מבוא;

בפניי בקשה מטעם הנתבעת 3 – שירותי בריאות כללית (להלן בהתאמה – "הקופה" או "הנתבעת 3") לסילוק התובענה על הסף, שהוגשה מכוח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 וזאת מחמת העדר סמכות עניינית, לחילופין, התבקש בית המשפט במסגרת הבקשה, להורות על העברת התובענה לבית הדין המוסמך, הוא בית הדין האזורי לעבודה.

העובדות הצריכות לענין;

1. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הנו בית חולים ציבורי (להלן – "התובע") אשר העניק לנפגע מר ענקי דותן (להלן - "הנפגע") שירותים רפואיים שכללו אשפוז שיקומי ממושך וזאת בעקבות פגיעתו; הקשה בתאונת דרכים שארעה ביום 9/10/13 (להלן – "תאונת הדרכים").

אין מחלוקת בין הצדדים כי תאונת הדרכים אירעה בעת שהנפגע רכב על קטנוע שהיה רשום ע"ש אחיו ביחד עם בן דודו , לא עצר בהתאם להוראת תמרור עצור בשעה שנכנס לצומת ותוך כך התנגש ברכב פרטי. בנוסף אין חולק, כי באותה עת, הקטנוע היה מבוטח אצל הנתבעת 1 ואילו הרכב הפרטי בוטח אצל הנתבעת 2.

הנפגע הגיש, לבית המשפט המחוזי בחיפה, תביעה לפיצויים כנגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - וזאת משום שהמבטחת של הקטנוע (להלן – "הנתבעת 1") טענה, להעדר כיסוי ביטוחי הואיל והכיסוי הביטוחי ניתן על רק שם הבעלים הרשום של הקטנוע בבחינת נהג נקוב בשם.

להשלמת התמונה יצוין – כי תביעת הנזיקין שהוגשה על ידי הנפגע הסתיימה בהסכם פשרה במסגרתו שילמה קרנית לנפגע פיצויים והסכם זה אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין.

עוד יובהר – כי במסגרת הסכם הפשרה צוין – בין היתר - כי סכום הפשרה לא כולל תביעה בגין הוצאות רפואיות במסגרת הרפואה הציבורית, הכלולות בסל הבריאות, לרבות הוצאות האשפוז בביה"ח "הדסה", "אלין" ו"לוינשטין" והקשורות לפגיעת התובע בתאונה.

1. התובענה בפני הוגשה כנגד, הנתבעים 1-2 וזאת מכוח סעיף 28 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תוך שנטען כי התובע, בהיותו בית החולים שטיפל בנפגע, זכאי להיפרע מהמבטחות של כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה, בגין הוצאות האשפוז והטיפול הרפואי שניתן לנפגע.

בנוסף, הוגשה התביעה כנגד הנתבעת 3 בהתאם לסעיפים 24 ו- 67 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד – 1994 בטענה, כי על האחרונה לשאת בעלויות האשפוז זאת הואיל ואין חולק כי הנפגע היה רשום אצלה כחבר קופה.

הסעד המבוקש;

1. במסגרת התביעה המונחת בפני, עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום החוב בגין האשפוז הנפגע בבית החולים התובע, אשר עומד ע"ס 273,271 ₪ (קרן) בצירוף ריבית והצמדה בשיעור המוסכם ע"י חברות הביטוח המאוגדות במסגרת "אבנר" כאמור בחוזר החשב הכללי של משרד הבריאות.

להשלמת התמונה, יצוין – כי הנתבעת 1 שלחה הודעה לצדדים שלישיים כנגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.

תמצית טענות הצדדים לעניין הסמכות העניינית ;

1. הבקשה כאמור הוגשה מטעם הנתבעת 3 ולבקשה התקבלו אך ורק תגובות מטעם התובע ומטעם הנתבעת 2 ואילו הנתבעת 1 והצד השלישי בחרו שלא להגיב לבקשה.
2. לטענת המבקשת, מעבר לטענות ההגנה לגופם של דברים, הרי שבהתאם להוראת סעיף 54 לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק בריאות ממלכתי") הסמכות הייחודית לדון בתביעה דנן מסורה לבית הדין לעבודה ולו בלבד, ובהתאם נעדר בית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה.

לשיטתה, ככל שתעלה הטענה כי התובע אינו "מבוטח", ומשכך לא חלה הוראת הסמכות הייחודית – הרי שלטענת המבקשת אין כל יריבות ישירה או עקיפה בין הקופה לבין ביה"ח התובע והעמדה היחידה בה יכול התובע להגיש תביעתו כנגד הקופה הינה מכוח כניסתו לנעלי המבוטח – הנפגע, ככל שהוא אכן זכאי לעשות זאת, ובמקרה כאמור – הרי שהסמכות העניינית הייחודית מוקנית כאמור לבית הדין האזורי לעבודה.

1. בטיעונה, תולה המבקשת, את עיקר יהבה בהלכת בית המשפט העליון שניתנה בפסק – דין רעא 363/08 - מתן-חיים פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (23/11/2009) (להלן – "פרשת פרפרה") וטוענת, כי בנסיבות העניין, בהתאם להלכה האמורה, במקרים בהם התביעה מערבת עילות תביעה שונות (האחת נזיקית והשניה מכוח חוק הבריאות) הרי שאין לעשות שימוש בסמכותו של בית המשפט בגררא, אלא שאין מנוס מפיצול הדיון בתביעה כך, שהעילה המצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, תתברר שם.

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי הסוגיה שנתבררה בפרשת פרפרה חזרה ועלתה במלוא חריפותה באצטלה אחרת במסגרת סעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט – 2009, אשר קבע כי קופות החולים תשאנה בעלות הטיפולים הכלולים בסל הבריאות לנפגעי תאונות דרכים החל מיום 1.1.10, וכי חברות הביטוח תשאנה בתשלום גלובאלי עבור עלות טיפולים אלו ללא זכות חזרה פרטנית של הקופות לחברות הביטוח כפי שהיה נהוג בעבר.

לשיטתה , חוק זה יצר חוסר ודאות ומחלוקות רבות בדבר הערכאה המוסמכת לדון בתביעות מטעם נפגעי תאונות הדרכים ובכלל זה סביב השאלות – האם יוכל נפגע להגיש תביעתו כנגד מבטחת הרכב וקופת החולים גם יחד, על מנת שאחת מהן תחויב במימון הטיפול, וזאת באותה הערכאה ? האם יחויב הנפגע בפיצול תביעתו ? מחלוקות בהן נחלקה אף הפסיקה וזאת עד לקביעת ההלכה המחייבת בברע"א 1001/11 – איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית ובהתאם לה, נקבע מפורשות, כי אף לאחר תיקונו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 באמצעות סעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית, נותרה בידי בית הדין לעבודה הסמכות העניינית לדון בתביעות הנוגעות להיקף זכאותם של נפגעי תאונות דרכים לקבלת שירותי בריאות מאת קופת החולים.

1. התובע מנגד, התנגד במסגרת תגובתו, לסילוק התובענה על הסף או להעברתה לבית הדין האזורי לעבודה והוסיף וטען כי בנסיבות התיק אין בהחלטות של בית המשפט העליון עליהן נסמכת הנתבעת 3 כדי לתמוך בבקשה ולהביא לפיצול הדיון, אדרבא, הכלל הוא - כפי שאף צוין בפרשת פרפרה - שלעולם יש להעדיף תוצאה אפשרית המונעת פיצול.

עוד נטען, כי כפי שהובהר בעניין פרפרה, לבית המשפט ישנה סמכות נגררת לדון אף בשאלה הנמצאת בסמכות בית הדין לעבודה, כמו כן, יש באפשרות בית המשפט להחליט על עיכוב הדיון עד להכרעת בית הדין, אם כי ראוי לגלות זהירות רבה לעניין השימוש בסמכות זו.

לשיטת התובע, המקרים בהם נמצא כי אין מנוס מפיצול תביעות, הינם אלו הדנים בתביעות של מבוטח נגד הקופה וזאת, בשל השוני בסעדים, שוני אשר לא מתקיים בענייננו בו מדובר בתביעה כספית ולא בתביעה למתן שירותים רפואיים, כאשר רק האחרונה, מקומה להתברר בערכאה המקצועית היינו בבית הדין לעבודה.

עוד לשיטת התובע, סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות שבין מבוטח לבין קופת החולים ואשר עניינן בסל הבריאות וכי אין לקבל את טענת המבקשת דכאן כי יש לראות בה "מבוטח" מכח כניסתה לנעליו של המבוטח. בהקשר זה הוסיף התובע וטען, כי סעיף 54 הנ"ל נוסח בצורה ברורה ועפ"י לשונו הסמכות הייחודית תהא נתונה לבית הדין לעבודה רק בתביעות שבין "מבוטח או מי שטוען שהוא "מבוטח" לבין נותן השירותים.

מכאן נטען, כי חברת הביטוח אינה נותן שירותים ואף אינה "מבוטח" כמשמעותו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המגדיר בסעיף 2 "מבוטח" – מי שזכאי לשירותי בריאות לפי חוק זה.

1. לסיום נטען, כי אין כל הוראה המבססת את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה בסכסוך הכספי שבין בית החולים בו היה מאושפז הנפגע לבין קופת החולים. שהרי אין לראות בתביעה הנוכחית תביעה שבין מבוטח לבין נותן שירותים מכוח סעיף 54 (ב) הנ"ל, כי אם תביעה חוזית / מעין חוזית, כספית, שעילתה גם בדיני עשיית עושר ולא במשפט ואשר הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט.

לאור האמור, לטענת התובע, דין התביעה להידחות.

1. אציין כי הנתבעת 2 הגישה תגובה במסגרתה נטען, כי מדובר בבקשה הרלבנטית למערכת היחסים שבין התובע לנתבעת 3 בלבד ככל שמדובר בטענה לחוסר סמכות עניינית ולכן היא מותירה את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

דיון והכרעה;

1. לאחר שבחנתי את הטענות וההלכות הרלוונטיות אשר הובאו על ידי הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל ואולם, כי אין מקום למחוק את התביעה כנגד הנתבעת 3, אלא שיש מקום להורות על העברת החלק בתביעה הנוגע לנתבעת 3 לדיון בפני בית הדין לעבודה, תוך הותרת התביעה כנגד הנתבעות 1 ו – 2 בפני בית משפט זה. (1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;
2. אפתח בבחינת הנורמה החוקית:

לעניין זה, ראשית - החיקוקים הרלוונטיים למחלוקת שבפנינו הינם - סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, הקובע לעניין סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה כי:

"(ב) לבית דין אזורי תהא הסמכות לדון בעבירות על החיקוקים המפורשים בתוספת השניה והתקנות על פיהן....".

וסעיף 54 (ב) לחוק בריאות ממלכתי קובע :

"(ב) לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות".

1. בפרשת פרפרה נדרש בית המשפט העליון לסמכותו של בית הדין לעבודה בתביעות הנסבות על סעיף 54 לעיל וקבע ראשית כי:

"הכלל הוא, כי סמכותה העניינית של ערכאה שיפוטית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד המבוקש בכתב התביעה (ראו, ע"א 27/77 טובינ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (1977); אודות השיקולים התומכים במבחן זה, ראו גם: ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004)). עם זאת, קיימים מקרים בהם נקבעת הסמכות על-פי עילת התביעה ולעיתים אף על-פי זהות הצדדים. כך הם פני הדברים ביחס לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה (ע"א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 515-509 (2004) (להלן- עניין פי.או.אס); וכן, בג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית-הדין הארצי לעבודה,פ"ד נג(2) 647 (1999)). בתביעות כדוגמת התביעה העומדת לפנינו, הוגדרה סמכותו של בית הדין הן על-פי זהות הצדדים (קופת החולים ומבוטח) והן על-פי עילת התביעה (תביעה לפי חוק ביטוח בריאות).

כלומר ראשית דבר, איבחן בית המשפט העליון בין שאלת סמכותם של בתי המשפט האחרים אל מול סמכותו של בית הדין לעבודה, תוך שקבע כי בהבדל מבתי המשפט האחרים בהם הסמכות נגזרת מהסעד הנתבע, הרי שבבית הדין לעבודה הסמכות הינה נגזרת של הצדדים ושל העילה.

זאת ועוד, בכל הנוגע לאבחנה בין המקרים הנתונים לסמכותו של בית הדין והסיבה בעטיה מוקנית סמכות יחודית כאמור, נקבע על ידי בית המשפט בעניין פרפרה, כדלקמן:

"בדין טען המבקש כי יש לסווג את התביעה לנזקים תוצאתיים כתביעה בעילה נזיקית, אשר אינה נמצאת בסמכותו של בית הדין לעבודה. כזכור, טוען המבקש כי הפרת החובה המוטלת על המשיבים לפי החוק גרמה לו נזקי גוף וכן נזק לא ממוני. ביסודה של התביעה עומדת אמנם שאלת האחריות שחבה קופת חולים למבוטחיה בהתאם לחוק. עם זאת, נראה כי קיים קושי לקבוע כי תביעה מסוג זה אינה "תביעה נזיקית" במשמעותה לפי סעיף 54(ב) לחוק. ראשית, לשון החוק אינה מבחינה בין תביעות נזיקיות מסוגים שונים, אלא מוציאה מגדר סמכותו של בית הדין תביעות נזיקיות באשר הן. שנית, השאלות המתעוררות במסגרת הדיון בתביעה מסוג זה הינן שאלות "נזיקיות" במובהק. כך, על בית המשפט לדון בשאלה האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק, בצפיות הנזק ובעמידה על היקפו. לבית הדין לעבודה אין כל מומחיות בדיון בשאלות מסוג זה. מעבר לכך, קביעה לפיה תביעה לנזקים תוצאתיים אינה "תביעה נזיקית", אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. במסגרת החוק ניתנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון במכלול ההיבטים המתעוררים בין קופת החולים למבוטחיה, ככל שהדבר נוגע לשאלות של בטחון סוציאלי (ראו, עניין וקסלר). השאלות המתעוררות במסגרת הדיון בנזקים תוצאתיים אינן נוגעות לתחום הבטחון הסוציאלי. לפיכך, יש טעם בקביעה כי תביעה מסוג זה לא תידון בפני בית הדין לעבודה."

מתוך דברי בית המשפט העליון בפסק דין פרפרה, בכל הנוגע לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה ניתן ללמוד, כי מקור האבחנה בין תביעות הנתונות לסמכותו של בית הדין לעבודה לבין אלו שאינן, נתונות לסמכותו נעוצה במומחיותו של בית הדין לדון בתביעות המונחות בפניו. בהקשר זה, נקבע כאמור בפסק דין פרפרה, כי בית הדין לא ידון בתביעות לנזקים או נזקים תוצאתיים וזאת, הואיל ואין לו מומחיות לדון בשאלות העולות מתביעות אלו וזאת, בהינתן שמקצועיותו הינה בתחום הביטחון הסוציאלי.

מן הכלל אל הפרט,

1. בדומה למקרה שנדון בפרשת פרפרה, הרי שכתב התביעה בפנינו כולל שתי עילות אשר לכאורה כל אחת מהן נמצאת בסמכותה העניינית של ערכאה אחרת. בהקשר זה כפי שפורט לעיל המבקשת סבורה מחד, כי אין מנוס מאימוץ הגישה שהתוותה לגישתה, בפרשת פרפרה ובהתאם לה יש להורות על פיצול הדיון כך שהדיון בתביעה כנגדה יתקיים בבית הדין לעבודה ואילו תביעתו של התובע כנגד המבטחות תתברר בבית משפט זה ואילו התובע טוען מאידך, בהתבסס על הלכת פרפרה שאין להורות על פיצול הדיון.
2. באשר לפיצול הדיון, יש להקדים ולציין כי אין חולק שאת התביעה כנגד הנתבעת 1ו – 2 יש לסווג בעילה של דיני החוזים ועשיית עושר ולא במשפט, דהיינו, כתביעה אשר אינה נמצאת בסמכותו של בית הדין לעבודה. בהקשר זה טוען התובע בכתב התביעה, כי עצם אי תשלום הוצאות האשפוז של הנפגע על ידי המבטחות מהווה התעשרות שלא כדין.
3. שונה הדבר לטעמי ביחס לתביעה כנגד הנתבעת 3, אשר הנני סבורה כי הינה תביעה הנתונה לסמכותו של בית הדין לעבודה, הן בשל זהות הצדדים והן בשל עילת התביעה.
4. כך, ראשית, דעתי כדעת הנתבעת 3- תביעתו של התובע הינה מכח כניסתו לנעליו של המבוטח, לתובע אין כל עילה כנגד הנתבעת 3 אלמלא נכנס לנעליו של המבוטח ומשכך הינה חליף שלו אשר הנני סבורה כי עונה על הגדרת "מבוטח" לצורך סעיף 54 לחוק.
5. יתרה מכך, הנני סבורה כי בכל הנוגע לעילת התביעה, הרי שסמכותו של בית הדין לעבודה הינה מובהקת. לעניין זה, אינני סבורה כי מקור עילת התביעה הינו חוק עשיית ועושר ולא במשפט, אלא שלטעמי בהינתן שהתובע נכנס לנעליו של המבוטח, הרי שבמיקודה של התביעה עומדת זכאותו של המבוטח (וכפועל יוצא מכך של התובע) לכיסוי הוצאות רפואיות כאלו ואחרות. על מנת לברר זכאות זו, תדרש הערכאה המבררת לבחינת היקף הכיסוי הביטוחי המוקנה על ידי קופת חולים וההוצאות הנכנסות לסל הבריאות המוענק על ידה- שאלות שהינן במובהק שאלות בתחום מומחיותו של בית הדין לעבודה.
6. אציין כי מסקנתי זו עולה בקנה אחד עם קביעת בית המשפט העליון בפרשת פרפרה ולפיה :

"התוצאה הנגרמת מפיצול הדיון בתובענה בין מספר ערכאות שיפוטיות אינה פשוטה. פיצול הדיון אינו יעיל, מכביד על הצדדים להליך וגורם לבזבוז זמן שיפוטי. כמו כן, פיצול הדיון בין ערכאות שונות טומן בחובו סכנה של הכרעות סותרות באותה מחלוקת משפטית. על כן, פרשנות המונעת את פיצול הדיון תהיה בדרך כלל עדיפה. ואולם, פרשנות כזו תהיה אפשרית רק אם היא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו...".

1. לאור האמור לעיל, לחילופין ובמצטבר, הנני מוצאת לנכון לקבל את הבקשה.
2. התביעה כנגד הנתבעות 1 ו – 2 תמשיך ותידון בפני בימ"ש זה, התביעה כנגד הנתבעת 3 תועבר לדיון בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

לאחר ששקלתי אינני מוצאת לקבוע צו להוצאות.

1. המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ה, 10 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.