בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) בת"א מספר 3834-01-09 מיום 23/12/14.

עסקינן במחלוקת אודות שכר טרחה המגיע למערער, עורך דין במקצועו.

1. ואלה העובדות הצריכות לענייננו:

א. המערער ייצג את המשיב בסופו של הליך שנוהל בבית משפט השלום בחיפה, (תביעת בנק מרכנתיל דיסקונט נגד המשיב [להלן: הבנק] ותביעה שכנגד), ובו ניתן פסק דין לטובת המשיב ביום 23/11/01. משלא עוכב ביצועו של פסק הדין, נגבה והועבר מלוא הסכום הפסוק למערער (806,661 ₪), אשר העביר את מרביתו למשיב (680,000 ₪), אך הותיר בידיו 126,661 ₪ (להלן: היתרה). דא עקא שערכאת הערעור הפכה את פסק הדין ביום 29/11/02, והמשיב נדרש להחזיר את מלוא הסכום שקיבל (להלן: ההליכים הראשונים).

ב. משכך, דרש המשיב מהמערער להעביר לו את סכום היתרה, אך המערער סירב, בטענה כי הוא זכאי לסכום זה עבור שכר טרחתו באותו הליך, וכן בהליכים מאוחרים לו, בהם ייצג את המשיב. על כך הגיש המשיב תובענה בבית משפט קמא.

אין חולק כי לא נעשה הסכם שכר טרחה בכתב בין הצדדים, אם בהליך הראשון, ואם בנושאים אחרים בהם ייצג המערער את המשיב.

2. פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא דחה את טענת המשיב כי שכר הטרחה היה מותנה בתוצאות ההליך, אך קבע כי משהפר המערער את חובתו כעורך דין כלפי המשיב, ולא ערך הסכם שכר טרחה בכתב, מידת הראיה הדרושה מהמשיב פחותה. לאחר שבחן את מערכת היחסים והתנהלות הצדדים בהליכים הראשונים, ומשלא נערך כל הסכם בכתב, העמיד את שכר טרחתו של המערער על שיעור של 5% מהסכום שנפסק בהליך הראשון, כולל מע"מ, על יסוד גרסתו של המשיב. זאת לאחר שקבע כי המערער ייצג את המשיב החל משלב הסיכומים בהליך זה, נקט הליכי הוצאה לפועל, הגיש תגובה בבקשות לעיכוב ביצוע, והכין עיקרי טיעון בערעור שהגיש הבנק.

יחד עם זאת ציין בית משפט קמא, כי לא פסק למערער שכר טרחה עבור הכנת סיכומים, מפני שלא הוצגו ראיות על פיהן ניתן להעריך את הסכום המגיע לו, ובשיעור שכר הטרחה שנקב המשיב, לא הובא בחשבון סך כלשהו עבור הסיכומים.

לאחר שבית משפט קמא ערך חישובים, על יסוד טענות הצדדים, קבע כי המערער זכאי לשכר טרחה כולל בסך של 40,333 ₪, משוערך ליום 22/5/02, הוא המועד בו שילם הבנק את החלק הארי של הסכום שנפסק נגדו בהליך הראשון, וכן כי על המשיב להשיב למערער את האגרה בסך 7,069 ₪ ששילם במקומו, משוערכת ליום הוצאתה. בית משפט קמא דחה את טענת הקיזוז של המערער, משלא הוכחה כדבעי, וכן בגין שיהוי בהעלאתה.

משכך, חייב בית משפט קמא את המערער להחזיר למשיב סך של 144,442 ₪, נכון למועד בו ניתן פסק הדין, והוצאות משפט בסך כולל של 24,563 ₪.

המערער מאן להשלים עם פסק הדין, ועל כך הערעור בפניי.

3. טענות המערער

א. המערער טען כי לא היתה עליו חובה לערוך הסכם שכר טרחה בכתב, והדגיש כי המשיב הינו איש עסקים ותיק, המבוגר ממנו ב-20 שנה. עוד ציין כי גם עורך דין אפרים ארנון, אשר ייצג את המשיב תחילה לא ערך עם המשיב הסכם שכר טרחה.

ב. המערער טען כי נטל ההוכחה לגבי הסכומים המגיעים למשיב, היה מוטל על המשיב, והוא לא עמד בו. לטענתו, הסך של 58,500 ₪ אשר שולם עבור הייצוג בערכאה הראשונה בהליך הראשון אינו מגיע למשיב, ואילו גרסת המשיב לפיה סוכם כי שכר הטרחה ישולם לפי מבחן התוצאה לא נתקבלה על ידי בית משפט קמא, לאור קביעותיו לגבי היעדר מהימנותו.

ג. לטענתו שגה בית המשפט קמא משהתעלם לחלוטין מגרסת המערער לעניין סכום שכר הטרחה עבור ייצוגו של המשיב בהליכים הנטענים, ומשלא קיבל את גרסתו בדבר הסיכום שנעשה בינו לבין המשיב. אין חולק כי המערער העביר למשיב סכום של 700,000 ₪, והמשיב החזיר לו סכום של 20,000 ₪. עניין זה מחזק לטענתו את גרסתו בדבר ההסכם ביניהם, וההתחשבנות שנערכה ביניהם באותו שלב.

ד. עוד נטען כי בית משפט קמא שגה משדחה את טענת הקיזוז, בין השאר בטענת שיהוי, כאשר השיהוי והתנהלות חסרת תום הלב רובצת דווקא לפתחו של המשיב.

ה. המערער העלה טענות רבות כנגד פסק הדין של בית משפט קמא, בכללן טענה כי בית משפט קמא שגה משהעריך את שכר הטרחה של המערער בערכאת השלום, מבלי שהובאו בפניו ראיות מתאימות על כך.

לאחר שפירט את כל השגיאות שנעשו לדעתו, בהערכת הראיות, עמד על כך כי בית המשפט של הערעור יפסוק לו הן את ההוצאות ששולמו עבור הייצוג בהליך הראשון, והן שכר טרחה עבור הליכי גבייה, עיכוב ביצוע וערעור, שהמשיב הודה בהם.

ו. כן ערער המערער על הוצאות המשפט, שהיו גבוהות לדעתו ביחס לסכום שנפסק.

4. טענות המשיב

א. המשיב עמד על דחיית הערעור, תוך תמיכה בפסק דינו של בית משפט קמא, על כל חלקיו.

ב. המשיב טען כי במקרה של כריתת חוזה בין עורך דין ללקוח, הנטל להוכיח את תוכנו, מוטל על עורך הדין, אשר לא עמד בנטל, והפנה לפסיקה מתאימה.

ג. לעניין טענת הקיזוז, ציטט מפסק דינו של בית המשפט קמא כי המערער העלה טענה זו "בצורה סתמית ובלתי מפורטת הן בכתב ההגנה והן בתצהיר עדותו הראשית, וכי די בכך כדי לדחותה". המשיב תמך יתדותיו בקביעה זו, ואף הדגיש כי לכל אורך הדרך דרש לקבל מהמערער חשבון מפורט, אותו לא קיבל מעולם, ולכן חדל מלהעביר לטיפולו של המערער תיקים משפטיים שהיו לו.

ד. המשיב הפנה את בית המשפט לפסיקה בעניין השיהוי, לגופה, וחזר על גרסתו כי מעולם לא ויתר על זכות התביעה שלו כנגד המערער. יתר על כן, בהיעדר טענה בדבר נזק ראייתי אין למערער על מה להלין.

דיון

5. לאחר בחינה של פסק הדין נשוא הערעור, טיעוני הצדדים בשתי הערכאות, והראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, דין הערעור להדחות.

פסק הדין מבוסס ברובו על קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, אשר היתה לו הזדמנות להתרשם מהעדויות שהובאו בפניו באופן בלתי אמצעי, על רקע המסמכים שהובאו בפניו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, ואין זה אחד מאותם מקרים חריגים בהם על בית המשפט לנהוג באופן זה.

"... ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בקביעות אלה, או כאשר המסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536, 545 (1997); ע"א 144/86 קופלמן נ' קופלמן, פ"ד מא(1) 356, 363 - 364 (1987); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)). ביתר שאת נכונים הדברים מקום שבית המשפט ביסס הכרעתו על ההתרשמות ממהימנות העדים שבפניו (ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ, תק-על 2005(1) 3559). ביסודה של גישה זו ההנחה והאמונה כי הערכאה הדיונית נהנית מהיתרון שבהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים המעידים בפניה ועל כן יש "לסמוך על תחושתו, על הגיונו ועל שיקול דעתו של בית משפט של דיון"...". (ע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב (12/12/06), מפי כב' הש' ארבל; כן ראו ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק (23/2/10), מפי כב' הש' ג'ובראן; ע"א 10854/07 פיקהולץ (בדנר) נ' JAIME SOHACHESKI (17/3/10), מפי כב' הש' דנציגר; ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני (7/3/13), מפי כב' הש' חיות, ועוד).

6. א. גם לגופו של עניין, בית המשפט נימק את פסק דינו באופן מפורט, המלמד מה הבסיס הן לקביעות המהימנות, והן למסקנות המשפטיות אליהן הגיע.

בהעדרו של הסכם שכר טרחה בכתב, קבע בית משפט קמא את שיעור שכר הטרחה של המערער בהליך הראשון לאחר שבחן את גרסאות הצדדים לגופן, על יסוד התרשמותו מעדויותיהם ומסבירותן, ומשלא ראה לקבל במלואה את גרסתו של איש מהם מנימוקים מפורטים. זאת מבלי לתת משקל לנושא החובה הנטענת לעריכת הסכם בכתב. אכן, אין חובה על עו"ד לערוך הסכם בכתב, אך משנקבע לא אחת כי "האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה, ובכלל זה האחריות לנסח את הסכם שכר הטרחה באופן ברור גם במקרה בו יופסק השירות, מוטלת על עורך הדין...וכל ספק בפרשנותו של הסכם שכר הטרחה יפעל לרעתו של מנסחו". (ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20/3/08), מפי כב' הש' דנציגר, והפסיקה המאוזכרת שם). מקל וחומר כאשר לא נכרת הסכם בכתב, שאז מטבע הדברים יתקשה עורך הדין להוכיח את תוכן ההסכמות בין הצדדים.

ב. אשר לשכר הטרחה ששולם על ידי הבנק בהליך הראשון, בסכום של 58,500 ₪, המערער לא המציא מסמכים לגבי הספח לשכר הטרחה, והנחת המוצא כי הסכום שולם עבור מלוא היצוג בתיק. אין חולק כי המערער לא ייצג את המשיב בחלק הארי של ההליך הראשון. משכך, אין בעובדה ששכר הטרחה שולם לידיו, כמו גם מלוא החוב הפסוק, כדי להעיד על כך כי הוא זכאי לו. ראשית, המערער ייצג את המשיב רק בסוף ההליך הראשון בערכאה הראשונה, וודאי שאינו זכאי למלוא שכר הטרחה שנתקבל. שנית, מן המפורסמות כי שכר הטרחה שייך לבעל הדין עצמו, אלא אם הוסכם אחרת, למעט במקרים מובהקים כגון ענייני נזיקין וכיוצא בזה.

המערער לא הגיש ראיות לגבי היקף העבודה שנעשתה עובר לקבלת הייצוג על ידי המערער, באופן יחסי לסיכומים שהוגשו - משעסקינן בתביעה שהוגשה בשנת 96' ונסתיימה בפסק הדין בשנת 01', והמערער עצמו טען כי מדובר בתיק עב כרס שהכיל מסמכים רבים ופרוטוקול דיונים ארוך - מדובר בעניין עובדתי הטעון הוכחה ממשית, לגבי שעות העבודה, מספר הבקשות, טיבן, מספר הישיבות, וכל כיוצא בזה. כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, אינם מתייחסים לסכומים שישולמו עבור הכנת סיכומים. המערער לא הגיש ראיות לענין סכומים המשתלמים עבור הכנת סיכומים על ידי מי שלא יצג בתיק עצמו, כגון חוות דעת מומחים, או ראיות אחרות, למעט האמור בתצהירו לגבי היקף הסיכומים, היות התיק עב כרס והפרוטוקול ארוך, וצירוף הסיכומים לתצהירו. משכך, התקשתה השופטת קמא לקבוע מה הסכום המגיע לו, מתוך כלל ההוצאות שנפסקו ושולמו. אמנם ניתן היה לפסוק סכום למערער על פי אומדנא דדיינא, אך אין מדובר בפגם מהותי בפסק הדין של בית המשפט קמא. (למעלה מן הצורך יצויין כי נסיונו של בית משפט זה להביא הצדדים לידי פשרה בדרך של הערכה גלובלית לא עלה יפה).

" ... שכר טרחת עורך-דין יכול שייקבע על-פי שיטות שונות: שכר לפי אחוז מסוים משווי העיסקה נושא הטרחה; שכר לפי שעות העבודה שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי; שכר לפי ישיבות בבית-משפט או בבוררות שכר על בסיס חודשי או שנתי ועוד. שיעורו של שכר הטרחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות שיקולים כגון: היקף העיסקה שבה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושיגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הוותק ומעמדו של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא (ראה גם ע"א 499/89, 502 [3] הנזכר לעיל, בעמ' 593). בתחום האזרחי יש לקחת בחשבון גם את התוצאות שהושגו.

עקב הרב-גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוואנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מיגזר מקצועי". (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (5/10/93), מפי כב' הש' לוין. (להלן: ענין דניה סיבוס)).

לא נעלם מעיני כי המשיב היה התובע בהליך בבית משפט קמא, ועליו הוטל נטל ההוכחה. אך משהודה המערער כי לא העביר את מלוא הסכום שנפסק לטובת המשיב לידיו, וכי הוא מחזיק בסכום שגובהו אינו שנוי במחלוקת, הועבר נטל הבאת הראיות אליו, שהרי לכאורה החזיק בכספו של המשיב, וגם על פי שיטת החישוב שלו, לא היה זכאי להחזיק במלוא הסכום שמהותו שנויה במחלוקת. הנטל להביא ראיות בנושא גובה שכר הטרחה לו היה זכאי בגין הסיכומים לבדם, הוטל על המערער, והוא לא עמד בו. מכל מקום, קביעותיו של בית המשפט קמא מבוססות על הראיות שהובאו בפניו, בהן החליט לגופן.

ג. אשר לטענה אפשרית של המערער בדבר עשיית עושר ולא במשפט, לענין הכנת הסיכומים בהליך הראשון, יש לזכור כי בית המשפט פסק לו סכום גלובלי של 5% מהסכום שנפסק, בסך כולל של כ-800,000 ₪, עבור נקיטת הליכי הוצאה לפועל (נגד בנק), הגשת תגובות בבקשות לעיכוב ביצוע, והכנת עיקרי טיעון בערעור הבנק. כך שאין מדובר במקרה קלאסי של קבלת שירותים ללא תשלום שכר ראוי ועשיית עושר ולא במשפט. (לענין עשיית עושר ולא במשפט, השוו ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד (12/8/09), מפי כב' הש' חיות, והפסיקה המאוזכרת שם, אם כי באותו ענין נערך הסכם בכתב, והנסיבות היו שונות).

ד. אכן, תביעת המשיב הוגשה למעלה משש שנים לאחר היווצרה של עילת התביעה, אולם בהיעדר נזק ראייתי, אין מקום ליתן לה משקל מכריע במחלוקת דידן. לענין טענת המערער כי שילם מסים עבור שכר הטרחה שהתקבל אצלו, ויתקשה לקבל החזר, יש ממש בקביעתו של בית משפט קמא כי אפילו הוגשה התביעה כעבור שנתיים-שלוש, היה מצבו דומה. ועוד, סביר להניח כי המערער עשה שימוש בכספו של המשיב, אשר היה ברשותו זמן רב, ונהנה ממנו.

ה. אשר לטענותיו של המערער כנגד הממצאים העובדתיים של בית המשפט קמא, כמפורט לעיל, כאמור אין זה אחד מאותם מקרים חריגים, בהם יש מקום להתערבות של בית משפט שלערעור. לשם הדגמה, המערער טען כי העובדה שהמשיב החזיר למערער 20,000 ₪ מתוך ה-700,000 ₪ מלמדת על כך שהצדדים ערכו התחשבנות, ולא נותר למערער חוב כלפי המשיב.

דא עקא שהמשיב החזיר למערער את הסכום הנ"ל בטרם קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את ערעורו של הבנק, והוא חויב להשיב את מלוא הסכום שקיבל. משהעיד המשיב כי שכר הטרחה היה מותנה בתוצאה, לא מן הנמנע כי הסכים להותיר בידי המערער סכום גבוה מהנטען. מכל מקום, מדובר בקביעה על יסוד התרשמות של בית משפט קמא מהצדדים, וקביעותיו סבירות בנסיבות העניין.

ו. לעניין טענת הקיזוז של המערער, בית משפט קמא אמר את דברו, ולא ראה לסמוך ממצאים עובדתיים על יסוד גרסתו היחידה של המערער, ככל שלא נתמכה בראיות נוספות, בקובעו כי היא כללית, ואין מקום להתערב בכך.

ז. אשר לסכום ההוצאות שנפסק בבית משפט קמא, הוא כולל אגרות משפט, שכר טרחה ומע"מ. משכך, אינו מופרך בנסיבות העניין, ואין מקום להתערב בו, בהיותו נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, מנימוקים שפורטו בפסיקה.

" הדיון בעניין תשלום ההוצאות ושכר טרחת עורך דין במשפט מסור לשיקול-דעתו של השופט היושב בדין, והוא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון (ראה תקנות 511 ו- 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). חזקה על בית המשפט בדרגה הראשונה כי אכן התחשב בדרך שבה ניהלו הצדדים את הדיון, שקל את הדברים כראוי והגיע לאיזון הנכון.

הלכה היא מלפנינו שבדרך כלל אין דרגת הערעור מתערבת בקביעת הדרגה הראשונה לעניין פסיקת שכר והוצאות. צריכות להתגלות אי-סבירות רבה וסטייה בלתי מובנת מהרמה המקובלת כדי שתבוא התערבות כזו...".

7. הערעור נדחה אפוא.

בנסיבות הענין ולפנים משורת הדין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשיב למערער את הערבון שהפקיד.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ה, 26 אפריל 2015.