התובע ביקש מבית המשפט לחתום על פסיקתה, ואילו הנתבעים מתנגדים לכך, ומבקשים לסגור את תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדם על ידי התובע. בכך מתבקש אני להכריע.

רקע וההליכים עד כה

1. הרקע למחלוקת בין הצדדים הינו סכסוך עסקי שהתגלע ביניהם והובא לפתחו של בית משפט זה.

2. ביום 17.12.08, הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין (להלן: "ההכרעה הראשונה"). במסגרת ההסכמות נקבע, בין היתר, כי רו"ח גולדברג (להלן: "רואה החשבון") ימונה לצורך ביצוע הערכת שווי החברות המשותפות לצדדים (להלן: "החברות") וכי נתבע 1 (להלן: "הנתבע") מתחייב לרכוש את חלקיו של התובע בחברות, בכפוף לבדיקת סבירות ההערכה על ידי בית המשפט, במקרה הצורך. עוד נקבע כי רואה החשבון יערוך גם את מלוא ההתחשבנות בגין העבר, והצדדים התחייבו לקבל את קביעת רואה החשבון ולפעול על פיה, באופן שהנתבע ישלם לתובע כל סכום שייקבע על ידי רואה החשבון שהתובע זכאי לו, אם ייקבע כך.

3. רואה החשבון הגיש את חוות דעתו ביום 28.6.09 (להלן: "חוות הדעת הראשונה"), ונוכח מחלוקות לגביה, חזר העניין לבית המשפט, ובו הושגו הסכמות נוספות שקיבלו תוקף של החלטה ביום 1.11.09 (להלן: "ההכרעה השניה").

לפי אותן הסכמות העבירו הצדדים להכרעתו של רואה החשבון 7 מחלוקות שנותרו בין הצדדים ואשר פורטו בהסכמות. עוד נקבע כי אין באותן הסכמות כדי לגרוע מהוראות פסק הדין שבהכרעה הראשונה, למעט ויתור הצדדים על האפשרות לפנות לבית המשפט בהשגות על סבירות הערכת שווי החברות על ידי רואה החשבון.

עוד הבהירו הצדדים במפורש, כי נוכח האמור לעיל, הם מוותרים על אותה זכות שהוקנתה להם בהכרעה הראשונה, "והכרעתו של רואה החשבון בכל הסוגיות שפורטו לעיל, תהיה סופית, בלתי ניתנת לערעור ותהווה חלק בלתי נפרד מחוות דעתו הראשונה ומפסק הדין שניתן ביום 17.12.08".

4. ביום 25.7.10 הגיש רואה החשבון את חוות דעתו הנוספת (להלן: "חוות הדעת השניה").

5. לאחר מכן הגישו הנתבעים שלוש בקשות לבית המשפט, באחת טענו כי רואה החשבון לא היה רשאי להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שונים שפסק לזכות התובע. בשניה טענו לטעויות שונות בחוות הדעת וביקשו לאפשר להם לפנות לרואה החשבון בשאלות הבהרה, לרבות להתיר לו לתקן טעות קולמוס שנפלה בחוות דעתו השניה, והמסתכמת ב-50,000 ₪, ובשלישית נתבקש בית המשפט להורות לתובע לחתום על מסמך מסויים.

6. בהחלטה מיום 2.5.11 דחה בית המשפט (כב' השופטת פלאוט) את שלוש הבקשות, בקובעו כי המבוקש בהן עומד בניגוד למה שהוסכם בין הצדדים במסגרת ההסכמות נשוא ההכרעה השניה.

7. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי הנתבעים לבית המשפט העליון נדחתה ביום 24.7.11 על ידי כב' השופט (כתוארו דאז) גרוניס, אשר קבע כי הבקשה העיקרית היתה לעניין הוספת הפרשי הצמדה וריבית על ידי רואה החשבון, וכי הדבר היה בסמכותו. כן קבע כי הטענות לגבי שתי הבקשות הנוספות אינן מצריכות פירוט, כיוון שמדובר בטענות שאינן מצדיקות כלל בחינה בגדר בקשת רשות ערעור.

8. בין לבין הגיש התובע בקשה למתן פסיקתה בתיק זה, לפי נוסח שהוגש על ידו. בקשה זו הועברה לטיפולו של רשם (כב' השופט מנהיים), אשר נעתר לבקשה וחתם על הפסיקתא ביום 1.6.11, בסמכותו כרשם.

9. בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים על החלטה זו (ע"ר 35633-06-11) נתקבלה על ידי כב' השופט אמיר ביום 25.9.11, בנימוק שלנתבעים לא ניתנה הזדמנות להביא את טעמי התנגדותם בפני כב' הרשם, טרם מתן החלטתו.

10. ההחלטה שנעתרה לבקשה לחתימה על פסיקתה בוטלה, אפוא, והנתבעים הגישו התנגדות מסודרת למתן פסיקתה, וביקשו להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל. התובע הגיש תגובה, ובה חזר על בקשתו למתן הפסיקתא כמבוקש.

11. בדיון שהתקיים ביום 24.1.12 הסכימו הצדדים לקיים הליך גישור, אך זה לא צלח, וההכרעה בסוגיה דנן שבה לבית המשפט. נוכח פרישתו של כב' השופט מנהיים, הועברה הבקשה לטיפולי, אף זאת בסמכותי כרשם.

טענות הנתבעים

12. אין בסמכות בית משפט זה ליתן פסיקתה בנסיבות אלה. בפני הצדדים אין "פסק דין" שניתן לבקש על בסיסו פסיקתה, שכן חוות הדעת השניה של רואה החשבון הינה מסמך לא ברור, חלקי, אשר לא ניתן להוציא ממנו שורה תחתונה ללא חקירות, עדויות ומתן פירושים וביאורים. במסגרת הליך של מתן פסיקתה, אין מקום לפרוצדורה של הבהרה ותיקון פסק דין.

13. בית המשפט לא הכריע בסכסוך, אלא נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כי חוות דעת רואה החשבון תחייב אותם, ובנסיבות אלה בית המשפט אינו רשאי להוסיף ולבאר את הסכמת הצדדים.

14. גם אם קיימת סמכות ליתן "פסיקתה מבהירה" שיש בה משום הכרעה בפרשנויות אפשריות לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט, בגינו מתבקשת הפסיקתא, הרי כאן לא ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט אלא על ידי רואה חשבון חיצוני שמינו הצדדים.

15. בית המשפט סיים תפקידו עת נתן תוקף להסכמת הצדדים במסגרת פשרה ביניהם, ומכאן ואילך, אין הוא מוסמך להוסיף על הפשרה, לתת לה פרשנות, או לפעול לשם ביצועה.

16. הפסיקתא לגופה אינה משקפת נכונה את ההכרעה בחוות הדעת השניה של רואה חשבון.

הנתבעים מביאים דוגמאות שונות לכך שאין התאמה בין הפסיקתא לבין חוות הדעת השניה של רואה החשבון וההכרעות הראשונה והשניה של בית המשפט.

17. הנתבעים הגישו חוות דעת של רו"ח מלצר, אשר ערך תחשיב משלו והגיע לסכומים שונים לחלוטין מאלו הנקובים בפסיקתא שהוגשה לחתימה. הוא גם חולק על חוות הדעת של רו"ח בלטברג מטעם התובע, אשר לפי תחשיבו נערכה הפסיקתא. לפי תחשיבו של רו"ח מלצר, התובע הוא שחייב סכומים שונים לנתבע, והנתבעים טוענים, כי אם ימצא בית המשפט מקום למתן פסיקתה, עליו לתיתה בנוסח שצורף על ידי הנתבעים לבקשתם.

טענות התובע

18. הפסיקתא שנתבקשה אינה פסיקתה "מבהירה" אלא פסיקתה משקפת.

19. הרשם מוסמך ליתן פסיקתה זו, שכן חוות הדעת השניה של רואה החשבון מהווה פסק דין, ולצורך זה אף החזיר כב' השופט אמיר את הדיון לרשם.

20. נוסח הפסיקתא משקף את הקביעות האופרטיביות בחוות הדעת השניה של רואה החשבון. לכך גם תמיכה בתחשיב רו"ח בלטברג מטעם הנתבעים. התובע צירף גם חוות דעת של רו"ח בלטברג, המתייחסת לחוות הדעת של רו"ח מלצר ודוחה את האמור בה.

21. אין ממש בטענות הנתבעים בדבר אי התאמת הפסיקתא. טענותיהם ממחזרות טענות שנדחו כבר על ידי בית המשפט, או מנסות לתקן את חוות הדעת של רואה החשבון, דבר שאיננו אפשרי לפי הסכמות הצדדים.

חוות דעת הצדדים

22. בהקשר לחוות דעת הצדדים, אציין עוד כי התובע ביקש לחקור את רו"ח מלצר על חוות דעתו. הנתבעים התנגדו לכך, בטענה כי אין מקום לקיום חקירות בענייני פסיקתה, שכן פסיקתה אמורה לשקף את פסק הדין ולא ניתן להוסיף לה ו/או לבאר ולפרש את פסק הדין במסגרתה. מתווה דיוני שכזה, המורה על קיום חקירות בתיק חורג מהסמכות המוקנה לרשם בענייני מתן פסיקתאות. הנתבעים הוסיפו כי אם יתיר בית המשפט את חקירתו של עו"ד מלצר, מבקשים הם לחקור את רו"ח בלטברג על חוות דעתו.

דיון והכרעה

23. תקנה 198 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כך:

"על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם....";

24. לפסיקתה אין, אפוא, קיום עצמאי אלא היא נסמכת על ההחלטה השיפוטית, טְפֵלה לה ומבטאת את תוצאתה האופרטיבית [רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר (31.5.05); ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (10.8.10)].

25. מטרת הפסיקתא היא לאפשר את מימוש פסק הדין, בבחינת כלי אופרטיבי מעשי לנוחות המימוש [רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ, 23.12.2009)].

26. דוגמא לשימוש שניתן לעשות בפסיקתא הוא כאשר פסק הדין קובע מנגנון לעריכת חישוב הסכום הסופי על פי ההנחיות שנקבעו בו, וכפי שצויין בבש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ (2.3.95):

"...עריכת החישוב אינה אלא פעולת לוואי שאותה הותיר בית המשפט לעורך הפסיקתה. זו נערכה על-פי פסק הדין החלקי ונחתמה על-ידי בית המשפט.נ....

במקרה שלפנינו פסק בית המשפט בפסק הדין החלקי סעד כספי למבקש. אמנם לא צויין הסכום, אך נקבעה נוסחת חישוב. כאמור, כל שנותר לעשות הוא לרשום את הסכומים ולערוך את הפעולות האריתמטיות".ו

27. לעתים, עשויה עם זאת הפסיקתה לחרוג מגדר שיקוף של פסק-הדין גרידא, או השלמה אריתמטית/טכנית של סכומים. כך, פסיקתה שנחתמה על-ידי השופט שנתן את פסק-הדין (ולא על-ידי רשם) יכול שתבהיר את פסק-הדין או תפרש נקודה בלתי-ברורה בו [ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (10.8.10)].

28. בית המשפט העליון קבע כי הגם שכאשר יש אי בהירות בנקודה מסויימת, דרך המלך היא לפעול לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, דהיינו פנייה של רשם ההוצאה לפועל בבקשת הבהרה לבית המשפט, הרי כשהפסיקתה נחתמת על ידי אותו שופט שנתן את פסק הדין או ההחלטה, ניתן להשתמש בפסיקתא במקרים מסויימים לשם הבהרת החלטה או פסק דין סתום [רע"א 426/09 סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים (20.7.2009)].

עם זאת, בדרך כלל, תפקידה של פסיקתה הוא לשקף את פסק הדין ולא לשמש "מקצה שיפורים" לפסק הדין [ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (10.8.10)].

29. מכאן, יש לברר את סוגיית הפסיקתא שמתבקשת על ידי התובע.

30. ראשית, אסכים כי אין מדובר כאן במקרה שגרתי של פסק דין הניתן על ידי בית המשפט, ומתבקשת חתימה על פסיקתה שתשקף את הסעדים האופרטיביים אשר בפסק הדין.

כזכור, בדיון מיום 17.12.08, בפני הנשיאה, כב' השופטת גרסטל, הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין, ואשר כלל את מינויו של רואה החשבון. בהסכמות המאוחרות יותר, ביום 11.11.09, הגיעו הצדדים להסכמות נוספות, והדגישו כי אין בהן כדי לגרוע מהוראות פסק הדין, למעט ויתור הצדדים על האפשרות לפנות לבית המשפט בהשגה על סבירות ההערכה של רואה החשבון. כן הסכימו כי הכרעת רואה החשבון תהיה סופית, בלתי ניתנת לערעור ותהווה חלק בלתי נפרד מחוות דעתו הראשונה ומפסק הדין שניתן ביום 17.12.08.

במלים אלה, הביעו הצדדים את עמדתם כי הכרעת רואה החשבון תהווה למעשה חלק מפסק הדין.

הסכמות אלה קיבלו תוקף של החלטה, דהיינו ניתן תוקף על ידי בית המשפט לכך שהכרעת רואה החשבון תהווה פסק דין.

כב' השופטת פלאוט קבעה בהחלטתה מיום 2.5.11 כי "בהליך זה, לעניות דעתי, בחרו הצדדים בדרך שהיא מרחיקת לכת אף יותר מאשר העברת העניין להכרעת בורר, שהרי כידוע ניתן להגיש השגות (מוגבלות) על פסק דינו של בורר, בעוד שבדרך שבחרו הצדדים בפני, לא ניתן להשיג כלל בשום פנים ואופן ובשום דרך על הכרעתו של רוה"ח, שהרי להסכמה זו ניתן כבר תוקף פסק דין".

31. רואה החשבון קבע בחוות הדעת השניה כי על הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") לשלם סכומים מסויימים לתובע בניכוי סכומים ששולמו על ידי הנתבע לתובע וכן קבע הוראות אופרטיביות נוספות. עדיין, על מנת שניתן יהיה להגיש את הכרעתו של רואה החשבון לביצוע בהוצאה לפועל, על לשכת ההוצאה לפועל לקבל החלטה ברורה של בית המשפט כי ניתן לעשות זאת ולהתייחס לחוות הדעת השניה כאל פסק דין.

סבורני, כי די בהכרעה הראשונה (פסק הדין מיום 17.12.08), בהכרעה השניה (החלטה מיום 11.11.09), ובהחלטה מיום 2.5.11, כפי שנזכרו לעיל, כדי להוות אסמכתא מתאימה ללשכת ההוצאה לפועל לכך שלחוות הדעת השניה של רואה החשבון יש תוקף של פסק דין.

32. לפיכך, אינני מקבל את טענות הנתבעים בעניין זה, ואינני רואה מניעה עקרונית לכך שתיחתם פסיקתה המשקפת את תוכנו האופרטיבי של פסק דין שניתן בדרך זו.

33. יש להוסיף ולומר, כי מתן פסיקתה "מבהירה" מעורר קושי במקרה זה. שכן לא בית המשפט כתב את פסק הדין המהותי הכולל חלקים אופרטיביים, אלא רואה החשבון. לפיכך, אין לבית המשפט יתרון במקרה זה כמי שכתב את פסק הדין. על אחת כמה וכמה שכך הדבר ביחס לרשם בפניו הובאה הבקשה למתן פסיקתה, אשר בכל מקרה, מוסמך הוא ליתן פסיקתה "משקפת" בלבד.

34. מובן, שיש לבחון האם נוסח הפסיקתא תואם את פסק הדין, ואם אין הוא תואם אותו, האם מדובר בהשלמה טכנית של חיובים על-פי המנגנון שנקבע בפסק הדין, באופן המתאים למתן פסיקתה "משקפת".

אם יתברר שכך הדבר, ניתן יהיה ליתן פסיקתה המשקפת את פסק הדין הגלום בחוות דעתו השניה של רואה החשבון.

אם יתברר כי אין מדובר בהשלמה טכנית, אלא שקיימות מחלוקות של ממש, הדרך לבירורן לא תהיה במסגרת בקשה למתן פסיקתה, אלא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שיינקטו לביצוע פסק הדין, ורשם ההוצאה לפועל יכריע בהן בהתאם לסמכויותיו. אם יסבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה, יוכל לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 [ור' ע"א 5671/91 שאבי נ' לוי (19.9.00); ת"א (שלום חיפה) 17072-03 דשא איכות הסביבה בע"מ נ' עירית אור עקיבא (5.4.09)].

35. מכל מקום, ברור שאין בידי להכריע בבקשה זו למתן פסיקתה בסמכותי כרשם, על יסוד חקירות של מומחי הצדדים המתייחסים לפסיקתא. מקום בו ניתן פסק דין, ולא ניתנו בו הוראות לגבי השלמות, חישובים וכד', אין מקום לקיום חקירות של מומחים בשאלה האם הפסיקתא תואמת או שאינה תואמת את פסק הדין, שכן פסיקתה אמורה לשקף את פסק הדין על יסוד בחינה פשוטה ולא מורכבת, של פסק הדין ושל הפסיקתה, ובוודאי שלא על יסוד חקירות מומחים. מכל מקום, וגם אם היה הדבר בסמכות בית המשפט, אין הליך זה יכול להתקיים בפני בסמכותי כרשם, שכל תפקידו הוא לבחון האם הפסיקתא משקפת את האמור בפסק הדין ולא מעבר לכך.

אגב, גם אם לעתים, ובמקרה של מחלוקות בין הצדדים לעניין חישובים הנדרשים לצורך הפסיקתא, ומקום בו המחלוקת היא טכנית, יכול בית המשפט לשקול מינוי מומחה שיערוך חישובים אלה, אין מקום לכך בתיק הנוכחי, שכן המומחה הוא אותו רואה חשבון שבידיו הפקידו הצדדים את ההכרעה בעניינם, כך שלכל היותר ניתן לשקול ביצוע עריכת החישובים הנדרשים לפי הפסיקתא על ידי רואה החשבון.

36. עיינתי היטב בפסיקתא שנוסחה על ידי התובע ובפסיקתא שנוסחה על ידי הנתבעים, כמו גם בהכרעות השונות, בפסק הדין ובהחלטות השונות, בחוות הדעת של רואה החשבון, בחוות הדעת של מומחי הצדדים על נספחיהם, בהתנגדות הנתבעים ובתגובה להתנגדות שהוגשה מטעם התובע, שתיהן נכתבו באריכות יתרה.

37. לאחר כל זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי לחתום על פסיקתה בתיק הנוכחי, שכן הפסיקתה שהוגשה על ידי התובע אינה תואמת את חוות דעתו השניה של המומחה, ואיננה משקפת את חלקה האופרטיבי.

38. לפחות בשש סוגיות אין הפסיקתה תואמת את חוות דעתו השניה של רואה החשבון, ואלו הן.

39. הסוגיה הראשונה: מחלוקת עיקרית ששווייה מעל מיליון ₪ התגלעה בין הצדדים בסוגיית הפרשי ההצמדה והריבית שנפסקו על ידי רואה החשבון בגין הסכומים אותם חוייב הנתבע לשלם. לפי תחשיבו של רו"ח בלטברג, מסתכמים הפרשי ההצמדה והריבית בסך של 1,368,724 ₪, ואילו לפי חוות דעתו של רו"ח מלצר מסתכמים הם בסכום של 265,248 ₪.

רואה החשבון קבע בחוות דעתו השניה כי התובע יהיה זכאי לסכום של 4,570,000 ₪ תמורת מכר חלקיו של התובע בחברות השונות לנתבע, וכי בנוסף יהא התובע זכאי לגבוה מבין שני הסכומים הבאים:

א. ריבית והצמדה על הסך הנ"ל מחודש 12/08 ועד למועד התשלומים בפועל המיוחסים לתמורה הנזכרת לעיל (ההדגשה במקור – י.ק.).

ב. עלות שכר ברוטו מעביד (המשקף 19,000 ₪ נטו) לחודש ובתוספת שווי רכב (עפ"י תקנות מס הכנסה) לכל חודש, כל זאת, לתקופה המתחילה בחודש ינואר 2009 ומסתיימת בחודש שבו בוצעו התשלומים ו/או ניתנו המחאות מעותדות לפרעון התמורה הנזכרת לעיל.

שני הצדדים מסכימים כי החלופה השניה היא החלופה שסכומה גבוה יותר.

הפער ביניהם נובע ממחלקות עובדתית מהו המועד בו "בוצעו התשלומים ו/או ניתנו המחאות מעותדות לפרעון" התמורה הנזכרת לעיל, כאשר לשיטת התובעים מדובר ביום 9.7.09 בו ניתנו שיקים מעותדים לפרעון, בעוד לשיטת הנתבעים, מדובר במועד מאוחר הרבה יותר, בשנת 2011.

לעניין זה טענו הצדדים טענות עובדתיות שונות, אך ברור כי ההכרעה בעניין זה צריכה להינתן לאחר בחינת ראיות שיוגשו, שמיעת טיעונים על יסוד הראיות ואולי גם הכרעה משפטית מסויימת. הליך זה אינו יכול להתנהל במסגרת בקשה למתן פסיקתה.

40. הסוגיה השניה: סוגיה זו קשורה אף היא לשאלת הפרשי ההצמדה והריבית. בסעיף 1.10 לחוות הדעת השניה קבע רואה החשבון כי "מהסכום הכולל שעל הנתבע לשלם לתובע...יש להפחית את כל התשלומים ששולמו עד היום בגין כל המחלוקות נשוא תיק זה, ע"י הנתבע לתובע, גם לעניין תשלום הקרן וגם לעניין חישוב הריבית וההצמדה".

הנתבעים טוענים כי רו"ח בלטברג מטעם התובע חישב את הריבית והפרשי ההצמדה (ולמעשה את החלופה של עלות שכר) גם לגבי תקופה שלאחר תשלום סך של למעלה מ-3 מיליון ₪ על ידי הנתבע לתובע, וכי לאור האמור בסעיף 1.10 לחוות הדעת השניה לא היה מקום לחייב בהפרשי הצמדה וריבית לאחר מועד הפרעון הנ"ל.

השאלות המעורבות כאן הן שאלה עובדתית (מועד הפרעון) ושאלה משפטית פרשנית, שכן לשון סעיף 1.10 הנ"ל סובלת מספר פירושים. יש להידרש בעניין זה לשאלה האם ההתייחסות שם להפרשי הצמדה וריבית נוגעת גם לחלופה השניה של עלות השכר, ואם כך הדבר, האם פרעון חלק מהתמורה אמור להותיר את הפרשי ההצמדה והריבית במלואם, לבטלם כליל, או אפשרות שלישית הנראית הגיונית אף היא, לחייב בהפרשי הצמדה וריבית באופן יחסי לסכום ששולם לעומת גובה החוב, לגבי התקופה שלאחר הפרעון הנ"ל..

ההכרעה בשאלות אלה היא למעשה הבהרה ופירוש של כוונת רואה החשבון, ואין היא יכולה לבוא בשום פנים ואופן בגדרה של פסיקתה "משקפת".

41. הסוגיה השלישית: רו"ח בלטברג הוסיף מע"מ לסכומים המגיעים מהנתבע לתובע בכל הקשור לפערים במשיכת כספים מהחברות ולעסקת "מפעל הפיס". הנתבעים חלקו על כך, וטענו כי אין להוסיף מע"מ.

רואה החשבון ציין בחוות דעתו כי "הסכומים הכספיים הכלולים בהכרעתי מתייחסים לסכומים ברוטו (לא כוללים מע"מ) עליהם חלים דיני המס, כנדרש עפ"י פקודת מס הכנסה וחוק מע"מ ותקנותיו".

התובע טוען כי "כיום התובע הנו עוסק מורשה, וככזה חייב במע"מ. ככל שהנתבעים המשלמים אף הם עוסקים מורשים, הרי שמס תשומות אצלם מוחזר במלואו, והוא אינו מעלה ומוריד מבחינתם...".

הנתבעים טוענים כי אין להוסיף מע"מ, וכי בתחשיב הראשון שהוגש על ידי התובע, לא נכלל רכיב המע"מ וכי אין לו בסיס.

אף כאן המחלוקת טעונה הכרעה משפטית, האם קיימת חבות במע"מ אם לאו, על פי מעמד הצדדים, ומהו המועד הקובע לבחינת מעמדם, האם מועד מתן חוות הדעת, מועד התשלום או המועד הנוכחי.

42. הסוגיה הרביעית: סעיף 3 לפסיקתת התובע אינו תואם את האמור בסעיף 2.4 לחוות הדעת השניה, שכן נקבע שם כי על התובע להשיב לנתבע את הרכב לא יאוחר מחודש דצמבר 2010, והדבר לא צויין בפסיקתה.

43. הסוגיה החמישית: סעיף 5 לפסיקתת התובע אינו תואם את חוות הדעת השניה, שכן בחוות הדעת, פרעון של יתרת ההלוואה הנזכר שם, על ידי שני הצדדים בחלקים שווים, אינו מותנה בכך שהנתבע יפעל כאמור בסעיף 2 לפסיקתה, אלא רק כאמור בסעיף 4 לפסיקתה (בנוסף, כנראה נפלה טעות קולמוס, ובשורה השניה צ"ל 2.6.2.2 ולא 2.6.2.3 לחוות הדעת השניה.

44. הסוגיה הששית: סעיף 5 לפסיקתת התובע אינו תואם את חוות הדעת השניה גם במובן נוסף, שכן הושמטה ממנו כל הפיסקה השניה של סעיף 2.6.2.2 לחוות הדעת השניה, לגבי עמלות הבנק והוצאות המימון, שבהתקיים תנאי מסויים, על התובע להחזיר לנתבע 50% מהן, על דרך קיזוז מהתמורה הכוללת.

45. חלק מהסוגיות הנזכרות לעיל הינן סוגיות שניתן לתקנן על נקלה, ואולם חלק אחר של הסוגיות, והכוונה היא לשלוש הסוגיות הראשונות, מעורר שאלות עובדתיות ופרשניות, שאין מקום לדון בהן בבקשה למתן פסיקתה המובאת בפני רשם.

46. בסוגיות רבות אחרות לא מצאתי ממש בהתנגדות הנתבעים. כך, למשל, כל טענותיהם כי רואה החשבון התעלם בהכרעתו מעניינים שונים, או לא הכריע בהם נכונה. אלה טענות המבקשות לתקוף את ההכרעה בטענה כי קיימות בה טעויות, אולם נוכח ההסכמה מראש כי חוות הדעת תהווה למעשה פסק דין ללא זכות ערעור, אין מקום לאפשר העלאת טענות מעין אלה, ובוודאי שאין להעלותן במסגרת התנגדות לבקשה למתן פסיקתה. כך גם לגבי טענות כי רואה החשבון "שכח" דבר מה או "לא נתן הוראה אופרטיבית" – כל אלה הינן בגדר השגות על חוות הדעת השניה, שהנתבעים מנועים להעלותן.

באשר לטענה כי על מנת לבצע את החיוב שבסעיף 2.6.2.1 לחוות הדעת השניה (הבטחת זכויות התובע ביתרת הזכות בגין הלוואת הבעלים של התובע בספרי חברת דלתא פלדיום בע"מ) נדרש שיתוף פעולה של התובע וחתימתו על מסמך מסויים, שיתוף פעולה כזה אינו נזכר בחוות הדעת השניה, ולכן אינו צריך להיכלל גם בפסיקתה כלשהי, אולם ברור כי על רשם ההוצאה לפועל יהא ליתן דעתו ולהכריע בשאלה האם ניתן לבצע חיוב זה ללא חתימת התובע כאמור לעיל, ככל שתועלה הטענה במסגרת טענת "פרעתי".

אין באמור לעיל כדי למצות את כלל הטענות שבהתנגדות הנתבעים.

47. מכל מקום, די בשש הסוגיות שנזכרו לעיל, על מנת לדחות את הבקשה למתן פסיקתה כאמור לעיל.

48. לא מצאתי מקום להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל, הן מאחר ואיני סבור כי הדבר בסמכותי, והן עניינית, שכן קיים פסק דין אותו ניתן להגיש לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, לא רק על יסוד הפסיקתה, שלמעשה אינה קיימת עוד (ור' לעניין זה פסק דינו של כב' השופט אמיר בתיק ע"ר 35633-06-11 מיום 25.9.11).

49. זירת הפעולה עוברת למעשה ללשכת ההוצאה לפועל הן והן למישור של היקף החוב לפי פסק הדין והן למישור של טענת "פרעתי", שכן יש טענות מהותיות שונות של הצדדים לגבי אירועים שהתרחשו לאחר מתן חוות הדעת השניה.

50. בהקשר אחרון זה אבקש לסיים בהיבט פרקטי אותו אביא לתשומת ליבם של הצדדים בתקווה כי יהא בידם לקצר את דרכם אל סיום ההליכים ביניהם.

אם יחליט רשם ההוצאה לפועל כי ברצונו לבקש הבהרה מבית המשפט לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, קיים סיכוי של ממש, כי בנסיבות שפורטו לעיל, יתבקש רואה החשבון על ידי בית המשפט לחוות דעתו בסוגיות אלה או אחרות, הקשורות בהבהרות שיתבקשו.

אציע, אפוא, לצדדים כי יסכימו להביא את ששת הסוגיות שנזכרו לעיל (או חלקן, ככל שיגיעו להסכמה ולו לגבי חלק מהן) בפני רואה החשבון על מנת שיכריע בהן, ויחסכו לעצמם את הדרך הארוכה שכנראה עדיין מצפה להם בדרך למימוש פסק הדין, תוך שהם מכלים בינתיים, את זמנם ואת ממונם. משמדובר בבני משפחה, על אחת כמה וכמה שעליהם לעשות כל מאמץ ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, או בדרך המקוצרת ביותר האפשרית, גם בשלב זה של הדיון.

ככל, שיסכימו הצדדים לעשות כן, אמליץ להכליל גם סוגיה שביעית של תיקון טעות סופר. הגם שאני מודע לכך כי בקשה בעניין זה כבר נדחתה, הרי משהוברר כי לכאורה מאשר רואה החשבון כי נפלה טעות סופר בחוות דעתו השניה, יהא זה אך הוגן כי ככל שנדרש תיקון בעניין זה (בסוגיה של תיקון טעות קולמוס בלבד, ולא לגבי כל טעות נטענת אחרת), יבוצע התיקון הנדרש.

51. הצדדים ישקלו היטב את האמור לעיל ויידברו ביניהם במטרה להגיע להסכמות כאמור לעיל, או כל הסכמה אחרת.

52. משהבקשה לא התקבלה, אך מנגד הנתבעים טענו טענות רבות שלא התקבלו, איני מוצא מקום לעשות צו להוצאות.

53. נוכח ההכרעות שיש לקבל עוד במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ואי הבהירות הקיימת, אני מורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו לביצוע פסק הדין.

תוקף העיכוב הינו עד החלטה אחרת של רשם ההוצאה לפועל.

רשם ההוצאה לפועל לא יחליט לבטל את עיכוב ההליכים בטרם תובא בפניו תגובת הנתבעים לבקשה לביטול העיכוב, ככל שתוגש כזו.

ניתנה בסמכותי כרשם היום, כ"ג אלול תשע"ב, 10 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.