מבוא

1. התובע, יליד 10/8/1986, נפגע ביום 17/10/2008 בתאונת דרכים עת נסע ביחד עם נעאמנה סאמר (הנתבע מס' 1) (להלן: "הנתבע" או "סאמר") על אופנוע מסוג ימהה מ.ר. 236600. מאחר שבמועד אירוע התאונה לא היה כסוי ביטוחי לשימוש שנעשה ברכב, הגיש התובע את התביעה נגד סאמר בטענה שהיה הנהג והמשתמש באופנוע במועד אירוע התאונה ונגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.
2. הנתבעים כפרו באחריותם לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה, והעלו מספר טענות במישור החבות. הנתבע טען, כי אין לקבל את גרסתו של התובע, כי הוא (הנתבע) נהג באופנוע עובר לאירוע התאונה ולטענתו, על סמך הראיות שהובאו בפני בית המשפט לא ניתן לקבוע שהוא נהג ברכב. לטענתו, האפשרות שהתובע עצמו נהג באופנוע מסתברת יותר מהאפשרות שהוא נהג בו וזאת נוכח העדויות והראיות שהוצגו מטעם הצדדים.
3. קרנית טענה אף היא, כי אין לקבל את טענת התובע, כי הנתבע נהג באופנוע ולשיטתה, מן הראיות שהוצגו ואופי פגיעתו של התובע ניתן להסיק כי הוא זה שנהג ברכב. מאחר שהתובע נהג באופנוע מבלי שהחזיק ברישיון נהיגה ומבלי שלאופנוע היה ביטוח תקף, הרי דין תביעתו להידחות. קרנית הוסיפה וטענה, כי גם אם ייקבע שהתובע לא נהג באופנוע במועד אירוע התאונה, זכאותו לפיצויים נשללת בהיותו המחזיק באופנוע, "שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח", כאמור בסעיף 7(6) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). לטענת קרנית, נוכח הנסיבות שהוכחו, יש לראות בתובע ובנתבע כמחזיקים במשותף באופנוע, ומשנסעו ברכב בידיעה שאין לו כיסוי ביטוחי, אין לשניהם זכות תביעה בהתאם לחוק.

קרנית אף הגישה הודעה לצדדים שלישיים נגד הנתבע בהיותו, על פי הנטען בכתב התביעה, הנהג והמשתמש באופנוע במועד אירוע התאונה, נגד וסים אחמד כנאענה (צד שלישי מס' 2) בטענה שהיה הבעלים הרשום של האופנוע, נגד כאמל אחמד כנאענה (צד ג מס' 3) בטענה שהיה הבעלים של האופנוע ומתיר השימוש בו במועד אירוע התאונה ונגד בכר חסן דראשה בטענה שגם הוא היה הבעלים או המחזיק באופנוע שהתיר לאחר לנהוג בו. במהלך ניהול המשפט התברר כי בעניינו של צד ג' 2 מתנהלים הליכי פשיטת רגל ואף ניתן בעניינו צו הקפאת הליכים, ועל כן עתרה קרנית בסיכומיה למחיקת ההודעה לצדדים שלישיים שהוגשה נגדו.

1. בנוסף למחלוקות בשאלת החבות, חלוקים הצדדים גם בשאלת גובה הנזק. עיקר המחלוקת בשאלת גובה הנזק מתייחס לחוות דעתו של ד"ר חנוך אלרן, המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגי, אשר קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור 30%.

זהות הנהג באופנוע

1. השאלה הראשונה שיש לדון בה היא, מי נהג באופנוע במועד אירוע התאונה, האם זה היה התובע כנטען ע"י קרנית והנתבע, או שמא נהג בו הנתבע. אם יקבע שהתובע נהג באופנוע, דין התביעה להידחות, ובכך יסתיים הדיון בתביעה ובהליכי ההודעה לצדדים שלישיים. אם יקבע שהנתבע נהג ברכב, יהא צורך להמשיך ולדון בטענת קרנית, כי יש לראות בתובע כמי שהחזיק באופנוע במשותף עם הנתבע והתיר את השימוש בו ולפיכך זכאותו נשללה מכוח הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים.
2. להוכחת טענותיו בעניין זהות הנהג ברכב, הגיש התובע תצהיר מטעמו וכן הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם עד נוסף בשם רביע בדארנה. מטעם הנתבע וקרנית העיד הנתבע עצמו וכן הגיש הנתבע תצהיר של עדת ראיה בשם לובנא נעאמנה, אשר תומכת בגרסתו שהוא לא נהג באופנוע במועד אירוע התאונה. בנוסף לכך, הוגשו דו"חות פינוי התובע והנתבע לטיפול רפואי באמצעות צוותי מד"א שהגיעו למקום.
3. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי ביום אירוע התאונה, קרוב לשעה 19:00 התקשר אליו הנתבע, וביקש ממנו לפגוש אותו אצל חבר משותף שלהם בשם רביע בדארנה. סאמר נסע עם רכבו לביתו של רביע, שם הוא פגש את הנתבע כאשר ברשותו היה אופנוע. הנתבע והתובע עלו על האופנוע כאשר הנתבע נוהג בו, ונסעו מכיוון עראבה לכיוון דיר חנא. בהגיעם לכפר דיר חנא אירעה תאונת דרכים עת התנגש הנתבע ברכב אחר ופגע בהולכת רגל שנהרגה במקום. לדבריו, "בשום שלב אני לא נהגתי באופנוע. מי שנהג באופנוע לרבות בזמן התאונה היה סאמר בלבד. אני בכלל לא יודע כיצד לנהוג באופנוע".
4. רביע בדארנה סיפר בתצהירו, כי ביום התאונה, בשעות אחר הצהריים, הגיע אליו לביתו בעראבה הנתבע כשהוא נוהג באופנוע. הנתבע ביקש ממנו לתקן את הפנס הקדמי באופנוע ובזמן שהוא עסק בתיקון הפנס, הגיע למקום התובע כשהוא נוהג ברכבו. לאחר שהפנס תוקן עלו התובע והנתבע על האופנוע, ונסעו מהמקום כאשר הנתבע נוהג באופנוע והתובע יושב מאחוריו. בהמשך הערב נודע לרביע כי שניהם (התובע והנתבע) היו מעורבים עם האופנוע בתאונת דרכים. רביע הוסיף, כי רכבו של התובע נשאר אצלו בבית במשך 4-5 ימים עד שהאחים שלו באו אליו הביתה ולקחו את הרכב.
5. לובנא נעאמנה מסרה בתצהירה גרסה שונה מגרסאותיהם של התובע ורביע. לדבריה בתצהיר, ביום האירוע, קרוב לשעה 18:30-19:00, היא הבחינה בנתבע רוכב על אופנוע בתוך הכפר עראבה כשהוא "יושב מאחורי בחור" שאינה מכירה ושנהג באופנוע. היא זיהתה את הנתבע יושב מאחורי נהג האופנוע ואף סימנה לו עם היד תנועה של "הזהר". לטענתה, היא עשתה כן מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא רואה אותו רוכב על אופנוע. זמן קצר לאחר שהגיעה הביתה שמעה שהנתבע היה מעורב עם האופנוע בתאונת דרכים בכפר דיר חנא. מיד עזבה את ביתה והלכה לכיוון ביתו של פאוזי נעאמנה, דודו של הנתבע, שם הבחינה בהתקהלות של מספר אנשים שסיפרו על מעורבות הנתבע בתאונה, ומיד סיפרה לנוכחים כי זמן קצר לפני כן היא הבחינה בנתבע רוכב על האופנוע כשהוא אינו נוהג בו.
6. הנתבע טען בתצהירו, כי עקב התאונה הוא סבל מחבלת "ראש קשה וחזקה ועל כן, כל האירועים הקשורים ליום אירוע התאונה מחוקים לגמרי מהזיכרון" שלו. לדבריו בתצהיר: "אני לא זוכר שום פרט מיום אירוע התאונה, לא זוכר את הסיפור שמספרים יתר העדים בתאונה, כך למשל לא זוכר כי רכבתי בכלל על אופנוע יחד עם ראמי עאסלה, הזיכרון שלי כאילו נעצר ודלג על כל אשר התרחש ביום התאונה". הוא הוסיף, כי כשהתעורר בבית החולים לאחר 15 ימים של איבוד הכרה, לא הבין למה הוא נמצא בבית החולים, מה הסיבה לשהייתו שם, כיצד נפגע ומדוע הוא אינו מסוגל להזיז את היד.

הנתבע חזר על גרסתו בתצהיר גם בחקירתו הנגדית. הוא נשאר דבק בגרסה שכל הפרטים הנוגעים ליום התאונה מחוקים לו מהזיכרון, כך שהוא לא זכר בכלל שביקר בביתו של רביע, לא זכר שרכב יחד עם התובע על אופנוע, לא זכר שנסעו שניהם לכפר דיר-חנא, לא זכר שהיו מעורבים בתאונה וכמובן לא זכר מי נהג באופנוע במועד אירוע התאונה. עולה, אם כן, כי העדים הרלבנטיים באשר לזהות הנהג באופנוע בשעת אירוע התאונה הם התובע, רביע בדארנה ולובנא נעאמנה.

1. לאחר ששמעתי את העדויות מטעם הצדדים ועיינתי בראיות שהוגשו על ידם, עדיפה עליי גרסתם של התובע ושל העד רביע בדארנה על פני גרסתה של לובנא. להלן אנתח את הראיות ואסביר מדוע החלטתי להעדיף את עדותם של התובע ושל רביע על פני עדותה של לובנא באשר לזהות הנהג באופנוע.
2. התובע מסר גרסה סדורה ומפורטת באשר להשתלשלות האירועים שקדמו לתאונה ועד אירוע התאונה כבר בסמוך לאירוע התאונה, והוא נשאר דבק באותה גרסה לאורך כל הדרך מבלי שהתגלו בגרסתו סתירות מהותיות, שיש בהן כדי לפגוע באופן מהותי באמינותה. כבר בהודעה שמסר למשטרה ביום 18/12/08, כחודשיים לאחר אירוע התאונה (מוצג נ/7), סיפר התובע על נסיבות המפגש שלו עם הנתבע ועל שיחת הטלפון שקיבל ממנו. כבר בהודעה זו סיפר התובע, כי הגיע לביתו של רביע עם רכבו, שם הוא פגש את הנתבע שכבר היה ברשותו האופנוע. באותה הודעה סיפר התובע, כי הנתבע ביקש ממנו לעלות על האופנוע מאחוריו, ושניהם נסעו מהמקום כשהנתבע נוהג באופנוע. בהודעה זו שלל התובע את האפשרות שהוא נהג באופנוע. הוא אף סיפר כי אינו יודע אם הנתבע מחזיק ברישיון נהיגה לאופנוע, אם כי הוא ראה אותו בעבר נוהג באופנוע ובטרקטורון. כאמור, התובע חזר על גרסה זו גם בתצהיר עדותו הראית וגם בחקירתו הנגדית, מבלי שהתגלו בגרסאותיו סתירות מהותיות, תמיהות או סימני שאלה שיש בהם כדי לכרסם באמינות גרסתו.
3. ב"כ הנתבעים טענו, כי אין לתת אמון בעדותו של התובע באשר לזהות הנהג ברכב גם נוכח העובדה שהוא לא סיפר את האמת למומחים מטעם בית המשפט שבדקו אותו, והפריז בתיאור מגבלויותיו בעקבות התאונה. לטענתם, התנהלות זו של התובע פוגמת באמינותו גם לעניין זהות הנהג באופנוע.

אין בידי לקבל טיעון זה. בבוא בית המשפט להעריך עדותו של עד שהעיד לפניו, על בית המשפט לבחון את העדות מתוך ראיית מכלול הנסיבות והראיות שהובאו לפניו. בהקשר זה רשאי בית המשפט לקבל חלק מהעדות כאמינה ולדחות חלק אחר. העובדה שהתובע לא דייק או הפריז בתיאור המוגבלות ממנה הוא סובל עקב התאונה, אינה מביאה, בהכרח, לדחיית גרסתו גם בשאלת החבות. כאמור, בשאלות החבות וזהות הנהג באופנוע, לא מצאתי סיבה לפקפק באמינות גרסתו של התובע.

1. גרסתו של התובע באשר לזהות הנהג ברכב מקבלת חיזוק מנסיבות השתלשלות האירועים עד רגע הנסיעה מביתו של רביע. אין מחלוקת, כי התובע הגיע למקום המפגש עם הנתבע ורביע ברכב שלו לאחר שהנתבע כבר היה במקום עם האופנוע. עולה, אם כן, כי הנתבע הוא זה שנהג באופנוע עד ביתו של רביע, כאשר התובע כלל לא היה עמו. עובדות אלה עולות מעדותו של התובע במשטרה, מתצהיר עדותו הראשית ומחקירתו הנגדית וכן מההודעות שמסר רביע במשטרה ומעדותו בתצהיר העדות הראשית ובחקירתו הנגדית. על כן, גרסתו של התובע שהנתבע נהג באופנוע אינה תלושה מן המציאות. אך טבעי וסביר הוא שמי שלקח את האופנוע מבעליו, ברשות או ללא רשות כפי שיפורט בהמשך, והביא אותו בנהיגה לתיקון לביתו של רביע, הוא זה שינהג בו לאחר מכן.
2. עובדה נוספת, אשר תומכת בגרסתו של התובע שהוא לא נהג ברכב עולה מעדותו של רביע בדארנה. מאחר שרביע היה האדם האחרון שראה את התובע והנתבע לפני שהחלו את נסיעתם שגרמה לתאונה, זומן רביע למשטרה לצורך מתן עדות. רביע, שאין מחלוקת שהוא חברם הטוב של התובע והנתבע, לא הסכים תחילה ליתן עדות במשטרה מתוך רצון שלא להיות מעורב, לא לטובת התובע ולא לטובת הנתבע. בשל כך הוציאה נגדו המשטרה צו מעצר (מוצג נ/1) בחשד לביצוע העבירה של פגיעה בראיות. בשלב זה, הסכים רביע למסור עדות שנגבתה ממנו באותו היום כרבע שעה לאחר שהוצא נגדו צו מעצר (מוצג נ/2).

בהודעה זו מספר רביע, כי ביום התאונה הגיע הנתבע לביתו כשהוא נוהג באופנוע וביקש ממנו לתקן את הפנס הקדמי, ובזמן שהנתבע היה אצלו, הגיע אליו הביתה התובע כשהוא נוהג ברכבו. לאחר שהאופנוע תוקן, התובע והנתבע רכבו על האופנוע ונסעו מהמקום, כאשר הנתבע נוהג באופנוע והתובע רוכב מאחוריו. בהמשך הערב נודע לו שהשניים היו מעורבים בתאונת דרכים. רביע סיפר עוד, כי הרכב של התובע, איתו הוא הגיע אליו, נשאר אצלו בבית במשך 4-5 ימים ואז האחים שלו הגיעו ולקחו אותו. על גרסה זו חזר רביע גם בתצהיר עדותו הראשית וגם בחקירתו הנגדית.

1. ב"כ הנתבעים טענו שאין לקבל את גרסתו של רביע, לא במשטרה ולא בתצהיר ובחקירתו הנגדית. לטענתם, רביע זומן לעדות על ידי התובע ולכן אך טבעי שהוא ימסור עדות לטובתו. הם הוסיפו כי בהודעה למשטרה העיר רביע, כי אמנם בעת שהשניים נסעו מביתו, הנתבע נהג ברכב, אך הוא אינו יודע אם בהמשך הדרך הם התחלפו בנהיגה. לטענתם, הערה זו שהוא אינו יודע אם השניים התחלפו בנהיגה בהמשך לא נכללה בתצהיר עדותו הראשית ולכן אין להאמין לגרסתו. נטען עוד, כי גרסתו של רביע בהודעה ובתצהיר סותרת את הגרסה שמסר לחוקר פרטי מטעם קרנית (מוצג נ/8), שם הוא מספר שהתובע וראמי הגיעו אליו יחד וביקשו לתקן את האופנוע, כי הוא לא תיקן כלום באופנוע ושהוא לא יודע מי נהג בו לאחר שתוקן.
2. אין בידי לקבל את טענות הנתבעים בעניין אמינותה של ההודעה שמסר רביע למשטרה (מוצג נ/2). כאמור, כאשר זומן רביע למשטרה על מנת למסור עדות, הוא סירב תחילה לעשות כך מתוך רצון שלא להיות מעורב באירוע שבו מעורבים שני חבריו הטובים. רק לאחר שהוצא נגדו צו מעצר, הוא הסכים למסור עדות. בשלב זה, רביע לא היה מיוצג, לא היה לו שום אינטרס בתוצאות החקירה במשטרה וכל אשר ביקש זה לא להיות מעורב. על כן, לא ניתן לקבל את הטיעון שכאשר "אולץ" על ידי המשטרה למסור גרסה הוא בחר למסור גרסה לטובת התובע על אף שגרסה זו שקרית כביכול. טיעון זה אינו מתקבל על הדעת ואינו מתיישב עם השתלשלות האירועים ונסיבות גביית העדות על ידי המשטרה מרביע. אילו היה ברצון רביע לנקוט צד ולהעיד לטובתו של התובע, הוא לא היה מסרב למסור עדות ולא היה מוסר את העדות רק בעקבות צו מעצר שהוצא נגדו, ומלכתחילה היה מוסר עדות לטובתו של התובע.
3. זאת ועוד, העדות של התובע ושל רביע נמסרו בהפרש של 6 ימים, כאשר העדות של התובע נגבתה ביום 18/12/08 ואילו העדות של רביע נגבתה ביום 24/12/08. בשלב זה, שבו החקירה בעיצומה, רביע לא יכול היה לעיין בהודעה של התובע ולדעת מה היו פרטי הגרסה שסיפר התובע. יתרה מכך, גם בלתי סביר לטעון שהתובע וראמי תיאמו את ההודעות שלהם, שכן רביע הגיע למשטרה מתוך כוונה ורצון שלא למסור הודעה. אף על פי כן, עיון בהודעות של התובע ושל רביע והשוואת האחת עם השנייה מלמד, כי מדובר בהודעות התואמות אחת את השנייה גם בפרטים העיקרים וגם בפרטים השוליים.

כך למשל, גם התובע וגם רביע סיפרו כי הנתבע הגיע לביתו של רביע ראשון כשהוא נוהג באופנוע, שניהם סיפרו כי התובע הגיע לביתו של רביע עם רכבו לאחר שהנתבע כבר היה במקום עם האופנוע, ושניהם סיפרו, כי התובע והנתבע נסעו באופנוע ויצאו מהמקום כאשר הנתבע נוהג בו. פרטים אלה שהוזכרו הן בהודעת התובע במשטרה והן בהודעת רביע במשטרה, מבלי שהיה תיאום ביניהם, אינם משאירים ספק שכך היו פני הדברים, וכי השתלשלות האירועים שקדמה לתאונה הייתה כפי שתואר על ידי רביע.

1. כאמור, הנתבעים הפנו לתמליל שיחה שניהל חוקר פרטי מטעם קרנית עם רביע, ובקשו לאמץ את הגרסה המופיעה שם כמשקפת את האמת. לפי גרסה זו, התובע והנתבע התעניינו ברכישת האופנוע, שניהם הגיעו למקום ביחד עם האופנוע ושניהם נסעו מהמקום. בהתאם לגרסה שבתמליל, רביע אינו יודע מי נהג באופנוע בזמן שהם התחילו את הנסיעה מאצלו.

אין בידי לקבל טיעון זה. עיון מדוקדק בתמליל מלמד, כי רביע לא ממש התכוון לשתף פעולה עם החוקר הפרטי, והוא הרבה לטעון שפרטים רבים שאמורים להיות ידועים לו, אינם יודעים לו. כך למשל, רביע טען בפני החוקר שהוא אינו יודע מי נהג באופנוע בעת ששניהם יצאו מאצלו על אף שעניין זה אמור להיות בידיעתו, שכן הוא היה נוכח במקום בתחילת הנסיעה. זאת ועוד, רביע טען באופן כללי ששניהם הגיע על מנת לתקן את האופנוע, מבלי לפרט כיצד הם הגיעו; האם הגיע כל אחד בנפרד, מי הביא את האופנוע אליו, האם התובע הגיע לביתו עם רכבו, האם הוא הגיע לאחר שהנתבע והאופנוע היו כבר אצלו, וכיצד הגיע האופנוע אליו. יתרה מכך, על אף שאין מחלוקת שהנתבע הגיע לרביע על מנת שהוא (רביע) יתקן את האופנוע ועל אף שאין מחלוקת שרביע תיקן את האופנוע, הכחיש רביע בשיחה עם החוקר הפרטי עובדה זו וטען, כי הוא לא תיקן שום דבר באופנוע וכי התובע והנתבע הם אלה שתיקנו את האופנוע.

1. עיון בתמליל והשוואתו עם יתר הראיות והעדויות שבתיק אינם משאירים ספק שרביע מסר פרטים שונים לחוקר הפרטי מתוך מגננה ורצון להרחיק את עצמו מכל מעורבות באירוע. בשל כך הוא לא סיפר באופן ברור ושוטף את השתלשלות האירועים שקדמו לתאונה, מסר פרטים כלליים על הידוע לו, ולפעמים אף טען שעובדות מסוימות לא ידועות לו על אף שהן בידיעתו. על ראיה כזו לא ניתן לסמוך. על כן, אין באמור בתמליל השיחה שניהל החוקר הפרטי מטעם קרנית כדי לפגוע באמינות ההודעה שמסר רביע במשטרה ושאותה אני מעדיף על פני הגרסה בתמליל.
2. כאמור, מטעם הנתבע הוגש תצהיר של לובנא כנעאנה, קרובת משפחה רחוקה של הנתבע, בו היא מספרת, כי זמן קצר לפני התאונה, היא הבחינה בנתבע רוכב על אופנוע מאחורי אדם אחר שלא זיהתה ושהוא (אותו אדם אחר) נהג באופנוע. לטענתה, כ-20 דקות לאחר מכן היא שמעה שהנתבע היה מעורב עם האופנוע בתאונה, ומיד הלכה לכיוון בית הוריו, שם היא סיפרה שזמן קצר קודם לכן הבחינה בנתבע רוכב על אופנוע ביחד עם אחר כשהוא אינו נוהג באופנוע.
3. לא נתתי אמון בעדותה של לובנא. במהלך חקירתה הנגדית התגלו סימני שאלה ותהיות רבות, אשר מכרסמים באמינות גרסתה של לובנא ומציבים סימן שאלה גדול באשר לאמינות הגרסה ולמניע שלה להעיד במשפט. במהלך החקירה הנגדית התברר, כי על אף שלטענתה בסמוך לאחר אירוע התאונה היא סיפרה להוריו של הנתבע כי הבחינה בו רוכב על האופנוע בסמוך לפני האירוע מאחורי אדם אחר שנהג באופנוע, משום מה, שמה של לובנא כעדה רלוונטית לא הוזכר בשום שלב עד שלב הגשת התצהירים מטעם הנתבע. הנתבע לא הזכיר את שמה של לובנא כעדה רלוונטית במשטרה, ואף אחד אחר לא הזכיר את שמה כעדה רלוונטית בשלב מאוחר יותר, לרבות לא לחוקר הפרטי מטעם קרנית שחקר את האירוע. נראה לי מוזר שבחלוף כארבע שנים ממועד האירוע, ייזכר הנתבע בפרטי עדה כה משמעותית מבחינתו. עובדה זו כשלעצמה מציבה סימן שאלה באשר לאמינות העדה.
4. במהלך החקירה הנגדית מסרה העדה הסבר בלתי סביר באשר לסיבת המצאה במקום שבו הבחינה בנתבע רוכב על האופנוע מאחורי נהג אחר. היא טענה כי באותו יום ביקרה ביחד עם בתה אצל רופא, מאחר שאחת מהן או שתיהן היו חולות. ברם, התברר בחקירה הנגדית כי הדרך מביתה של העדה למרפאה של אותו רופא אינה עוברת במקום המפגש הנטען, וכי כדי שהיא תגיע למקום המפגש עליה להאריך את הדרך בכ-20 הדקות הליכה. משנשאלה מדוע בחרה בדרך הארוכה יותר על אף שהייתה היא או בתה חולות, השיבה: "רצינו ללכת. הרבה אנשים עושים הליכות כדי לשמור על כושר". תשובה זו אינה משכנעת, בלשון מעטה.
5. זאת ועוד, כאשר נדרשה העדה לתת פרטים מדויקים באשר לאותו מפגש, או שלא ידעה למסור פרטים, או שהפרטים שהיא מסרה היו שגויים. כך למשל, העדה לא ידעה לספר אם הנהג של האופנוע שלטענתה לא היה הנתבע, היה עם קסדה אם לאו, מה לבשו הנתבע ואותו נהג ביום האירוע ומה היה צבע האופנוע שהבחינה בו. באשר לשעת המפגש טענה העדה, כי היא פגשה את הנתבע רוכב על אופנוע באור יום, ושללה את האפשרות שבגלל התאורה במקום הצליחה להבחין בהם. גרסה זו באשר לאור יום בשעת המפגש אינה יכולה להיות נכונה, שכן על פי גרסתה, המפגש התרחש בשעה 19:00 לערך, בעוד שבהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם המרכז למיפוי ישראל (מוצג ת/1), השמש שקעה באותו יום בשעה 17:03. עובדה זו שומטת את הבסיס לגרסת העדה שהיא פגשה את הנתבע סמוך מאוד לפני האירוע התאונה כשהוא רוכב על אופנוע מאחורי אדם אחר.
6. סיכומם של דברים, הנני מקבל את ההודעות שמסרו התובע והעד רביע המשטרה (מוצגים נ/7 ו- נ/2) כמשקפות נכונה את השתלשלות האירועים והעובדות עד אירוע התאונה. בהתאם לכך הנני קובע, כי הנתבע נהג באופנוע עד ביתו של רביע, וביקש ממנו לתקן את הפנס של האופנוע. במהלך תיקון האופנוע התקשר הנתבע לתובע, וביקש ממנו להגיע לביתו של רביע ולפגוש אותו שם. התובע הגיע עם רכבו לביתו של רביע, שם הוא פגש בנתבע וברביע והבחין באופנוע. הנתבע הציע לתובע לרכוב עמו על האופנוע ולעשות סיבוב. התובע עלה על האופנוע כשהוא רוכב מאחורי הנתבע שנהג בו, ושניהם יצאו לנסיעה לכיוון דיר חנא, כאשר הנתבע נוהג באופנוע לאורך כל הדרך. בהגיעם לכפר דיר חנא, התנגש האופנוע ברכב חונה, המשיך ופגע בהולכת רגל. כתוצאה מהתאונה נהרגה הולכת הרגל במקום, ואילו התובע והנתבע נפגעו באופן קשה בגופם.

התובע מחזיק ברכב - האומנם?

1. כאמור, קרנית טענה כי גם אם יקבע שהתובע לא נהג ברכב בשעת אירוע התאונה, יש לראות בו מחזיק ברכב שהתיר לאחר לנהוג בו כשאין לו ביטוח בתוקף, ולפיכך זכותו לקבל פיצויים נשללת מכוח הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים. לטענתה, התובע והנתבע התעניינו שניהם ברכישת אופנוע מספר ימים לפני האירוע, שניהם ביקשו לרכוש את האופנוע, והנסיעה שבמהלכה אירעה התאונה הייתה במטרה לבדוק את האופנוע על מנת להחליט אם לרכוש אותו. על כן, כך נטען, יש לראות בתובע והנתבע כמחזיקים ברכב שהתירו את השימוש בו.
2. טענה זו דינה להידחות הן עובדתית והן משפטית. כפי שנקבע לעיל, התובע הגיע לביתו של רביע לאחר שהנתבע והאופנוע היו כבר במקום ולאחר שהאופנוע היה כבר בחזקתו ובשימושו של הנתבע. לא הובאה שום ראיה לכך שהתובע החזיק באופנוע או עשה בו שימוש כלשהו ולא הובאה שום ראיה לכך שלתובע היה כל חלק במסירת האופנוע לנתבע. העובדות כפי שהובאו לפני וכפי שנקבעו בסעיף 25 לפסק דין זה שונות לחלוטין. עולה, אם כן, כי דין טענת קרנית שהתובע היה מחזיק באופנוע להידחות מן הבחינה העובדתית.
3. מעבר לנדרש אוסיף, כי גם אם הייתי קובע, כי התובע והנתבע פנו שניהם לבעל הרכב, וביקשו שניהם לעשות בו שימוש על מנת לבדוק אותו ולהחליט אם לרכוש אותו, עדיין לא ניתן לראות בתובע "מחזיק" במובן סעיף 7(6) לחוק הפיצויים. המחזיק בהתאם לסעיף 7(6) לחוק הוא אותו אדם שהייתה לו השליטה הפיזית והנורמטיבית ברכב ושהוא יכול היה להתיר לאחר או לאחרים לעשות בו שימוש. על כן, בסיטואציה שבה שניים פונים לבעל הרכב או למחזיק בו, והלה מוסר להם את האופנוע, המחזיק הינו בעל הרכב או המחזיק בו שכן לאלה יש שליטה ברכב ומכוח הרשות שלהם נמסר הרכב לתובע ולנתבע. בסיטואציה זו, הבעלים הוא המחזיק והנהג הוא המשתמש והתובע שבסה"כ ביקש את הרשות בהתאם לטענות קרנית, אינו המחזיק ואינו המשתמש.

שימוש ללא רשות הבעלים

1. הנתבעים וצדדי ג' טענו עוד, כי השימוש שנעשה באופנוע נעשה ללא רשות הבעלים, כי התובע ידע שהנתבע נוהג באופנוע ללא רשות בעליו, ולפיכך נשללת זכאותו לתבוע פיצויים, וזאת מכוח הוראת סעיף 7(2) לחוק הפיצויים.
2. הנטל להוכיח כי השימוש שנעשה ברכב היה ללא רשות הבעלים או המחזיק בו, מוטל על מי שטוען את הטענה. אין מחלוקת כי לפני שהנתבע נטל את האופנוע והחל לנהוג בו היה הרכב בחצריו של צד ג' מס' 4, בכר חסן דראושה. עובדה זו עולה מעדותו של כאמל אחמד כנעאנה, צד ג' מס' 3, אשר סיפר הן בהודעתו למשטרה (מוצג נ/18) והן בעדותו לפני, כי מכר את האופנוע לבכר וכי בכר קיבל את החזקה בו עוד לפני התאונה. עובדה זו אף עולה מעדותו של בכר דראושה עצמו לפני, אשר אישר בעדותו, כי הוא רכש את האופנוע מכאמל, וכי בבוקר יום התאונה עמד האופנוע בחצר ביתו (ביתו של בכר).
3. באשר לנסיבות שבהן נטל הנתבע את האופנוע מחצר ביתו של בכר, יכולים היו להעיד רק שניים: הנתבע שנטל את האופנוע ובכר שבחצריו, בבעלותו ובחזקתו היה האופנוע. הנתבע טען, כאמור, כי כל אשר התרחש ביום האירוע מחוק לו מהזיכרון ולפיכך הוא אינו זוכר שנטל את האופנוע מחצריו של בכר, ואינו זוכר פרט כלשהו באשר לנסיבות נטילת האופנוע. בכר לעומת זאת טען בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא מעולם לא התיר את השימוש באופנוע לאחר, ובכלל זה לא לתובע ולא לנתבע. לטענתו, עובר לאירוע התאונה, הודיע לו הנתבע שבכוונתו לרכוש את האופנוע, אך הוא הודיע לו, כי האופנוע מושבת בשל תקלה שאינה ידועה לו. לדבריו, הוא אף הודיע לנתבע, כי אין לאופנוע ביטוח ורישיון בתוקף. הוא הוסיף, כי ביום התאונה הגיע הנתבע לביתו, נטל את האופנוע ללא רשות ממנו, תיקן אותו ונסע בו יחד עם התובע. על כן, ביקש בכר לדחות את ההודעה לצדדים שלישיים שהוגשה נגדו.
4. אינני מקבל את האמור בתצהירו של בכר כמשקף את העובדות לאישורן. כפי שיפורט להלן, בכר מסר, לאורך כל הדרך, גרסאות סותרות באשר לחלקו באירוע ולקשר שלו לאופנוע, שינה את גרסאותיו מקיר לקיר, ובחקירתו הנגדית נקט בטקטיקה: "אני לא זוכר, האירוע קרה מזמן".

בכר מסר שלוש הודעות במשטרה כאשר ההודעה השלישית נמסרה לאחר שבוצע עימות בינו לבין כאמל כנעאנה. בהודעה הראשונה מיום 21/1/09 (מוצג נ/20) הכחיש בכר כל קשר לאופנוע וטען, כי הוא אינו מכיר שום אופנוע, כי לא היה לו או ברשותו אופנוע אף פעם, וכי הוא כלל אינו מכיר את הנתבע. הוא אף הכחיש שרכש מכאמל אחמד את האופנוע וכי האופנוע היה אצלו לפני שהנתבע נטל אותו ועשה בו שימוש.

1. בהודעה השנייה (מוצג נ/22) שמסר למשטרה באותו היום שבו נמסרה ההודעה הראשונה, סיפר בכר כי שבוע לפני התאונה פנה אליו הנתבע ושאל אותו אם הוא מכיר אדם שרוצה למכור אופנוע. לדבריו, הוא סיפר לסאמר שידוע לו כי כאמל אחמד רוצה למכור את האופנוע שלו והיפנה אותו אליו. לטענתו, לאחר מכן הוא לא ידע מה סוכם בין כאמל לבין הנתבע, אם כי לאחר אותה שיחה הוא ראה את הנתבע מסתובב עם האופנוע בעראבה מספר ימים לפני התאונה. לדבריו, ביום האירוע התקשר אליו כאמל וביקש ממנו להגיע אליו הביתה, שם ביקש ממנו לספר שהוא (בכר) נתן את האופנוע לנתבע, אך בכר סירב לבקשה זו. בהודעה זו הכחיש בכר שהאופנוע היה אצלו בשלב כלשהו לפני התאונה. בתשובה לשאלת החוקר מדוע בהודעה הראשונה שיקר וטען שהוא אינו מכיר את הנתבע ואת כאמל, השיב בכר שהוא לא זכר ולא הבין על מה מדבר החוקר.
2. מאחר שכמאל אחמד סיפר בהודעתו למשטרה, כי בכר רכש ממנו את האופנוע זמן מה לפני התאונה, וכי במועד אירוע התאונה היה האופנוע בבעלותו ובחזקתו של בכר, החליטה המשטרה לערוך עימות בין כאמל לבין בכר, עימות שנערך באותו יום (דו"ח העימות הוגש וסומן נ/25). בעימות חזר כאמל על גרסתו שמכר לבכר את האופנוע ומסר לו את החזקה בו לפני אירוע התאונה, ובכר אישר עובדה זו. בכר אף אישר, כי סוכם בין השניים כי בכר ישלם חלק מהתמורה בגין האופנוע בשווה כסף, כגון במסור עצים בשווי 2,000 ₪, גלון שמן זית בשווי 500 ₪, משאית כורכר בשווי 1,000 ₪, והיתרה בסך 4,500 ₪ סוכם כי תשולם במזומן. גם עובדות אלה אישר בכר במהלך העימות.
3. בעקבות העימות האמור נגבתה מבכר הודעה שלישית (מוצג נ/24) שבה הוא מאשר, כי תקופה מסוימת לפני יום התאונה הוא רכש את האופנוע מכאמל וקיבל בו חזקה. הוא אף אישר כי ביום אירוע התאונה היה האופנוע בחזקתו ומונח בחצר ביתו, וכי סאמר נטל אותו משם. באשר לנסיבות נטילת האופנוע, טען בכר כי הנתבע לקח אותו מחצר ביתו ללא רשותו. בתשובה לשאלה מדוע שיקר בהודעות הקודמות טען שהוא פחד ש"יפילו" עליו תיק ושתיוחס לו אשמה כלשהי בקשר לתאונה.

1. כפי שניתן להיווכח, אין עוד מחלוקת כי האופנוע היה בחזקתו של בכר וכי הנתבע נטל אותו מחצריו. טענתו של בכר שהנתבע נטל את האופנוע ללא רשותו אינה מקובלת עליי. כפי שהובא לעיל, בכר מסר גרסאות שקריות לפני שנערך עימות בינו לבין כאמל והכחיש כל קשר לאופנוע, לסמאר ולכאמל. רק לאחר שנידחק לפינה ונערך בינו לבין כאמל עימות, הוא הודה בקשר שלו לאופנוע ולכמאל וכן הודה, כי הוא מכיר את הנתבע וכי הוא (הנתבע) ברר עמו אם מכיר מישהו שרוצה למכור אופנוע. נוכח שקריו של בכר כמתואר לעיל, לא ניתן לקבל את גרסתו שהנתבע נטל את האופנוע ללא רשות.

יתרה מכך, נוכח העובדה שהנתבע פנה לבכר ובירר עמו אם הוא מתכוון למכור את האופנוע ­­­ובסמוך לאחר מכן הוא אף נטל את האופנוע, סבירה יותר בעיניי האפשרות שבכר נתן לנתבע רשות לנהוג באופנוע על פני האפשרות שהנתבע נטל אותו ללא רשות. מכל מקום, הנטל להוכיח שהנתבע עשה באופנוע שימוש ללא רשות בעליו או המחזיק בו מוטלת על הנתבעים וצדדי ג', לרבות על בכר. מאחר שהראיה היחידה לכך שהנתבע נטל את האופנוע ללא רשות היא עדותו של בכר ומאחר שעדות זו נדחתה מכל וכל, הרי שלא השכילו הנתבעים להוכיח את טענתם בדבר השימוש באופנוע ללא רשות.

1. סיכומם של דברים, הטענה שהנתבע עשה באופנוע שימוש ברכב נדחית. זאת ועוד, לא היה לתובע שום קשר לנסיבות נטילת האופנוע מחצרו של בכר על ידי הנתבע ללא רשות, ולא הייתה לתובע ידיעה כלשהי בעניין זה ולפיכך, זכאותו לפיצויים לא נשללת מכוח הוראת סעיף 7(2) לחוק הפיצויים.

ההודעה לצדדים שלישיים

1. לא צריכה להיות מחלוקת, נוכח הקביעה שלי לעיל לעניין זהות הנהג באופנוע, כי דין ההודעה לצדדים שלישיים נגד הצד השלישי מס' 1 (הנתבע), שנהג באופנוע בשעת אירוע התאונה, להתקבל. כאמור, הנתבע נהג באופנוע מבלי שהחזיק ברישיון נהיגה בתוקף ומבלי שלאופנוע היה ביטוח המכסה את השיש שנעשה בו. על כן, בדין הוגשה ההודעה לצדדים שלישיים נגדו.
2. באשר לצד השלישי מס' 2, הבעלים הרשום של האופנוע, הודיעה קרנית כי לאור הליכי פשיטת הרגל המתנהלים בעניינו היא מבקשת למחוק את ההודעה נגדו. בנסיבות אלו, אינני רואה צורך לדון בהודעה גופה נגד צד זה.

1. הצד השלישי מס' 3 היה הבעלים של האופנוע בטרם עבר לחזקתו של בכר דראושה, הצד השלישי מס' 4. לטענת קרנית, במועד אירוע התאונה היה כאמל הבעלים של האופנוע שהעביר את החזקה בו לבכר. מאחר שהבעלות באופנוע נשארה בידי כאמל, הרי לקרנית זכות חזרה הן נגד הבעלים (כאמל) והן נגד המחזיק שהתיר את השימוש בו (בכר). על הבעלות של כאמל באופנוע מבקשת קרנית ללמוד מההודעות שמסר בכר במשטרה לפני העימות ושלפיהן האופנוע היה בבעלותו של כאמל וכן מתמליל השיחה שניהל רביע דראושה עם חוקר פרטי מטעמה. אינדיקציה נוספת לכך מוצאת קרנית בעובדה שלאחר התאונה, הוריו של הנתבע שילמו לבכר סכום של 4,500 ₪ עבור האופנוע וסכום זה הועבר לכאמל.
2. דין טענות אלו של קרנית להידחות. כאמל טען לאורך כל הדרך, כבר בהודעה שמסר במשטרה, כי מספר ימים/שבועות לפני התאונה הוא מכר את האופנוע לבכר בתמורה שסוכמה ביניהם, והעביר את החזקה בו לידיו. כאמל חזר על גרסה זו הן בתצהיר עדותו הראשית והן בחקירתו הנגדית, מבלי שהתגלו בגרסאותיו סתירות מהותיות, שיש בהן כדי לכרסם באמינות הגרסה.
3. יתרה מכך, לאחר שהכחיש בשתי ההודעות הראשונות שמסר למשטרה כל קשר לבעלות והכחיש בהודעה הראשונה שהוא מכיר את הנתבע ואת כאמל, נאלץ בכר להודות בעימות שערכה המשטרה בינו לבין כאמל, כי הוא אכן רכש את האופנוע מכאמל, וקיבל את החזקה בו לפני התאונה, כך שהאופנוע היה בחזקתו ובשליטתו לפני שנעשה בו שימוש ע"י הנתבע. בכר חזר על גרסה זו גם בתצהיר עדותו הראשית וגם בחקירתו הנגדית. עדותו של בכר שהוא היה הבעלים של האופנוע במועד אירוע התאונה ושהוא רכש אותו מכאמל מספר ימים לפני התאונה, ניתנה בניגוד לאינטרס שלו, שכן הוא העמיד את עצמו בסיכון שיקבע שהוא התיר את השימוש באופנוע לנתבע ובשל כך הוא נושא באחריות כלפי קרנית.
4. ב"כ קרנית טען, כי כאמל ובכר תיאמו ביניהם את הגרסה שכאמל מכר את האופנוע לבכר במטרה לצמצם את חוג האנשים הנמצאים בסיכון שאחריותם תקבע מול קרנית. לטענתו, סוכם בין כאמל ובכר, כי האחרון יטען שהוא אומנם הבעלים של האופנוע אך לא התיר לנתבע לעשות בו שימוש. בכך ביקשו בכר וכאמל להיפטר מאחריות לאירוע התאונה. בעניין זה מפנה קרנית למפגש אותו יזם כאמל ביום התאונה, מיד לאחר התרחשותה, שבמהלכו ביקש כאמל מבכר להגיד שהוא הבעלים.
5. למסקנות אלה שמבקשת קרנית מבית המשפט לקבוע אין אחיזה בחומר הראיות. כפי שיפורט להלן, מחומר הראיות עולות עובדות אחרות, שאינן עולות בקנה אחד עם טענות קרנית. ראשית, הגרסה שבכר רכש את האופנוע מכאמל וקיבל את החזקה בו לפני התאונה לא תואמה בין השניים, אלא להפך. כפי שהובא לעיל, כבר בהודעה במשטרה העלה כאמל את הגרסה שמכר את האופנוע לבכר, ואילו האחרון טען בשתי ההודעות הראשונות שלו, כי לא היו דברים מעולם, והוא נאלץ להודות בכך רק בעקבות העימות. על פניו ברור, אם כן, כי אין כל בסיס לטענת קרנית שגרסה זו תואמה בין בכר לכאמל קודם לכן.
6. כאמל התייחס בחקירתו הנגדית לאותה פגישה שזימן ביום התאונה, מיד לאחר התרחשותה והסביר כי בסמוך לאחר אירוע התאונה נודע לו, כי הנתבע היה מעורב עם האופנוע בתאונת דרכים קטלנית שבעקבותיה נהרגה אישה מכפר דיר-חנא. מאחר שהאופנוע היה רשום על שם אחיו אך היה בפועל בבעלותו לפני שמכר אותו לבכר, הוא ראה לנכון לקיים אותה פגישה כדי לוודא שלא יערבו אותו באירוע. הוא הסביר, כי האופנוע נמכר על ידו לבכר מבלי שנערך זיכרון דברים ביניהם ומבלי שהייתה בידיו הוכחה שבכר רכש אותו. נוכח נסיבות התאונה וחומרת תוצאותיה, כך הסביר, הוא קיים את הפגישה, כדי להעמיד דברים על דיוקם ולהבהיר את התמונה.

מדובר בהתנהגות סבירה של אדם שניקלע למצב שבו רכב שנמכר על ידו היה מעורב בתאונה קטלנית בטרם בוצעה העברת בעלות פורמאלית במשרד הרישוי. יש לזכור, כי אותה פגישה שביקש כאמל לקיים לא ממש עזרה לו, שכן בכר הכחיש בשתי ההודעות הראשונות שמסר למשטרה לאחר אותה פגישה, כי הוא רכש את האופנוע מכאמל לפני התאונה וקיבל את החזקה בו.

1. סיכומה של נקודה זו, הנני קובע, כי כאמל מכר את האופנוע לבכר והעביר את החזקה בו עוד לפני התאונה, כך שכאמל לא היה, במועד אירוע התאונה, לא הבעלים ולא המחזיק באופנוע ולפיכך לא מוטלת עליו חובת שיפוי כלפי קרנית. נוכח מסקנה זו, אינני רואה צורך לדון בשאלה – האם בעלים שמסר את החזקה לפלוני נושא באחריות כלפי קרנית מקום שפלוני התיר את השימוש בו לאדם שאין לו ביטוח או שאינו מחזיק ברישיון נהיגה. דהיינו, האם מתן היתר ראשוני לפלוני להחזיק באופנוע מטילה על הבעלים חובת שיפוי מקום שהוא עצמו לא התיר את השימוש שגרם לתאונה. כאמור, שאלה זו אני משאיר בצריך עיון נוכח המסקנה, כי כאמל לא היה הבעלים ולא התיר את השימוש באופנוע.
2. באשר להודעה לצדדים שלישיים נגד בכר דראושה (צד שלישי מס' 4), הרי נוכח הקביעות שלי בפרק "שימוש ללא רשות בעלים", דין ההודעה לצד שלישי שהוגשה נגדו להתקבל. כאמור, הנטל להוכיח שהנתבע עשה באופנוע שימוש ללא רשות הבעלים והמחזיק מוטלת על הבעלים והמחזיק, דהיינו על בכר. מאחר שלא עלה בידי בכר להוכיח את הטענה שהנתבע עשה שימוש באופנוע ללא רשות ממנו דין ההודעה לצד שלישי שהוגשה נגדו להתקבל.

גובה הנזק

מהות הפגיעה והנכות הרפואית

1. עקב התאונה נפגע התובע באופן קשה בראש, ונמצא ע"י צוותי מד"א כשהוא מחוסר הכרה, מדמם מהראש וסובל מהמטומות בשתי העיניים. הוא הורדם, הונשם ופונה במצב קשה באמצעות מסוק לבית חולים רמב"ם. בבדיקת CT מוח התקבלה תמונה המחשידה לבצקת מוחית עם Diffuse axonal injury ללא עדות לדימום תוך גולגולתי. כמו כן, אובחנו שברים מרובים בארובת עין שמאל, בסינוסים ובקשת הזיגומה משמאל, רושם לבלט של גלגל עין שמאל עם טשטוש השומן בארובת העין. בחזה אובחנו הצללות מסוג Grand glass וקונטוזיה ריאתית. בנוסף לכך אובחנו בקרקפת חבלות חודרות וכן אובחנו צלקות בפנים מתחת לעין שמאל. במהלך אשפוזו היה התובע במצב בלבולי ואי שקט ולפיכך היה בשמירה פסיכיאטרית מתוך חשש שיגרום נזק לעצמו.
2. לאחר מספר ימי אשפוז במחלקה לטיפול נמרץ הועבר התובע להמשך אשפוז במחלקת פה ולסת, שם עבר בהרדמה כללית ביום 10/11/08 ניתוח לשחזור סגור של השבר בלסת העליונה ושחזור סגור של השבר באף. ביום 29/10/08 עבר בהרדמה כללית ניתוח נוסף לשחזור פתוח של שבר הזיגומה משמאל וקיבועו בעזרת 3 מיניפלטות. ביום 14/11/08 שוחרר לביתו עם המלצות למעקב אצל הרופא המטפל, מנוחה בבית, ביקורות חוזרות במרפאות עיניים ופה ולסת, ועוד.
3. בהמשך היה התובע מטופל במסגרת קופ"ח כללית בה הוא חבר וכן במסגרת מרפאות חוץ של בי"ח רמב"ם, והתלונן על כאבי ראש וסחרחורת, טשטוש בראיה בעין שמאל, הפרעה בזיכרון, הרגשת זרמים חשמליים בפנים מצד שמאל ועוד. לתובע ניתנו אישורי מחלה ע"י הרופא המטפל בקופ"ח עד 15/4/09, דהיינו למשך 6 חודשים ממועד אירוע התאונה ולאחר מכן הופנה לרופא תעסוקתי, אשר קבע באישור רפואי מיום 2/6/09, כי הוא מוגבל בביצוע מאמצים פיזיים.
4. נוכח החבלות מהן סבל בתאונה ותלונותיו לאחר מכן במהלך הטיפולים שקיבל בעקבות התאונה במסגרת שירותי בריאות כללית ובי"ח רמב"ם, מונו מטעם בית המשפט מומחים רפואיים בתחום הנוירוכירורגי, הפה ולסת, ה-א.א.ג. ובתחום העיניים, אשר קבעו כדלקמן:

• ד"ר בן דוד אשר מונה בתחום ה-א.א.ג. קבע, כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין שינויים בצורת האף עם הפרעה בנשימה. עוד קבע ד"ר בן דוד כי אין מקום לקביעת אחוזי נכות נוספים בגין ירידה בשמיעה ובגין טנטון.
• ד"ר יהודית רניאל אשר מונתה לחוות דעתה בתחום העיניים קבעה, כי אין התאמה בין תלונות התובע על עיוורון בעין שמאל לבין הממצאים בבדיקות האובייקטיביות שבוצעו לו. לדעתה, הראיה בעין שמאל אמורה להיות טובה יותר ממה שהפגין התובע, שכן היא לא מצאה "שום ממצא אובייקטיבי שיסביר ליקוי בראיה בעין זו". על סמך תוצאות הבדיקות האובייקטיביות ותוצאות הבדיקות שבוצעו לו כחודשיים לאחר התאונה, הגיעה המומחית למסקנה, כי הראיה בעין שמאל צריכה להיות בסביבות 6/12 עם תיקון. על סמך האמור קבעה המומחית, כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין אנופתלמוס קל בעין שמאל.
• ד"ר אלרן קבע בחוות דעתו, כי בדיקת תפקודיו העיליים של התובע הראו, כי הוא אינו מצליח לארגן את תשובותיו כהלכה, וכי הוא סובל מ"הפרעת זיכרון לטווח הקצר וזה גורם לו לתסכול ולהתכנסות בתוך עצמו. נראה כי הוא שרוי בדיכאון". בהמשך מציין ד"ר אלרן, כי פניו של התובע "מעוותות בצורה שגורמת אי נוחות להביט בו, וזאת למרות שאין סטייה ניכרת מקווי פנים בעלי סימטריה דו צדדית ... תפקודי מוחון תקינים והחזרים גידיים הופקו שווים דו צדדי. לא נמצאו הגבלות בתנועה ולא נמצאו הפרעות תחושה", למעט הפרעה קלה ביכולת הליכה עקב בצד אגודל".

בהמשך קבע המומחה, כי "לאחר התאונה, לא הצליח ראמי להחזיר לעצמו את היכולות החברתיות והמקצועיות שלו, עקב שילוב של פגיעה מוחית, המוגדרת כאנצפלופטיה טראומטית וכאבי ראש ממקור משולב של חבלות בעצב התחושתי של הפנים, יחד עם עיוות בפנים שלא מוסיף לביטחונו העצמי".

על סמך כל המפורט הגיע המומחה למסקנה, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הנוירוכירורגי בשיעור 30%, בהתאם לסעיף 34(ד) לתקנות הביטוח הלאומי.

• ד"ר צבי לסטר, בתחום הפה ולסת, קבע כי בשל חומרת וריבוי השברים מהם סבל התובע בפנים עקב התאונה, קשה מאוד היה להגיע למצב המקורי, והתובע נותר עם עיוות גדול מאוד של הפנים. בהתאם לחוות הדעת ה-1/3 האמצעי של הפנים שקוע פנימה, האף עם סטייה והלסת העליונה נדחפה מעט כלפי מעלה. על סמך כל האמור קבע ד"ר לסטר, כי עקב התאונה סובל התובע מהנכויות שלהלן: 10% בגין הקושי בפתיחת הפה, 10% בגין שקיעת העין השמאלית והקטנתה ו-10% עקב שקיעת ה-1/3 האמצעי של הפנים והאף הפחוס.

1. בתשובות לשאלות הבהרה שהופנו אליו הסביר ד"ר בן דוד, כי יש חפיפה חלקית בין הנכות שקבע ד"ר לסטר בגין השקיעה במרכז הפנים ועיוות האף לבין הנכות שהוא קבע בחוות דעתו. לדעתו, רק 5% בלבד תתאים לתוספת של השקיעה בפנים שציין ד"ר לסטר, כך שהנכות החופפת היא בשיעור 5%.
2. הצדדים לא חלקו על חוות דעתם של ד"ר יהודית רניאל בתחום העיניים, של ד"ר בן דוד בתחום ה-א.א.ג. ושל ד"ר צבי לסטר בתחום הפה ולסת. הם אף לא חלקו על תשובותיו של ד"ר בן דוד לשאלות ההבהרה ושלפיהן מחצית הנכות שנקבעה על ידו, דהיינו 5%, חופפת את הנכות שקבע ד"ר לסטר, ולכן יש לחשב את הנכות המשוקללת בהתאם. הצדדים לא ביקשו לחקור מומחים אלה על חוות דעתם וכאמור לא חלקו על קביעותיהם בסיכומים. משכך, אינני רואה סיבה לסטות מחוות הדעת שקבעו המומחים בתחומים אלה ומתשובות ד"ר בן דוד לשאלות ההברה.
3. הנתבעים וצדדי ג', ובעיקר קרנית, חלקו על חוות דעתו של ד"ר חנוך אלרן, וביקשו לסטות ממנה. הם אף זימנו אותו לחקירה נגדית. לטענתם, חוות דעתו של ד"ר אלרן מבוססת על תלונותיו הסובייקטיביות של התובע ועל תשובות שקיבל המומחה במהלך הבדיקה הקלינית מאחיו של התובע שנכח בבדיקה ולא מהתובע עצמו. לטענתם, במהלך החקירה הנגדית ומשהוצגה לו תמונה השונה מזו שהציג התובע בפניו, ביקש המומחה להורות לתובע לעבור בדיקת MRI על מנת לוודא אם נותר לו נזק מוחי. על כן, חזרה קרנית בסיכומיה על בקשה קודמת שהוגשה על ידה להורות לתובע לעבור בדיקת MRI. לחלופין, ביקשה קרנית לקבוע, כי נכותו של התובע נמוכה מהנכות שקבע ד"ר אלרן.
4. אינני מקבל את טענות הנתבעים בכל הקשור לחוות דעתו של ד"ר אלרן. עיקר השגותיהם של הנתבעים נוגעות להתנהלותו של התובע על דוכן העדים ועל העובדה שהוא נתן עדות במשך כשעתיים מבלי שנעזר באחרים. לטענתם, עובדה זו שומטת את הבסיס למצב המתואר בחוות דעתו של המומחה ולפיו התובע מתכנס בתוך עצמו ואינו מצליח לארגן את תשובותיו.

התנהלותו של התובע על דוכן העדים ומתן עדות אינה יכולה להוות תחליף לבדיקה הקלינית שהמומחה עושה במרפאה שלו. התנאים באולם בית המשפט אינם ערוכים לביצוע בדיקה קלינית ואופן עריכת הבדיקה שונה באופן מהותי מהדרך בה מתנהלת החקירה הנגדית. יתרה מכך, התרשמותו של ב"כ הנתבעת מדרך התנהלותו של התובע בחקירה הנגדית אינה תחליף להתרשמות המומחה, ואין בה כשלעצמה כדי להצדיק סטיה מחוות הדעת או מתן הוראה למומחה לערוך לתובע בדיקה חוזרת. בהקשר זה יש לציין, כי המומחה קבע לתובע נכות בשיעור 30%, כך שאין מקום להניח כי נכות זו שוללת באופן מוחלט מן התובע את היכולת להעיד בבית המשפט ולמסור עדות סדורה גם תחת הלחץ של החקירה הנגדית. העובדה שהתובע עמד בחקירה הנגדית ונתן עדות סדורה ותשובות ענייניות אינה סותרת את מסקנותיו של המומחה בחוות הדעת ואת הממצאים שתוארו שם.

1. באשר לבקשת המומחה במסגרת החקירה הנגדית להורות לתובע לבצע בדיקת MRI, התייחסתי לכך בהחלטה מנומקת שניתנה על ידי ביום 24/3/13. כפי שציינתי באותה החלטה, המומחה לא ביקש מהתובע לבצע בדיקת MRI מכיוון שהוא סבור שיש צורך בביצוע הבדיקה, ותשובות המומחה בהקשר זה ניתנו אך ורק נוכח טענותיו של ב"כ קרנית לעניין מהימנות הבדיקה הקלינית, כאשר העמדה הבסיסית של המומחה הייתה ונותרה שדי בבדיקה הקלינית שהוא ביצע לתובע ובמסמכים הרפואיים שעמדו לעיונו כדי לעמוד על מצבו הרפואי של התובע ועל הנזק האורגאני שנגרם למוח הפרונטאלי. כפי שקבעתי באותה החלטה ואני חוזר על הדברים שוב, המומחה לא דרש ולא ביקש לבצע את הבדיקה, ולא קבע כי היא נחוצה לצורך עמידה על מצבו הרפואי של התובע עקב התאונה. בסה"כ הציג המומחה בפני ב"כ קרנית מעין אתגר האומר: "בוא נבצע בדיקת MRI ונראה שגם בה נראה הנזק האורגני למוח הפרונטאלי". על סמך תשובה כזו לא ניתן להורות על ביצוע בדיקה כנטען.
2. סיכומם של דברים, לא מצאתי טעמים המצדיקים סטיה מחוות דעתו של ד"ר חנוך אלרן, ולא מצאתי טעמים המצדיקים מתן הוראה לתובע לבצע בדיקת MRI, או המצדיקים מתן הוראה למומחה לבדוק את התובע ולהעריך את מצבו מחדש. חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו לעניין שיעור הנכות תואמים את חומרת הפציעה כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים הרפואיים והתואמים את ממצאיו בבדיקה הקלינית. על כן, הנני קובע כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בשיעור 30% כפי שנקבע בחוות דעתו של ד"ר אלרן.
3. נכותו המשוקללת של התובע עקב התאונה מסתכמת, אם כן, בשיעור 53.94%, המורכבת מהנכויות שלהלן: 30% בתחום הנוירולוגי בגין הפרעה בזיכרון לטווח קצר וכאבי ראש; 10% בגין קושי בפתיחת הפה; 10% בגין עיוות פניו של התובע כולל שינוי בצורת האף, 10% בגין שקיעת העין השמאלית, 10% בתחום ה-א.א.ג. כשמחצית נכות זו חופפת את הנכות שקבע ד"ר לסטר בגין שקיעת הפנים ו-5% בתחום העיניים.

הנכות התפקודית

1. התובע הינו יליד 1986 ובמועד אירוע התאונה היה בן כ-22 שנים בלבד. בחקירתו הנגדית סיפר התובע, כי הוא סיים כיתה ט', התחיל ללמוד בכיתה י' ולא השלים את לימודיו. הוא לא היה תלמיד טוב, ולדבריו: "הייתי התלמיד הכי גרוע. ככה הייתי הולך לבית הספר. פרשתי מבית הספר, הלכתי לעבודה" (עמ' 38 לפרוטוקול ישיבת יום 10/7/12, שורה 18). מאז שסיים את לימודיו בגיל 16 שנים לערך, התחיל התובע לעבוד בבניין, בעיקר בעבודות טיח. מדובר בעבודה פיזית קשה, הכרוכה ב"טיפוס על פיגומים וירידה מהם, הכנת טיט, נשיאת משאות כבדים, עמידה ממושכת, התכופפויות, הליכה וניידות תמידית, הליכה על משטחים משובשים, שימוש הכרחי מוגבר ברגליים וידיים" (סעיף 17 לתצהיר התובע).
2. בסיכומיו טען התובע, כי נוכח מהות עיסוקיו לפני התאונה ושילוב הנכויות שנותרו לו כמתואר לעיל, יש לקבוע כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית. בהתאם לכך הוא ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על 60%. הנתבעים טענו מנגד, כי חלק ניכר מן הנכויות אינן תפקודיות כלל, וכי מדובר בעצם בנכויות אסתטיות בלבד, כגון הנכות בגין שקיעת העין, שקיעת הפנים, השינוי בצורת האף והנכות בתחום העיניים. על כן, ביקשו הנתבעים להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור נמוך באופן משמעותי מנכותו הרפואית.
3. לאחר שעיינתי בחוות הדעת וביתר הראיות שהובאו לפני, שוכנעתי כי נכותו התפקודית של התוע נמוכה מנכותו הרפואית הן נוכח מהות הנכויות שקבעו המומחים והן נוכח מהות עיסוקיו של התובע עובר לאירוע התאונה. כאמור, חלק מהנכות נקבע בשל עיוות בצורת הפנים ושקיעת העין. קשה לקבל את טענות התובע, כי לנכויות אלה השלכה תפקודית מלאה על תפקודו כפועל בניין. זאת ועוד, גם הנכות בגין קשיי נשימה היא נכות נמוכה (בשיעור 5%), שאין לה השלכה תפקודית מלאה. לעומת זאת, הנכות בתחום הנוירולוגי היא נכות משמעותית שיכולה להגביל את התובע כמעט בכל עיסוק שבו הוא יבחר לעצמו, לרבות בעבודתו כפועל בניין.
4. בהתחשב בכל האמור, הנני מעריך את נכותו התפקודית של התובע ב-40%. על בסיס נכות זו יחושבו הפסדי השכר החלקיים בעבר והפסדי השכר העתידיים.

השכר וכושר ההשתכרות

1. לתצהירו צירף התובע ארבעה תלושי שכר לחודשים 7-10/08 מהם עולה, כי עובר לאירוע התאונה עבד אצל סח עלי ושות', וכי הוא התחיל לעבוד באותו מקום בחודש 8/2006, דהיינו כשנתיים לפני אירוע התאונה. מנתוני השכר המצטבר עולה, כי עד חודש 10/08 (כולל), השתכר התובע סכום של 50,968 ₪ לאחר ניכוי מס, דהיינו סכום של 5,100 ₪ לחודש. סכום זה משוערך להיום (בתוספת הפרשי הצמדה בלבד) עומד על סך 5,700 ₪.
2. בסיכומיו טען התובע, כי שכרו בפועל היה גבוה יותר ועל כן, ביקש לחשב את הפסדיו לעבר על בסיס שכר של 7,000 ₪ ולעתיד על בסיס שכר של 8,872 ₪ נטו.

מדובר בטענה מופרכת שאין לה אחיזה במציאות. הטענה שתלושי השכר אינם משקפים את שכרו בפועל של התובע הועלתה, לראשונה, במסגרת חקירתו הנגדית, כאשר בתצהיר עדותו הראשית אין זכר לטענה כזו. אדרבא, בתצהיר עדותו הראשית מתייחס התובע לשכר בתלושים, ומאמץ את האמור בהם כמשקף את שכרו. התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא טען בתצהירו שהשכר בתלושים אינו משקף את שכרו בפועל, ומדוע אימץ בתצהירו את הנתונים שפורטו בתלושים. יתרה מכך, התובע לא הביא בדל של ראיה שיש בו כדי לתמוך בטענתו ששכרו ערב התאונה היה גבוה יותר.

1. על סמך כל המפורט לעיל הנני קובע, כי שכרו של התובע ערב התאונה עמד על סך של 5,700 ₪ בערכים של היום. על בסיס שכר זה יחושבו הפסדי השכר בעבר. לעניין הבסיס לחישוב הפסדי השכר בעתיד, לא ניתן לקבל את הטענה שהנתונים בתלושי השכר משקפים את פוטנציאל השתכרותו של התובע הן נוכח גילו הצעיר והן נוכח הוותק הקצר שהיה לו באותו מקום עבודה. בהתחשב בגילו של התובע במועד אירוע התאונה ובהתחשב בשכרו ערב התאונה, הנני מעריך את כושר השתכרותו של התובע לולא התאונה בסכום של 6,500 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה. על בסיס שכר זה יחושב הפסד השכר בעתיד.

הפסד שכר בעבר

1. התובע מציע לחשב את הפסדי השכר בעבר על בסיס הפסד מלא בשלוש השנים שלאחר התאונה ולאחר מכן ועד היום על בסיס נכות תפקודית בשיעור של 60%. לעומת זאת, קרנית מציעה לפסוק לתובע פיצוי מלא בגין 8.5% חודשים ולאחר מכן על בסיס נכות תפקודית בשיעור של 20%.
2. כאמור, לתובע אושרה תקופת אי כושר למשך 6 חודשים ולאחר מכן הופנה לרופא תעסוקתי, אשר קבע כי הוא מוגבל בביצוע עבודה פיזית. מאחר שערב התאונה עבד התובע כפועל בניין בעבודתו טיח קשות, ברור כי הוא לא יכול היה לחזור לעבודתו כבר באותו שלב. בהתחשב באמור ובהתחשב במהות הפגיעה ובעובדה שלתובע הייתה דרושה תקופת הסתגלות, הנני סבור כי יש לחשב את הפסדי השכר בעבר לפי הפסד מלא במשך 10 חודשים ולאחר מכן ועד היום על בסיס נכות תפקודית בשיעור 40%.
3. בהתאם לקביעות דלעיל, להלן חישוב הפסדי השכר שנגרמו לתובע מאז התאונה ועד היום:

א. בגין 10 חודשים, נגרם לתובע הפסד בסך 57,000 ₪. סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על סך של 60,727 ש"ח.

ב. מתום עשרת החודשים הסמוכים לתאונה ועד היום (48 חודשים), על בסיס נכות תפקודית בשיעור 40% ובסיס שכר של 5,700 ₪, נגרם לתובע הפסד כדלקמן:

109,440 ₪ = 48 X 40% X 5,700 ₪

סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על סך 115,559 ₪.

1. הפסדי השכר שנגרמו לתובע מאז התאונה ועד היום מסתכמים, אם כן, בסכום של 176,286 ₪.

הפסד שכר בעתיד

1. נוכח הקביעות דלעיל לעניין בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי העתיד (6,500 ₪), נכות תפקודית בשיעור 40%, עד גיל 67, חישוב הפסדי השכר בעתיד מעמיד את הפיצוי על סך:

726,289 = 279.3418 X 40% X 6,500 ₪

התובע זכאי לפיצוי בסכום זה בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו שנגרמה עקב התאונה.

הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה

1. בקביעת גובה הפיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה יש להתחשב, בין היתר, בגילו של התובע, בכושר השתכרותו, בנכות התפקודית שנגרמה לו עקב התאונה, בהפסדי השכר בעבר, בהפרשות התובע לצורכי פנסיה ועוד. מאחר שהתאונה אירעה כאשר התובע היה בגיל צעיר וטרם גיבש לעצמו תוכנית פנסיונית מוגדרת, הנני סבור כי פסיקת פיצוי גלובאלי היא הדרך הנכונה וראויה בנסיבות העניין.
2. בהתחשב בכל האמור לעיל, הנני מעריך את הנזקים שיגרמו לתובע עקב התאונה בגין הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה, בסכום של 80,000 ₪.

עזרת הזולת

1. לא צריכה להיות מחלוקת, כי נוכח חומרת ומהות הפגיעה ותקופת ההחלמה כמתואר לעיל, נזקק התובע במשך מספר חודשים לעזרה מוגברת מקרובי משפחתו. עזרה זו הלכה ופחתה עם חלוף הזמן ועם השיפור שחל במצבו הרפואי של התובע. היום סובל התובע מנכויות בתחום הפה ולסת, הא.א.ג. והעיניים שאינם מצדיקים קבלת עזרה מן הזולת. הנכות בתחום הנוירולוגי ניתנה בגין כאבי ראש והפרעת זיכרון לטווח קצר. גם נכות זו לא תיאלץ את התובע להזדקק לעזרה ממשית ומוגברת בעתיד.
2. בהתחשב בכל האמור הנני מעריך את העזרה שנזקק לה התובע בעבר עקב התאונה ושיזדקק לה בעתיד, בסכום של 40,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. לתצהירו לא צירף התובע קבלות או חשבוניות בגין הוצאות שנגרמו לו עקב התאונה. יחד עם זאת, אין ספק כי עקב התאונה נגרמו לתובע הוצאות בגין נסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, השתתפות בעלות ביקורים אצל רופאים מומחים, רכישת תרופות ועוד.
2. בהתחשב בהיקף הטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר, הנני סבור כי פיצוי בסך 4,000 ₪ הינו פיצוי הולם וראוי בנסיבות העניין.

נזק לא ממוני

1. בגין נכות בשיעור 53.94%, 29 ימי אשפוז ובתוספת ריבית מיום התאונה, מגיע לתובע פיצוי בסך 113,171 ₪.

נכות כללית

1. עקב התאונה קיבל התובע מהמל"ל קצבת נכות כללית בסך 9,193 ₪ נכון ליום 15/9/09. סכום זה משוערך להיום (הפרשי הצמדה וריבית) עומד על סך 10,548 ₪. יש לנכות סכום זה מן הפיצוי שייפסק.

סיכום הנזק

1. נזקיו של התובע מסתכמים, אם כן, כדלקמן:

א. הפסד שכר בעבר 176,286 ₪

ב. הפסד שכר בעתיד 726,289 ₪

ג. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים 80,000 ₪

ד. עזרת הזולת 40,000 ₪

ה. הוצאות רפואיות ונסיעות 4,000 ₪

ו. נזק לא ממוני 113,171 ₪

______________________________________________________

סה"כ 1,139,746 ₪

מסכום זה יש לנקות קצבת נכות כללית בסך 10,548 ₪, והיתרה לפיצוי תעמוד על סך 1,129,198 ₪.

סוף דבר

א. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 1,129,198 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 173,219 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

ב. הנני מקבל את ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה קרנית נגד צדדי ג' 1 ו-4 ומחייב צדדי ג' אלה, ביחד ולחוד, לשלם לקרנית כל סכום שתשלם לתובע בהתאם לפסק דין זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב צדדי ג' 1 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לקרנית כל סכום ששילמה או עתידה לשלם למוסדות הרפואיים בגין הטיפולים שהעניקו לתובע עקב פגיעתו בתאונה וכן כל סכום ששילמה או עתידה לשלם למוסד לביטוח לאומי בגין קצבת נכות כללית ששילמה או עתידה לשלם לתובע.

בנוסף, הנני מחייב את צדדי ג' 1 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לקרנית הוצאות משפט, לרבות שכ"ט המומחים שמונו במסגרת תיק זה וששכרם הושת על קרנית, אגרת משפט, הוצאות העדים והוצאות החקירות שבוצעו על ידה, בסך 30,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

ג. הנני מורה על מחיקת ההודעה לצדדים שלישיים נגד הצד השלישי מס' 2, וזאת ללא צו להוצאות, וכן מורה על דחיית ההודעה לצדדים שלישיים נגד הצד השלישי מס' 3. קרנית תשלם לצד השלישי מס' 3 הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ‏כ"ח אלול תשע"ג, 03 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.

הוקלד ע"י קטיה סימה