ע"י עוה"ד ש.פרידמן ואח'

נגד

צדדי ג' 1 . כלל חברה לביטוח בע"מ

2. הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד שור פוייגנבויים ואח'

1. התובע, יליד שנת 1961, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי שמיעה וטנטון אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מעבודתו כמכונאי רכב אצל הנתבעת. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד שתי חברות הביטוח אשר ביטחו אותה בביטוח חבות מעבידים- צד ג'1 "כלל" בשנת 2003 וצד ג'2 "הראל" בשנת 2004.

2. ביום 16.3.2014 ניתן פסק דיני, על פיו, נדחתה התביעה בלא שנדונה שאלת האחריות, לנוכח קביעתי, כי הפיצוי לו עשוי להיות זכאי התובע בגין נכותו המיוחסת לעבודתו אצל הנתבעת "נבלע" במענק הנכות מעבודה שהעניק לו המוסד לביטוח לאומי.

3. בעקבות ערעור שהגיש התובע, הוחזר התיק לבית משפט זה לדיון בשאלת האחריות, משלא שוכנע בית המשפט המחוזי כי התביעה "נבלעת" בתשלומי המוסד לביטוח הלאומי. לפיכך נקבע, יש לערוך פסק דין חדש במסגרתו תדון שאלת החבות (לרבות סוגיית האשם התורם), ותתברר מחדש סוגיית הנזק לרבות אופן חישוב הניכויים, ושאלת הכיסוי הביטוחי.

4. הצדדים הגישו השלמת טיעון.

לא הותרה הגשת ראיות נוספות בהתאם למסגרת הדיונית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי.

5. התובע טוען כי בעקבות עבודתו כמכונאי רכב בשירות הנתבעת בתקופה שבין 02/2001 – 07/2006 נחשף לרעש תעשייתי חזק ובלתי נסבל כתוצאה מרעש המכונות במקום. הרעשים הוגברו עקב כך, כי העבודה בוצעה במקום סגור ובסמוך למחלקת פחחות בה הרעש בלתי נסבל. בעקבות הנכות הרפואית שנפסקה לו בבית משפט זה (7.5%) נגדע מטה לחמו ומקור פרנסתו היחיד, ומשכך יש לפסוק נכותו התפקודית, וכמו כן פיצוי בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות לעבר ולעתיד ובכלל זה הפסד תנאים פנסיוניים, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות, מהם יש להפחית תקבולי המל"ל באופן יחסי בלבד.

6. לשיטת הנתבעת, לא הוכיח התובע, כי היה חשוף לרעש מזיק במסגרת עבודתו ו/או כי התרשלה כלפיו הנתבעת. הוכח, כי התובע סבל תקופה ארוכה טרם עבודתו אצל הנתבעת מליקוי שמיעה ומטנטון, ולפיכך ככל שיימצא קשר בין עבודתו של התובע אצל הנתבעת לליקוי השמיעה, הרי שיש לקבוע כי מדובר בהחמרה בלבד שנגרמה כתוצאה מאשמו התורם של התובע, משלא עשה שימוש במגני אזנים אשר הוכח כי סופקו לו. מכל מקום הוכח סוג הנכות המנה סובל התובע אינו מונע ממנו להמשיך ולעבוד ללא כל ירידה בשכרו. נזקי התובע מכל מקום נבלעים בתגמולי המל"ל - סך משוערך של 64,113 ₪ אותם יש לנכות במלואם מכל סכום שייפסק לתובע. ביחס לשנים 2001-2002 לא איתרה הנתבעת ביטוחיה, משכך כל פיצוי ביחס לתקופות אלו אמור להיות משולם על ידי הנתבעת בעצמה. ביחס ליתרת התקופה, בגין כל סכום שייפסק כנגדה תהא זכאית לשיפוי מהצדדים השלישיים.

7. הצדדים השלישיים מצטרפים לטיעוני הנתבעת ואך מוסיפים כי גרסת התובע כולה נשענה על עדות התובע אותה מצא בית המשפט כבלתי מהימנה. עובדת היותו של התובע מכונאי רכב ותיק, בעל ניסיון רב במוסכים קודמים בהם היה חשוף לרעשים, והעובדה כי דווקא אצל הנתבעת סופקו לו מגני אוזניים, תובעת בפרט ייחוס אשם תורם לתובע. לשיטת הצדדים השלישיים, שיעור נכותו של התובע אינו בעל השפעה על כושר השתכרותו. גם אם ייפסק פיצוי הרי שהוא נבלע בתגמולי המל"ל אותם יש לנכות בשלמותם. מכל מקום אחריות הצדדים השלישיים הנה לכל היותר בשיעור 1/3 (נוכח תקופת הכיסוי הביטוחי) ובכפוף להשתתפותה העצמית של הנתבעת.

8. אין מחלוקת, כי התובע עבד כמכונאי רכב בשירות הנתבעת בתקופה שבין 02/2001 ועד 06/2006. עוד אין מחלוקת, כי בטרם החל התובע לעבוד אצל הנתבעת, הועסק במשך 17 שנים במוסך אחר הקרוי "קליל".

9. המוסד לביטוח לאומי הכיר בכך שכתוצאה מעבודתו נגרמה למערער נכות בשיעור של 10% בגין ליקוי שמיעה, וכן נכות בשיעור 10% נוספים בגין טנטון. בסך הכל הכיר המל"ל ב 19% נכות צמיתה לתובע. ביום 9.7.2006 קבע רופא תעסוקתי כי התובע אינו מסוגל להמשיך לעבוד וכי יש מקום לממש זכויותיו.

10. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות. על פי חוות דעת המומחים שיעור נכותו של התובע הנו בשיעורים זהים לאלה שהוכרו על ידי המל"ל (10% נכות בגין ליקוי שמיעה וכן 10% נכות בגין טנטון). ד"ר גבריאל רוזן, מטעם התובע, חיווה דעתו, כי יש להעלות את נכותו הכוללת של התובע ב-50% לפי תקנה 15 לתקנות המל"ל, משאין המערער יכול לחזור לעבודתו הקודמת כמכונאי רכב.

11. המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' אבישי גולץ, התייחס לחלוקת הקשר הסיבתי להיווצרותה של הנכות ועל פי סיכום ממצאיו-

"עיקר ליקוי השמיעה נגרם בעת מקום עבודתו במוסך 'קליל' ועל כן נכותו בגין עבודתו במוסך 'אור-חי' אינה עולה על רבע מסך הנכות בגין ליקוי השמיעה (2.5%).

הטנטון הפך להיות קבוע בעת עבודתו במוסך 'אור-חי', אולם תחילת התגבשותו הייתה כשעבד במוסך 'קליל'. על כן נכותו בגין עבודתו במוסך 'אור-חי' אינה עולה על מחצית מסך הנכות בגין הטנטון הקבוע (5%)".

12. בסך הכל קבע פרופ' גולץ, הנכות הכוללת לתובע בגין ליקויי שמיעה +טנטון בגין התקופה שבה עבד מר מכלוף במוסך 'אור-חי' היא בשיעור של 7.5%.

13. משלא נסתרו ממצאי חוות דעתו, ובפרט בקשר לחלוקת הקשר הסיבתי לגביו לא התייחסו יתר המומחים, נקבע בפסק דיני, כי נכון לאמץ את חלוקת הקשר הסיבתי להיווצרותו של הנכות, כפי שזו הובאה בחוות דעתו של פרופ' גולץ. בית משפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב במסקנה זו. בפרט נקבע, כי אין כל הצדקה בתיק זה למינויו של מומחה רפואי מטעם בית משפט.

14. לצד האמור, דחה בית המשפט המחוזי את הקביעה, כי לנכות הרפואית שנקבע לתובע (2.5% ליקויי שמיעה עקב עבודתו אצל הנתבעת ו- 5% נכות עקב טנטון) אין ולא תהיה כל משמעות ביחס לכושר עבודתו.

דיון

שאלת האחריות

קיומו של רעש מזיק

16. לטענת התובע, נחשף לרעש מזיק אצל הנתבעת, משעבד כמכונאי בסמוך מאד למחלקת פחחות והמקום היה סגור. התובע הצהיר, כי בתוך המוסך היו פטישי אוויר, משורים חשמליים וקומפרסור. כמו כן, כי במסגרת עבודתו נדרש לשימוש ממושך ובלתי פוסק בפטישי אוויר (פטישים פנוימטיים) (סעיף 4 לתצהירו). התובע העיד על השימוש בפטישי אוויר "נכון. מכונאי עובד עם פטישי אוויר ורצ'רים ולא בידיים" (עמ' 21, ש' 7-8 לפר').

17. הנתבעת אינה מכחישה, כי התובע נדרש לעבודה באמצעות פטיש אוויר ורצ'ר אם כי לטענתו מדובר בעבודה לפרקי זמן קצרים ביותר אשר במצטבר משכה לא עולה על חצי שעה ביום (פסקה 15.3 לתצהירו).

18. "עובד ברעש מזיק" מוגדר בסעיף 1 לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות עובדים ברעש), תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה") כך,

"עובד ברעש מזיק" – כל אחד מאלה:

(1) אדם העובד בעבודה או בתהליך עבודה מן הנקובים בתוספת הראשונה;

(2) אדם החשוף, במקום עבודתו, לרעש מזיק מתמשך או התקפי מעל לרמת החשיפה המשוקללת המרבית המותרת לרעש מתמשך והתקפי, או מעל לרמת החשיפה המרבית המותרת לרעש התקפי והוא עובד 200 שעות בשנה לפחות, אלא אם כן הורה מפקח עבודה אזורי על תקופה שונה ממנה לגבי מקום עבודה מסוים;

בתוספת הראשונה נקבע-

"העבודות או תהליכי העבודה שהעובד בהם נחשב כעובד ברעש מזיק:

...

(5) מסגרות ופחחות, לרבות סימרור וחיתוך מתכות ברגים

...

(7) הפעלת פטישים פנוימטיים

...

(12) הפעלת מדחסי אוויר.."

19. הנחת היסוד, כפי שנלמדת מתקנות הבטיחות בעבודה הנה, כי התובע בתקופת עבודתו אצל הנתבעת היה "עובד ברעש מזיק". זאת בראש וראשונה משאין חולק כי במסגרת תפקידו נדרש לעבודה עם פטישי אוויר (קרי- פנוימטיים). קביעה זו לכשעצמה מכפיפה את הנתבעת לתקנות הבטיחות בעבודה בקשר לרעש שנוצר בעבודה. יצוין כבר עתה, משכי הזמן הנטענים על ידי הנתבעת בקשר לעבודת הרצ'ר לא נתמכו בראיות מלבד תצהירו של מר חמו.

20. לכך רק מתווספת העובדה שהוכחה, כי התובע עבד על ליפט במרחק של לכל היותר 8-25 מ' ממחלקת הפחחות, בה ממוקם הקומפרסור (עמ' 27, ש' 5-6 לפר' עדותו של מר חמו), בתוך המוסך, "במוסך אור חי, יש מדחס שהוא בורגי שהוא מסוג שאמור להיות בתוך המוסך, בפינה.." (עמ' 27, ש' 5-10 לפר'), כאשר לא נסתרה הטענה כי מדובר במוסך במבנה סגור.

21. בקשר למיקומו של התובע ביחס למחלקת הפחחות הצהיר מר חמו יוסף, כי עמדתו הקבועה של התובע רחוקה ממחלקת פחחות, אשר מופרדת מיתר המחלקות באמצעות קיר חוץ ותנור הפחחות (במרחק של כ-20-25 מ'). לתצהירו צורף שרטוט לראיה. התשריט עצמו לא נסתר.

22. מר יוסף חמו נשאל בקשר למיקום מחלקת הפחחות, והעיד כי "מחלקת פחחות היא 16 מ"ר אבל לא בתוך המוסך..."(עמ' 24, ש' 31 לפר'). בקשר למרחק בין הפחחות למכונאות העיד,

"המרחק בין הפחחות למכונאות- מהכניסה של המוסך לעמדות העבודה של המכונאות, המרחק הוא 24 מ' במדויק כאשר יש שתי מחיצות באמצע של הפרדה. הן עשויות מבטון.

....

ת .... הליפט מס' 3 המרחק מהפחחות הוא 8 מ'.

ש. איך זה מתיישב עם תשובתך שהליפטים במרחק 20,25.

ת. מה שעניתי קודם כי התובע עבד בליפט מס' 1.

ש. את העובדה שהוא עבד בליפט מס' 1 עובדה חשובה, למה לא ציינת זאת בתצהירך?

ת. אני לא רואה בזה חשיבות. בתצהיר שלי לא ראיתי חשיבות של.."

(עמ' 25, ש' 1-11 לפר').

23. על פי עדותו של מר חמו, המרחק ממחלקת פחחות לליפט מס' 3 הוא 8 מ' ולא 20-25 מ'. על פי תצהירו, מחלקת הפחחות ממוקמת בחלקו הפנימי של המוסך כשהיא מופרדת באמצעות קיר ותנור מיתר המחלקות, וכמו כן כי הכלים שברשות הנתבעת מיועדים לשימוש בתוך המבנה (פסקאות 7-9 לתצהירו). על פי תצהירו, התובע הועסק בעמדת עבודה קבועה, בסמוך לשני חלונות גדולים ולדלת הכניסה למוסך, הפתוחה באופן קבוע. על פי תשריט שצורף לתצהירו, סומן מיקום העובד בליפט 1.

24. מנגד העיד התובע "לא. לא קיים דבר כזה שבמוסך יש לאדם לופט פרטי. נגיד שהוא אומר שהמרחק הוא 25 מ', זה לא נכון. אני עבדתי במרחק של 3 מ'" (עמ' 18, ש' 14-15 לפר').

25. מר אשר תוהמי, הגיש תצהיר והעיד מטעם הנתבעת כמכונאי אצל הנתבעת (נכון למועד הגשת התצהיר), וכמי שעבד כ-35 שנים קודם לכן במוסך "קליל". על פי תצהירו, במסגרת עבודתו במוסך "קליל" שימש בין היתר מנהל עבודה ופיקח על התובע דכאן. מר תוהמי נשאל בקשר למיקום העובדים במוסך אור חי, האם על ליפט קבוע אם לאו, והשיב-

"ש. אתה שעבדת בכליל לכל ליפט שמת עובד מסוים קבוע?

ת. לא.

ש. אין כזה ליפט קבוע לעובד?

ת. לא. אין קבוע.

ש. האם כך זה באור חי?

ת. היום אנחנו רק שני פועלים. אינני יודע.

ש. כמה ליפטים יש באור חי?

ת. תשעה או עשרה.

ש. שני העובדים שלך עובדים על ליפטים קבועים או משתנים?

ת. לא יודע.

ש. לך יש ליפט קבוע?

ת. לא.

ש. לעובד שלך יש ליפט קבוע?

ת. לא."

(פר' עדותו מיום 29.1.2012, עמ' 31, ש' 21-24; עמ' 32, ש' 1-10 לפר').

26. בסופו של יום, לא תרמה עדותו בנוגע לשאלת מיקומו המדויק של התובע, האם על ליפט קבוע אם לאו. מנגד הוכח כי המרחק בין עמדות העבודה במחלקת המכונאות (ליפטים) נע בין 8-24 מ', כאשר מחלקת המכונאות, כך לשיטת הנתבעת, ממוקמת בכניסה למוסך ומחלקת הפחחות בחלקו הפנימי של המוסך.

27. הקביעה, כי התובע היה עובד ברעש מזיק מטילה על הנתבעת חובות מסוימות כלפיו מכוחן של תקנות הבטיחות בעבודה. בין היתר, בקשר לחובת עריכת בדיקות סביבתיות תעסוקתיות (תקנה 3), בקשר להדרכת עובדים לגבי הנזק הבריאותי מרעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט (תקנה 5) וכן נקיטה באמצעי גהות סביבתיים ואישיים (תקנה 4) כדלקמן;

4. במקום עבודה או בתהליך עבודה, שבו נמצאו מפלסי רעש הגבוהים מאשר החשיפה המרבית המותרת, ינקוט המחזיק אמצעים אלה:

(1) יפחית באמצעים טכניים-הנדסיים את מפלסי הרעש הגבוהים, הן במקום העבודה והן בחדרי העבודה, כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המרבית המותרת;

(2) יפחית את משך השהיה של עובד בסביבת רעש מזיק אל מתחת לזמן החשיפה המרבי המותר;

(3) יבודד כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המרבית המותרת באופן שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום;

(4) יספק לעובדים ברעש מזיק מגיני אוזניים מתאימים ותקינים שהעובדים יהיו חייבים להשתמש בהם ולשמור על שלמותם ונקיונם; השימוש במגיני אוזניים יהיה עד לביצוע האמור בפסקה (1) ולא כתחליף לו, אלא אם כן קבע מפקח עבודה אזורי אחרת;

(5) יתלה שילוט קבוע ובולט לעין שבו נאמר: "אזור רעש מזיק - חובה להשתמש במגיני אוזניים מתאימים; העובדים חייבים בבדיקות רפואיות תקופתיות על ידי שירות רפואי מוסמך".

28. לטענת התובע, לא דאגה הנתבעת לסביבת עבודה בטוחה וכן להדריך ולהתרות בפני העובדים מפני נזקי הרעש, כמו כן לא דאגה להשתמש בציוד מגן ותקין, ומכל מקום אופי עבודתו לא אפשר לו לעשות כן, ואף לא דאגה להפחתת משך השהייה בסביבת רעש מזיקה.

29. תקנה 2 לתקנות הבטיחות בעבודה מורה, כי "במפעל או במקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק, תהיה החשיפה המשוקללת המותרת לרעש מתמשך והתקפי, כמפורט בטבלה 1 איור 1 שבתוספת השנייה, והחשיפה המרבית המותרת לרעש התקפי תהיה כמפורט בטבלה 2 ובאיור 2 שבתוספת השנייה".

30. כעולה מן התוספת השנייה, משך החשיפה המרבי המותר למפלס רעש (בdb) ליום עבודה, הנו כדלקמן;

מפלס הרעש בdb משך החשיפה המרבי המותר ליום עבודה

שעות

...

85 8

88 4

91 2

94 1

97 30 דקות

100 15 דקות

103 7.5 דקות

...

31. במכתבו של מר חמו יוסף לרופא התעסוקתי מיום 7.7.06 בקשר לתובע הנ"ל, נרשם-

"1. העובד הנ"ל עובד במוסך לתיקון כלי רכב. מזה זמן מה סובל הנ"ל מרעשים וממאמץ לעבוד בסביבה זו.

...

3. מצב דו"ח בדיקת רעשים של המשרד לבטיחות וגהות חשיפה מעל 95DB"

מכתבו זה של מר חמו כהודאת בעל דין בקשר לחשיפת התובע במהלך עבודתו במוסך הנתבעת לעוצמת רעש מעל 95DB. למעשה די בכך על מנת לקבוע כי התובע במהלך עבודתו במוסך הנתבעת נחשב לעובד ברעש מזיק.

32. עיון בדו"ח ניטור סביבתי מיום 11.8.2005 ובבדיקות סביבתיות שנערכו במוסך הנתבעת מטעם משרד העבודה בשנת 2005 (תאריך כיול אחרון 20.1.2005) מעלה, כי במחלקת פחחות וצבע במוסך הנתבעת, נמצאה חשיפה גבוהה לרעש מהחשיפה המרבית המותרת על פי התוספת לתקנות. בפרט, חשיפת משוקללת לרעש בעמדת העבודה של מר גיא ארביב נאמדה ב90.8db ל-8 שעות עבודה, וחשיפה משוקללת לרעש בעמדת העבודה של מר פאדי אטחומר נאמדה ב96db ל-8 שעות עבודה, במקום הרמה המותרת כפי שנקבעה על ידי משרד העבודה לאותם גורמים (85db). לעניין זה נרשמה בתחתית הדו"ח, "הערה חשובה: מומלץ להתייחס לנתוני החשיפה האישיים שנמצאו אצל העובדים הנ"ל, בנוסף, כנתוני מיפוי מפלסי רעש המתייחסים לאותן עמדות עבודה".

33. יש לציין, כי בסמוך לפירוט הנתונים ביחס למר גיא ארביב נרשם "מחלקת מכונאות". רישום זה לא נסתר, ומכל מקום הנו הולם את עדותו של התובע שלא נסתרה אף היא בקשר לעבודתו בין היתר עם כלי עבודה דומים ובכלל זה פטיש אוויר ורצ'רים. נתונים אלו צורפו למכתבו של מר חמו לרופא התעסוקתי ומשכך מהווים ראיה לחשיפתו של התובע לעוצמות רעש זהות, על פי הודאת בעל דין.

34. עובדה זו לכשעצמה מעבירה את הנטל לנתבעת להוכיח, כי נקטה כנדרש בהוראות התקנות הנ"ל, ובפרט למשל בכל הנוגע להוראת תקנה 4(3) המורה על בידוד כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המרבית המותרת ובאופן שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום. לענייננו, לא הוכח בידוד מחלקת הפחחות כדבעי; לא נסתרה טענת התובע בקשר לכך שזו מוקמה בתוך מוסך סגור ולא באוויר הפתוח. טענות מנהל הנתבעת בקשר לכלי עבודה שקטים ומתקדמים באופן יחסי לא הוכחה. כמו כן לא הוכחה תרומתו של התנור ו/או הקיר החיצוני לבידוד המחלקה הנמצאת במרחק של בין 8-25, גם לשיטת הנתבעת, מעמדת המכונאים במבנה סגור, ובאופן שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו בה.

35. עוד לא הוכח, כי הנתבעת פעלה להפחתת עוצמות הרעש במוסך חרף ממצאים אלו, ואף לא לאחר מתן המלצות המשרד לבטיחות וגהות, כי "במוקדים שבהם נמדד רעש מזיק יש למלא אחר הדרישות המופיעות בתקנות גיהות תעסוקתית ובריאות עובדים ברעש מזיק, התשמ"ד-1984 קובץ תקנות 6028". פועל יוצא ולאור כל הנ"ל, הרי שהפרה הוראות התקנות מהן נגזרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע במקרה דכאן.

36. בקשר לטענת הנתבעת באשר לבעיית השמיעה הימנה סבל התובע קודם להעסקתו אצלה, יש לציין כי בהתאם להוראת סעיף 6 לתקנות-

6. (א) לא יועבד אדם ברעש מזיק, אלא אם כן עבר בדיקה רפואית ראשונית תוך חודש ימים, לפני תחילת העבודה, בידי רופא מורשה שיקבע את התאמתו להתחיל לעבוד ברעש מזיק.

(ב) לא יועבד עובד ברעש מזיק אלא אם כן עבר בדיקה רפואית חוזרת, אחת לשנה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להמשיך לעבוד ברעש מזיק.

37. יש לציין, אין מחלוקת כי מר חמו הפנה את התובע לרופא התעסוקתי. מר חמו אף העיד, כי הוא מפנה מדי פעם את עובדיו לבדיקות תקופתיות (עמ' 26, ש' 27-30 לפר') אלא שלא הוכח ביצועה של בדיקה ראשונית כנדרש.

38. יש לציין, כי מהמילים "לא יועבד" ניתן להסיק, כי מדובר בחובה המוטלת על הנתבעת דווקא שלא להעביד עובד שלא עבר בדיקה רפואית ראשונית וכמו כן, ממנה נגזרות הוראות סעיפים 11-13 באשר לאי התאמה לעבוד ברעש מזיק ואיסור העסקת עובד אשר נמצאו אצלו ירידה בכושר השמיעה או אי התאמה אחרת בבדיקה הרפואית הראשונית/ בבדיקה חוזרת. מובן, כי העסקתו ברעש בהעדר ביצועה של בדיקה זו, מהווה רשלנות והפרת הוראה חוקית של הנתבעת.

39. בבחינת למעלה מן הצורך, יצוין, כי התובע אינו מכחיש, כי היה חשוף לרעשים גם במוסך "קליל". אם כי על פי עדותו, "ההבדל ברעשים באור חי לקליל הם מקצה לקצה" (עמ' 20, ש' 27 לפר'). הנתבעת מאידך טוענת כי ברשותה מכשור שקט ומתקדם יותר מזה של קליל ומכל מקום, כי התובע חשוף היה לרעש מזיק יותר במוסך קליל. טענות אלו לא הוכחו. עוצמת הרעש במוסך קליל בפרט לא הוכחה. במצב דברים זה יש לקבוע כי לצורך הדיון בפנינו מדובר באותה רמת רעש שכן אף אחד מהצדדים לא הוכיח אחרת. יחד עם זאת לציין כי למעשה אין בכך כדי לשנות במקרה אשר לפני שכן כמפורט לעיל נקבע איזה חלק מנכותו של התובע קשור קשר סיבתי רפואי לעבודתו אצל הנתבעת ואיזה למצב קודם. הוא הדבר בנוגע לטענות בקשר לחשיפתו של התובע לרעש כמכונאי טנקים בצבא.

40. בקשר למיגון נשאל מר חמו-

"ש. למה לא חייבת את העובדים להשתמש באטמי אזניים ואמצעי הגנה?

ת. אני חוזר על התשובה הראשונה, אין רעשים שהם בלתי סבירים במוסך"

(עמ' 26, ש' 8-9 לפר').

זאת בניגוד לממצאי דוח הניטור והרישום במכתבו לרופא התעסוקתי.

41. בפועל, בתום ששת שנות עבודתו אצל הנתבעת תחת רעש מזיק, הורה הרופא התעסוקתי על הפסקת העסקתו של התובע בשל נזקי שמיעתו והטנטון. הנתבעת לא הוכיחה עמידתה בהוראות התקנות בכל הנוגע למילוי חובתה כלפי התובע בהפחתת עוצמות הרעש, הקפדה על מיגון העובדים עד להפחתת הרעש, עריכת בדיקות ראשוניות והפחתת מפלסי הרעש באמצעים הנדסיים טכניים. טענת הנתבעת בקשר להפרדת מחלקת הפחחות משאר המחלקות באמצעות קיר ותנור הפחחות, לא הוכחה האפקטיביות של אמצעים אלו בכל דרך ומכל מקום, חרף קיומם הפנה מר חמו את הרופא התעסוקתי בענייננו של התובע לדו"ח בדיקת הרעשים הימנו עולה חשיפה מעל ל95DB במוסך הנתבעת נכון למועד 7.7.06.

42. לאור כל האמור לעיל מוצאת אני, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית מעביד- עובד והספציפית.

אשם תורם/ הקטנת נזק

43. הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של לפחות 30% בשל אי השימוש באטמי אוזניים שהוקצו לו. על פי עדותו של מר חמו, לא חויבו העובדים להשתמש במגני אזנים. חרף האמור, הצהיר על כך, כי במוסך קיימים אמצעי מיגון הנגישים לכל וכי מעולם לא מנע מר חמו ממי מהעובדים להשתמש באמצעים אלו (פסקאות 16-17 לתצהירו).

44. בתביעתו טוען התובע, כי בקשתו ממנהל המוסך להשתמש במגני אזנים נתקלה בסירוב מוחלט, משום שנדרש להקשיב ללקוחות ולהיות מעורה במתרחש במוסך.

45. מאידך התובע מאשר, כי היה מטופל אצל רופאה מומחית א.א.ג, ד"ר טליה מרק. נספח 27 לנספחי כתב התביעה, אשר התובע ביקש לראות בהם כנספחים לתצהירו, הנו "הפניה כללית", הפנייתו של התובע לרופא התעסוקתי (מסמך מיום 1.3.2006) במסגרתו נרשם כך,

"עובד בתנאי רעש 25 שנים כמכונאי במוסך...

בשנים האחרונות ממוגן בעבודה.

בזמנו היו מגיעים לבדיקות סינון במוסך, נאמר לו שהשמיעה לא תקינה אך לא פנה לבדיקות.

..

מוכר מאז 1997 אז התלונן על ליקוי שמיעה וטינטון, הופנה לבדיקות שמיעה אך לא ביצע ולא חזר לביקורת מאז 1999"

46. התובע נשאל על אמירתו לד"ר טליה מרק, כי בשנים האחרונות ממוגן בעבודה, והשיב על כך,

"כשאני באתי מרופא תעשייה (צ"ל תעסוקה) בפעם הראשונה הוא ניסה לשלב אותי חזרה בעבודה אצלו עם אטמי אזניים. מה שקרה בפועל, כשבאתי לעבודה ושמתי את האטמים, אני לא שומע בכלל אז אני גם לא יכול לתפקד. אם אני צריך לשמוע את המכונאי שעוזר לי, אני לא שומע את המנוע שאני צריך לשמוע כדי לתקן. הלכתי פעם שנייה לרופא תעשייה ואמר לי שאם אני לא יכול, הוציא אותי לשיקום."

(עמ' 21, ש' 9-14 לפר')

47. למעשה לא הכחיש התובע, כי לא השתמש באטמי אוזניים שניתנו לו על ידי הרופא התעסוקתי בפעם הראשונה, משלטענתו לא יכול היה לתפקד. גרסתו בקשר לסירובו של המעסיק לשימוש במגני אזנים נסתרה לנוכח הרישום הרפואי בדבר מיגונו בעבודה ועדותו הנ"ל. לכך רק מתווספת העובדה, כי התובע לא ביצע בדיקות נחוצות במרוצת השנים, חרף קיומן של ראיות בקשר לבעיות אזנים מתמשכות, הפניה על ידי המעביד ועל ידי הרופאה.

48. הוכח אם כן כי התובע לא פעל להקטנת נזקו. טענות התובע בקשר למגבלות העבודה עם אטמי אזנים אינן מופרכות, אם כי אינן מהוות עילה להימנעות מוחלטת משימוש באמצעי המיגון המקובלים. סירובו של המעסיק לכך לא הוכח. התובע בעדותו הציג הסבר אחר כאמור. התובע נמנע מללכת לרופא לבדיקות כנדרש.

לפיכך, מוצאת אני כי יש להפחית מסכום הפיצוי 10% בגין אי הקטנת נזק.

הנזק

הפסד השתכרות ואובדן כושר עבודה

49. בנקודה זו קבע בית משפט שלערעור-

"גם איננו סבורים שהיה מקום לקבוע שלנכות הרפואית, כפי שנקבעה למערער על ידי בית משפט קמא (2.5% ליקויי שמיעה עקב עבודתו אצל המשיבה ן-5% נכות עקב הטנטון) אין ולא תהיה כל משמעות ביחס לכושר עבודתו של המערער, וזאת בהביאנו בחשבון, בין היתר, גם את גילו של המערער (יליד 1961), היותו חסר השכלה, והעובדה שבמשך שנות עבודתו עסק רק במכונאות רכב, ורק תקופה ארוכה לאחר סיום עבודתו אצל המשיבה למד כשמאי רכב. לכן אנו סבורים שיש מקום לשקול האם אין מקום לפסוק לזכות המערער פיצוי גלובלי בגין הרכיב של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד"

50. אכן, לא בכל מקרה יש באחוזי הנכות הקלינית שנקבעה לשקף את היקף הנזק בכללותו, ויש כי לעיתים הנם מצויים בפער ביחס לנכות התפקודית הלכה למעשה (למשל בע"א 3463/95 מדינת ישראל נ. יצחק דרעי, פד נ(3) 433).

שיעור הנכות שנפסקה כאמור לתובע בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת הנו 7.5% מכלל נכותו. חרף העובדה כי אין מדובר בשיעור נכות במדרג הגבוה, הרי שהלכה למעשה התקבל התובע לעבודה אצל הנתבעת בשנת 2001, ובפועל בשנת 2006 נמצא בלתי כשיר לעבודה. עובדה זו לכשעצמה מצביעה על הקשר שבין הנכות שארעה במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת לאבדן כושר עבודתו.

51. גרסתו של התובע בקשר להמשך עבודתו בתקופה שלאחר הפסקת עבודתו אצל הנתבעת, נמצאה מגמתית. בתצהיר תשובות לשאלון נ/2 ציין בתשובה 8 "הפסקתי לעבוד בעקבות הנזק השמיעתי". בתשובה 11 ציין "מאז התאונה אינני עובד". יש לציין, כי תצהיר זה נחתם ביום 4.11.09 בפני בא כוחו דאז. בתצהיר תשובות לשאלון נ/4 אשר נחתם כמעט שנה לאחר מכן ציין בתשובה לשאלה 19 "אחרי הנזק השמיעתי לא יכולתי לעבוד יותר בסביבות רועשות, ונוכח העובדה כי מקצועי היחיד הנו מכונאות רכב, הרי שנפסלתי מהמקצוע ולא הצלחתי להיקלט בשום עבודה מאז. בימים אלו אני מנסה לשנות מקצוע מטעם ביטוח לאומי במסגרת שיקום" . התצהיר נחתם בפני בא כוחו דאז ביום 10.10.10.

52. מנגד, בחקירה הנגדית אישר כי מיום 15.1.2007 ועד ליום 28.8.07 עבר בליטו גור מפעל לייצור אוטובוסים. מדובר בעבודה במשך למעלה מחצי שנה בתקופה אשר קדמה לחתימתו על שני התצהירים. לאחר מכן התברר בהמשך חקירתו כי ב-2008 עבד בחנות וב-2009 החל ללמוד. על פי טיעוניו המשלימים, כיום מתפרנס בדוחק כעובד ניקיון בשל מגבלותיו הרפואיות, כאשר לא עלה בידו להשלים את הסמכתו במכונאות רכב (צ"ל שמאות רכב- ש.פ.כ).

53. מן האמור לעיל עולה כי כושר השתכרותו של התובע אכן נפגע על אף שעור נכותו הלא גבוהה.

54. נוכח האמור לעיל הנני פוסקת בגין אובדן כושר עבודה לעבר סכום גלובלי בסך של 50,000 ₪.

נוכח האמור הנני פוסקת בגין אובדן כושר עבודה וזכויות סוציאליות לעתיד סך של 80,000 ₪.

כאב וסבל

55. הנני פוסקת סכום גלובלי בסך של 40,000 ₪.

הוצאות רפואיות

56. הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי המל"ל וקופת החולים ומשכך הוא אינו זכאי לכפל פיצוי בגינן.

הפחתת אי הקטנת הנזק

57. סך כל הנזק הינו 170,000 ₪. יש להפחית 10% בגין אי הקטנת הנזק, כך שסך אחריותה של הנתבעת הינו בסך של 153,000 ₪.

ניכויי המל"ל

57. ביום 29.4.07 הודע לתובע, כי זוכה במענק חד פעמי מהמל"ל בסך של 46,483 ₪. הצדדים חלוקים בקשר לאופן ניכוי התגמולים מסך הפיצוי שנפסק.

58. לטענת הנתבעת, יש לנכות מסכום הפיצויים את מלוא התגמולים שקיבל ויקבל התובע מהמל"ל במסגרת ענף נפגעי עבודה, וזאת גם אם מסקנת בית המשפט לגבי הקשר הסיבתי אינה תואמת את מסקנות המל"ל לגבי שאלת הקש"ס בין הנכות לאירוע המזיק. לטענת התובע, יש להפחית תגמולי המל"ל בחלקם היחסי בהתאם לפסיקה. לטענת הצדדים השלישיים לא טען התובע לעניין חלקיות הניכוי במסגרת סיכומיו בהליך.

59. המל"ל העניק לתובע את אחוזי הנכות במסגרת נכות מעבודה. קרי נקבע כי כל הנכות על פי ועדת המל"ל בשעור של 10% +10% מקורה בעבודתו של התובע. המל"ל אינו עוסק בחלוקה בין מעבידים. חוות דעת המומחים אשר הונחו לפני לא חלקו על שעור הנכות הכללי אולם נקבע כי רק 7.5% קשור קשר סיבתי לעבודתו אצל הנתבעת. במצב דברים זה הרי שרק 7.5/19 מן המענק שניתן לו על ידי המל"ל, הינו תולדה של פגיעתו בעבודתו אצל הנתבעת. רק חלק יחסי זה מן המענק יש לנכות מן הפיצוי בו חייבת הנתבעת לתובע. התובע לא זוכה לפיצוי מן הנתבעת בגין יתרת נכותו שנקבעה ועל כן אין גם לנכותה.

נכון הוא כי רק פחות ממחצית הנכות יוחסה לנתבעת. ניתן לטעון כי אילו אל היה המצב הקודם, אזי לא היו נגרמים לתובע אותם נשקים בגין חלק יחסי זה שכן, לא די בנכות בדעור 7.5% על מנת לגרום להפסקת עבודתו אלא עבודתו נפסקה בגין נכותו הוכללת שהנתבעת אחראית רק לחלקה. יתכן ונכון היה לנכות חלק יחסי גבוה יותר ממענק המל"ל במקרה שכזה, אילו מענק המל"ל היה כולל גם מענק בגין אובדן מלא של כושר עבודה או דומה לכך. לא זה המקרה אשר בפני בו מענק המל"ל חושב באופן ישיר ביחס לשעור נכותו שנקבעה ולא הוכח בפני קיומו של מענק נוסף.

60. תגמולי הביטוח הלאומי בסך 46,483 ₪ כפי שהנם משוערכים (הצמדה בלבד) להיום עומדים על 56,931₪.

מתוך הפיצוי בו חבה הנתבעת יש לנכות סכום של 7.5/19 * 56,931 ₪ = 22,473 ₪.

61. לפיכך יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 130,527 ₪.

צדדי ג'

62. אין מחלוקת, כי הצד השלישי מס' 1, "כלל חברה לביטוח בע"מ" הנה מבטחת הנתבעת לשנת 2003 בהתאם לתנאי פוליסת אחריות מעבידים שהוצאה על ידה.

גם אין חולק, כי הצד השלישי מס' 2, "הראל חברה לביטוח בע"מ", ביטחה את הנתבעת לשנת 2004 בהתאם לתנאי פוליסת אחריות מעבידים שהוצאה על ידה.

63. אין עוררין כי ככל שחיובי כל אחד מהצדדים השלישיים יהא נמוך מסך ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסות, כי אז על הנתבעת לשאת במלוא החיוב.

64. התובע עבד אצל הנתבעת לתקופה שתחילתה בחודש 02/2001 ועד ל-07/2006 (חמש שנים וחמישה חודשים) בסך הכל 65 חודשים מהם 24 חודשים בכיסוי ביטוחי (12 חודשים כל מבטחת). חלקיות השיפוי בתקופת הכיסוי הביטוחי הנה באותו יחס לפיכך.

לפיכך חלקה של כל מבטחת בפיצוי הינו בסך של 12/65 *130,527 ₪ = 24,097 ₪ בניכוי השתתפות עצמית.

65. על פי העתק הפוליסה של כלל שצורפה, לתקופת הביטוח שמיום 1.1.2003 ועד ליום 31.12.2003, תחת פרק 9: ביטוח חבות מעבידים, "המבוטח ישא בהשתתפות עצמית של 7,500 לנפגע למקרה". על פי העתק הפוליסה השנייה שצורפה, פוליסת "הראל", לתקופת הביטוח שמיום 1.1.2004 ועד ליום 31.12.2005 "בכל מקרה ביטוח של "מחלת מקצוע" אר תיגרם לעובד ואשר התביעה בגינה תטופל על ידי המבטח בהתאם לפוליסה זו, סכום ההשתתפות העצמית יהיה 13,500 ₪" הנתבעת לא קבלה על טענת הצדדים השלישיים בקשר להיות המקרה "מחלת מקצוע".

66. על כן על כלל לשפות את הנתבעת בסך של 16,597 ₪, על הראל שלפות את הנתבעת בסך של 10,597 ₪.

לסיכום

67. הנתבעת תשלם לתובע סך של 130,527 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ וכן הוצאות שכ"ט עו"ד בשעור של 205 בתוספת מע"מ כחוק.

68. צד ג' 1 חברת "כלל", תשלם לנתבעת סך של 16,597 ₪ בתוספת הוצאות שכ"ט עו"ד בשעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק.

69. צד ג' 2 חברת "הראל", תשלם לנתבעת סך של 10,597 ₪ בתוספת הוצאות שכ"ט עו"ד בשעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' חשוון תשע"ז, 04 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.