השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי תל אביב (השופט תומר סילורה ונציגי הציבור מר אמיר אופיר ומר חיים הופר; סע"ש 64163-07-21) מיום 29.8.22, במסגרתה איפשר בית הדין לב"כ המבקש להגיש תוך 30 יום ייפוי כוח ערוך כדין בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). הסוגיה שבמוקד בקשת רשות הערעור נוגעת לאופן הוכחת תוקפו של יפוי הכוח אשר הוגש לתיק בית הדין האזורי.

רקע עובדתי והחלטת בית הדין האזורי

1. על פי כתב התביעה, המבקש הוא אזרח מולדובה, אשר עבד באתרי הבנייה של המשיבה 2. המשיבה 1 היא חברה המספקת כוח אדם לבנייה, ואילו המשיבה 2 היא חברת בנייה ומזמינת השירותים מהמשיבה 1 (התביעה נגד המשיבה 2 נמחקה בהסכמת הצדדים).
2. במהלך דיון שנערך בבית הדין האזורי ביום 22.5.22, פנה בית הדין (הרשם בנימין טואף) אל ב"כ המבקש ושאל אם יש בידיו יפוי כוח, ואף הבהיר כי מחובתו היה לצרף יפוי כוח לתיק בית הדין. ב"כ המבקש השיב כי לא ידע שעליו להגיע לדיון כשהוא מצויד ביפוי כוח.

בית הדין הבהיר כי במקרה דנן קיימת אי בהירות באשר לקיומו של יפוי כוח כדין, הן מכיוון שלא הוגש יפוי כוח לתיק והן מכיוון שהליך קודם שהתנהל בין הצדדים (סע"ש 49179-03-20; להלן: ההליך הקודם) נמחק בהמלצת סגן הנשיאה דורי ספיבק, בין היתר בשל אי בהירות שחלה בנושא יפוי הכוח, היכן נחתם ומי אימת אותו. בשל אי הבהירות לגבי תקינותו של יפוי הכוח ובהיעדר התייצבות המבקש לדיון, ביקש ב"כ המשיבה 1 כי ההליך יסולק על הסף.

1. לנוכח האמור, החליט בית הדין האזורי כך: "איני מוצא לנכון למחוק את ההליך או לסלקו על הסף, רק בשל העובדה שלעת הזאת אין בפניי יפוי כוח תקין, לאור דבריו של ב"כ התובע ולפיהם קיים בידיו יפוי כוח תקין. עם זאת, אבהיר כי המשך ההליך, לאחר מיצוי הדיון שלפניי, יותנה בהגשת יפוי כוח לתיק בית הדין".
2. בהתאם להחלטה זו, הגיש ב"כ המבקש ייפוי כוח, אשר לדבריו "נחתם מרחוק לאחר שיחת טלפון שהתקיימה בין הצדדים".
3. ביום 29.8.22 ניתנה החלטת בית הדין האזורי מושא בקשת רשות ערעור זו, במסגרתה נקבע כי יפוי הכוח שהוגש לתיק הוא חסר תוקף משפטי. בית הדין ציין כי אין מחלוקת כי יפוי הכוח לא נחתם בישראל, ולפיכך אינו עומד בתנאי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין); וכי ממילא לא קוימו הוראות סעיפים 30-33 לפקודת הראיות לעניין קיום בכתב עם חותמת של נוטריון ציבורי או קונסולרי.
4. עוד צוין, כי הדרישה להגשת יפוי כוח ערוך כדין היא דרישה מהותית, חרף הגמישות הדיונית החלה בבתי הדין לעבודה, שכן בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, "זכותו של מעסיק לפני שהוא נדרש להתגונן בפני תביעה לדעת בוודאות כי העובד התובע חתם על יפוי הכח לבאי כוחו ועומד מאחורי תביעתו" (בר"ע (ארצי) 6670-02-15 PHENGCHUEMNADAN THOTSAPHON – צופיה רובינשטיין (20.4.15), להלן: ההחלטה בעניין רובינשטיין).
5. בית הדין לא מצא לנכון להורות על מחיקת התביעה בשלב זה, ואיפשר לב"כ המבקש להגיש לתיק בתוך 30 ימים יפוי כוח ערוך כדין בהתאם להוראות פקודת הראיות. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור.

טענות המבקש

1. המבקש סבור כי יפוי הכוח שהציג תקין, בעל נפקות משפטית מלאה ומתיישב עם הדין והפסיקה הנוהגת.
2. לטענת המבקש, סעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) מאפשר לכונן שליחות ללא הרשאה בכתב, ומשכך אין כל צורך בחתימה או באימות חתימה על גבי יפוי כוח. לשיטת המבקש, ככל שהשתכנע בית המשפט כי מבחינה מהותית ניתן יפוי כוח לעורך הדין לנהל את ההליך בשם מרשו, על בית המשפט לקבל את יפוי הכוח אף אם אינו מכיל חתימה, קל וחומר אם הוא מכיל חתימה – אף אם אינה מאומתת. בהקשר זה הפנה המבקש לפסקי הדין בסע"ש (אזורי נצ') 35114-11-12 YONGYUT THANTHAKA – יוסף רזניק (13.7.14) ובת"א 12499/08 נגריאן קונסטנטין נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (2.7.09).
3. באשר להוראת סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, טוען המבקש כי היא יוצרת כלל ראייתי בלתי מסויג, לפיו אימות החתימה מהווה חזקה בלתי ניתנת לסתירה כי יפוי הכוח ניתן כדין. אולם, הוראה זו אינה יוצרת הסדר שלילי לגבי אופנים אחרים שבהם ניתן להוכיח את תקינותו של יפוי כוח. לכן, אין כל דרישה כי הלקוח יחתום על יפוי הכוח מול עורך הדין ובנוכחותו, אלא רק שהחתימה אושרה על ידי עורך הדין. בהקשר זה, מפנה המבקש להחלטה 39/20 של ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין.

באשר ללשון סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, טוען המבקש כי יש לפרש את המילים "יפוי כוח שניתן בישראל..." כך שהן מתייחסות למקום שבו מבוצעות הפעולות המשפטיות, ולא למקום שבו נחתם יפוי הכוח. אין נפקות למקום החתימה, ואין כל הוראה בחוק השליחות המבחינה בין יפוי כוח שניתן בישראל לבין יפוי כוח שניתן במקום אחר.

1. באשר להוראת סעיף 30 לפקודת הראיות, טוען המבקש כי היא אינה רלוונטית לענייננו, מכיוון שאינה מתייחסת להוכחת יפוי כוח של עורך הדין המייצג בתיק, אלא להוכחת אותנטיות של יפוי כוח או מסמך אחר המוגש כראייה בתיק אזרחי. הוראת הסעיף אינה יוצרת הסדר שלילי באשר לאופן הוכחת אותנטיות מסמך, אלא קובעת כי "מותר" להוכיח באופנים האמורים, כלומר – מותר להוכיח גם בדרכים אחרות, כמו למשל במילותיו של השולח. לכן, כאשר מתעורר ספק באשר לקיומה של השליחות או באשר לתקינותה, ניתן לשאול את פיו של המבקש עצמו, שיוכל לנכוח בדיון בדרך של היוועדות חזותית. נוכחותו תהיה ראייה חזקה יותר מאישור קונסולרי זה או אחר ותקשה על המבקש הרבה פחות מלגשת לקונסוליות שאינן משתפות פעולה.

עוד טוען המבקש, כי בפסק הדין בעניין רובינשטיין אשר צוטט בהחלטת בית הדין האזורי לא נמחקה התביעה בשל היעדר התקיימות הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות, אלא נקבע כי יש "לשקול את המשמעות המשפטית של היעדר האפשרות האמורה (ככל שתוכח) והאם יש מקום לחלופה שוות ערך ואם כן מהי" (ע"ע (ארצי) 20098-11-13 צופיה רובינשטיין - PHENGCHUEMNADAN THOTSAPHON (13.5.14) להלן: פסק הדין בעניין רובינשטיין).

1. לבסוף, טוען המבקש כי החלטת בית הדין האזורי מציבה רף קשה עד בלתי אפשרי לניהול הליך משפטי בשם לקוח המתגורר בחו"ל ואינו ישראלי. בפרט, הקונסוליה הישראלית במולדובה אינה מסכימה לקבל מי שאינו אזרח ישראלי או שיש לו זיקה לישראל, ולכן למבקש אין כל סיכוי לאמת את חתימתו בקונסוליה. גם אם היה הדבר אפשרי, הרי שהיה כרוך בקושי רב ועלויות שונות. המבקש הוא אדם פשוט וסביר להניח שלו יידרש לאמת את חתימתו בקונסוליה, יזנח את תביעתו. מטרתה של המשיבה כאשר היא מתעקשת על אימות קונסולרי היא ככל הנראה להכשיל את התביעה ולמנוע את בירור עניינו של המבקש.
2. המבקש סבור כי בית הדין אינו אמור להציב חסמי כניסה גבוהים להליך משפטי, בפרט כאשר מדובר בעובד זר שעובד בעבודות פשוטות ושכרו נמוך. מסיבה זו בית הדין אינו מחויב בכללי הראיות והוא רשאי להפעיל את שיקול דעתו על יסוד שיקולי מדיניות. במקרה דנן לא נשקלו שיקולים אלו, ובית הדין האזורי עמד על פרשנות טכנית ושגויה לדין הנוהג. ניתן היה לקיים בנקל דיון שבמסגרתו היה המבקש מאשר את יפוי הכוח באמצעות היוועדות חזותית לשביעות רצון כל הצדדים.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטה מושא הבקשה ובכלל חומר התיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת הצד שכנגד. להלן אפרט טעמיי.
2. צודק המבקש כי סעיף 3(א) לחוק השליחות מאפשר לכונן שליחות בין עורך דין ללקוחו אף ללא הרשאה בכתב, וכי קיומו של יפוי כוח בכתב אינו תנאי מהותי להקמת ייצוג, אלא אמצעי להוכחתו בלבד (בר"ע (ארצי) 67316-05-20 אינוק בונהום – שלמה דוד בע"מ (30.6.20) והאסמכתאות שם). אלא שתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) הן המקור שממנו נובעת חובת הגשת יפוי כוח בכתב בהליכים אזרחיים: "עורך דין המייצג בעל דין, יצרף לכתב הטענות הראשון את ייפוי הכוח מטעם בעל הדין" (תקנה 170א לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתה "צירוף ייפוי כוח"). תקנה 129(7) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 מחילה את הוראות תקנה 170א על הליכים אזרחיים המתנהלים בבתי הדין לעבודה (בר"ע (ארצי) 48740-03-22 קבוצת ש. ניר מערכות ביטחון, תחזוקה וניקיון - EZEIBE CHINWE NWANNEKA (14.6.2022)). משכך, על בא כוחו של בעל דין מוטלת חובה לצרף יפוי כוח לכתב הטענות הראשון המוגש לבית הדין.
3. כאמור, לתיק הוגש יפוי כוח מטעם המבקש, אלא שתוקפו שנוי במחלוקת היות שנחתם מרחוק לאחר שיחת טלפון בין המבקש לבא כוחו, כאשר המבקש שוהה במולדובה ובא כוחו נמצא בישראל. הוראת החוק הרלוונטית בנסיבות העניין היא הוראת סעיף 30 לפקודת הראיות, אשר קובעת כדלקמן:

"יפוי-כח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר, בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:

(1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו;

(2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו".

1. בעניין רובינשטיין נקבע כי מבחינה עקרונית, הדין שצריך לחול לגבי יפוי כוח לעו"ד בבית הדין לעבודה צריך להיות זהה לדין הכללי לעניין ייצוג עו"ד את לקוחו בתביעה רגילה בבית משפט. בהמשך לכך, נקבע כי לגבי יפוי כוח של לקוח לעורך דינו שנחתם מחוץ לישראל חלים סעיפים 30-33 לפקודת הראיות. הדיון בעניין רובינשטיין הושב לבית הדין האזורי על מנת שיחליט לעניין תוקף יפוי הכוח בהתאם לאמור לעיל, לאור הוראות סעיפים 30-32 לפקודת הראיות ואופן יישומן.
2. המבקש באותו עניין היה עובד זר אזרח תאילנד, אשר חתם על יפוי כוח כללי הן בעברית והן בשפת המקום, וכן הציג אישורים שונים בקשר ליפוי הכוח (אישור על ידי עורך דין ונוטריון תאילנדי; אישור משרד החוץ התאילנדי לחתימת הנוטריון התאילנדי; וכן אישור קונסול ישראלי בשגרירות ישראל בבנגקוק לחתימת פקיד משרד החוץ התאילנדי). בית הדין האזורי קבע כי בתאילנד אין נוטריונים ציבוריים ומשכך לא ניתן לקיים את חלופת סעיף 30(2) לפקודת הראיות. לפיכך נקבע כי:

"...מקום בו ניתן לפעול בהתאם לחלופה הקיימת בסעיף 30(1) לפקודת הראיות, לרבות במקרים בהם על התובע לנסוע כמה שעות לשם כך, יש לפעול בהתאם לחלופה זו ולא לדון בשאלה האם דרך מסוימת של הגשת ייפוי כוח יכולה להוות תחליף לסעיף 30(2) לחוק; רק באותם מקרים בהם קיום החלופה של סעיף 30(1) לפקודת הראיות הוא בלתי אפשרי או כרוך בקושי בלתי סביר, וגם האפשרות לקיים את סעיף 30(2) לפקודת הראיות לא קיימת, יש מקום שתובע ינהג כפי שנהג המבקש, אך זאת תוך הקפדה על כך שבייפוי הכוח שיגיש העובד התובע יהיה ברור מי המעסיק אותו הוא תובע, ותוך הקפדה על כך שלא יהיה פער בן כמה שנים בין המועד בו חתם העובד על ייפוי הכוח לבין המועדים בהם נחתמו האישורים שניתנו בקשר לייפוי הכוח. במקרה כזה, ייחשב הדבר כחלופה אפשרית לקיום הדרישות שבסעיף 30(2) לפקודת הראיות" (ההדגשות נוספו).

1. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת. חברתי, השופטת לאה גליקסמן, אישרה את ההחלטה וקבעה כך:

"השאלה שעמדה לפני בית הדין האזורי היא אם יש מקום לאפשר הגשת ייפוי כוח באמצעות חלופה לסעיף 30(2) לפקודת הראיות. מקובלת עלי גישתו של בית הדין האזורי, כי נוכח העובדה שקיימת אפשרות לקיים את אחת החלופות שבסעיף 30 לפקודת הראיות, אין מקום לבחון אם התקיימה חלופה של סעיף 30(2) לפקודת הראיות" (ההדגשות במקור).

1. מן האמור לעיל עולה כי על יפוי כוח שנחתם מחוץ לישראל חלות הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות, וכי יש לבחון תחילה האם ישנה אפשרות לקיים את אחת מחלופות הסעיף לגבי יפוי הכוח. חלופה לכך תיבחן רק אם קיום חלופות סעיף 30 לפקודת הראיות הוא בלתי אפשרי או כרוך בקושי בלתי סביר (כן ראו בקשר לכך את בר"ע (ארצי) 12900-11-16 גונן אביגדור - Vadher Deva (13.2.17) והאסמכתאות שם).
2. בענייננו, טוען המבקש כי הקונסוליה הישראלית במולדובה אינה מסכימה לקבל מי שאינו אזרח ישראל או שיש לו זיקה לישראל, ולכן אין כל סיכוי לאמת את חתימתו בקונסוליה. עוד טוען המבקש, כי גם אם הדבר היה אפשרי, הרי שהיה כרוך בקושי רב ועלויות שונות. מעיון בתיק בית הדין האזורי עולה כי טענות אלה עולות לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, ולא נטענו בפני בית הדין האזורי.

מעבר לכך, טענותיו של המבקש נטענו בכלליות ומבלי לפרט אילו קשיים כרוכים באימות חתימתו בקונסוליה הישראלית. המבקש אף לא הסביר אילו מאמצים בוצעו (אם בכלל) על מנת לאמת את חתימתו באחת מהדרכים המנויות בסעיף 30 לפקודת הראיות, או בדרך חלופית מתאימה, כדוגמת החלופה שהוצגה בעניין רובינשטיין. ב"כ המבקש אמנם הציע כי יפוי הכוח יאושר על ידי המבקש באמצעות היוועדות חזותית, אלא שבנסיבות העניין לא הובהר מדוע יש להסתפק באפשרות זו על פני החלופות הקבועות בסעיף 30 לפקודת הראיות. משכך, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה לחרוג מהוראות סעיף 30 לפקודת הראיות (כפי סמכותנו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969), שכן לא הוכח כי למבקש לא הייתה אפשרות לקיים את הוראותיו.

החלטה זו נובעת מן גם הצורך לאזן בין זכויותיהם של עובדים זרים ובפרט זכותם לגשת לערכאות בישראל, לבין זכותו של המעסיק הנתבע לדעת כי העובד התובע עומד מאחורי תביעתו (פסק הדין בעניין רובינשטיין, סעיף 21). יובהר כי כפי שנקבע בעניין רובינשטיין, במקרים המתאימים ייתכן כי ניתן יהיה לבחון את תוקפו של יפוי כוח שלא על פי הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות, אלא שבמקרה זה טרם הובאה הצדקה לחרוג מהוראות הסעיף.

1. באשר לסעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, הרי שזה עוסק בייפוי כוח "שניתן בישראל". גם החלטת ועדת האתיקה הארצית אליה הפנה המבקש (את/39/20) עוסקת באימות תצהירים בנסיבות בהן עורך הדין והמצהיר נמצאים בישראל, ומשכך אינה רלוונטית לענייננו (וממילא עניינה במישור האתי).
2. סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה. להסרת ספק אבהיר כי אין בדחיית הבר"ע כדי לשלול את זכותו של המבקש להפנות לבית הדין האזורי את טענותיו שפורטו ברישת סעיף 22 לעיל והועלו לראשונה בבקשת רשות הערעור, וטענות הצדדים בקשר לכך שמורות.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשפ"ג, 20 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.