1. בפני בית המשפט בקשת הנאשם לחזור בו מהודייתו בכתב האישום מיום 02.05.2013 .

הבקשה מוגשת בהתאם לסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש] , התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").

2. הגשת הבקשה נובעת מהודית הנאשם בעובדות כתב האישום אשר הוגש לבית המשפט ביום 29.12.2008.

עובדות

3. נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן:"החוק").

4. בדיון ההקראה אשר נקבע ליום 20.04.2009 אישר בית המשפט לבקשת הנאשם לדחות מועד ההקראה, על מנת להיוועץ עם עורך דין.

מועד ההקראה נקבע ליום 29.06.2009.

5. לאחר מספר דחיית לבקשת הנאשם, ביום 02.11.2010 הגיש בא כוחו, עו"ד ספדי סעדה, בקשה לביטול כתב אישום טרם הקראה בטענת הגנה מן הצדק.

בקצירת האומר, טענתו העיקרית של הנאשם להגנה מן הצדק הינה כי לא קיים את צו ההריסה שניתן לו ביום 29.12.1998 במסגרת גזר הדין בת.פ 14/98 (בית משפט השלום במסעדה) לאור העובדה שקיום הצו הינו "בלתי אפשרי" היות וביתו של הנאשם הנמצא בקומה א' לבית המגורים, מעל קומת הקרקע המשמשת לביתו של אביו של הנאשם אשר נבנה בשנות ה – 60, ואם יהרוס את ביתו כעולה מגזר הדין ייגרם הרס ליתר חלקי המבנה. לבקשתו זו צירף מכתבו של ספדי סלמאן מיום 20.10.2010 , מהנדס מטעם הנאשם, התומך בטענתו זו של הנאשם. עוד טען, כי אביו הוא זה שבנה את קומה א' לבית המגורים ומתוך כבוד לקח על עצמו את האחריות, היות ואביו בנה עבורו את הבית.

6. ביום 05.10.2011 ביקש הנאשם לשחרר את עו"ד ספדי סעדה מייצוג ולמנות עו"ד אחר במקומו.

7. ביום 09.01.2012 נדרש הנאשם להודיע עמדתו ביחס לטענתו להגנה מן הצדק או כל טענה מקדמית אחרת, וזאת במעמד הצדדים ובא כוחו החדש עו"ד אבו ג'בל ראמי.

8. ביום 02.05.2013 התקיים דיון בטענת הגנה מן הצדק בנוכחות המאשימה, הנאשם ובא כוחו.

במסגרת הדיון, חזר בו הנאשם מן הטענה של הגנה מן הצדק והודה בעובדות כתב האישום (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון שורה 14 ).

9. בו ביום ניתנה הכרעת הדין בעניינו של הנאשם , במסגרתה הורשע :

"הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, אני מרשיעו על פי הודייתו".

10. התיק נקבע לטיעונים לעונש ליום 11.07.13 . עוד נדרש הנאשם להגיש בקשה להארכת מועד צו ההריסה שניתן לו ביום 29.12.1998 וכן, חוו"ד הנדסית על פי התקנות ביחס למבנה נשוא כתב האישום.

11. הנאשם הגיש בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה לפי סעיף 207 לחוק. המאשימה מסרה את תגובתה. ביום 18.07.2013 ניתנה החלטת כב' השופט מרדכי נדל ז"ל אשר מורה על מתן ארכה לביצוע צו ההריסה עד ליום 11.11.2013, מועד הישיבה שנקבע לטיעונים לעונש.

12. ביום 22.01.2015 טענה המאשימה לעונש, וזאת לאחר מספר רב של בקשות מטעם הנאשם לדחיית מועד הטיעונים לעונש.

בישיבה זו, ביקש ב"כ הנאשם דחיה לצורך השמעת טיעוניו לעונש , על מנת שיוכל להיערך בהתאם.

ישיבת הטיעונים לעונש מטעם הנאשם נדחתה ליום 12.03.2015. כמו כן, הורה מותב זה על קבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות עד למועד הדיון האמור, וזאת לאור עתירת המאשימה למאסר בפועל.

13. ביום 22.01.2015 הוגשה בקשה נוספת מטעם הנאשם להארכת מועד לביצוע צו הריסה לפי סעיף 207 לחוק.

ביום 12.02.2015 דחה בית משפט זה הבקשה למתן ארכה לצו ההריסה , וזאת לאחר קבלת תגובת המאשימה.

14. ביום 09.03.2015 נתקבלה חוות דעת הממונה על עבודות השירות בעניינו של הנאשם ממנה עולה כי הנאשם מתאים לתחילת ריצוי עבודות שירות .

15. ביום 12.03.2015 וכ– 24 חודשים לאחר הודאת הנאשם, ביקש בא כוחו לחזור בו מהודאתו של הנאשם מאחר ו" הנאשם הודה בעובדות כתב האישום תוך כדי חוסר מודעות למצב המדויק של הבניין, אשר נודע לו רק לאחר שנתקבל מכתבו של מהנדס הועדה "מעלה חרמון" אנג' עמראן בדר הנסמך בין היתר על חוות דעתו של המהנדס היתם ח'אטר" (המהנדס מטעם הנאשם).

כעולה מחוות הדעת של המהנדס היתם ח'אטר המבנה המבוקש הריסתו, הוא הקומה השנייה במבנה הבנוי משתי קומות. הקומה הראשונה נבנתה בשנת 1969 ואילו הקומה השנייה, נשוא צו ההריסה, נבנתה בשנת 1997. לגישתו של המהנדס מטעם הנאשם, הריסת הקומה השנייה נשוא צו ההריסה עלולה לגרום להרס הקומה הראשונה.

חוות דעתו של המהנדס מטעם הנאשם נתמכה בחוות דעתו של מהנדס הועדה, אנג' עמראן בדר אשר קבע כי לא ניתן להרוס את הקומה השנייה מבלי לפגוע בקומה הראשונה.

עוד ציין הנאשם, כי כעולה מחוות דעתו של מהנדס הוועדה, קיימת אפשרות שהנאשם יקבל היתר בניה בהתאם לתב"ע ובין היתר, הסיבה שאינו מקבל היתר בניה הינה סירוב הרשות למקרקעי ישראל, סירוב שצפוי לבוא על פתרונו בעתיד הקרוב לאור המשא ומתן המתקדם בין הגורמים הרלוונטים.

16. ביום 12.03.2015 התקיים דיון במעמד הצדדים. הנאשם חזר על בקשתו לחזרה מהודאתו, והמאשימה התנגדה לבקשה בטענה כי הנאשם חזר בו מטענתו להגנה מן הצדק ביום 02.5.2013 וכעת הנאשם יכול להביא ראיות לעונש וזאת להבדיל מראיות שמבססות כביכול בקשה לחזרה מהודאה, וגם כאן המועד להבאת הראיות לעונש חלף מבלי שהתבקשה הגשת חוות דעת שהיתה בידי הנאשם כבר מלפני שנתיים. יתרה מכך, לגישתה של המאשימה אין לקבל מכתבו של מהנדס הועדה לאור העובדה שאינו מהווה חוות דעת כנדרש בתקנות.

ביחס לטענה כי עלול להיגרם נזק למבנה ככל שתיהרס הקומה השנייה, זו אינה טענה השוללת קיומו של הצו השיפוטי או לחילופין מפקיעה את תוקפו ולכן אינה טענה המהווה במהותה כפירה באשמה או נסיבה המצדיקה חזרה מהודאה וכי אין כל עיוות דין בהודאה.

דיון והכרעה

17. חזרה מהודיה

סעיף 153 לחסד"פ הינו הבסיס הנורמטיבי לחזרה מהודיה שזה לשונו:

" (א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שירשמו.

(ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת דין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות."

החוק מאפשר לבית המשפט, בנימוקים מיוחדים שירשמו, לבטל הכרעת דין ולהחזיר את ההליך לראשיתו על מנת לאפשר לנאשם לנהל את הגנתו. המחוקק לא קבע אמות מידה לנימוקים מיוחדים ולא פירט אותם. לפיכך, ההכרעה בדבר חזרה מהודיה תהא בעיקר תלויה בעובדות ונסיבות של כל מקרה ומקרה.

הנימוקים המיוחדים לחזרה מהודיה יכול שיהיו נעוצים בייצוג הנאשם, הזכות להליך פלילי הוגן, הגנה על רצונו החופשי של הנאשם במסירת הודייתו, ליקוי בהבנת הנאשם את משמעות הודייתו ותוצאותיה. כמו כן יינתן משקל למועד הגשת הבקשה, ככל שהבקשה תוגש בסמוך להודיה בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה.

18. כאמור לעיל, הנאשם היה מיוצג על ידי עורך דין מתחילת ההליך . לכל ישיבה שבה התנהל דיון, היה הנאשם מיוצג על ידי בא כוחו, ואף לא החלו הדיונים המהותיים בתיק זה עד שהנאשם הסדיר הייצוג המשפטי והגיע לדיון בליווי בא כוחו.

ביום 02.05.2012 הורשע הנאשם בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום מיום 29.12.2008 בגין אי קיום צו בית משפט בהתאם להוראת סעיף 210 לחוק, אשר עניינו אי קיום צו הריסה שהושת על הנאשם על ידי בית משפט השלום במסעדה ביום 29.12.1998 במסגרת תיק ת.פ 14/98.

על פי עובדות כתב האישום הנאשם צווה להרוס בתוך שישה חודשים מבנה ששטחו 136 מ"ר (להלן: "התוספת") אותו בנה כקומת מגורים נוספת מעל לבניין קיים (להלן: "הבניין") בשטח מקרקעין הנמצאים בישוב מסעדה.

צו ההריסה הוארך מספר פעמים על ידי בית המשפט. ביום 18.11.2003 הוארך תוקפו עד ליום 18.11.2004, וכעבור מספר שנים ביום 20.02.2007 הוארך עד ליום 20.08.2007. חרף האורכות החריגות אשר ניתנו לנאשם, לא מילא הוא את הוראת הצו ואף לא קיבל היתר בנייה לבנייתו.

אין כל מחלוקת שהנאשם לא ביצע את ההריסה של התוספת, ולא מילא אחר צו בית המשפט שניתן לו ביום 29.12.1998. כמו כן, אין כל מחלוקת שלנאשם אין היתר בנייה לתוספת נשוא כתב האישום ואף לא הגיש כל בקשה חדשה לקבלת היתר.

המדובר בתקופה של כ – 17 שנים בהם הנאשם מתגורר בבית מגורים ללא היתר.

טענתו העיקרית של הנאשם כי לא הרס את התוספת לאור חוות הדעת מטעמו, ממנה עולה כי הריסת התוספת תגרום לנזק המבנה כולו וכעת משמהנדס הועדה מאמץ חוות הדעת מטעמו של הנאשם, הרי אין מנוס מלא לקיים את צו ההריסה.

יתרה מכך, לגישתו של הנאשם מהנדס הועדה סבור כי קיימת אפשרות שהנאשם יקבל היתר בניה לאור ההתקדמות במו"מ עם הגורמים הרלוונטיים אל מול הרשות למקרקעי ישראל, וככל שהרשות למקרקעי ישראל תיתן את אישורה, הנאשם יקבל היתר בניה.

טענות אלה של הנאשם עלו זה מכבר במסגרת טענתו להגנה מן הצדק, טענה שהועלתה ביום 02.05.2012, וטענה ממנה חזר הנאשם בו ביום ובאמצעות בא כוחו הודה בעובדות כתב האישום והורשע.

כיום לאחר כ – 3 שנים, חוזר הנאשם על אותן טענות, טענות שהוא בחר לחזור מהן ולהודות בביצוע העבירה נשוא כתב האישום.

19. ההלכה לעניין חזרה מהודיה קובעת כי:

"לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת - על-פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי - להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו מנימוקים מיוחדים. היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621- השופטת (כתארה אז) ביניש).

כעולה מן הבקשה לחזרה מן ההודיה, טענות המבקש נסבו על הטענה שקיימת אפשרות שיתקבל היתר בניה בעקבות המו"מ המתקדם בין הגורמים הרלוונטיים לרשות מקרקעי ישראל וכי הריסת התוספת יגרור נזק למבנה כולו, אולם לא נטען לפגם כזה או אחר שנפל בה. אומנם, קיימת גישה מקילה:

"הגישה המקלה יותר לגבי חזרה מהודיה מתבקשת כאשר הבקשה מוגשת לפני מתן גזר הדין" (ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 145, 152 – השופט גרוניס).

אולם צוין באותו מקרה:

"כמובן, שאף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות" (שם).

20. בסופו של יום, על בית המשפט לדאוג לכך שלא תהיה חזרה סתמית מהודאת נאשם.

בית המשפט ייעתר לבקשה כזו רק במקרים נדירים בהם קיים חשש ממשי כי ההודאה לא נעשתה מתוך הבנה ורצון אמיתי (ראו ע"פ 3013/11 מטר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 8 לפסק דיני (1.2.2012); ע"פ 9145/11 מרעי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ; רע"פ 5989/13 ביטון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] .

21. במקרה דנן, אני סבור כי לא נפל פגם בהליך ההודיה. לנאשם ניתן הסבר אודות זכויותיו . הנאשם היה מיוצג מתחילתו של ההליך ובכל ישיבה. ההודאה ניתנה מרצונו החופשי והטוב, בהתאם לסעיף 153 לחסד"פ. לנאשם ניתנו דחיות רבות ואף מספר רב של הזדמנויות להעלות טענות מקדמיות לרבות טענת הגנה מן הצדק שכללה את כל אותן הטענות אותן טוען הנאשם היום במסגרת בקשתו לחזרה מהודייה.

22. הודאתו של הנאשם במסגרת בקשה זו נסבה על הודאתו כי לא הרס את התוספת כמצוות בית המשפט. על כך אין מחלוקת. הנאשם מודה בביצוע עבירה זו. טענתו היא ביחס לנסיבות באי קיום הצו.

צדקה המאשימה עת טענה כי אין מקומה של טענה זו במסגרת חזרה מהודיה אלא במסגרת הראיות לעונש.

23. בהתאם להוראות סעיף 145 לחסד"פ קיימת חובה מוגברת להסברת זכויות הנאשם והזכויות הנתונות להגנתו. כל הודאה בעובדות כתב אישום חייבת להיות כתוצאה מרצונו החופשי של נאשם. הפגם לכאורה הנטען במקרה זה הוא בנזק שיגרם למבנה כולו כתוצאה מקיום הצו בהריסת התוספת , סיכון אותו גרם הנאשם במו ידיו ה עת החליט לקחת החוק לידיו ולבנות תוספת ללא היתר בניה. אין מדובר בפגם מהותי בעצם ההודיה ו/או פגם חריג. הנאשם הבין בבירור את הודאתו ואת עובדות כתב האישום.

24. טרם סיום אעיר, כי גם אם הייתי מקבל את טענתושל הנאשם כי קיימת אפשרות שיקבל היתר בניה בקרוב לאור ההתקדמות במו"מ בין הגורמים הרלוונטיים לרשות מקרקעי ישראל, הרי הנאשם לא הציג בפניי כל בקשה להיתר בנייה וכי ההיתר הנמצא בהישג ידו.

יתרה מכך, גם באם הנאשם יקבל היתר בניה, אין כל מחלוקת שבנה ללא היתר בניה ולא קיים צו הריסה כהוראת בית המשפט. שעה שהנאשם בנה ללא היתר, יצר הוא את הסיכון למבנים נוספים ובוודאי שאל לו לבוא בטענות כאלו ואחרות כלפיי המאשימה ביחס להריסת התוספת, שעה שידע המצב המשפטי הקיים לאשורו, מכאן שאשמתו המיוחסת לו, על פני הדברים, ברורה, ומתקיימת בכך הזיקה הדרושה לאחריותו הפלילית של הנאשם . עוד אעיר כי גם אם היה הנאשם מציג היתר בניה שניתן בנוגע למבנה נשוא כתב האישום אין היתר מאיין ביצוע העבירה ומדובר בנסיבה רלוונטית בגזירת העונש לכל היותר.

על פני הדברים נראה כי הולמים את ענייננו דברים שנאמרו בע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]:

"אכן, זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן... . לאמיתו של דבר, חסד עצום עשו בתי המשפט עם המערערים שאיפשרו להם להמשיך שנים על שנים בהתרסה נגד החוק, בהקמת מערכת בניה ענפה, וטחנות הצדק אכן טוחנות לאט, ומהחלטה להחלטה נעה העגלה בכבדות ... דומה כי ארוכתם התכנונית של המערערים לא במהרה תצמח, אך לא בכך עסקינן, אלא בהפרת חוק ובמבנים שנולדו בחטא ... בהליך פלילי עסקינן, ולאחר ארכות או ארכות בפועל ... אין מקום לרפות עוד את ידיהם של המנסים לאכוף את החוק ונתקלים בתמרונים מתמרונים שונים, גם אם אלה נעשים במסגרת הליכי בית משפט. והרי בינתיים נמשכות ההפרות וסטירות הלחי המתמידות לחוק".

ובבג"ץ 8379/06 אילטוב נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה (מרכז) [פורסם בנבו] נאמר :

"העותרים לא הניחו אבן שלא הפכוה, והמשפט מזמן יצירתיות מאין כמוה להרבות הליכים. בית משפט זה יכול לומר במקרה דנא בלב שלם – עד כאן. לא נוכל לקבל את הטענה כי המדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה; הסדר הנכון לא היה הקמת גן אירועים ואחר כך מאבק להכשרתו, אלא מאמץ להשגת תכנית בניה שתאפשר בנייתו של גן אירועים. בית משפט זה לא יתן איפוא ידו לסדר שאין לו אח ורע בכל אומה ולשון שוחרי חוק, של "נעשה ונשמע", (להבדיל ממשמעם המקורי של הדברים); נעשה – נקים גן אירועים, ואחר כך נשמע מה יש לרשויות לומר. עלה בידי העותרים לפעול ולהשיא רווח במשך קרוב לשבע שנים, תוך שלא הניחו אבן מינהלית ושיפוטית שלא הפכוה; אך כל דרך מגיעה בסופה לקיצה".

25. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הנאשם לחזרה בו מהודאתו.

26. לאור ההחלטה לעיל, התיק קבוע לשמיעת טיעונים לעונש מטעם הנאשם ליום 16.04.2015 וזאת כאמור בהחלטתי מיום 12.03.2015. מובהר לנאשם כי באם ברצונו להביא ראיות לעונש עליו לזמן עדיו ולהביא ראיותיו לדיון זה.

27. המזכירות תעביר עותק החלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו ניסן תשע"ה, 04 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.