לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופטת טלי מירום) שניתן במסגרת ת"ק 66926-05-22 + ת"ק 67027-05-22 ביום 01.09.22, ובמסגרתו נדחו תביעותיהם של המבקשים נגד המשיב, במסגרתן ביקשו לחייב את המשיב לפצותם מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בגין פרסום שפרסם המשיב בעמוד העסקי של כל אחד משני המבקשים במנוע החיפוש "גוגל".

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה. כן יצוין כי בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 146(א)(2) לתקנות הנני מאשר את פסק דינו של בימ"ש קמא ודוחה את בקשת רשות הערעור כנגד פסק דין זה.

פסק דינו של בימ"ש קמא:

המבקשים הגישו לבימ"ש קמא שתי תביעות נגד המשיב מכוח החוק, בגין פרסום שפרסם בעמוד העסקי של כל אחד משני המבקשים במנוח החיפוש "גוגל". כפי שנקבע במסגרת פסק הדין של בימ"ש קמא, אין חולק כי משרדה של המבקשת מייצג את ד', אשתו של המשיב, בהליך גירושין המתנהל בין השניים בביהמ"ש לענייני משפחה ובבית הדין הרבני. המבקשת טענה כי בסמוך לאחר פרסום פסק דין בית הדין הרבני בעניין חלוקת הרכוש בין בני הזוג, במסגרתו התקבלו כל טענותיה של ד', ומתוך רצון לנקום במבקשת על שהינה מייצגת את ד' במסירות ובמקצועיות, פרסם המשיב את הביקורת השלילית בעמוד העסקי של המבקשת, על ידי כך שדירג אותה בכוכב אחד מתוך חמישה, זאת ללא הסבר כתוב או מלל כלשהו. נטען כי הדירוג השלילי פגע בדירוג משרדה של המבקשת ב"גוגל". כן נטען כי המשיב פרסם שני דירוגים שליליים נוספים באמצעות שני חבריו, אשר גם הם העניקו למשרד המבקשת כוכב אחד ללא מלל נוסף. תביעת המבקש נגד המשיב הייתה כמעט זהה לתביעת המבקשת ובמסגרתה נטען כי בנוסף לאמור לעיל דירג המשיב בכוכב אחד גם את העמוד העסקי שלו. המבקשים טענו כי המשיב בכוונת זדון פרסם דירוג שלילי על מנת לפגוע בפרנסתם ובמשלח ידם ולכן תבעו ממנו, כל אחד בנפרד, פיצוי בסך 33,400 ₪.

בימ"ש קמא קבע במסגרת פסק הדין, לאחר שקיים דיון מאוחד בשתי התובענות, במסגרתו אף נחקר המשיב, כי יש לדחות את התביעות של המבקשים נגד המשיב. נקבע כי שאלת החיוב באחריות בגין לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים. אין חולק כי דירוג כוכבים בעמוד עסקי של בית עסק המתפרסם ב"גוגל" עונה על התנאי של פרסום ולכן נקבע כי היסוד הראשון התקיים. באשר לשלב השני – האם הפרסום הינו "לשון הרע" לפי מובנו הטבעי והרגיל בעיני אדם סביר – קבע בימ"ש קמא כי דירוג בית עסק בכוכב אחד מתוך חמישה אינו מהווה לשון הרע. כן נקבע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול, בין היתר, להשפיל אדם בעיני הבריות, לפגוע בעסקו או לבזותו ועל מנת לקבוע האם מדובר בלשון הרע יש לפרש את הביטוי בהקשר האובייקטיבי, על פי אמות מידה מקובלות של האדם הסביר.

נקבע כי בענייננו הפרסום שעשה המשיב מסתכם בהענקת כוכב אחד מתוך חמישה. לא צורף מלל כלשהו, לא כל שכן בלשון פוגענית ובכלל. נקבע כי אין בפרסום זה משום לשון הרע אלא עסקינן בהבעת דעה לגיטימית. כן צוין כי בית עסק המציע מוצרים או שירותים לציבור הרחב ומאפשר דירוג כוכבים ופרסום תגובות בעמוד העסקי שלו חושף עצמו לביקורת, לעתים חיובית אך לעיתים גם שלילית ואין בדירוג שלילי כדי לפגוע בבית העסק במובנו של סעיף 1 לחוק. נקבע כי את הביקורת רשאי להביע מי שקיים מערכת יחסים עסקית או צרכנית עם בעל העסק ומי שהתרשם ממנו ומהמוצר או מהשירות שהוא מציע מכלי ראשון ומתוך התנסותו האישית. נקבע כי אין ממש בטענת המבקשת כי הזכות לדרג את משרדה ולהגיב בעמוד העסקי שלה שמורה אך ורק ללקוחותיה. זכות זו קיימת גם למשיב, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהלותה של המבקשת כמייצגת בהליך משפטי לו היה צד ישיר. נקבע כי הוכח שהמבקשת עצמה מאפשרת למי שאינו לקוח שלה לדרג את משרדה ולכתוב ביקורת בעמוד העסקי שלה ולכן עליה לאפשר גם למי שמבקש לתת ביקורת שאינה חיובית לעשות זאת. כן נקבע כי יפים דברים אלו גם ביחס לעמוד העסקי של המבקש, אשר הופיע לחלק מהדיונים בהליך המשפטי מול ד' כמייצגה ולכן היה באפשרותו של המשיב להתרשם באופן ישיר גם מהתנהלותו והוא היה זכאי להביע דעה לגבי התנהלות זו בעמוד העסקי של המבקש, בנפרד ובמקביל להבעת הדעה בעמוד העסקי של המבקשת.

לכן קבע בימ"ש קמא כי לא התקיים יסוד "לשון הרע" הנדרש לצורך חיובו של המשיב מכוח החוק. כן צוין כי גם אם ניתן היה לראות בדירוג המבקשת בכוכב אחד משום "לשון הרע" הייתה עומדת למשיב הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, שכן ביקורת צרכנית הנוגעת להתנהלות נותן שירות וטיב השירות מהווה עניין ציבורי וניתן לראות בו גם עניין אישי כשר של המפרסם המוגן לפי סעיף 15(3) לחוק. כן נקבע כי ניתן לראות בדירוג האמור משום הבעת דעה על התנהגות המבקשת כבאת כוחה של בעלת דין, המוגנת אף היא לפי סעיף 15(5)(א) לחוק. נקבע כי בהתאם לסעיף 16(א) לחוק, משעשה המשיב את הפרסום בנסיבות האמורות באחת החלופות דלעיל של סעיף 15, חזקה עליו כי עשה זאת בתום לב, בלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות. נקבע כי בענייננו, כאשר אין מדובר אלא בדירוג כוכב, ללא מלל כלשהו, יש לקבוע כי הפרסום לא חרג מן הסביר וכי המבקשים, שעליהם הנטל לסתור חזקה זו, לא עשו כן. הם לא הוכיחו כי המשיב פעל מתוך מניע של נקמה או כוונה זדונית להזיק למבקשת ולמשרדה. נקבע גם כי לא הוכח כי שני חבריו של המשיב שדירגו את משרד המבקשת בכוכב אחד, עשו זאת בהנחייתו או לבקשתו. הם לא זומנו כעדים ולא הוגשה נגדם תביעה נפרדת. נקבע כי גם טענות המבקשים בעניין הנזק שנגרם למשרדם עקב דירוג הכוכב של המשיב או של חבריו לא הוכחו.

בסיכומו של דבר קבע בימ"ש קמא כי לא מצא כי הבעת ביקורת לגיטימית בעמוד העסקי של המבקשת עולה כדי לשון הרע. לא נמצא כי רק ללקוחותיה שמורה הזכות להביע דעה בעמוד העסקי, אלא גם למי שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהלותה, כגון בעל דין שכנגד. לכן נקבע שלא מתקיימים היסודות לחיובו של המשיב על פי החוק ולחילופין עומדת לו הגנת תום הלב. לכן נקבע כי אין לחייב את המשיב מכוח החוק והתביעות נדחו.

טענות המבקשים בתמצית:

המבקשים טוענים כי יש ליתן להם רשות ערעור ולהתערב בפסק הדין של בימ"ש קמא, אשר קביעותיו, לטענתם, הן בניגוד לדין ולהגיון השיפוטי ולשכל הישר. נטען כי יש לקבוע כי המשיב פרסם בעצמו או באמצעות צדדים שלישיים לשון הרע אודות כל אחד מהמבקשים וכי עליו לפצות אותם בגין כך. נטען כי בימ"ש קמא שגה כאשר קבע כי דירוג שלילי בעמוד העסקי בגוגל אינו עולה כדי לשון הרע; כי שגה בימ"ש קמא עת קבע כי למשיב עומדת הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק; כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הפרסום של המשיב לא חרג מתחום הסביר; כי שגה בימ"ש קמא עת קבע כי המבקשים לא הוכיחו כי שני חבריו של המשיב דירגו את משרד המבקשת בכוכב אחד בהנחייתו או לבקשתו; כי שגה בימ"ש קמא משקבע כי המבקשים לא הוכיחו כי המשיב פעל מתוך מניע של נקמה או כוונה זדונית להזיק למבקשים; וכי שגה בימ"ש קמא כשקבע כי טענות המבקשים בעניין הנזק לא הוכחו וכי בתביעה בהתאם לסעיף 7א' לחוק מוסמך בימ"ש לפסוק פיצוי גם ללא הוכחת נזק.

לטענת המבקשים, מדובר בשאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, המצדיקה מתן רשות ערעור על פסק הדין של בימ"ש לתביעות קטנות. נטען כי פסק הדין מתיר את דמם של כלל בעלי העסקים אשר מנהלים עמוד עסקי בגוגל או בפייסבוק אשר לו מערכת דירוג דומה. נטען כי בעקבות פסק הדין בעלי עסקים יהיו חשופים לביקורת מטעם גורמים עוינים שאינם לקוחותיהם, שינצלו את הפלטפורמה לצורך ניהול מסע נקמה תוך שלילת אפשרות בעלי העסקים לנקוט בהליכים משפטיים נגד המדרגים העוינים. כן נטען כי בפסק הדין של בימ"ש קמא נפלו טעויות משפטיות בפרשנות הדין והחלתו על המקרה ולכן קיימת הצדקה להתערב.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. לא מצאתי כי בפסק הדין של בימ"ש קמא נפל פגם המצדיק התערבות או מתן רשות ערעור בנסיבות העניין.

ראשית יצוין כי הכלל בדבר מתן רשות לערער על פסיקת בית משפט לתביעות קטנות הוא של צמצום. זאת מעצם קביעת החריג לפיו ערעור אינו בזכות אלא מותנה בקבלת רשות מבית המשפט [ראו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט] והכל במטרה להגשים את תכלית החקיקה ואת כוונת המחוקק לקיום הליך מהיר וחסכוני. ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו: רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.3.2015); רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.2015); רע"א 2376/16 זאב אלימלך קביאטקובסקי נ' רות לפ (10.5.2016); רת"ק (ב"ש) 430-02-16 שושנה כהן נ' סרגיי אבין (24.5.2016); רע"א 1032/20 עופר שיינברג נ' סלון אפי בע"מ (06.05.2020)]. במקרה זה לא מצאתי כי מדובר במקרה חריג בו נפל בפסק דינו של בימ"ש קמא פגם מהותי הדורש התערבות ערכאת הערעור או מתן רשות ערעור.

שנית, גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא או ליתן רשות ערעור. כפי שקבע בימ"ש קמא, בחינת השאלה האם פרסום מסוים הינו בבחינת לשון הרע על פי החוק נעשית בארבעה שלבים: האם עסקינן בפרסום כהגדרתו בחוק; האם משמעותו האובייקטיבית של הפרסום בעיני הקורא הסביר מהווה לשון הרע; האם חלות ההגנות הקבועות בחוק; אם לא מתקיימת הגנה נקבע סעד למי שנפגע מהפרסום. בענייננו אין חולק כי הדירוג בעמוד העסקי של בית העסק של המבקשים עונה על הגדרת פרסום. לכן בצדק נקבע כי היסוד הראשון התקיים.

באשר לשלב השני קבע בימ"ש קמא כי במקרה זה דירוג בית עסק בכוכב אחד מתוך חמישה ללא צירוף מלל כלשהו אינו מהווה לשון הרע ומדובר בהבעת דעה לגיטימית של מי שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהלות המבקשים כמייצגים בהליך משפטי לו היה צד ישיר. נקבע כי הוכח שהמבקשת עצמה מאפשרת למי שאינו לקוח שלה לדרג את משרדה ולכתוב ביקורת בעמוד העסקי שלה ולכן עליה לאפשר גם למי שמבקש לתת ביקורת שאינה חיובית לעשות זאת והדברים יפים גם לגבי העמוד העסקי של המבקש אשר הופיע לחלק מהדיונים בהליך המשפטי שנוהל נגד המשיב ולכן היה באפשרותו של המשיב להתרשם באופן ישיר גם מהתנהלותו והוא היה זכאי להביע דעה לגבי התנהלות זו. כן צוין כי גם אם ניתן היה לראות בדירוג המבקשים בכוכב אחד משום "לשון הרע" הייתה עומדת למשיב הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, שכן ביקורת צרכנית הנוגעת להתנהלות נותן שירות וטיב השירות מהווה עניין ציבורי וניתן לראות בו גם עניין אישי כשר של המפרסם המוגן לפי סעיף 15(3) לחוק. כן נקבע כי ניתן לראות בדירוג האמור משום הבעת דעה על התנהגות המבקשים כבאי כוחה של בעלת דין, המוגנת אף היא לפי סעיף 15(5)(א) לחוק. נקבע כי בהתאם לסעיף 16(א) לחוק, משעשה המשיב את הפרסום בנסיבות האמורות באחת החלופות דלעיל של סעיף 15, חזקה עליו כי עשה זאת בתום לב, בלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות. נקבע כי בענייננו, כאשר אין מדובר אלא בדירוג כוכב, ללא מלל כלשהו, יש לקבוע כי הפרסום לא חרג מן הסביר וכי המבקשים, שעליהם הנטל לסתור חזקה זו, לא עשו כן. הם לא הוכיחו כי המשיב פעל מתוך מניע של נקמה או כוונה זדונית להזיק למבקשים ולמשרדם. נקבע גם כי לא הוכח כי שני חבריו של המשיב שדירגו את משרד המבקשת בכוכב אחד, עשו זאת בהנחייתו או לבקשתו. הם לא זומנו כעדים ולא הוגשה נגדם תביעה נפרדת.

בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון להתערב או ליתן רשות ערעור בהכרעת בימ"ש קמא בשאלה האם דירוג עסקם של המבקשים במקרה זה בכוכב אחד ללא צירוף מלל מהווה לשון הרע. יצוין לעניין זה כי אף אם ייתכן שדירוג זה עלול היה לפגוע בעסקם של המבקשים, לא ניתן לקבוע, לטעמי, כי מדובר במקרה שבו ברור כי הדירוג יביא לפגיעה ישירה בעיסוקם של המבקשים [כאשר הדרישה לגבי סעיף 1(3) לחוק היא כי מדובר בפרסום המטיל דופי במקצועיות. ראו ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (22.07.2015)]. עם זאת, כאמור, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעתו של בימ"ש קמא לעניין זה, זאת בעיקר מכיוון שאינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא כי גם אם ניתן היה לראות בדירוג משום לשון הרע הייתה עומדת למשיב הגנת תום הלב על פי החוק.

בימ"ש קמא קבע קביעות אלה לגבי הגנת תום הלב בהתבסס על העדויות והראיות שהוצגו בפניו ומדובר בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות שאין מקום להתערב בהן בנסיבות העניין. בימ"ש קמא קבע כי המבקשים לא הוכיחו כי המשיב פעל מתוך מניע של נקמה או כוונה זדונית להזיק למבקשים ולמשרדם וכן לא הוכח כי שני חבריו דירגו את המשרד בהנחייתו או לבקשתו. אוסיף לעניין זה באשר לתום הלב בביצוע הדירוג על ידי המשיב כי בעידן זה, כאשר כל צרכן יכול לפרסם את השקפתו בתפוצה רחבה וכאשר ביקורתו הינה אישית ומבוססת על התנסותו הישירה עם המבקשים, גם אם ביצוע הדירוג נבע מכעס, אין זה מאיין את תום לבו שעה שביצוע הדירוג מבוסס על חוויה אישית. בנוסף, כאמור, מדובר בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות שאין מקום להתערב בהן בנסיבות העניין.

הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים [ע"א 6903/12 הנ"ל; ע"א 3110/19 איטח נ' קימברלי קלארק ישראל שיווק בע"מ (06.07.2020); ע"א 2461/16 מדינת ישראל נ' תחנת אוטובוסים מרכזית ירושלים בע"מ (10.04.2019)]. במקרה זה אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות ואין בסיס לקבל את הבקשה. בימ"ש קמא התייחס בפסק דינו לעדויות ולראיות שהוצגו בפניו, אשר מהן התרשם באופן ישיר, ולא מצאתי פגם בפסק הדין המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

נוסיף עוד כי הדיון בעניין שבנדון, שבהמשכו סימן המשיב את הכוכביות באתר גוגל, התקיים ככל הנראה בדלתיים סגורות. זאת בהיותו דיון בענייני משפחה המתנהל בבתי משפט לענייני משפחה ובמקביל בבית דין רבני. עם זאת, לעניין עצם פרסום הביקורת באופן שנעשה אוסיף עוד כי אינני רואה פסול באפשרות שאדם שנוכח בבית משפט, צפה במשפט כצופה מהצד, התרשם מהופעת עו"ד שטען בבית המשפט, יוסיף לאותו אתר של גוגל את התרשמותו בכוכבית דירוג. זאת גם אם הוא אינו צד להליך או לקוח של אותו עו"ד. אולם המשפט הוא מוסד ממוסדות המדינה. ההליך המתנהל בו הוא הליך ציבורי וחלק משירות לציבור. עו"ד המופיע בבית משפט הוא "קצין בית משפט" (officer of the court) והוא מחוייב בהתנהלותו לשמור על כבוד המקצוע וכן מוטלת עליו החובה לסייע לבית המשפט לעשות משפט [סעיפים 53 - 54 חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 וסעיף 2 ופרק י' לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986]. עוד מוטלות עליו חובות כלפי הצד שכנגד [פרק ח' ופרק י' לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986]. חובות אלו הן למעשה חובות כלפי הציבור כולו. כפועל יוצא מהתפקיד והאחריות כלפי בית המשפט וכלפי הציבור כולו קמה הזכות גם לאדם זר שנכח באולם והתרשם מהתנהלות של עו"ד לבקר את התנהלותו, גם אם הוא אינו צד להליך או לקוח. זאת כל עוד הביקורת נעשית בתום לב ועל פי התרשמותו. אפנה בעניין זה גם להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(5) לחוק (אליו הפנה גם בימ"ש קמא):

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

(א)כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או

(ב)כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;".

אמנם בענייננו אין מדובר בישיבה פומבית, אלא דיון שהתקיים מן הסתם בדלתיים סגורות, אך כפי שציין גם בימ"ש קמא, מכיוון שאין מדובר בפרסום המתייחס לתוכן הדיונים, אלא בדירוג כוכב בלבד, סבורני כי הגנה זו חלה גם בענייננו.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בפסק דינו של בימ"ש קמא ואין מקום להתערב בו או ליתן רשות ערעור בנסיבות העניין, זאת בפרט לאור העובדה שמדובר בפסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות, שלא נפל בו פגם מהותי הדורש התערבות או מתן רשות ערעור, וכאשר מדובר בפסק דין שנשען על קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות המבוססות על העדויות והראיות שבימ"ש קמא התרשם מהן באופן ישיר.

על כן, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתנה היום, י"ז אלול תשפ"ב, 13 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.