך שבסעיף 6א להסכם אשר עסק בדמי השכירות כונתה המשיבה "המרשה", היא טענה מלאכותית. ממהות העסקה והתנהלות הצדדים ברי כי הכוונה למשיבה – וראו להמחשה את עדות המערער בנושא תשלום דמי השכירות, בה אישר שחדל מלשלם את דמי השכירות, ותלה זאת בעצת עורכי דינו ולא בטענה כי המשיבה אינה הגורם שעליו לשלם לו (פ/6-7).

נוסף על כך, פסק הדין עוסק בסילוק יד ולא בתשלום דמי שכירות.

1. לבסוף, הטענות הנוגעות לקביעות תום הלב של המערערים וידיעתם על אי-החוקיות שבמגורים במאחז הנדון, או לאפשרות להפריד את המושכר מן ההרחבה, אינן במוקד ההכרעה ואין בהן להביא לקבלת ערעורם. בנושא האחרון אוסיף, כי בית המשפט הציע לצדדים להידבר בנוגע להרחבה ולמשל לקזז את שוויה מחוב השכירות הנטען, ואפשר שבכך מצוי הפתרון לקושי הנטען.

הכרעה

1. אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט קמא, שכאמור נשענת על ההלכה הפסוקה ועל יישומה לעניינם של המערערים. כך בהיותם שוכרים, שחדלו מתשלום דמי השכירות וקיבלו הודעת פינוי מהמשכירה, אך נותרו להחזיק במושכר ללא זכות בדין לעשות כן.

לכן, הערעור נדחה.

נוכח מסקנתי זו, מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע שהגישו המערערים.

1. לצרכי התארגנות ותוך התחשבות בתקופה הממושכת שכבר ניתנה להם בפסק הדין מושא הערעור אני קובע, כי על המערערים לבצע את קביעות סילוק היד (פסקה 19 לפסק הדין) בתוך 25 ימים מהיום.
2. המשיבה לא נדרשה לתגובה לגוף הערעור, אך הגיבה לבקשת עיכוב הביצוע. בנסיבות אלה אני קובע, כי המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ₪. המזכירות תעביר את הסכום למשיבה מתוך העירבון שבתיק, ותשיב את היתרה למערערים.
3. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשפ"ב, 24 מאי 2022, בהעדר הצדדים.