בפני בקשה למתן רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בקריות, כב' סגן הנשיא השופט ערן נווה (להלן: "בית משפט קמא") שניתנה ביום 12/2/14 במסגרתה הוצא צו לעיכוב יציאת המבקש מהארץ.

המבקש, עו"ד במקצועו, חויב ע"י בית משפט קמא בתשלום כספים למשיבה. בתביעתה, טענה המשיבה, כי המערער מעל באמונה, גבה כספים מחייבים שונים אך לא העביר אליה את הכספים שגבה, כאמור, ועל פי טענותיה של המשיבה, סך הכספים שהותיר בידיו שלא כדין הגיע לכדי 272,831 ₪. בית משפט קמא שמע עדים ובסיומו של הליך חייב, את המבקש לשלם למשיבה את הסכומים אשר הותיר בידיו מתוך כספי הגבייה בסכום כולל של 202,214 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בית המשפט קמא גם דחה את התביעה הנגדית שהגיש המבקש, בקובעו כי לא הוכחה כלל, וכי הוגשה, למעשה, אך ורק על מנת לשמש משקל נגד לתביעת המשיבה.

המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית משפט קמא. במסגרת זו הגיש גם בקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין. בקשתו התקבלה.

ביום 11/2/14 נשמע הערעור בפני הרכב השופטים ש. שטמר [אב"ד], ב. בר זיו ודר' ע. זרנקין. לאחר הדיון ובטרם ניתן פסק דינו של ההרכב הדן בערעור, פנתה המשיבה לבית משפט קמא בבקשה לבטל את החלטתו לעיכוב ביצוע פסק הדין. במסגרת זו ביקשה כי יוצא צו לעיכוב יציאת המבקש מהארץ מאחר ולטענת המשיבה (המבקשת בבית משפט קמא) הודע לה שהמבקש עתיד להימלט מהארץ כדי לא לשלם את חובו. בית משפט קמא דחה את הבקשה לבטל את החלטתו בעניין עיכוב ביצוע פסק הדין ואולם הורה לעכב את יציאת המערער מהארץ.

יוער לעניין זה כי אין מחלוקת כי המערער עמד לצאת את הארץ ביום 13/2/14. לטענת המבקש מדובר בנסיעה קצרה לרגל עסקיו כאשר הוא מתעתד לחזור בתוך שבוע. לטענת המשיבה מדובר בניסיון להימלט מתשלום חובו.

ביום 13/2/14 הגיש המערער בקשה למתן רשות לערער על החלטתו של בית משפט קמא. ביחד עמה גם בקשה לקיום דיון דחוף. בקשה זו הובאה בפני היום, 16/2/14 שעה 11:00.

בין לבין, ומעיון בתיק ע"א 1650-10-13, עולה כי היום ניתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט קמא. ההרכב שדן בערעור פסק כי הערעור יתקבל באופן שבו הסכום שבו חויב המבקש (מערער) להחזיר למשיבה, יופחת ויועמד על סך של 121,313 ₪. כל יתר קביעותיו של בית משפט קמא יוותרו בתוקפן. כאמור, פסק הדין ניתן הבוקר (שעה 10:47) וממילא לא היה ידוע למבקש כאשר הגיש את בקשתו ביום 13/2/14 (ויתכן שגם כעת טרם הודע לצדדים).

בנסיבות אלו, ומאחר והחלטת בית משפט קמא ניתנה במסגרת הליכים וסעדים שתוקפם עד למתן פסק הדין בערעור, הרי שלעת הזו הליכים אלו מסתיימים ואין עוד מקום לדון בהם. אוסיף עוד כי אין מקום לדון בבקשתו של המבקש כפי שנכתבה מאחר והיא אינה מבוססת על תשתית עובדתית נכונה, זאת מעת שניתן פסק הדין בערעור.

אשר על כן, ומטעם זה בלבד, אני קובע שהבקשה אינה מצריכה תשובה. בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 אני מורה על דחיית הבקשה למתן רשות לערער על הסף. מאחר וניתן פסק הדין בערעור שהגיש המערער, ומאחר והחלטות שניתנו בבית משפט קמא ניתנו במסגרת של הליכים שתוקפם עד למתן פסק הדין בערעור, הרי שאין עוד מקום לדון בהחלטות אלו.

בפני המבקש פתוחה הדרך לפנות ולבקש את הקטנת סכום הבטוחה שנדרש להפקיד להבטחת חזרתו לארץ כך שתהלום את סכום החוב כפי שנפסק ע"י בית המשפט המחוזי בפסק דינו. מובן כי למשיבה פתוחה הדרך לנקוט בהליכים לפי שיקול דעתה ובהתאם לחוק, לאחר שהצו לעיכוב ביצועו של פסק הדין פקע (בכפוף לתיקון הסכום שנפסק לזכותה).

בכפוף לאמור לעיל הבקשה נדחית. מאחר ולא נתבקשה תשובה אין גם צו לתשלום הוצאות.

המזכירות תודיע החלטה בדחיפות לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ד, 16 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.