לפני ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בעכו (כבוד השופטת (קאודרס) בנר) מיום 16.2.14 במסגרת תיק תו"ב 4287-12-08.

1. ביום 7.12.08 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד סלימאן אבו רומי ונאיף אבו רומי (להלן: "הנאשמים המקוריים") בכל הנוגע לביצוע עבודות בנייה ושימוש ללא היתר במקרקעין הידועים כגוש 18566 חלקה 7 באזור טמרה (להלן: "המקרקעין"). בכתב האישום יוחסו לנאשמים המקוריים גם עבירות של אי קיום צו הפסקה מנהלי ואי קיום צו הפסקה שיפוטי שניתנו בעבר לגבי המקרקעין. בהתאם לנטען בכתב האישום – הנאשמים המקוריים הינם בעלי המקרקעין ומי שאחראיים על בנית והפעלת מבנה במקרקעין, לצורך הפעלת עסק למכירת מוצרי מזון – והכל ללא היתר וכאשר ייעודו של השטח הינו יעוד חקלאי (להלן: "המבנה").
2. ביום 30.11.2011 הוגש כתב אישום מתוקן, כאשר מהות התיקון היתה הוספת שלושה נאשמים חדשים: נאיף אבו רומי, יוסי אסולין וחברת גרנד זול בע"מ (להלן: "אסולין", "גרנד זול" ו-"המערערים" כאשר הכוונה לשניהם יחדיו). הסיבה לצירופו של נאיף אבו רומי אינה מעניינו של הערעור. המערערים צורפו לכתב האישום שכן התברר כי ביום 16.2.11 נחתם חוזה שכירות בין בעלי המקרקעין לבין גרנד זול ומכח ההסכם – המערערים הם אלו אשר עשו שימוש במבנה לצורך הפעלת עסק מסחרי של ממכר מזון. בהתאם תוקן כתב האישום, כאשר למערערים יוחסה עבירה של שימוש במבנה שלא כדין וללא היתר אך לא עבירה של בניה ללא היתר.
3. ביום 18.6.12 הודו המערערים בעבירות המיוחסות להם והורשעו בהתאם להודאתם. לאחר שמיעת טיעונים לעונש בית המשפט קמא גזר את דינם כדלקמן: על גרנד זול הושת קנס בסך 50,000 ₪; על אסולין הושת קנס בסך 35,000 ₪; שני המערערים חויבו לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות דומות על סך של 60,000 ₪ ושניהם חויבו, ביחד ולחוד, לשאת בתשלום כפל אגרת בנייה בסך 21,600 ₪.
4. במסגרת הערעור טוענים המערערים כי בית המשפט החמיר עמם יתר על המידה והשית עליהם עונשים שחורגים מהרף הראוי, וזאת, בין היתר, בשל שבית המשפט לא לקח בחשבון את הנימוקים לקולא שמן הראוי היה שייקח בחשבון. במהלך הדיון שהתקיים בפני חזרו המערערים על הטיעונים כפי שפורטו בהודעת הערעור, והוסיפו ופרטו את עמדתם.
5. עמדת המשיבה היא כי אין מקום לקבל את הערעור.
6. לאחר ששקלתי את הטענות מצאתי כי דין הערעור להידחות.
7. ראשית, יש לראות שכבוד בית המשפט קמא נתן את דעתו למכלול השיקולים הרלבנטיים, לרבות השיקולים אשר המערערים סבורים שחייבים לפעול לקולא (כגון, העובדה שהם הודו בהזדמנות הראשונה, העובדה שהם למעשה רק עשו שימוש במבנה ולא היו שותפים לבניה המסיבית מלכתחילה, והעובדה שהשימוש התבצע במשך פרק זמן קצר). לכן, ניתן היה להעלות טענה לפיה לא ניתן משקל מספיק לאותם שיקולים לקולא, אך לא ניתן לומר שבית המשפט לא היה ער לאותם שיקולים או שהתעלם מהם.
8. שנית, אמנם השימוש הבלתי חוקי בוצע במשך פרק זמן קצר יחסית (כאשר לפי החוזה השכירות החלה ביום 1/4/2011 ובמהלך הדיון בבהמ"ש קמא טען ב"כ המשיבה כי השימוש הופסק ביום 5/12/2011, משמע – שעסקינן בשימוש של שמונה חודשים); אך מנגד - יש לזכור שעסקינן בשטח מסחרי רחב היקף – כאשר המבנה הינו בשטח בנוי של 400 מ"ר ובנוסף השימוש נעשה אף במשטח החניה הצמוד שגודלו כ-600 מ"ר, והכל לצורך הפקת רווח מסחרי. בתי המשפט חזרו והדגישו את הצורך להחמיר בכל הנוגע לרף הענישה במקרים כגון אלו, וראו בהקשר זה את רע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הועדה המקומית לתו"ב חבל מודיעין (09.06.2009), לאמור:

"בתי המשפט מחויבים להיאבק בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ושימוש פסול במקרקעין שיעודה חקלאי לשימושים מסחריים. המוטיבציה לביצוע עבירות אלו הינה כלכלית, ומשכך הדרך הראויה להילחם בתופעה ולהרתיע באופן  אפקטיבי את העוברים עבירות אלו בפועל ובכוח, הינה על ידי השתה של קנסות כבדים אשר יש בהם כדי לאיין את הרווח הטמון להם מהתנהגותם האסורה ולהבטיח תשלום קנסות אלו על ידי קביעת עונש מאסר מרתיע חלף הקנס."

1. שלישית, נטען במסגרת הערעור שבית המשפט קמא סטה מרף הענישה המקובל, אלא שלא הוצגו כל אסמכתאות להשוואה. ככל שהייתה כוונה להצביע על כך שבית המשפט קמא חרג באופן ניכר ממתחם הענישה המקובל – היה צורך להפנות לפסקי דין נוספים אשר מהם ניתן ללמוד מהו מתחם הענישה הראוי לשיטת המערערים. הם לא עשו כן, לא במסגרת הטיעונים בבית המשפט קמא ולא במסגרת הטיעונים במהלך הערעור ויתכן ומן הראוי היה לדחות את הערעור ולו מן הטעם הזה. למעלה מן הצורך, אפנה לפסקי הדין הבאים, שניתנו לאחרונה: עפ"א (מחוזי מרכז) 55730-12-13 מדינת ישראל נ' מדינת ישראל (24.04.2014) וע"פ (מחוזי י-ם) 21792-04-13 רמי לוי שווק השקמה בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה הראל (24.4.2014). בשני פסקי הדין המדובר היה בעבירות בניה שבוצעו לצורך שימוש מסחרי – ובתי המשפט קבעו כי אכן יש לשמר רף ענישה גבוה בעבירות כגון אלו. אפנה לגזרי הדין שהושתו באותם מקרים – 250,000 ₪ ו-900,000 ₪ - אם כי יש לקחת בחשבון ששם יוחסו לנאשמים עבירות של ביצוע הבניה עצמה, כמו גם הפרות של צווים שהוצאו בעבר, ולא "רק" עבירות של שימוש ללא היתר, כבמקרה דכאן (וראו אף את רע"פ 7579/13 אבו קוידר עבד אל רחמן נ' מדינת ישראל (26.01.2014)).
2. רביעית, אף אם רף הענישה במקרה זה הינו על הצד הגבוה, אזי שהלכה היא שבית המשפט היושב כערכאת ערעור לא יתערב ברכיבי גזר הדין שעליהם הורה בית המשפט קמא, אלא במקרים מיוחדים, שעה שברור כי נפלה טעות מלפניו של בית המשפט קמא או שהעונש שהושת חורג במידה קיצונית מהעונשים המוטלים בדרך כלל בנסיבות דומות (ע"פ 3401/11 שלאטה נגד מדינת ישראל (10.1.2012)).
3. חמישית, יש לקחת בחשבון שעניינם של שלושת הנאשמים הנוספים טרם הסתיים, שכן הם כפרו בעבירות המיוחסות להם והתיק בעניינם נקבע לשמיעת ראיות לחודש ספטמבר 2014. אשר על כן לא ניתן אף להעלות טענות שעניינן השוואה בין המערערים לבין אותם שלושה נאשמים, שכן דינם טרם נגזר (ככל שיורשעו).
4. אשר על כן, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ד, 25 מאי 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה