רקע וההליכים עד כה

1. הרקע למחלוקת בין הצדדים הינו סכסוך עסקי שהתגלע ביניהם והובא לפתחו של בית משפט זה.

2. ביום 17.12.08, הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין (להלן: "ההכרעה הראשונה"). במסגרת ההסכמות נקבע, בין היתר, כי רו"ח גולדברג (להלן: "רואה החשבון") ימונה לצורך ביצוע הערכת שווי החברות המשותפות לצדדים (להלן: "החברות") וכי נתבע 1 (להלן: "הנתבע") מתחייב לרכוש את חלקיו של התובע בחברות, בכפוף לבדיקת סבירות ההערכה על ידי בית המשפט, במקרה הצורך. עוד נקבע כי רואה החשבון יערוך גם את מלוא ההתחשבנות בגין העבר, והצדדים התחייבו לקבל את קביעת רואה החשבון ולפעול על פיה, באופן שהנתבע ישלם לתובע כל סכום שייקבע על ידי רואה החשבון שהתובע זכאי לו, אם ייקבע כך.

3. רואה החשבון הגיש את חוות דעתו ביום 28.6.09 (להלן: "חוות הדעת הראשונה"), ונוכח מחלוקות לגביה, חזר העניין לבית המשפט, ובו הושגו הסכמות נוספות שקיבלו תוקף של החלטה ביום 11.11.09 (להלן: "ההכרעה השניה").

לפי אותן הסכמות העבירו הצדדים להכרעתו של רואה החשבון 7 מחלוקות שנותרו בין הצדדים ואשר פורטו בהסכמות. עוד נקבע כי אין באותן הסכמות כדי לגרוע מהוראות פסק הדין שבהכרעה הראשונה, למעט ויתור הצדדים על האפשרות לפנות לבית המשפט בהשגות על סבירות הערכת שווי החברות על ידי רואה החשבון.

עוד הבהירו הצדדים במפורש, כי נוכח האמור לעיל, הם מוותרים על אותה זכות שהוקנתה להם בהכרעה הראשונה, "והכרעתו של רואה החשבון בכל הסוגיות שפורטו לעיל, תהיה סופית, בלתי ניתנת לערעור ותהווה חלק בלתי נפרד מחוות דעתו הראשונה ומפסק הדין שניתן ביום 17.12.08".

4. ביום 25.7.10 הגיש רואה החשבון את חוות דעתו הנוספת (להלן: "חוות הדעת השניה") או "חוות הדעת המקורית").

5. לאחר מכן הגישו הנתבעים שלוש בקשות לבית המשפט, באחת טענו כי רואה החשבון לא היה רשאי להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שונים שפסק לזכות התובע. בשניה טענו לטעויות שונות בחוות הדעת וביקשו לאפשר להם לפנות לרואה החשבון בשאלות הבהרה, לרבות להתיר לו לתקן טעות קולמוס שנפלה בחוות דעתו השניה, והמסתכמת ב-50,000 ₪, ובשלישית נתבקש בית המשפט להורות לתובע לחתום על מסמך מסויים.

6. בהחלטה מיום 2.5.11 דחה בית המשפט (כב' השופטת פלאוט) את שלוש הבקשות, בקובעו כי המבוקש בהן עומד בניגוד למה שהוסכם בין הצדדים במסגרת ההסכמות נשוא ההכרעה השניה.

7. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי הנתבעים לבית המשפט העליון נדחתה ביום 24.7.11 על ידי כב' השופט (כתוארו דאז) גרוניס, אשר קבע כי הבקשה העיקרית היתה לעניין הוספת הפרשי הצמדה וריבית על ידי רואה החשבון, וכי הדבר היה בסמכותו. כן קבע כי הטענות לגבי שתי הבקשות הנוספות אינן מצריכות פירוט, כיוון שמדובר בטענות שאינן מצדיקות כלל בחינה בגדר בקשת רשות ערעור.

8. בין לבין הגיש התובע בקשה למתן פסיקתה בתיק זה, לפי נוסח שהוגש על ידו. בקשה זו הועברה לטיפולו של רשם (כב' השופט מנהיים), אשר נעתר לבקשה וחתם על הפסיקתא ביום 1.6.11, בסמכותו כרשם.

9. בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים על החלטה זו (ע"ר 35633-06-11) נתקבלה על ידי כב' השופט אמיר ביום 25.9.11, בנימוק שלנתבעים לא ניתנה הזדמנות להביא את טעמי התנגדותם בפני כב' הרשם, טרם מתן החלטתו.

10. ההחלטה שנעתרה לבקשה לחתימה על פסיקתה בוטלה, אפוא, והנתבעים הגישו התנגדות מסודרת למתן פסיקתה, וביקשו להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל. התובע הגיש תגובה, ובה חזר על בקשתו למתן הפסיקתא כמבוקש.

11. ביום 10.9.12 נדחתה בקשת התובע לחתום על פסיקתה (להלן: "החלטה בבקשה לחתימת פסיקתה"). באותה החלטה נקבע כי הפסיקתה שהוגשה לחתימה אינה תואמת את חוות הדעת, קרי פסק הדין, לפחות ב-6 סוגיות שנמנו באותה החלטה.

נקבע גם כי נוכח מהות המחלוקות שבין בעלי הדין, הדרך לבירורן אינה במסגרת בקשה למתן פסיקתה, אלא במסגרת הליכי ההוצל"פ לביצוע פסק הדין, ורשם ההוצל"פ יכריע בהן בהתאם לסמכויותיו. נקבע גם כי אם יסבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה, יוכל לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

12. כאן המקום להבהיר כי הקושי בחוות הדעת המקורית נבע מכך, שלא הייתה ערוכה למעשה כפסק דין, ולא הייתה בה שורה תחתונה של הסכום או הסכומים שעל הנתבע לשלם לתובע. חוות הדעת, קרי פסק הדין, הכריעה במחלוקות השונות תוך קביעת סכומים בחלק מנושאי המחלוקות, אך בחלק אחר של המחלוקות הותוו דרכי חישוב, בלא שייערך החישוב עצמו. הצדדים היו חלוקים ביניהם אף באשר לפרשנות דרכי החישוב, כמו גם לגבי חלק מהעובדות על פיהן יש לערוך את החישוב (עובדות שלא נקבעו באופן מוחלט).

13. נוכח האמור לעיל, ביקשה רשמת ההוצאה לפועל הבהרות לגבי 4 סוגיות, אשר פורטו בהחלטתה מיום 14.2.13.

14. בהחלטה מיום 8.7.13 נעתרה בקשת ההבהרה, ונקבע כי מי אשר אמור ליתן את ההבהרות הוא רואה החשבון, שהרי בסיטואציה המיוחדת בתיק זה, חוות דעתו מהווה פסק דין.

15. אחת הסוגיות לגביה ביקשה רשמת ההוצל"פ הבהרה, נוסחה על ידה כך:

"...על מנת להימנע מהליכים נוספים לאחר קבלת הבהרות, מתבקש בית המשפט להפנות את רו"ח גולדברג לבעייתיות הנובעת מחוו"ד כפי שהיא היום ולעובדה כי לא ניתן לדעת את גובה החוב שכן לא ניתן להוציא פסיקתה. חוו"ד כפי שהיא היום אינה ניתנת למימוש במסגרת ההוצאה לפועל דורשת המשך בירור והתדיינות. מוטב לו חוו"ד תובהר בצורה כזאת בה ניתן יהיה להוציא בעקבותיה פסיקתה ברורה ולחלופין ניתן יהיה לדעת מה גובה החוב עם שורה תחתונה מוגדרת ומכומתת בכסף".

16. בהקשר לסוגיה זו נקבע בהחלטה מיום 8.7.13 כך:

"באשר לסוגיה הרביעית, ההבהרות הנדרשות מתבטאות בכך שעל רואה החשבון לכמת באופן סופי את קביעותיו השונות, באופן שיתקבל סכום חיוב סופי, אשר ניתן יהיה להוציאו אל הפועל במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

מובהר לרואה החשבון שוב כי חוות דעתו אינה רק חוות דעת אלא גם פסק דין, ולפיכך הוא אמור לנקוב בשורה תחתונה של חיוב כאמור וסכומו.

מובהר גם לרואה החשבון כי אם לצורך ההבהרות האמורות ונקיבת הסכום עליו לקבוע עובדות שלא נקבעו על ידו – יעשה כן במסגרת ההבהרות, באופן שניתן יהיה להגיע לכימות הסכומים.

מובהר גם לרואה החשבון כי הסכום בו ינקוב יהא סכום הנכון ליום חוות הדעת, דהיינו 25.7.10. רואה החשבון לא יעסוק באירועים שאירוע לאחר מתן פסק הדין, דהיינו לאחר מתן חוות הדעת. ככל שיש לאירועים אלה חשיבות לעניין ביצוע פסק הדין, יידונו הם במסגרת בקשות שיוגשו בהליך ההוצאה לפועל.

עוד מובהר כי על רואה החשבון לנקוב בסכומים לגבי כל נושא ונושא הנזכר בחוות דעתו, ולערוך חישוב כל סכום וסכום נכון ליום 25.7.10, לאחר שיבצע בפועל את השערוך לפי העקרונות שנקבעו על ידו בפסק הדין" (ההדגשות במקור).

17. עוד נקבע כי "ההבהרות שיינתנו על ידי רואה החשבון יהוו את ההבהרות לפסק הדין, כפי שנתבקשו על ידי רשמת ההוצאה לפועל".

18. במסמך מיום 6.4.14 (להלן: "חוות הדעת המבהירה") התייחס רואה החשבון ל-4 הסוגיות שהועברו אליו, ערך את החישובים, סיכם אותם, והגיע לתוצאה לפיה יתרת החוב של הנתבע לתובע, נכון ליום הקובע (25.7.10) היא 2,022,000 ₪.

19. לאחר שחוות הדעת המבהירה הגיעה לבית המשפט ניתנה על ידי ביום 9.4.14 החלטה בזו הלשון:

"עיינתי בחוות הדעת ואני מודה לרו"ח גולדברג דוד על מתן ההבהרות המבוקשות לחוות דעתו, המהווה פסק דין.

המשך ההליכים בין הצדדים – בלשכת ההוצל"פ, ככל שיידרש הדבר".

20. דא עקא, אם סברתי אותה עת כי בכך הסתיימו המחלוקות בין הצדדים, התבדיתי במהרה.

הבקשות הנוכחיות וטענות הצדדים

21. התובע הגיש ביום 12.5.14 בקשה (מס' 37) בה עתר לכך שבית המשפט יתן ללשכת ההוצל"פ הבהרה, לפיה יתרת חוב הנתבע לתובע אינה הסכום שנזכר בסעיף 18 לעיל, אלא 3,594,000 ₪.

טענותיו התרכזו בשלושה נושאים:

א. רואה החשבון תיקן במסגרת חוות הדעת המבהירה לטובת הנתבעים טעויות סופר שנפלו בחוות הדעת המקורית, מבלי שהיה מוסמך לכך, ולאחר שבקשות קודמות לתיקון טעויות סופר נדחו על ידי הערכאות השונות.

ב. בחוות הדעת המבהירה הפחית רואה החשבון מסכום החוב הנכון ליום 25.7.10 סך של 1,225,000 ₪, למרות ששולמו על ידי הנתבע לאחר 25.7.10.

ג. בחוות הדעת המבהירה קבע רואה החשבון כי התובע זכאי לשכר חודשי בסך 19,000 ₪ נטו לתקופה ינואר-אוקטובר 2009, וכי שכר זה במונחי עלות מעביד מסתכם ב-45,780 ₪ לחודש. רואה חשבון יצא מנקודת הנחה כי שכר זה שולם לתובע במלואו עבור חודשים ינואר – מאי 2009, בעוד שהלכה למעשה שולם לתובע סך של 19,000 ₪ בלבד עבור חודשים אלה.

22. ביום 13.5.14 ניתנה החלטתי כי פניה לקבלת הבהרה מבית המשפט לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל יכולה להיעשות רק על ידי רשם ההוצאה לפועל, ולפיכך הבקשה נדחית, שכן הוגשה על ידי התובע.

23. לאחר מכן הגיש התובע עוד שתי בקשות:

הבקשה האחת היא לבטל את ההחלטה מיום 9.4.14.

בבקשה השניה התייחס התובע להחלטה מיום 13.5.14, וטען כי בקשת המבקש ליתן הבהרה ללשכת ההוצל"פ לא הוגשה כבקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אלא בעקבות ההחלטה מיום 8.7.13 בה נעתר בית המשפט לבקשת רשמת ההוצאה לפועל למתן הבהרות, ומאחר שרואה החשבון לא פעל בחוות הדעת המבהירה לפי הנחיות בית המשפט, מבוקש מבית המשפט ליתן את ההבהרות. לכן התבקש עיון מחדש בהחלטה מיום 13.5.14.

24. בהמשך ביקש התובע גם לתקן את בקשה 37 כך שיתווסף סעד חלופי לפיו יורה בית המשפט לרואה החשבון לתקן את חוות הדעת המבהירה (בקשת התיקון התקבלה בהחלטה מיום 26.5.14).

25. עוד אציין כי ביום 20.5.14 ניתנה החלטה בדבר עיכוב ההליכים בהוצל"פ עד להכרעה בבקשה מס' 37, וזאת לאחר שהנתבע פנה בבקשה לרשמת ההוצל"פ לחייב את התובע להשיב לו כספים ששולמו על ידו לתובע לטענתו ביתר, וזאת בעקבות הקביעות בחוות הדעת המבהירה.

26. הנתבע התנגד לכל בקשות התובע.

באשר לבקשה לביטול ההחלטה מיום 9.4.14 טען הנתבע כי זו ניתנה במעמד שני הצדדים, ולכן אין לבטלה, מה גם שהיא ניתנה בהמשך להחלטה מיום 8.7.13 לפיה חוות דעת רואה החשבון מהווה פסק דין, וההבהרות שיינתנו על ידו יהוו את ההבהרות לפסק הדין, ויישמה החלטה זו. כן נטען כי הבקשה מנסה לעקוף החלטות חלוטות, ואף נוגדת דברים שנכתבו על ידי התובע עצמו, שעה שהתנגד לבקשת הנתבע שהשיג על חוות הדעת המקורית, תוך שהתובע טוען כי הכרעת רואה החשבון היא סופית ובלתי ניתנת לערעור. עוד נטען כי רואה החשבון נתן בדיוק את ההבהרות אותן התבקש לתת, קבע גם שורה תחתונה לחיוב, ואחרי זאת אין עוד דבר.

טענות אלה נכללו גם בתגובת הנתבע לבקשת התובע להבהרה ללשכת ההוצאה לפועל. כן טען הנתבע שם כי לאור המתווה שנקבע בהחלטה מיום 8.7.13, לפיו יתן רואה החשבון את ההבהרות המבוקשות, אין עוד מקום לכך שבית המשפט יתן את ההבהרות, והדבר אינו בסמכותו הבלעדית.

27. מובן כי הוגשו גם תשובות לתגובות, ולאחר מכן זומנו הצדדים לדיון ביום 26.10.14 בו נעשה ניסיון להשיג הסדר כולל ביניהם לפי מתווה שהוצע על ידי בית המשפט (יש לזכור כי קיימות מחלוקות בין הצדדים גם בהוצאה לפועל, וכן מתנהל הליך נוסף ביניהם בבית משפט זה). דיון נוסף זומן ליום 9.11.14, אך גם בו לא הושג הסדר, ולאחר שהצדדים ביקשו שהות לנסות ולהגיע בכל זאת להסכמות, נקבע מועד דיון ליום 30.11.14 (למקרה שהצדדים יסכימו לפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט לאחר טיעונים קצרים). ביום 26.11.14 ביקשו הצדדים לבטל את הדיון שנקבע, מאחר שלא הגיעו להסכמות כלשהן, וכך נעשה, ונקבע כי תינתן החלטה.

ביום 1.12.14 ביקש הנתבע לקבוע מועד דיון נוסף לצורך השלמת טיעון קצרה בעל-פה, אך לאור הבקשות והתגובות שהשתרעו על פני עמודים רבים מאד, ולא השאירו ולו אבן אחת על תילה, וכן הדיונים שכבר התקיימו, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

דיון והכרעה

28. באשר לבקשה לביטול ההחלטה מיום 9.4.14, מדובר אכן בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד, שהרי משהתקבלה בבית המשפט חוות הדעת המבהירה של רואה החשבון, לא נתבקשה התייחסות הצדדים לחוות הדעת המבהירה. אותה החלטה ניתנה בהמשך להחלטה מיום 8.7.13, אך ברי כי אינה מהווה חלק ממנה.

לפיכך, אין מניעה מלבקש ביטול ההחלטה מיום 9.4.14.

29. נקודת המוצא לדיון המהותי היא הסכמת הצדדים, בדיון מיום 11.11.09, לפיה ויתרו הצדדים על הזכות לפנות לבית המשפט בהשגות על סבירות הערכת רואה החשבון, וקבעו כי הכרעת רואה החשבון במסגרת חוות דעת שניה בכל הסוגיות שפורטו על ידם באותו דיון, "תהיה סופית, בלתי ניתנת לערעור ותהווה חלק בלתי נפרד מחוות דעתו הראשונה ומפסק הדין שניתן ביום ה-17/12/2008".

30. בהתאם להסכמה זו נדחו השגות הנתבעים על חוות הדעת השניה, תוך שבית משפט זה (כב' השופטת פלאוט) קובע בהחלטתו מיום 2.5.11 כך:

"הנה כי כן הסכימו הצדדים כי רו"ח גולדברג יהיה המכריע הבלעדי בסכסוך שביניהם ללא כל זכות ערעור מכל סוג שהוא.

בהליך זה, לעניות דעתי, בחרו הצדדים בדרך שהיא מרחיקת לכת אף יותר מאשר העברת העניין להכרעת בורר, שהרי כידוע ניתן להגיש השגות (מוגבלות) על פסק דינו של בורר, בעוד שבדרך שבחרו הצדדים בפני, לא ניתן להשיג כלל בשום פנים ואופן ובשום דרך שהיא על הכרעתו של רוה"ח. שהרי להסכמה זו ניתן כבר תוקף של פסק דין.

בשלוש הבקשות שבפני יש משום השגות על הכרעות רוה"ח וזאת בניגוד כאמור להסכמת הצדדים מיום 11/11/2009".

בית המשפט העליון שדן בבקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי הנתבעים על ההחלטה הנ"ל (רע"א 4195/11) לא ראה צורך להכריע מה היה בדיוק מעמדו של רואה החשבון, על רקע ההסכמה כי הכרעתו תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור. אחת ההשגות נבחנה על ידי בית המשפט העליון ונדחתה לגופה, בעוד שלגבי שתי ההשגות האחרות קבע בית המשפט העליון כי אינן מצדיקות בחינה בגדר בקשת רשות ערעור.

31. בהחלטתי מיום 8.7.13 נקבע כי בסיטואציה המיוחדת בתיק זה, חוות דעתו של רואה החשבון מהווה פסק דין, וכי "ההבהרות שיינתנו על ידי רואה החשבון יהוו את ההבהרות לפסק הדין, כפי שנתבקשו על ידי רשמת ההוצאה לפועל".

32. לאחר סקירה זו יש לבחון האם האמור לעיל מצדיק דחייה על הסף של בקשת התובע, המשיג על 3 נושאים הכלולים בחוות הדעת המבהירה של רואה החשבון, או שמא יש מקום לבחינה עניינית של הבקשה.

33. לפחות לגבי אחת הסוגיות שהועלתה על ידי התובע מצאתי מקום לבחינה עניינית, ומתן החלטה בהתאם לתוצאות הבחינה. הכוונה היא לטענת התובע כי למרות שרואה החשבון קבע את סכום החוב של הנתבע נכון ליום 25.7.10, מצא הוא לנכון לנכות מסכום החוב, סכומים ששולמו על ידי הנתבע לאחר מועד זה.

אסביר טעמי לכך:

א. לא מצאתי כי יש מחלוקת עובדתית של ממש לגבי טענה זו. רואה החשבון ניכה בחוות הדעת המבהירה סכום של 1,225,000 ₪ מחוב הנתבע לתובע. אותו סכום נובע מקביעה של רואה החשבון בסעיף 2.6.2.2 לחוות הדעת השניה, לפיה לאחר ביצוע פעולות מסוימות על ידי הנתבע, כפי שנקבע בסעיף 2.6.2.1 לאותה חוות דעת, ישאו התובע והנתבע ב-50% כל אחד בגין הלוואה של 440,000 יורו שנלקחה מבל"ל למימון רכישת קרקע ברומניה. כן נקבע כי אם עמלות הבנק והמימון שולמו כולן או חלקן על ידי הנתבע, אזי 50% מהן יוחזרו על ידי התובע לנתבע בדרך של קיזוז מהתמורה הכוללת שעל הנתבע לשלם לתובע (ור' גם סעיפים 1.11.14 ו-2.6.2.3 לחוות הדעת השניה).

בחוות הדעת המבהירה קבע רואה החשבון בפרק הנושא כותרת "ניכוי פרעון נדרש של ההלוואה שנלקחה במט"ח מבל"ל, להשקעה בנדל"ן ברומניה", כי יש לנכות "50% מקרן ההלוואה שתשולם ע"י הנתבע עבור חלקו של התובע" בסכום של 1,093,000 ₪ (4.968 X 50% X 440,000 יורו) וכן "50% מתשלומי הריבית והעמלות ששולמו ע"י הנתבע עבור חלקו של התובע מיום לקיחת ההלוואה ועד היום הקובע" בסכום של 132,000 ₪ (50% X 265,000 ₪), ובסה"כ 1,225,000 ₪.

דא עקא, כפי שהנתבע עצמו ציין בפני רשם ההוצל"פ במסגרת בקשה בטענת פרעתי מיום 16.8.11 (נספח "ט" לבקשה מס' 37), ביום 30.6.11 שולם על ידו לבנק לאומי סך של 2,185,595 ₪ לפרעון מלוא אותה ההלוואה שנטלו התובע והנתבע מבנק לאומי, ולכן טען שם הנתבע כי 50% מהסכום הנ"ל, דהיינו 1,092,797 ₪ שולם על ידו עבור התובע.

ניתן לראות בנקל כי הסך של 1,092,797 ₪ תואם את הסך של 1,093,000 ₪ הנזכר על ידי רואה החשבון כסכום הראשון לניכוי מבין השניים (רואה החשבון נקט בשיטה של עיגול סכומים).

עוד יש לציין כי בתגובת הנתבע לא הובא כל טיעון נגדי לגוף טיעון התובע, והנתבע הסתפק בחלק זה של תגובתו (סעיף 72 לתגובה) בטיעון כי רואה החשבון מילא את המוטל עליו בספקו שורה תחתונה ברורה וחדה, וכי טענות התובע תמוהות, בבחינת בעל דין שאינו יודע להפסיד בריבו. מובן שאין בכך כל טיעון ענייני כנגד טיעון התובע.

העולה מכך הוא, כי למרות שרואה החשבון נקב בחוות הדעת המבהירה בסכום החוב נכון ליום 25.7.10, הרי לפני שהגיע לתוצאה הסופית ניכה הוא מסכום החוב סך של 1,093,000 ₪ ששולם על ידי הנתבע רק ביום 30.6.11, כלומר, סכום החוב נכון ליום 25.7.10 היה צריך להיות גבוה ב-1,093,000 ₪ מזה שננקב על ידי רואה החשבון בחוות הדעת המבהירה.

אוסיף, כי התובע לא הביא כל ראיה לכך שהסך הנוסף של 132,000 ₪ שנוכה על ידי רואה החשבון כ-50% מתשלומי הריבית והעמלות ששולמו ע"י הנתבע עבור חלקו של התובע מיום לקיחת ההלוואה ועד היום הקובע, הוא תשלום שבוצע לאחר יום 25.7.10, ולפיכך יש לדחות טענותיו בעניין סכום זה.

ב. בהחלטה מיום 8.7.13 נקבע באופן מפורש ותוך הדגשה כי הסכום בו ינקוב (רואה החשבון - י.ק.) יהא סכום הנכון ליום חוות הדעת, דהיינו 25.7.10. רואה החשבון לא יעסוק באירועים שאירעו לאחר מתן פסק הדין, דהיינו לאחר מתן חוות הדעת. ככל שיש לאירועים אלה חשיבות לעניין ביצוע פסק הדין, יידונו הם במסגרת בקשות שיוגשו בהליך ההוצאה לפועל (חלק מההדגשות הוספו עתה על ידי – י.ק.).

ןהנה, חרף האמור לעיל, ולמרות ההוראה המפורשת שניתנה על ידי בית המשפט, התחשב רואה החשבון לצורך קביעת הסכום הנכון ליום 25.7.10 בסכום ששולם על ידי הנתבע ביום 30.6.11, דהיינו לאחר המועד הנזכר לעיל. מקום בו ניתנה הוראה מפורשת על ידי בית המשפט, אך לא קוימה (גם אם מתוך טעות גרידא) על ידי מי שההוראה הופנתה אליו, מחזק הדבר את הצורך בהתערבות בית המשפט לצורך תיקון הטעות, גם בסיטואציה המיוחדת שנזכרה לעיל.

בהקשר זה יש לציין כי הוראות שניתנו לרואה החשבון בהחלטות קודמות היו הוראות כלליות, ולא הוראות קונקרטיות דוגמת זו שניתנה בהחלטה מיום 8.7.13. כך, למשל, בפרוטוקול מיום 11.11.09 הגדירו הצדדים את המחלוקות שנותרו ביניהם ואשר רואה החשבון התבקש להכריע בהם כך:

"א. נושא "מפעל הפיס". בעניין זה הצדדים יעבירו לרו"ח גולדברג בתוך 10 ימים מהיום את כל המסמכים שהוגשו לבית המשפט בנושא זה, ויהיו רשאים להוסיף מסמכים נוספים אם ימצאו לנכון.

ב. הפערים במשיכות הכספים מהחברות (סעיף 5.1 לחווה"ד של רו"ח גולדברג).

ג. התשלומים בסך 19,000 ₪ נטו והוצאות הרכב בהתאם לפסק הדין מיום ה-17/12/2008, לרבות התשלומים שטרם שולמו לתובע וסכומי המס על התשלומים ששולמו.

ד. מועד השבת הרכב לנתבעת 3.

ה. שאלות ההבהרה וההשגות על חווה"ד שנשלחו ע"י הצדדים לרו"ח גולדברג.

ו. כספים אשר לטענת חיים תוינה מגיעים לו כפועל יוצא מעבודתו כמפורט רו"ח בלטברג מיום 28/4/2009.

ז. טענות הצדדים ביחס לשעבוד על המקרקעין בנתניה הרשומים ע"ש חברת נ. תוינה נכסים בע"מ וסוגיית המקרקעין הפרטיים ברומניה הקשורים לכך."

אנו רואים שההנחיות שניתנו לרואה החשבון היו הנחיות כלליות, ומכאן ברי ומובן גם מדוע לא היה מקום להתערב בחוות הדעת השניה, ולקבל את ההשגות שהשיגו הנתבעים עליה.

בענייננו קיימת, לעומת זאת, הוראה ספציפית ומפורטת, ברורה וחד משמעית, הנבדלת מאותן הוראות כלליות שנזכרו לעיל.

ג. הסכום שנוכה מסכום החוב נכון ליום 25.7.10 בניגוד להוראות שניתנו על ידי בית המשפט הוא סכום משמעותי העולה על מיליון ₪.

ד. התוצאה אשר תתקבל אם לא תתוקן הטעות דלעיל תהיה, כי לאחר שנוכה הסכום של 1,093,000 ₪ פעם אחת מסכום החוב נכון ליום 25.7.10, יבקש הנתבע (ואף עשה זאת בפועל) לנכותו פעם נוספת מסכום החוב בהוצאה לפועל, וזאת במסגרת טענת "פרעתי". סביר גם כי ראש ההוצל"פ לא יוכל לקבל טענה אפשרית של התובע כי הסכום כבר נוכה פעם אחת, שכן על רשם ההוצל"פ לבצע את פסק הדין כמות שהוא, ומשנקבע בפסק הדין סכום חוב מסוים נכון ליום 25.7.10, לא יוכל רשם ההוצל"פ לשנות סכום זה מחד, שכן אין לו סמכות לכך, ומנגד, לא יוכל רשם ההוצל"פ לקבל טענה של התובע כי אין לנכות במסגרת טענת "פרעתי" סכום ששולם על ידי הנתבע ע"ח החוב לאחר 25.7.10.

מדובר בתוצאה אבסורדית לפיה יזכה הנתבע בניכוי כפול של סכום ששולם על ידו רק פעם אחת. זוהי תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, ובית המשפט יעשה כל אשר לאל ידו על מנת למנוע תוצאה זו.

34. הצטברות כל השיקולים הנזכרים לעיל מביאה למסקנה כי אין למסור לרשמת ההוצאה לפועל את התוצאה הסופית של חוות הדעת המבהירה כמות שהיא, אלא על בית המשפט לתקן אותה תוצאה סופית, וזאת בהמשך להחלטה מיום 8.7.13 בה קיבל בית המשפט את בקשת רשמת ההוצאה לפועל למתן ההבהרה. תיקון זה ייעשה בסוף החלטה זו.

35. באשר לשני הנושאים הנוספים שהועלו על ידי התובע, לא מצאתי מקום להתערבות כלשהי של בית המשפט בקביעות רואה החשבון.

36. בחוות הדעת המבהירה תיקן רואה החשבון טעויות סופר שנפלו בחוות הדעת המקורית. תיקון טעויות סופר לא נכלל בהנחיות שניתנו לרואה החשבון בהחלטה מיום 8.7.13, ובקשת הנתבעים לעניין טעויות סופר אלה אף נדחתה בעבר על ידי בית המשפט.

ייתכן, שאלמלא קיבלתי את טענת התובע באשר לנושא הראשון היה מקום שלא לאפשר תיקון טעויות סופר אלה, אך מקום בו פעלתי כאמור לעיל וקיבלתי את טענת התובע, על מנת להגיע לתוצאה צודקת ככל הניתן, אין מקום לקבל את טענות התובע שנועדו למנוע תוצאה צודקת של תיקון טעויות קולמוס על ידי רואה החשבון, כשאין כל מחלוקת כי אכן נפלו טעויות קולמוס כאלה. ייתכן והוא אף מנוע להעלות טענותיו אלה בסיטואציה מעין זו. בנוסף, מדובר בהפחתת שני סכומים של 50,000 ₪ ו-83,000 ₪ מסכום החוב שחייב הנתבע לתובע, דהיינו אין מדובר בסכומים גבוהים יחסית לכלל החוב.

לפיכך, אני דוחה את טענות התובע בעניין זה.

37. באשר לטענה לטעות של רואה החשבון בחישוב השכר ששולם בפועל לתובע לתקופה ינואר 2009 – מאי 2009, מדובר בטענה "ערעורית" שגרתית על קביעותיו של רואה החשבון, במסגרת ההנחיות הכלליות שניתנו לו (להבדיל מההוראה הספציפית לגבי חישוב החוב נכון ליום 25.7.10 ואי עיסוק באירועים שאירעו לאחר מועד זה), ובנסיבות שפורטו לעיל, ונוכח הסכמת הצדדים לכך שלא יערערו על קביעות רואה החשבון, איני מוצא מקום לעיסוק בטענה זו, ואף היא נדחית.

סיכום

38. התוצאה הסופית היא כי הניכוי של 1,093,000 ₪ מחובו של הנתבע לתובע, כפי שנעשה בחוות הדעת המבהירה מבוטל, וחוות הדעת המבהירה תתוקן באופן שליתרת החוב ליום 25.7.10 בסך 2,022,000 ₪ יתווסף סך של 1,093,000 ₪, כך שיתרת החוב של הנתבע לתובע נכון ליום 25.7.10 היא 3,115,000 ₪.

נוכח האמור לעיל, אין צורך בביטול ההחלטה מיום 9.4.14. חוות הדעת המבהירה (לרבות התיקון דלעיל) אכן מהווה פסק דין אותו על הצדדים לקיים, ואם אין הם מגיעים להסכמה בקשר לביצוע פסק הדין, יימשכו הליכי ההוצל"פ ביניהם.

39. כמו כן, מבוטל עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, כפי שנקבע בהחלטה מיום 20.5.14, אך אצפה מהצדדים, ולא בפעם הראשונה, כי תחת אשר יפעלו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, יקיימו קודם לכן הידברות, על מנת לסיים אחת ולתמיד את המחלוקות ביניהם.

40. אין מקום לחיוב בהוצאות במסגרת החלטה זו.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ה, 04 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.