1. בפניי בקשת התובעים לביטול פסק הדין מיום 27.6.12 , בו נדחתה התביעה לאחר שהתובעים לא הגישו תצהירי עדות ראשית כמתחייב מההחלטות שניתנו בעניין זה.

הנתבעים מתנגדים לבקשה.

2. ההחלטה, לדחות את התביעה בשל אי הגשת תצהירי התובעים, ניתנה לאחר שהתובעים, וחרף החלטות שניתנו ואורכות שקיבלו, נמנעו מלהגיש את התצהירים. אפרט:

א. בהחלטתי מיום 12.3.13 נתתי הוראה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים עד יום 25.4.13 ונקבע דיון ליום 16.6.13.

ב. בהחלטתי מיום 20.5.13 , שניתנה בעקבות בקשת התובעים לגילוי מסמכים, הוארך המועד להגשת תצהירי התובעים עד יום 10.6.13 ומועד הדיון נדחה ליום 15.7.13 .

תצהירי התובעים לא הוגשו במועד ורק ביום 16.16.13, ובחלוף המועד להגשת התצהירים, הגישו התובעים בקשה לדחיית מועד הדיון ומתן ארכה נוספת להגשת התצהירים.

ג. בהחלטתי מיום 16.6.13 נעתרתי לבקשה והוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים עד יום 23.6.13 . על אף הארכה שניתנה, התובעים לא הגישו תצהירים כמתחייב מההחלטה.

ד. או אז, ומשלא הוגשו תצהירי התובעים, הנתבעים הגישו בקשה לביטול מועד הדיון ומתן הוראות. בעיקבות בקשת הנתבעים, ניתן פסק הדין מיום 27.6.13 לפיו, מאחר והתובעים לא הגישו תצהירים, לא יוכלו להביא עדים ולהוכיח את תביעתם ומשכך דין תביעתם להידחות.

3. בבקשתם לביטול החלטתי מיום 27.6.13, טענו התובעים כי ב"כ התובעים שהה ועודנו שוהה בחופשת מחלה וכי בשל כך לא הוגשו תצהיריהם במועד. עיון במסמך שצורף לבקשה והוכתר בכותרת "תעודת מחלה" מעלה כי המדובר במסמך סתמי שאינו מפורט ואין בו כדי להצביע על נבצרות התובעים מלהגיש תצהירי עדות במועד שנקבע .

נטען עוד בבקשה כי עקב העובדה שב"כ התובעים העתיק את מקורם מגוריו, היה קושי להיפגש עם התובעים. אף טענה זו נטענה בעלמא ואין בידי לקבלה. החלטתי הראשונה, בה הוריתי על הגשת תצהירים ניתנה ביום 25.4.13 ,והיה לתובעים זמן מספיק מאז לצורך הגשת תצהיריהם.

למעשה, לבקשה לא צורף תצהיר לתמוך בטענות שפורטו בה, ודי בכך כדי להביא לדחייתה.

4. מעבר לכך, התנהלותם של התובעים כפי שפורט לעיל, מצביעה על התנהגות רשלנית שיש בה זלזול כלפי החלטות בית המשפט והצד שכנגד.

יצוין, כי לאור התנהלות התובעים ספק אם היה מקום להאריך להם את המועד להגשת התצהירים, אף לו פנו בבקשה מתאימה, וכל שכן שלא הגישו כזו עובר למתן פסק הדין ובקשתם הוגשה רק לאחר שניתן.

5. ההלכה היא כי לצורך מתן הארכת מועד שנקבע ע"י בית המשפט להבדיל ממועד שנקבע בחיקוק די בהפעלת שיקול דעת בית המשפט ועליו לשקול את מידת האיחור והטעם לו.

ראה: רע"א 4057/12 סוגת 1976 בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (31.10.12).

עוד נקבע, כי טעותו של בעל דין או בא כוחו שבעטיה נגרם האיחור ואפילו רשלנותם אינם מונעים לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה.

ראה: ע"א 8547/96 אלימלך ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין (1998).

6. יוצא, כי אף לפי אמות מידה אלו, ספק אם הנסיבות לפניי מצדיקות מתן ארכה ,כאשר התצהירים לא הוגשו חרף אורכות שניתנו, והטעם שניתן כנימוק לאי הגשתם הוא סתמי ואף אינו מבוסס בתצהיר.

7. חרף כל האמור לעיל, ורק לפנים משורת הדין, ולאור העובדה כי על הנזק שנגרם לנתבעים בשל ביטולו של פסק הדין, ניתן לפצות בהוצאות, ראיתי לנכון להיעתר לבקשת התובעים לביטול פסק הדין מיום 27.6.13 ולהתיר להם לתקן את מחדלם ולהגיש תצהירי עדות ראשית.

זאת, רק בכפוף לתשלום הוצאות לנתבעים, בסכום של 4000 ₪, שכולל גם את הוצאות

הבקשה הנוכחית.

8. על כן, בכפוף לתשלום הסכום האמור עד ליום 5.11.13, יבוטל פסק הדין והתובעים יהיו רשאים להגיש תצהירי עדות ראשית , גם כן עד ליום 5.11.13 .

אם לא יבוצע התשלום במועד, יעמוד פסק הדין בעינו.

המזכירות תעביר לצדדים החלטה זו.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשע"ד, 01 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.