א. בפנינו ערעור (מתוקן) על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת שושנה פיינסוד/כהן) מיום 16.3.14 בת"א 2519-02-09 לפיו נדחתה תביעתו של המערער כנגד המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), והוא חוייב לשלם למשיבה שכר טירחת עו"ד בסך 2,500 ₪ וכן הוצאות משפט בסכום של 1,000 ₪.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

המערער, יליד 1961, הגיש תובענה כנגד המשיבה בגין נזקי שמיעה וטנטון שנגרמו לו, לטענתו, מחמת עבודתו אצל המשיבה. זו, האחרונה, הגישה הודעת צד ג' כנגד שתי חברות הביטוח, צדדי ג' (המשיבות מס' 2 ו-3), אשר ביטחו את המשיבה בביטוח חבות מעבידים: המשיבה מס' 2 בשנת 2003 והמשיבה מס' 3 בשנת 2004.

ג. המערער, מכונאי רכב, עבד בשירותה של המשיבה מפברואר 2001 עד יוני 2006. לטענתו, במהלך שנות עבודתו אצל המשיבה נחשף לרעש תעשייתי חזק, בלתי נסבל, עקב רעש המכונות במקום, רעשים שהוגברו עקב כך שהעבודה בוצעה במקום סגור.

צויין בפסק הדין, כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים שבטרם החל המערער לעבוד אצל המשיבה הועסק הוא במשך 17 שנים במוסך אחר הקרוי בשם "קליל".

ד. המוסד לביטוח לאומי הכיר בכך שכתוצאה מעבודתו נגרמה למערער נכות בשיעור של 10% בגין ליקויי שמיעה, וכן נכות בשיעור של 10% נוספים בגין טנטון.

ה. המערער הסתמך על חוות דעתו של ד"ר גבריאל רוזן, שהעריך את נכותו בהתאמה לזו שנקבעה במוסד לביטוח לאומי, וכן המליץ להפעיל את תקנה 15, שכן, להערכתו, אין המערער יכול לחזור לעבודתו הקודמת כמכונאי רכב.

ו. מטעם המשיבות הוגשה חוות דעתו של פרופ' א. גולץ שהסכים עם דרגות הנכות כפי שנקבעו למערער הן במוסד לביטוח לאומי והן על-ידי ד"ר רוזן, אך הוסיף שיש לייחס רק 25% מן הנכות בגין ליקויי השמיעה, ומחצית מן הנכות בגין הטנטון, לעבודתו של המערער אצל המשיבה.

ז. בית משפט קמא שמע את ראיותיהם של הצדדים אשר סיכמו בפניו את טענותיהם בעל-פה תוך הפנייה לתחשיבי הנזק שהוגשו לפני כן לצורך קבלת הצעת פשרה.

ח. המשיבות העלו בפני בית משפט קמא טענה לפיה התיישנה תביעתו של המערער, אשר הוגשה לבית משפט קמא ביום 3.2.09.

בית משפט קמא הגיע למסקנה לפיה:

"מאחר ותחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת לא החלה במועד שקודם לעשר שנים לפני הגשת התביעה ונודע לתובע מבחינה אובייקטיבית כי העבודה אצל הנתבעת החמירה את נכותו במהלך שנת 2006, הרי מתקיימים היסודות הנדרשים של סעיף 89 לפקודת הנזיקין ותביעתו של התובע כנגד הנתבע לא התיישנה" (פיסקה 20 לפסק דינו של בית משפט קמא).

ט. באשר למחלוקת בין הצדדים בשאלה האם נכותו של המערער בגין ליקויי השמיעה ובגין הטנטון נגרמה מחמת עבודתו אצל המשיבה, או שמא כבר היו למערער בעיות רפואיות בתחום זה בטרם החל עבודתו אצל המשיבה, קבע בית משפט קמא, כי המערער סבל מזה שנים, שקדמו אף לשנת 1997, מירידה בשמיעה ולכן, אין לייחס את מצבו הנוכחי דווקא לשנים 2001-2006 בהן עבד אצל המשיבה.

י. עוד התברר, כי היתה החמרה בתלונותיו של המערער בשנת 2006, ואולם בית משפט קמא לא היה מוכן לקבל את טענת המערער כאילו לא היתה לו כל בעיית שמיעה או טנטון לפני תחילת עבודתו אצל המשיבה, דהיינו, לפני שנת 2001 (פיסקה 12 לפסק דינו של בית משפט קמא).

נוכח ממצאים אלה אימץ בית משפט קמא את חוות דעתו של פרופ' א. גולץ שמטעם המשיבות (משמע, 25% מן הנכות בגין ליקויי שמיעה, ומחצית מן הנכות בגין טנטון נזקפו לחובת עבודתו של המערער אצל המשיבה).

י"א. הודגש בפסק דינו של בית משפט קמא, שלא היתה כל מחלוקת בין מומחי שני הצדדים, ולרבות מומחי המוסד לביטוח לאומי, לגבי דרגת נכותו של המערער. ההבדל היחיד היה שמומחה המשיבות התייחס לתקופת היווצרותה של הנכות, בעוד שהמוסד לביטוח לאומי והמומחה מטעם המערער התייחסו רק לשאלה מה הנכות הקיימת כיום, והאם זו נגרמה מעבודה, אך ללא תלות בשאלה, האם מקורה בתקופת עבודתו של המערער אצל המשיבה, אם לאו.

בית משפט קמא קבע, כאמור, כי נכון לאמץ את חלוקת הקשר הסיבתי להיווצרותה של הנכות, כפי שזו הובאה בחוות דעתו של פרופ' א. גולץ, שהיתה למעשה חוות הדעת הרפואית היחידה שהונחה בפני בית משפט קמא, המחלקת את הנכות בין התקופות השונות בהן התלונן המערער על ירידה בשמיעה וטנטון (פיסקה 15 לפסק דינו של בית משפט קמא).

בהתאם לחוות דעתו זו של פרופ' א. גולץ, הנכות הכוללת של המערער בגין ליקויי שמיעה + טנטון מסתכמת ב – 7.5% נכות כתוצאה מעבודתו של המערער אצל המשיבה.

י"ב. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי בטרם ידון בשאלת חבותה של המשיבה, ראוי לבחון האם אין תביעתו של המערער נבלעת ממילא בתשלומים שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי, שהרי אם תימצא חבות, אין מחלוקת כי המערער זכאי לפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני ואולם "לא מצאתי כי יש עילה לפיצוי בגין ראשי נזק נוספים" (פיסקה 21 לפסק דינו של בית משפט קמא).

י"ג. בית משפט קמא הוסיף וציין כי עדות המערער בנושא עבודתו, לאחר שחדל לעבוד אצל המשיבה, לוקה בבעיות אמינות, כמפורט בגוף פסק הדין של בית משפט קמא, שסבר כי גם אם היו תקופות אבטלה של המערער במועדים שונים, אין מקום לקבוע שעקב נכותו אין המערער כשיר לעבוד. מה גם, שהמערער העיד בחקירתו הנגדית, כי למד שמאות רכב ולא נראה כי נכותו מונעת ממנו לעבוד במקצועו זה.

י"ד. עוד הוסיף בית משפט קמא, שמכיוון שהנכות שניתן לייחס למשיבה, לנוכח חוות דעתו של פרופ' א. גולץ, היא 2.5% בגין ליקויי שמיעה ו-7.5% בגין טנטון, הרי אין לקבוע שנכות כזו בגין גורמים אלה מהווה עילה להפסקת עבודה או לפגיעה ביכולת השתכרותו של המערער.

אמנם, המערער מצידו טוען שעקב פגיעתו בעבודתו אצל המשיבה נגרמה לו נכות בשיעור של 19%, אולם, לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני בית משפט קמא נקבע, כי עוד בטרם החל המערער לעבוד אצל המשיבה נכותו עמדה כבר אז על 11.5%.

ט"ו. בנוסף, ציין בית משפט קמא, בין יתר הדברים, כי המערער נמנע מלהגיש את תלושי השכר שלו לאחר תום עבודתו אצל המשיבה למרות שאת גירסתו בדבר הירידה בשכרו ניתן היה להוכיח באמצעות תלושי שכר, אך אלה לא צורפו ולפיכך קבע בית משפט קמא שהיעדרה של הראיה פועל לחובתו של המערער.

ט"ז. המערער זוכה ביום 29.4.07 במענק חד פעמי מן המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 46,483 ₪, כשמתוך סכום זה יש לייחס לנכותו עקב עבודתו אצל המשיבה סך של 18,361 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.4.07 עד למתן פסק הדין שוויו של סכום זה 22,149 ₪. משהביא בית משפט קמא בחשבון כי המערער זכאי לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בלבד, שכן, הוצאותיו הרפואיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים, סבור בית משפט קמא, כי הפיצוי לו זכאי המערער בגין נזק שאיננו ממוני, בתוספת ריבית ממועד עזיבתו את המשיבה, שווה פחות או יותר לסכום של 22,149 ₪, וכפי שכותב בית משפט קמא בפיסקה 27 לפסק דינו: "דומה בעיניי כי מדובר פחות או יותר באותו הסכום",

משמע, התביעה "נבלעת".

י"ז. מכאן, מסקנת בית משפט קמא, שאף בטרם הדיון בשאלת אחריותה של המשיבה דין התביעה להידחות, ובעקבותיה גם הודעת צד ג' ששיגרה המשיבה כנגד המשיבות מס' 2 ומס' 3.

הפיצוי לו יכול היה המערער להיות זכאי אילו הוכיח את אחריותה של המשיבה, כך סבור בית משפט קמא, נבלע במענק הנכות מהעבודה שהעניק לו המוסד לביטוח לאומי, ומכאן, דחיית התביעה וחיוב המערער בהוצאותיה של המשיבה.

י"ח. המערער ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וטוען, כי פסק הדין מתעלם מתפקודיות הנזק ומן העובדה שהמערער נפסל מעבודה ברעש ומעבודה במקצוע המכונאות שהוא המקצוע היחיד אותו הכיר משחר נעוריו.

י"ט. נטען גם, שעדות המערער כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר העדות הראשית שלו נתמכה בנספחים שצורפו לתצהירו, ועדותו זו של המערער לא נסתרה בחקירתו הנגדית. בנוסף, פסק בית משפט קמא כאילו נמנע המערער מלהציג את תלושי שכרו ולא דיווח על הכנסותיו לאחר סיום עבודתו אצל המשיבה, בה בשעה שתלושי השכר הוצגו וצורפו לתצהירו וראיות אלה לא נסתרו.

כ. גם בכל הנוגע לטענת המערער, כי לפגיעתו יש משמעות תפקודית פונקציונאלית, כך נטען בערעור, לא הובאו מטעם המשיבות ראיות סותרות, והרי המערער אינו יכול לעבוד במקצועו ובכך נגדע מטה לחמו. המערער נאלץ לעבור שיקום והסבת מקצוע ולבסוף סיים הכשרה כשמאי רכב ואולם, אין הוא מצליח להשתלב בשוק העבודה ואינו מצליח להתפרנס כשמאי רכב.

לכן, כך טוען המערער, לא ניתן להשלים עם המסקנה לפיה "נבלעה" תביעתו של המערער בתשלומי המוסד לביטוח לאומי.

כ"א. המערער מדגיש, שהוא יליד 1961, היה משחר נעוריו חסר השכלה, ומשלח ידו היחיד היה מכונאי רכב.

כמו כן, חולק המערער על כך שבית משפט קמא אימץ את חוות הדעת הרפואית של פרופ' א. גולץ מטעם המשיבות. המערער טוען, שאם שתי הנכויות נגרמו לו באותו מועד, כסברתו של פרופ' א. גולץ, הרי היחס בין הנכות בגין הטנטון והנכות בגין ליקויי השמיעה חייב להיות "יחס ישר", ולכן, אין סבירות לקביעה לפיה רק רבע מן הנכות בגין ליקויי שמיעה נזקף לחובת עבודתו של המערער אצל המשיבה בעוד שלגבי הטנטון הקשר הסיבתי הוא בשיעור של מחצית.

כ"ב. עוד נטען על-ידי המערער שהמשיבה לא חלקה על העובדה שעבודתו של המערער הופסקה על-ידי המשיבה מיד לאחר שהציג לה המערער טופס בדיקה מטעם הרופא התעסוקתי מיום 9.7.06, ולכן אין לקבל את מסקנת בית משפט קמא לפיה אין בנכות, כפי שנקבעה, כדי להוות גורם להפסקת עבודה או לקביעה ביכולת ההשתכרות של המערער.

כ"ג. מוסיף וטוען המערער, שהוא פירט לפרטי פרטים היכן עבד ומתי, וצירף את התלושים והאישורים על ריכוזי תשלומים שנתיים מן המוסד לביטוח לאומי, וכן צירף את מכתבי הפיטורין שקיבל במהלך השנים, כל זאת בניגוד להנחות בפסק דינו של בית משפט קמא.

כ"ד. לפיכך, עותר המערער כי התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שייבחן כראוי גובה הפיצוי בראשי הנזק השונים או שימונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג..

עד כאן תמצית טענותיו של המערער.

כ"ה. שונה כמובן עמדת המשיבה, הטוענת שהמערער לא הוכיח כי היה חשוף לרעש מזיק במסגרת עבודתו או שהיתה רשלנות או שהיה מחדל כלפיו מצד המשיבה המיוצגת בתיק זה על-ידי חברת הביטוח "מנורה", בהתייחס לתקופת הביטוח הרלוונטית שמיום 18.1.05 ועד סיום עבודת המערער אצל המשיבה ביוני 2006.

לגבי שנת 2003 הוגשה הודעה צד ג' כנגד המשיבה מס' 2, ולגבי שנת 2004 כנגד המשיבה מס' 3. ביחס לשנים 2001 + 2002 לא איתרה המשיבה את ביטוחיה ולכן, כל פיצוי לתקופות אלה, ככל שייפסק, אמור להיות משולם ישירות על ידי המשיבה, ואולם, המוסך של המשיבה נסגר והחברה אינה פעילה עוד.

כ"ו. לטענת המשיבה, אילו היה בית משפט קמא דן בשאלת חבותה, הרי התוצאה היתה שהתביעה היתה נדחית, שכן, לא הוכחה כל חבות של המשיבה כלפי המערער ומה גם שאופי העבודה של המערער היה תוך חשיפה מינימאלית לרעש, וממילא ללא חשיפה לרעש מזיק, ומה עוד, שלמערער סופקו מגיני אוזניים.

בנוסף, מבקשת המשיבה לייחס למערער אשם תורם על כך שלא עשה שימוש במגיני האוזניים שסופקו לו.

כ"ז. עוד נטען על ידי המשיבה, כי אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, עדות המערער ביחס לנושא עבודתו לאחר שהפסיק לעבוד אצל המשיבה, לוקה בבעיות אמינות, וכן, צדק בית משפט קמא בקביעתו, שאם אמנם תימצא חבות כלפי המערער, הרי שהנזק היחיד שנגרם לו הינו נזק שאיננו ממוני שאינו עולה על 22,149 ₪. לא עלה בידי המערער להוכיח כי נגרמה פגיעה כלשהיא בשכרו מאז שסיים לעבוד אצל המשיבה.

עד כאן תמצית טענותיה של המשיבה.

כ"ח. מטעם המשיבות מס' 2 ומס' 3, נטען, בין היתר, כי הערעור הוגש באיחור, דהיינו, הערעור הוגש תחילה ביום 23.4.14 כנגד המשיבה בלבד. רק נוכח הערתו של כב' הרשם, השופט ח. שרעבי, מיום 19.6.14 והחלטתו הנוספת מיום 8.7.14 המתירה למערער את תיקון כתב הערעור, הוגש כתב הערעור המתוקן שהופנה הפעם גם כנגד המשיבות מס' 2 ומס' 3.

ערעור מתוקן זה הוגש רק ביום 18.7.14 מבלי שנתבקשה כלל עמדת המשיבות מס' 2 ומס' 3 בטרם ניתן היתר לתקן את כתב הערעור על דרך הוספתן של משיבות אלה כמשיבות נוספות.

עוד מציינות משיבות אלה, כי פסק הדין נשוא הערעור ניתן ביום 16.3.14 ולכן, הערעור המתוקן שבמסגרתו הן הוספו (ביום 18.7.14) הוגש למעלה מארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, כשברי, שהמערער ידע זה מכבר אודות פסק הדין.

מכאן, שיש לדחות על הסף את הערעור מחמת איחור בהגשתו.

כ"ט. המשיבות מס' 2 ומס' 3 מצטרפות לכל טענות המשיבה בנוגע לשאלת החבות ומוסיפות וטוענות, כי בנסיבות העניין יש להטיל על המערער אשם תורם משמעותי, שכן, סופקו למערער אמצעי מיגון יעילים מפני חשיפה לרעש, אך המערער, לגירסתו שלו, נמנע לעיתים מלהשתמש באותו ציוד מגן ולכן יש להטיל עליו אשם תורם משמעותי, שהרי המערער היה מודע היטב לסיכונים הכרוכים באי שימוש באמצעי מיגון . קל וחומר כשמדובר במי שהיה בעל ניסיון רב בעבודה במוסכים, ולכן, תרומת רשלנותו חייבת לעמוד על 30%.

ל. טענה נוספת של המשיבות מס' 2 ו- 3 היא, שצדק בית משפט קמא משאימץ את מסקנותיו של פרופ' א. גולץ.

ל"א. עוד טוענות המשיבות מס' 2 ו-3, כי שגה בית משפט קמא משהפחית רק חלק יחסי מתשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצוי לו זכאי המערער בגין נזק שאיננו ממוני, שכן, לפי ההלכה, יש להפחית מסכום הפיצויים את מלוא התשלומים שקיבל ויקבל המערער מן המוסד לביטוח לאומי במסגרת ענף נפגעי עבודה, וזאת גם אם מסקנת בית המשפט בהליך האזרחי. לגבי שאלת הקשר הסיבתי בין הנכות לאירוע המזיק, אינה תואמת את מסקנות הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, דהיינו, קביעת המוסד לביטוח לאומי מייחסת את הנכות שנקבעה על ידי הוועדות הרפואיות לעבודתו של המערער אצל המשיבה, בין היתר נוכח מועד תחילתה של הנכות, ולכן, את כל התגמולים ששולמו במקרה זה בגין נזקים נטענים שנגרמו למערער בתקופת העבודה אצל המשיבה, יש להפחיתם במלואם מן הפיצוי שהמערער עשוי להיות זכאי לו.

משמע, יש לנכות את כל הסכום של 46,483 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום המענק (29.4.07) ועד למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא.

עד כאן תמצית טענותיהן של המשיבות מס' 2 ומס' 3.

ל"ב. בישיבה הראשונה שהתקיימה בפנינו בתאריך 3.2.15 לא היתה הופעה של ב"כ המערער (שהגיש בבוקר יום הדיון בקשה לדחיית מועד הדיון מחמת מחלה), ובה הצענו שהתיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך דיון לעיצומו של עניין בשאלת החבות, ולרבות גם דיון בסוגיית החבויות הביטוחיות שבתיק, ובסוגיית הנזק (לרבות סוגיית הניכויים).

ב"כ המשיבה היתה מוכנה, מבחינתה, לקבל הצעה זו, ואולם, ב"כ המשיבות מס' 2 ומס' 3 לא הסכים להחזרת התיק לבית משפט קמא בציינו, בין היתר, שהערעור כלפי מרשותיו הוגש באיחור וכן משום שלא הוגשו עיקרי טיעון על ידי המערער.

ל"ג. לאחר הישיבה הנ"ל מיום 3.2.15 הוגשו גם עיקרי טיעון ותיקי מוצגים מטעם המערער, זאת לאחר שעוד קודם לכן הוגשו עיקרי הטיעון ותיקי המוצגים שמטעם המשיבות. בישיבת הערעורים השניה מיום 12.5.15 שמענו את תמצית עמדותיהם של הצדדים שהפנו לאמור בעיקרי הטיעון אותם הגישו.

ל"ד. אנו סבורים, כי יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא, על מנת שיינתן פסק דין חדש. אין כוונתנו לשמיעה מחודשת של הראיות, שכבר נשמעו, ואולם, ככל שיסבור בית משפט קמא שיש מקום לטיעון או השלמת טיעון מטעם הצדדים, יוכל הוא כמובן להורות על כך בטרם ייתן את פסק דינו החדש.

ל"ה. הטעם למסקנתנו זו נובע מכך שלא שוכנענו כי תביעתו של המערער "נבלעת" בתשלומי המוסד לביטוח לאומי.

ל"ו. בית משפט קמא ציין בפסק דינו, בין יתר הדברים, שהמערער נמנע מלצרף תלושי שכר המתייחסים לתקופה שלאחר תום עבודתו אצל המשיבה (פיסקה 25 לפסק הדין), אך בפועל עולה מתוך עיון בתיקי המוצגים שמטעם המערער, שמסמכים בנוגע להשתכרותו של המערער בתקופה שלאחר סיום עבודתו אצל המשיבה אכן הוגשו, ולכן לא היה מקום לזקוף לחובת המערער הימנעות מהגשת מסמכים באשר לעבודותיו בתקופה אשר לאחר סיום עבודתו אצל המשיבה.

ל"ז. גם איננו סבורים שהיה מקום לקבוע שלנכות הרפואית, כפי שנקבעה למערער על-ידי בית משפט קמא (2.5% ליקויי שמיעה עקב עבודתו אצל המשיבה ו-5% נכות עקב הטנטון) אין ולא תהיה כל משמעות ביחס לכושר עבודתו של המערער, וזאת בהביאנו בחשבון, בין היתר, גם את גילו של המערער (יליד 1961), היותו חסר השכלה, והעובדה שבמשך שנות עבודתו עסק רק במכונאות רכב, ורק תקופה ארוכה לאחר סיום עבודתו אצל המשיבה למד כשמאי רכב. לכן אנו סבורים שיש מקום לשקול האם אין מקום לפסוק לזכות המערער פיצוי גלובלי בגין הרכיב של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד.

ל"ח. בית משפט קמא קבע שאף אם יימצא שהמשיבה נושאת בחבות כלפי המערער, הרי דומה שתביעתו של המערער "תיבלע" בתשלומי המוסד לביטוח לאומי, ואולם, אנו סבורים שיש מקום לערוך חישוב של נזקי המערער תוך הבאה בחשבון של הפריט של הפסד השתכרות הן לעבר והן לעתיד (לרבות הפרשות בגין פנסיה) ולאחר מכן לקבוע, האם התביעה "נבלעת" בתשלומי המוסד לביטוח לאומי אם לאו.

ל"ט. נוסיף ונציין, שאיננו רואים מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא ולפיה ראוי לאמץ את חוות דעתו של פרופ' א. גולץ שמטעם המשיבות, וזאת בשים לב לנימוקים כפי שהביא בית משפט קמא בגוף פסק דינו, ואיננו מקבלים בעניין זה את השגותיו של ב"כ המערער.

ממילא, גם איננו סבורים שקיימת הצדקה כלשהי בתיק זה למינויו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

מ. למשיבות מס' 2 ו-3 יש השגות לגבי אופן ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי מנזקיו של המערער ולכן, במסגרת חישוב כלל הנזקים של המערער ייתן בית משפט קמא את דעתו בפסק דינו החדש גם לסוגייה של אופן חישוב ניכויים אלה.

מ"א. הואיל ומסקנתנו היא שיכול ויימצא כי תביעתו של המערער איננה "נבלעת" בתשלומי המוסד לביטוח לאומי, מתעורר ממילא הצורך להכריע גם בשאלה, האם נושאת המשיבה בחבות כלפי המערער, ואם כן, האם יש לזקוף אשם תורם לחובת המערער, ואם כן, באיזה שיעור. בנוסף, יש לדון ולהכריע גם לגבי חבותן הביטוחית של המשיבות מס' 2 ו-3 כלפי המשיבה מס' 1, ככל שזו תימצא מחוייבת כלפי המערער.

מ"ב. בטרם סיום נוסיף, שאין בידינו לקבל את טענת ב"כ המשיבות מס' 2 ומס' 3 לפיה יש לדחות את הערעור כנגד מרשותיו משום שערעור זה הוגש באיחור. צודק ב"כ המשיבות מס' 2 ו-3 בציינו שהערעור (המתוקן) כנגד מרשותיו הוגש רק כארבעה חודשים לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, ורק בעקבות הערתו של כב' הרשם, השופט ח. שרעבי, בעניין זה.

ברי, שמדעיקרא היה על ב"כ המערער לצרף לערעורו גם את המשיבות מס' 2 ו-3, הגם שהן היו בהליך שבפני בית משפט קמא צדדי ג' ולא נתבעות ישירות של המערער.

מ"ג. ואולם, יש לזכור שצירופן של המשיבות מס' 2 ו-3 הינו הכרחי, וזאת מן הטעם שהן היו בעלות דין בפני בית משפט קמא ובשים לב לכך, שלקביעות ולסעדים שיינתנו בהליכים שבין המערער לבין המשיבה עשויות להיות השלכות במערכת היחסים שבין המשיבה לבין המשיבות מס' 2 ו-3, שהרי זכות תביעת השיפוי של המשיבה, בתור מבוטחת של המשיבות מס' 2 ו-3, מתגבשת לאחר שמוטל עליה חיוב כספי. מכאן, שיש דווקא למשיבות מס' 2 ו-3 אינטרס לגיטימי להיות משיבות בהליך הערעור של המערער כנגד המשיבה. לא למותר להוסיף שהסעד המבוקש על-ידי המערער, גם במסגרת הערעור המתוקן, הינו לחייב את המשיבה בהוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד. דהיינו, אין בקשה לסעד כלפי המשיבות מס' 2 ו-3, אלא מטרתו של הערעור היא להביא להחזרת התיק בפני בית משפט קמא. כאמור, אין למערער טענה כאילו המשיבות מס' 2 ו-3 חבות כלפיו במישרין, שהרי מדעיקרא הוא לא תבע אותן בבית משפט קמא והינן איפוא בגדר צדדי ג' ולא נתבעות במישרין.

לכן, אנו סבורים, שבכל מקרה מוצדק היה להאריך את המועד לצורך הגשת הערעור המתוקן על מנת שיכלול גם את המשיבות מס' 2 ו-3.

מ"ד. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא ומורים על החזרת התיק בפני בית משפט קמא על מנת שיינתן פסק דין חדש שבמסגרתו ידון בית משפט קמא לעיצומו של עניין בשאלת חבותה של המשיבה כלפי המערער (לרבות שאלת האשם התורם, ככל שקיים), וכן ידון מחדש בפסק דינו בסוגיית הנזק (בשים לב לכל האמור לעיל בפסק דיננו), לרבות אופן חישוב הניכויים, וככל שיימצא שהמשיבה חייבת בתשלום כלפי המערער, יכריע בית משפט קמא גם בשאלת הכיסוי הביטוחי של המשיבות מס' 2 ו-3.

מ"ה. כפי שכבר ציינו לעיל, אין כוונתנו לשמיעת ראיות בפני בית משפט קמא, אלא למתן פסק דין חדש, כשאנו מותירים לשיקול דעתו של בית משפט קמא, האם הוא מבקש לשמוע טיעון או השלמת טיעון של ב"כ הצדדים בטרם ייתן את פסק דינו החדש.

מ"ו. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

צו ההוצאות שניתן על ידי בית משפט קמא לזכות המשיב – מבוטל, וככל שהמערער שילם הוצאות אלה, תחזיר לו המשיב הוצאות אלה בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק דיננו.

הפיקדון, ככל שהופקד על ידי המערער, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער עבור המערער.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של כל הצדדים.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ה, 17 במאי 2015, בהעדר הצדדים.