ערעור מיום 01/10/2013 על פסק דין מיום 08/07/2013 של בית משפט השלום בקריות (כב' ס. הנשיא, השופט ערן נווה) בת.א. 5872-08-12

כב' השופט זרנקין:

1. בבית המשפט קמא נתבררה תביעה שהגישה המשיבה כנגד המערער, שהיה עורך דינה וייצג אותה בעניינים משפטיים שונים, ובכללם בהגשת תביעות, ופתיחת תיקים רבים בהוצל"פ, לשם גבייה מלקוחותיה–חייביה של המשיבה.

בתביעתה, טענה המשיבה, כי המערער מעל באמונה, גבה כספים מחייבים שונים אך לא העביר אליה את הכספים שגבה, כאמור, ועל פי טענותיה של המשיבה, סך הכספים שהותיר בידיו שלא כדין הגיע לכדי 272,831 ₪.

2. המערער, מצדו, הגיש תביעה שכנגד כנגד המשיבה, בה טען כי המשיבה היא זו שחייבת לו כספים, בגין שכר טרחתו שלא שולם לו. טענתו הייתה, כי בשל מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה, דחתה היא את מועד תשלום שכר הטרחה שהגיע למערער, תוך שהיא מתחייבת להעביר לו לטיפול את כל תביעותיה הכספיות, לרבות מסירת שיקים לגבייה והבטחה כי שכר הטרחה המגיע לו, ישולם מתוך כספי הגבייה.

טענתו של המערער הייתה, כי הסכים לבקשתה זו של המשיבה, אולם משכמות התיקים שהועברה לטיפולו פחתה, ביקש לערוך חשבון עם המשיבה בקשר לכספים שחייבים לו, אולם נתקל בסירוב.

המערער העמיד את תביעתו הנגדית כנגד המשיבה, על סך של 200,000 ₪.

3. בבית המשפט קמא הוגשו תצהירי עדות ראשית של מנהל המשיבה ושל המערער, ובמועד שנקבע לשמיעת הראיות, החלה חקירתו הנגדית של מנהל המשיבה, אולם מיד לאחר מכן קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, שימונה מומחה על מנת שיבדוק את ההתחשבנות שבין הצדדים וייתן חוות דעתו. וכך נאמר, בעניין זה, בישיבת בית המשפט מיום 3/1/11:

"הייתי מציע לצדדים כדלקמן:

למעשה מדובר בפסיפס של תיקים רבים שכל אחד מהם מכיל למעשה טענות שונות של הצדדים ומסמכים נפרדים אשר טעונים בדיקה לעניין התקבולים שהתקבלו, הסכומים שהועברו לתובעת וההפרשות שנעשו לעו"ד ליוס כעו"ד של התובעת וכמי שזכאי לשכ"ט בנסיבות העניין. אינני סבור שבדרך בה מתנהל התיק, ניתן יהיה לקדמו ואני מציע לצדדים לראות בישיבה זו ישיבת קדם משפט מורחב בלבד, תוך החזרת מחצית אגרה שנייה של בית המשפט לתובעת, ומתן פטור ממחצית שנייה של אגרת משפט לנתבע, מינוי רו"ח שבית המשפט יוציא מתחת ידו החלטה המתייחסת למינויו. רו"ח זה יידרש לתת חוו"ד על פי פרמטרים שיורה עליהם בית המשפט, בשכרו יישאו הצדדים בחלקים שווים וחוו"ד היא שתהווה את הבסיס למתן פסק דין בתיק זה, תוך שמירה על זכותם של הצדדים, אם ימצאו לנכון, לחזור ולבקש את קביעת התיק להוכחות.

הצדדים: אנו מסכימים".

מכח הסכמת בעלי הדין, מינה בית המשפט, ביום 24/1/11 את רואה החשבון אלעד רוזנטל, שהוא אף עורך דין, כמומחה מטעם בית המשפט. הצדדים הגישו למומחה את כתבי טענותיהם ואת כל המסמכים הרבים עליהם מבוססות טענותיהם, הם אף נפגשו עם המומחה וענו על שאלותיו.

4. המומחה נתן את חוות דעתו במסגרתה קבע, כי התנהלות העבודה של המערער, הייתה בלתי תקינה ובלתי מקובלת, וכי המערער קיזז מתוך כספים שגבה בתיקי הוצל"פ, סכומים בגין שכר טרחתו והוצאותיו, אך זאת עשה ללא שנתן למשיבה פירוט והודעה על כך, ואף ללא שהוציא חשבונית בגין הסכומים שגבה על דרך הקיזוז, כאמור.

המומחה הבהיר בחוות דעתו, כי אין הוא יכול לחשב את סכומי שכר הטרחה וההוצאות להם היה זכאי המערער, שכן אלו לא סוכמו בין הצדדים בכתב, אלא ככל הנראה, בעל פה ולפיכך, אין לו למומחה דרך לקבוע האם המערער גבה לעצמו סכומים מעבר למה שאפשר והיה מגיע לו כשכר טרחה מהמשיבה. משאלה פני הדברים, כלל המומחה בחוות דעתו אך את הסכומים בתיקי ההוצל"פ השונים שהמערער גבה ולא העביר למשיבה, כאשר הוא מותיר לבית המשפט לקבוע, מהוה שכר הראוי, שהמערער היה זכאי לו בגין השירותים המשפטיים שהעניק למשיבה.

5. לאחר מתן חוות דעת המומחה, הצדדים נמנעו מלשלוח למומחה שאלות הבהרה, אף שניתנה להם האפשרות לעשות כן, והם הגישו את סיכומיהם, אלא שאז התברר לבית המשפט כי אין בחוות הדעת של המומחה, כדי לסייע לו בגיבוש פסק דינו, ולפיכך החליט בית המשפט לזמן את הצדדים ואת המומחה, להיחקר על חוות דעתו, במסגרת קדם משפט מורחב, ובדיון שהתקיים ביום 11/6/13 נחקר המומחה ע"י הצדדים.

6. לאחר חקירת המומחה, נפנה בית המשפט קמא לכתוב את פסק דינו. בפסק הדין מתאר בית המשפט את התנהגותו הבלתי ראויה של המערער, בן היתר, בכך כי קיזז סכומים ניכרים, שלטענתו מגיעים לו, אך זאת ללא כל תיעוד ואף ללא הוצאת חשבוניות, ולמעשה, כך קבע בית המשפט, "נהג בכספי התובעת כבשלו". בית המשפט קובע, כי המערער לא הוכיח שהיה הוא זכאי להותיר בידיו כספים כלשהם מכספי הגבייה בתיקי ההוצל"פ השונים ואשר על כן, יש לחייבו להחזירם למשיבה.

בית המשפט חייב, אם כן, את המערער לשלם למשיבה את הסכומים אשר הותיר בידיו מתוך כספי הגבייה, וזאת על פי הרשימה המופיעה בחוות דעתו של המומחה, בסכום כולל של 202,214 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בית המשפט דחה את התביעה הנגדית שהגיש המערער, בקובעו כי לא הוכחה כלל, וכי הוגשה, למעשה, אך ורק על מנת לשמש משקל נגד לתביעת המשיב.

7. בערעורו טען המערער, כי תוצאת פסק הדין הינה בלתי צודקת ומנוגדת לדין, ומשמעה הוא כי עורך דין אשר טיפל בעבור לקוח בתיקי הוצל"פ וזכה בעבורו בהליכים אלו, וגבה בעקבותיהם כספים, עליו להחזיר את כל סכומי הגבייה ללקוח, ללא שיזוכה בגין שכרו והוצאותיו.

המערער טוען, כי שגה בית משפט קמא משעה שלא דן בתביעתו של המערער וטענותיו ואף לא נדרש לקביעתו של המומחה, על פיה על בית המשפט לקבוע מהו השכר והחזר ההוצאות שעל המשיבה לשלם למערער. המערער מדגיש כי על פי הנוהג בו נהגו הצדדים במשך 15 שנה, ואף לפי הוראות הדין, שכר טרחה שנזקף בתיקי ההוצל"פ, שייכים לעורך הדין ולא ללקוח, וחיובו של המערער להשיב את כל הכספים שגבה, ללא שיותר לו לנכות מהם את השכר המגיע לו, מהווה למעשה התעשרות שלא כדין של המשיבה על חשבונו של המערער.

8. המערער מוסיף וטוען, כי למעשה בית המשפט נתן פסק דין ללא שהשלים את שמיעת הראיות, וכפה על הצדדים דרך ניהול תיק מקוצרת, שלא בהסכמתם ובכך נפגעו זכויותיו הבסיסיות כצד להליך משפטי. בעניין זה טוען המערער, כי האמור בפסק דינו של בית המשפט, על פיו הצדדים ויתרו על ניהול הוכחות בתיק, אינו נכון.

עוד מוסיף המערער וטוען, כי בית משפט קמא נתן פסק דין, למרות שעל פי דברי בית המשפט עצמו, הוא לא יכול היה להגיע להחלטה על בסיס החומר שבפניו.

9. המערער מוסיף וטוען, כי טעה בית המשפט כאשר קבע, כי לא הציג תיעוד מסודר על קיזוז הסכומים שבוצעו על ידו, בעוד שהוא, כבר בכתב הגנתו ובכתב התביעה שכנגד, פירט את הסכומים שגבה והסכומים שהעביר, ואף פירט את כל הפעולות שעשה בכל תיק ותיק, את פרטי הגבייה, ההוצאות ששילם ושכר הטרחה שהגיע לו ושאותו קיזז.

עוד הוסיף המערער וטוען, כי על פי החלטת בית משפט קמא, הוא הגיש בקשה לקבלת תדפיסים מתיקי ההוצל"פ בהם מפורטים תשלומים והוצאות שהוצאו ושכר שנפסק בכל תיק. לטענתו לאחר קבלת החומר, הוא העביר אותו למומחה להשלמת חוות דעתו, אך המומחה סרב להתייחס לכך והחומר הועבר לבית המשפט, אשר אמור היה להחליט לגבי שכר טרחה המגיע למערער והחזר הוצאות המגיעות לו, אשר הוציא מכיסו בכל תיק ותיק, וזאת כפי שקבע המומחה.

המערער שב ומדגיש כי המומחה עצמו קבע בסעיף 12 לחוות דעתו, כי:

"אין מחלוקת לפיה עו"ד ליוס ביצע שירות עבור מתכות וכי הוא זכאי לשכ"ט ובוודאי לתשלום הוצאות בהן עמד".

לטענת המערער, כאמור, בית משפט לא ערך כל בירור בקשר לשיעורם של הסכומים המגיעים לו, בין כשכר טרחה ובין כהוצאות.

10. המשיבה טוענת, כי הערעור נסב כולו על עניינים שבעובדה ועל ערכאת הערעור להימנע מלהתערב בו.

המשיבה טוענת, כי בית משפט קמא גילה סבלנות אין קץ כלפי המערער ואפשר לו למצות את ההליך עד תומו ולהוכיח את טענותיו, אך הוא לא עשה כן.

המשיבה טוענת כי ההסתמכות על חוות הדעת של המומחה, הייתה על פי הסדר דיוני שנעשה בין הצדדים, וכי לאחר שהמערער לא הצליח לקעקע את חוות דעתו של המומחה, אימץ בית המשפט את מסקנותיו והוציא תחת ידיו פסק דין מנומק שאין להתערב בו.

11. המשיבה שבה על כל טענותיה שטענה בבית משפט קמא וטוענת, כי המערער שלח יד בכספיה ואף סירב ליתן כל נתון לגבי תיקי ההוצל"פ שהיו בטיפולו, עד שנזקק לפנות לבית משפט השלום בקריות ולעתור כנגד המערער להשבת התיקים שהחזיק בידיו, ורק משנמסרו התיקים, הייתה מסוגלת המשיבה לערוך בדיקה, אשר העלתה כי המערער לא העביר לידיה כ-291,000 ₪ מן הכספים שגבה.

המשיבה טוענת, כי כל התנהלותו של המערער בבית משפט קמא, נועדה "למשוך זמן" ולדחות את הקץ, כאשר הוא בתחילה מסרב למסור את התיקים שבידיו למומחה, ועשה כן רק לאחר שנתקבל צו מבית המשפט, הוא ביקש ארכות שונות ומשונות להמציא חומר נוסף למומחה, והגיש חומר שלא היה בו כל חדש לעומת הנתונים שהיו בידי הצדדים כל העת. כמו כן, טוענת המשיבה כי המערער לא פנה למומחה במשך חודשים אחדים מאז שנתן את חוות דעתו ורק לאחר מכן ביקש לחקור את המומחה ומשנעתר לו בית המשפט לא הועילה לו החקירה ולא הצליח לקעקע את חוות הדעת.

הכרעה

12. אין, למעשה, מחלוקת על כך שהמערער הותיר בידיו כספים אשר נגבו מחייבים בתיקי הוצאה לפועל בהם טיפל בעבור המשיבה. טענת המערער הייתה כי על פי ההסכמים שלו עם המשיבה, הוא היה זכאי לעשות כן, שכן הגיעו לו ממנה כספים בגין שכר טרחה והוצאות בתיקים בהם טיפל בעבורה.

השאלה שאמורה הייתה להתברר בבית משפט קמא היא, באמת, מה הייתה ההתחשבנות שבין הצדדים, ומה היה שכר הטרחה וההוצאות אשר הגיעו למערער בגין שירותיו.

13. בית המשפט מינה מומחה אשר יבדוק את מצב ההתחשבנות וייתן חוות דעת אשר ממצאיה ומסקנותיה יסייעו בידי בית המשפט ליתן את פסק דינו. דא עקא, שהמומחה עסק רק בצד אחד של המשוואה, והוא סקר את הסכומים אשר נגבו בתיקי ההוצאה לפועל השונים, את הסכומים שהועברו למשיבה בגינם ואת הסכומים שקוזזו על ידי עו"ד ליוס והושארו בידיו. לדברי המומחה הוא לא היה מסוגל לקבוע מהו שכר הטרחה שהגיע לעו"ד ליוס בתיקים השונים, ולפיכך, השאיר עניין זה להכרעתו של בית המשפט.

14. בית המשפט קמא חייב את המערער להשיב למשיבה את כל הסכומים שהותיר בידיו בתיקי הוצאה לפועל השונים, כפי שפורטו בחוות דעת המומחה, תוך שהוא נמנע מלהכריע בשאלה מהו, בכל זאת, שיעורם של שכר הטרחה וההוצאות שהגיעו למערער מאת המשיבה.

חסר זה, בפסק דינו של בית המשפט קמא, מותיר הרגשה כבדה, שמא באמת תוצאת פסק הדין מקפחת את המערער ונוטלת ממנו, שלא בצדק, אף את השכר המגיע לו ואת ההוצאות שהוציא אגב טיפולו בתיקים השונים.

15. לדעתי, דרך ניהולו של התיק בבית משפט קמא היא זו שגרמה, בסופו של דבר, למצב אליו נקלע בית המשפט, כאשר אין בידיו ראיות שניתן לבסס עליהן פסק דין יסודי. אני סבור כי הרצון, המבורך לכשעצמו, לייעל את הדיון ולקצרו על ידי הימנעות מחקירת עדים, והסתמכות על חוות דעת של מומחה לדבר, לא רק שלא הועילה לניהולו של התיק, אלא אף יצר מכשלה. למכשלה זו שותפים בעלי הדין עצמם, אשר הסכימו להימנע מחקירת המצהירים, ולמעשה להתבסס על חוות דעתו של המומחה. משלא היה לאל ידו של המומחה לקבוע ממצאים, בקשר לשיעור השכר וההוצאות שהגיע למערער, נותר בית המשפט קמא רק עם חלק מן התשתית העובדתית שנדרשה לו על מנת ליתן את פסק דינו.

לדעתי, במצב דברים זה, שומה היה על בית המשפט להורות על הבאת ראיות בקשר לעניין השכר וההוצאות, ולו היה עושה כן, אפשר ותוצאת פסק הדין הייתה שונה.

16. התלבטתי בשאלה מהי הדרך הנכונה שיש לנהוג בה במקרה זה. מן הצד האחד, נטל ההוכחה, במקרה זה, מוטל היה על המערער, שכן משהחליט להותיר בידיו כספים מכספי הגבייה בתיקי ההוצל"פ השונים, מוטל עליו הנטל להוכיח כי זכאי היה לעשות כן, והוא, כך נראה, לא עמד בנטל זה. מן הצד השני, כפי שכבר אמרתי לעיל, המסלול שבו התנהל ההליך בבית משפט קמא, היה בעייתי, והוא אשר הוביל את הצדדים להתבססות על חוות דעת של מומחה, אשר לא מסוגל היה, ככל הנראה, לספק לבית המשפט ולצדדים חוות דעת מלאה, שתקיף את מלוא הנתונים הנדרשים לבית המשפט על מנת לגבש את פסק דינו.

בסופו של דבר, אני סבור כי מוטב היה לברר את מצב ההתחשבנות שבין הצדדים, בכל הנוגע לשכר טרחה ולהחזר הוצאות המגיעים למערער, כך שניתן יהיה ליתן פסק דין המושתת על יסודות איתנים. ככל שבית המשפט קמא היה מתקשה לקבוע בדיוק מהו שיעור שכר הטרחה וההוצאות המגיעות למערער בכל אחד מהתיקים, יכול היה לעשות זאת בקירוב, על דרך ההערכה.

מלכתחילה נטיתי להציע להחזיר התיק לבית משפט קמא, על מנת שיברר סוגייה זו, אך בסופו של דבר, הגעתי לכלל דעה, כי יכולים אנו לקבוע, על דרך ההערכה, מהו הסכום אשר יהא זה נכון להותיר בידיו של המערער כשכר טרחה והוצאות בתיקי ההוצל"פ הנדונים.

17. המערער טען ששכר הטרחה המגיע לו, הינו ראשית לכל, 10% מסכום התיק, כשכר טרחה ראשוני, ואילו בשלב השני מגיע לו שכר טרחה נוסף של 15% בתוספת מע"מ.

המשיבה טענה, כי לכל היותר מגיע למערער שכר טרחה שלא יעלה על 10%, ואף טענה כי היא נשאה בכל ההוצאות בגין פתיחת התיקים.

נראה לי, כי לא נחטא לאמת אם נפסוק כי שכר הטרחה הראוי המגיע למערער בגין הטיפול בתיקי ההוצל"פ נשוא פסק הדין, הינו בשיעור של 20% בתוספת מע"מ. סכום זה יכלול אף תשלום בגין כל הוצאה שנשא בה המערער בגין פתיחת התיקים, ככל שבאמת מימן מכיסו הוצאות אלו.

הרציונאל העומד בבסיס קביעת שכר טרחה בשיעור זה הינו, כי יש להניח שבחלק מן התיקים שכר הטרחה המגיע הינו רק השכר הראשוני,בשיעור של 10% , ובחלקם אפשר ונצבר אף שכר נוסף בשיעור של 15% , כך שנראה שקביעת שיעור השכר המגיע על 20%, על דרך ההערכה, עושה צדק עם הצדדים.

18. בערעורו, הלין המערער על כך כי בית המשפט קמא, בעת שחישב את הסכומים אשר קוזזו על ידיו, ואשר הורה על השבתם למשיבה, כלל אף החזר בסך 42,000 ₪ נשוא תיק ההוצל"פ בעניין שבאיטה טארק (תיק המסומן כ-23 ברשימת התיקים בעמ' 12 לפסק הדין). המערער טען, כי בתיק זה הוא העביר למשיבה סך של 60,000 ₪ והותיר בידיו, כשכר טרחה, אך 13,000 ₪, וכי לא היה מקום להורות לו להחזיר 42,000 ₪, כפי שהורה בית המשפט.

המשיבה טענה בבית המשפט קמא, כי הסך של 60,000 ₪ אינו קשור כלל להתחשבנות בעניין תיק הוצל"פ זה, ובית המשפט קמא קיבל את טענתה, וקבע כי, אכן, הסכומים שהועברו למשיבה אינם קשורים למערכת ההתחשבנות בתיק זה, ואף מצא לנכון לציין עניין זה כדוגמא לצורת ההתנהלות החריגה של המערער.

אינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעתו זו של בית המשפט, ולפיכך גם הסך של 42,000 ₪, שהותיר המערער בידיו, נשוא תיק ההוצל"פ הנ"ל, יבוא במניין הכספים שיש להעבירם למשיבה.

19. על פי חוות דעתו של המומחה, סך כל הכספים שנתקבלו בתיקי ההוצל"פ נשוא פסק הדין, עומד על סך של 342,802 ₪. על פי האמור בסעיף 17 לעיל, שיעור שכר הטרחה שיש לזכות בו את המערער בגין תיקים אלו, הינו 20% בתוספת מע"מ, דהיינו סך של 68,560 ₪ בתוספת מע"מ בסך 12,341 ₪ ובסך הכל 80,901 ₪ (כולל המע"מ).

לפיכך, מסכום ההחזר שנקבע בפסק הדין, דהיינו 202,214 ₪, יש להפחית את הסך של 80,901 ₪, כך שסכום ההחזר בו יחוייב המערער, יעמוד על 121,313 ₪.

על המערער למסור למשיבה חשבונית בגין שכר הטרחה דלעיל, דהיינו סך של 68,560 ₪, בתוספת מע"מ.

20. באשר לתביעה הנגדית, איני רואה טעם של ממש להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לדחותה, מן הטעם שלא הוכחה, אך ראוי להוסיף כי רשמנו לפנינו את דבריו, במהלך שמיעת הערעור, של עו"ד דרש, ב"כ המשיבה, אשר לטיפולו הועברו תיקי הוצל"פ שנפתחו על ידי המערער, ואשר טרם נגבו בהם כספים, כי הוא יעביר למערער 10% משכר הטרחה שייגבה בתיקים אלו.

21. סיכומו של דבר, אציע לחברותיי לקבל את הערעור, כך שהסכום שבו חוייב המערער להחזיר למשיבה, יופחת ויועמד על סך של 121,313 ₪. כל יתר קביעותיו של בית משפט קמא יוותרו בתוקפן.

כמו כן, חייב המערער להוציא למשיבה חשבונית מס בגין שכר טרחה בסך של 80,901 ₪ כולל המע"מ, כאמור בסעיף 19 לעיל.

לא הייתי עושה צו בדבר הוצאות.

כב' השופטת שושנה שטמר – אב"ד:

אני מסכימה.

כב' השופטת ברכה בר-זיו:

אני מסכימה.

לפיכך הוחלט כמפורט בפסק דינו של כב' השופט, דר' זרנקין.

אין צו להוצאות.

ככל שהופקד עירבון בערעור, הוא יוחזר למפקידו באמצעות בא-כוחו.

ניתן היום, ט"ז אדר תשע"ד, 16 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.