א. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (ס. הנשיא השופטת א. קנטור מיום 16.5.13 בתיק ק"פ 3315-04-09) לפיו הורשעו שני המערערים בתיק עק"נ 61079-10-13 בעבירות על סעיפים 379 + 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

המערערים זוכו מעבירת האיומים שיוחסה להם לפי סעיף 192 של חוק העונשין.

כן מוגש הערעור על קולת העונש שהטיל בית משפט קמא בגזר דינו מיום 9.9.13 לפיו נדון כל אחד משני המערערים למאסר מותנה של 6 חודשים למשך שלוש שנים ולפיצוי המתלונן, הוא הקובל, בסכום של 3,000 ₪ כל אחד מהם.

ב. בתיק עק"פ 35566-10-13 הוגש ערעורו של המשיב המלין כנגד קולת גזר דינם של המערערים ועל כך שבית משפט קמא נמנע בהחלטתו ביום 9.9.13 מלהורות לנקבלים (המערערים) להמציא לב"כ המשיב ולבית המשפט עותק מן המרשם הפלילי שלהם.

ג. יובהר כי שני המערערים בעק"נ 61079-10-13 שהם המשיבים בעק"פ 35566-10-13 ייקראו להלן: "המערערים", והמשיב ב-עק"נ 61079-10-13 שהוא המערער בעק"פ 35566-10-13 ייקרא להלן: "המשיב".

ד. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

ביום 6.4.09 הגיש המשיב קובלנה פלילית פרטית כנגד שני המערערים (שהם אחים) לפי סעיף 68 של חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), ובהם שני אישומים.

באישום הראשון נטען, שכשבוע לפני 14.3.09 היה המשיב ברכבו בצומת קרית אתא, המערער מס' 2 היה אותה עת במקום ברכבו, יחד עם אדם נוסף, ואיים על המשיב בכך שאמר לו: "אני אטפל בך כמו שצריך, אני אהרוג אותך. לכן ייחס המשיב למערער מס' 2 באישום הראשון עבירת איומים לפי סעיף 192 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

ה. באישום השני נטען, שהמשיב ומשפחתו ביצעו ביום 14.3.09 קניות בטמרה, בשעות הצהריים. כשנסעו המשיב ומשפחתו במשאיתו של המשיב, נסע המערער מס' 2 עם רכבו מול משאית המשיב מצד אל צד ("זיגזג") וזאת במרחק קצר מן המשאית, לעיני המשיב ומשפחתו. במהלך נסיעתו עשה המערער מס' 2 תנועה מגונה לעבר המשיב ומשפחתו.

המשיב הגיע לביתו, הותיר שם את המשאית ואת משפחתו, ונסע לבית אביהם של המערערים במטרה לשוחח עימו על האירוע הנ"ל. משהגיע המשיב לבית המערערים אמר לו המערער מס' 1: "אני אחסל אותך ואת משפחתך אחד אחד. אני ארדוף אותך ואת כל האחים שלך בכל מקום. נזרוק רימון על הבית שלך. אתה ומשפחה שלך בשבילי רק ג'וקים".

המשיב נכנס לרכבו והמשיך בדרכו במטרה לסיים את קניותיו. בשעה 15:00 או בסמוך לכך, עת היה המשיב ברכבו בצומת, בשכונת אלמיעארי בטמרה, הבחין המשיב, כי המערער מס' 2 הגיע ברכבו ממולו, נעצר, יצא מן הרכב ורץ לעבר המשיב כשבידו של המערער מס' 2 חפץ הנראה כאלה.

יחד עם המערער מס' 2 היו שני אנשים שהמשיב איננו מכיר. המשיב פתח את דלת רכבו ואז הוכה ע"י המערער מס' 1 ואדם נוסף בראשו.

המערער מס' 1 ואדם נוסף הפילו את המשיב לרצפה, וביחד עם המערער מס' 2 היכו אותו בכל חלקי גופו. בשלב זה אמר המערער מס' 1 למשיב: "תקבל מה שמגיע לך, נשרוף אתכם, נזרוק על הבית שלכם שוב רימונים. זו רק המכה הראשונה שלך בפעם הבאה אני אחזיר אותך הבייתה עם שקית שחורה".

עקב התקיפה נגרמו למשיב חבלות בראשו, בפנים, עין שמאל, במצח, בצוואר, ברך שמאל וימין, זרוע ומרפק ימין.

ו. באישום השני ייחס המשיב למערערים עבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 של חוק העונשין, ולמערער מס' 1 ייחס המשיב באישום זה עבירת איומים לפי סעיף 192 של חוק העונשין.

לנוכח הערות בית משפט קמא ביקש ב"כ המשיב בישיבה מיום 1.6.2010 להוסיף להוראות החיקוק בהם הואשמו המערערים באישום השני גם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 של חוק העונשין, בנוסף לעבירה לפי סעיף 379 התקיפה סתם, וזאת נוכח הטענה בדבר חבלות שנטען כי נגרמו למשיב באירוע.

ז. בפני בית משפט קמא נפרשה מסכת הראיות במלואה. תחילה דן בית משפט קמא בשאלת סמכותו העניינית לדון בקובלנה זו נוכח טענת המערערים לפיה לא ניתן להגיש קובלנה פלילית פרטית מקום בו נטען בעובדות הקובלנה כי העבריין נשא נשק חם או קר שהרי נטען בכתב הקובלנה, כי המערער מס' 2 נשא חפץ הנראה כאלה.

בית משפט קמא קבע, כי נתונה לו הסמכות העניינית לדון בקובלנה ולקבוע האם הוכיח המשיב כי המערערים עברו עבירות בניגוד לסעיפים 192, 379 ו-380 של חוק העונשין.

ח. לעיצומו של עניין הרשיע בית המשפט קמא את המערערים בעבירות של תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה ממשית, וזיכה אותם מן העבירה של איומים הן באישום הראשון והן באישום השני.

בית משפט קמא קבע, כי אין בידו לקבל גירסה עובדתית פוזיטיבית חד משמעית לפיה ביצעו המערערים את עבירת האיומים. על זיכוי זה אין בפנינו ערעור מטעמו של המשיב.

ט. לעומת זאת לגבי עבירות התקיפה קבע בית משפט קמא, כי המשיב העיד באופן חד משמעי שהמערערים היו בין תוקפיו והוא זיהה אותם בוודאות. גם החבלות שנגרמו למשיב כתוצאה מתקיפתו מדברות בעד עצמן.

י. הסתירות לכאורה, כך כותב בית משפט קמא, עליהן הצביע ב"כ המערערים בסיכומיו אינן סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין ולפי התרשמות בית משפט קמא הן נוגעות לדקדוקי לשון ולבחירת מילים, כמו גם רצונו של המשיב שלא לעשות מאומה על "מילים שנאמרו", להבדיל מתקיפתו, בה נגרמו לו חבלות של ממש כעולה ממוצג ת/5 ומעדויות עדיו של המשיב.

יא. בית משפט קמא ציין, כי עדויות עדי המשיב היו אמינות עליו בכל הנוגע למה שאירע כשהגיע המשיב חבול לביתם, לרבות מה שראו על גופו ומה ששמעו מפיו אודות התקיפה בה הותקף ואודות מי שתקפו אותו לטענתו.

יב. מוסיף בית משפט קמא, שהמערערים הכחישו באופן גורף את כל הנטען בגרסאות עדי המשיב ובגרסת המשיב בפרט. המערער מס' 1 אישר שהייתה טינה של ממש בין המשפחות המתחרות עסקית, המערער מס' 1 לא הביא עד כלשהו שיכול היה לאשר את טענת האליבי שלו. המערער מס' 1 אישר שאין למשיב כל סיבה להפלילו.

בכל אלה ראה בית משפט קמא חיזוק לגרסת המשיב כי אכן הותקף ע"י המערער מס' 1 באופן שגרם לו חבלה ממשית.

יג. גם המערער מס' 2 לא סיפק הסבר לשאלה מדוע נמנע מלהביא את עד ההגנה המשמעותי שלו לאימות טענת האליבי שלו, דהיינו, עד שלגרסת המערער מס' 2 שהה עימו לכאורה ביום האירוע נשוא האישום השני משך מספר שעות בשפרעם. בית משפט קמא קבע, שהימנעותו זו של המערער מס' 2 מהבאת עד רלוונטי מחזקת אף היא את גרסת המשיב, גרסה שבית משפט קמא מצא אותה כאמינה ומהימנה ונתמכת בראיות אובייקטיביות בכל האמור ביחס לתקיפה שהותקף המשיב על ידי המערערים.

יד. בסיכום הדברים קבע בית משפט קמא, כי הוכח בפניו מעבר לספק סביר שהמערערים תקפו את המשיב באופן הנטען בכתב הקובלנה המתוקן וגרמו לו חבלות של ממש לפי ממצאי התיעוד הרפואי והתמונות. לכן הרשיע בית משפט קמא את המערערים בעבירות לפי סעיף 379 + 380 של חוק העונשין, ואילו מעבירת האיומים לפי סעיף 192 של חוק העונשין זוכו המערערים משלא הוכח בפני בית משפט קמא מעבר לספק סביר כי המערערים איימו על המשיב.

טו. בגזר הדין מיום 9.9.13 ציין בית משפט קמא, כי לא הובאו ראיות בדבר קיומן של הרשעות קודמות ולכן נקודת המוצא של בית משפט קמא הייתה שאין לחובת המערערים הרשעות קודמות.

נציין, כי בהחלטה שנתן בית משפט קמא ביום 9.9.13, טרם מתן פסק הדין, התייחס בית משפט קמא לבקשתו של בא כוח המשיב, כי בית משפט קמא יורה על המצאת גיליונות המרשם הפלילי של שני המערערים. בית משפט קמא דחה בקשה זו בציינו, כי בהתאם לסעיף 187(א) של חוק סדר הדין הפלילי משהרשיע בית משפט את הנאשם יביא התובע ראיות לעניין העונש בדבר הרשעותיו הקודמות של הנאשם, מכאן שהנטל לעניין הוכחת ההרשעות הקודמות של המערערים היה מוטל על בא כוח המשיב, ככל שיש להם הרשעות.

בית משפט קמא ציין, כי בא כוח המשיב לא הצביע בפני בית המשפט על כל מאמץ שעשה או בקשה שהגיש על מנת לקבל הרשעות אלה מידי המשטרה, אלא מעלה לראשונה טענה זו בישיבה שנקבעה לטיעונים לעונש, בעוד שהכרעת הדין ניתנה עוד ביום 16.5.13 והדיון נדחה מחמת אילוציהם של הצדדים עצמם.

עוד ציין בית משפט קמא, כי בא כוח המשיב לא הציג בפני בית המשפט מקור סמכות מכוחה על בית המשפט להורות בצו על קבלת הרישום הפלילי שעה שנטל זה רובץ לפתחו של המשיב, לכן נדחתה בקשתו של בא כוח המשיב בעניין זה בהעדר מקור סמכות.

טז. בא כוח המערערים הצביע בפני בית משפט קמא על כך שהמערערים מתפקדים באורח נורמטיבי ועובדים בעסק המשפחתי.

יז. בית משפט קמא סבר, כי היה מקום בנסיבות העניין, שמשטרת ישראל הייתה משלימה את החקירה ופועלת בהתאם לסמכותה, בין היתר, על דרך של הגשת כתב אישום בגין העבירות שבוצעו, ואולם הדבר לא נעשה ולכן נאלץ המשיב לנקוט בדרך החוקית העומדת לרשותו, אם כי במגבלות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי, ולהגיש את הקובלנה כפי שהוגשה.

יח. מטעם המשיב הוגש תצהיר נפגע עבירה ובית משפט קמא מציין, כי אין חולק שלפי התיעוד הרפואי נגרמו למשיב חבלות עקב תקיפת המערערים ואין חולק שחבלות אלה מהוות נזק גוף הראוי להתייחסות ופיצוי.

לעומת זאת, לגבי ההיבט הנפשי ולגבי אובדן ימי עבודה, קבע בית משפט קמא, כי בנושאים אלה לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית שניתן היה להביאה.

יט. בית משפט קמא סבר, שאין מקום להטיל על המערערים עונש מאסר לריצוי בפועל, אף לא בעבודות שירות, אלא להטיל עליהם עונש מרתיע צופה פני עתיד, אך נוכח החבלות שנגרמו למשיב, יש מקום לחייב את המערערים בפיצוי עונשי לפי סעיף 77 של חוק העונשין. לפיכך דן בית משפט קמא כל אחד מן המערערים למאסר על תנאי לתקופה של שישה חודשים למשך שלוש שנים וכן חויב כל אחד מן המערערים לפצות את המשיב, נפגע העבירה, בסכום של 3,000 ₪ כל אחד מהם.

כ. ב-עק"נ 61079-10-13 מונח בפנינו ערעורם של המערערים הן על הכרעת הדין מיום 16.5.13 והן על גזר הדין מיום 9.9.13. בערעורם מלינים המערערים על כך כי בית משפט קמא דן בקובלנה זו חרף טענת המערערים לפיה אין לבית משפט קמא סמכות עניינית לדון בקובלנה זו.

כא. באשר להכרעת הדין, סבורים המערערים, כי זולת זיכוים של המערערים מעבירת האיומים, שגה בית משפט קמא משהרשיעם ובנסיבות העניין היה על בית משפט קמא לזכות את המערערים מן האישומים וזאת בזיכוי מוחלט, ולחלופין, לזכותם מחמת הספק. משלא עשה כן, נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור.

כב. לטעמם של המערערים שגה בית משפט קמא משהעניק אמון לגרסת המשיב והרשיע על פיה את המערערים, למרות סתירות מהותיות של ממש שנתגלו, כך נטען, בגרסת המשיב, סתירות שיש בהן כדי לכרסם באמינות ומהימנות דבריו של המשיב והיוצרות ספק רב בנכונות הנטען על ידו כנגד המערערים, טענות שהועלו, כך לגרסת המערערים, ממניעים קנטרניים ונקמניים. לטעמם של המערערים הסתירות שנתגלו בדברי המשיב ודברי עדיו, אינן מותירות ספק שגרסת המשיב היא גרסה מפוברקת והאשמת שווא שהיה על בית משפט קמא לדחותה על הסף ולזכות את המערערים.

כג. בנימוקי ערעורו מגולל בא כוח המערערים בהרחבה את טענותיו בנוגע לסתירות, תמיהות ואי התאמות בגרסתו של המשיב, וכן מתייחס הוא בטיעוניו גם לעדות שני אחיו של המשיב ואביו של המשיב. לטעמו של בא כוח המערערים לא היה מקום ליתן משקל ראייתי כלשהו לעדויות אלה שכאמור נפלו בהן סתירות מהותיות ומדובר בעלילת שווא נגד המערערים ולא הייתה כל הצדקה להעניק אמון לא לגרסת המשיב ולא לגרסאות העדים מטעמו.

כמו כן, נטען בערעור, כי שגה בית משפט קמא משלא זקף לחובת המשיב את אי הבאתו של עד הראיה היחיד, מר כרים חיג'אזי, לעדות בבית המשפט למרות שהיה זה עד הראיה היחיד, ומדובר בעד מרכזי שאי הופעתו הייתה צריכה לפעול בנסיבות העניין לרעת המשיב, כשם שהיה על בית משפט קמא להסיק את המסקנה המתבקשת מכך שהמשיב לא הביא לעדות לא את רעייתו, שלפי הנטען נסעה איתו ביום האירוע, ולא את בן דודו של המשיב, הגם שהמשיב פנה לאותו בן דוד והודיע לו על מעשה התקיפה של המערערים.

כד. בא כוח המערערים טוען, ששגה בית משפט קמא משזקף לחובת המערער מס' 1 את אי הבאת העד מטעמו, שנטען כי בעת האירוע נפגש עם המערער מס' 1 במשחק כדורגל וזאת משום שאותם אנשים בהם פגש המערער מס' 1 במהלך המשחק, לא היה כל טעם בהבאתם לעדות, שכן בשעת האירוע עצמו, שעה 15:00, כבר היה המערער מס' 1 בביתו, עובד בניקיון ביתו שהיה בתקופת שיפוץ. מוסיף בא כוח המערערים, שלפי עדות המערער מס' 1 במשטרה, הוא שהה במשחק כדורגל בין 14:00 ל-14:30 ואילו בשעת האירוע הנטען על ידי המשיב (שעה 15:00) המערער מס' 1 כבר לא היה במשחק ולכן העדים שנותרו במשחק הכדורגל לא יכלו להעיד על מקום הימצאותו בשעת האירוע בביתו, שהרי הם לא ידעו לאן הלך המערער מס' 1.

כה. לטעמם של המערערים, שגה בית משפט קמא גם משזקף לחובת המערער מס' 2 אי הבאת עד מטעמו שנטען כי בעת האירוע נפגש עם המערער מס' 2 במקום אחר. דהיינו, גרסת המערער מס' 2 הייתה שבשעת האירוע הוא שהה אצל חברו בעיר שפרעם. נטען, כי המערער מס' 2 לא התנגד להבאתו של אותו עד והוא אף התקשר אליו והלה הביע נכונות להעיד, דבר שלא התאפשר משום שאותו חבר שהה בעבודה בתל אביב. לטענת בא כוח המערערים הוא ביקש דחייה לזימון העד, אם כי הדברים לא נרשמו בפרוטוקול, אך בית משפט קמא דחה את הבקשה ועמד על סיום פרשת ההגנה. אלמלא נדחתה בקשתו של בא כוח המערערים לדחות את הדיון, על מנת לזמן את אותו עד, הוא אכן היה מביאו למתן עדות ולא היה מקום להסיק מסקנות לחובתו מחמת אי הבאתו של עד רלבנטי.

עוד טוען בא כוח המערערים כי שגה בית משפט קמא משקבע כי המשיב הוכיח מעל לכל ספק סביר את האישומים שהוא ייחס למערערים.

כו. באשר לגזר הדין, טוען בא כוח המערערים כי שגה בית משפט קמא משהטיל עליהם עונש מאסר מותנה של שישה חודשים, ובנסיבות העניין היה על בית משפט קמא להסתפק בעונש אחר מקל, או להורות על קיצור עונש המאסר המותנה ומשך תקופתו.

כז. ב-עק"פ 35566-10-13 הגיש המשיב את ערעורו על קולת העונש שהטיל בית משפט קמא על המערערים בגזר הדין מיום 9.9.13.

נטען בערעורו של המשיב, כי בית משפט קמא שגה משלא נתן כל משקל להרשעות הקודמות של המערערים. בד בבד עם הגשת ערעורו עותר המשיב לכך כי בית משפט זה יורה למשיבים ו/או למשטרת ישראל להמציא את המרשם הפלילי של המערערים וזאת נוכח העובדה שבית משפט קמא קבע, שהיה על המשיב להמציא את הרישום, דבר שהינו בלתי אפשרי מבחינת המשיב לפי החוק.

בא כוח המשיב מדגיש, שקיומו של עבר פלילי של נאשם, הוא שיקול רלבנטי בעת גזירת עונשו של נאשם ובענייננו ההרשעות הקודמות של המערערים לא עמדו לנגד עיניו של בית משפט קמא בבואו לגזור את עונשם, ובית משפט קמא ציין מפורשות כי נקודת המוצא שלו היא שאין למערערים הרשעות קודמות. כל זאת, הגם שהשיקול בדבר עברם הפלילי של נאשמים הוא נדבך רלבנטי שחייב היה לעמוד לנגד עיניו של בית משפט קמא.

כח. עוד ובנוסף מלין בא כוח המשיב על כך ששגה בית משפט קמא משנמנע מלהטיל על המערערים מאסר, ולו בעבודות שירות, וכן בכך שהטיל עליהם פיצוי בסכום נמוך ביותר, דהיינו, העונש שהטיל בית משפט קמא על המערערים חורג באופן קיצוני הן ממתחם הענישה שנקבע בפסיקה, והן מן האמור בתיקון מס' 113 של חוק העונשין.

כט. בא כוח המשיב מפרט את הנזקים הרבים שנגרמו למשיב מחמת תקיפתם של המערערים, כל זאת בשים לב לכך שהמערערים הורשעו בכך שהם היכו את המשיב ולאחר שהפילו אותו לרצפה, נתן המערער מס' 1 מכה למשיב על הראש והמערערים המשיכו להכותו בכל חלקי גופו.

מוסיף בא כוח המשיב, שהעונש בגין תקיפה סתם הוא עד שנתיים מאסר, והעונש בגין תקיפה הגורמת חבלה ממשית הינו עד שלוש שנות מאסר, ולכן המאסר המותנה בן שישה חודשים שהטיל בית משפט קמא הוא עונש מקל במיוחד וזאת נוכח הפסיקה הקובעת בגין עבירות אלה עונשי מאסר ממשיים. לטעמו של בא כוח המשיב, לא יתכן שבגין התנהגותם זו של המערערים לא יוטל עליהם עונש מאסר, אף לא בעבודות שירות, וגם הפיצוי שהוטל עליהם לשלם למשיב נמוך עד מאוד.

ל. בנוסף, כך טוען בא כוח המשיב, היה על בית משפט קמא להביא בחשבון את הערך החברתי אשר נפגע, דהיינו, שיקולי שלום הציבור שהרי המערערים הורשעו בכך שתקפו אדם באכזריות רבה עקב סכסוך ביניהם ובית משפט קמא לא שקל את שיקולי ההרתעה בבואו לגזור את עונשם של המערערים.

מכאן העתירה להתערב בגזירת העונש ולהורות על ענישה מתאימה וחמורה יותר למערערים, תוך התייחסות לשאלת קיומו וטיבו של העבר הפלילי של המערערים.

לא. ביום 24.3.14, ניתן פסק דינו של בית משפט זה בשני ערעורים אלה שהדיון בהם התקיים במאוחד. בפסק דין זה בהרכב כב' השופט ש' ברלינר (אב"ד), השופטת ב' בר-זיו והשופט י' ליפשיץ, נקבע, שמלכתחילה לא הייתה לבית משפט קמא סמכות עניינית לנהל את הליך הקובלנה כנגד המערערים, הליך בו טען המשיב כבר במסגרת כתב הקובלנה (ובהמשך במסגרת כלל ראיותיו), שהוא הותקף על ידי מספר אנשים (ביניהם שני המערערים), ומכאן שמדובר באירוע המהווה עבירה מסוג פשע וזו אינה נכללת בתוספת השנייה של חוק סדר הדין הפלילי. לכן לא ניתן היה לנהל הליך שכזה במסגרת קובלנה פלילית שכן ההליך התייחס למעשה לאירוע חמור החורג מן המסגרת שהדין מתיר לנהלו במסגרת קובלנה פלילית.

לפיכך, בוטל פסק דינו של בית משפט קמא והמערערים זוכו.

לב. באותו פסק דין (סעיף 26), הייתה התייחסות גם לטענת המשיב בנוגע לאי קבלת פלט ההרשעות הקודמות של המערערים בטרם הטיעונים לעונש. בית המשפט העיר בפסק דינו כי על פני הדברים נראה, שאילו הכרעת הדין הייתה נותרת על כנה, היה מקום לקבל טענה זו של המשיב, דהיינו, בית משפט קמא מוסמך היה ליתן צו למשטרת ישראל להמציא את פלט ההרשעות הקודמות של המערערים, בעוד שבענייננו יצא בית משפט קמא מנקודת הנחה שהמערערים נעדרי עבר פלילי (והרי לדיון מתאריך 5.1.12 לא התייצב המערער מס' 2 משום שריצה מאסר בפועל), וברור, כך צוין בפסק הדין הקודם, שלעבר הפלילי יש רלבנטיות לעניין קביעת גזר הדין.

לג. המשיב פנה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 3296/14), וביום 11.5.14 הורה בית המשפט העליון לצרף את היועץ המשפטי לממשלה כמשיב לבקשת רשות הערעור ונתבקשה עמדתו של בא כוח היועץ המשפטי לממשלה כשהשאלה המשפטית הינה מה דין קובלנה פלילית פרטית, והכרעת דין שניתנה בעקבותיה, כאשר סעיפי העבירות המנויות בקובלנה הן אמנם בסמכות קובלנה פלילית פרטית, אך העובדות המתוארות בקובלנה הינן מעבר לסמכות.

תמצית עמדת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה הייתה שלאחר עיון בפסיקה נראה כי לא היה מקום לביטול מוחלט של הקובלנה ולא היה צריך לבטל את פסק הדין ולזכות את המערערים. ולכן סבר בא כוח היועץ המשפטי לממשלה שיש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הסמכות ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת לדון בטענות המערערים מס' 1 ומס' 2 כנגד הרשעתם לגופו של עניין.

לד. בישיבה שהתקיימה ביום 31.12.14 בפני הרכב בית המשפט העליון ציין בית המשפט העליון, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עליו ועל רקע זה, ובהסכמת הצדדים כולם, בוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הסמכות והדיון הוחזר כדי לדון במכלול הטענות של שני הצדדים, הן טענות המערערים מס' 1 ומס' 2, והן טענותיו של המשיב.

לה. לנוכח פסק דינו של בית המשפט העליון, התקיים דיון בפנינו בתאריך 19.2.2015. בא כוח המשיב טען, שהכרעה כדין מבוססת על ממצאי מהימנות ואין כל עילה להתערבות ערכאת הערעור בממצאים, ולכן עתר בא כוח המשיב לכך שבית משפט זה יתן הוראה לפיה יועבר לידי בא כוח המשיב, וזאת על ידי המערערים או בא כוחם, גיליון המרשם הפלילי שלהם והתיק יוחזר לבית משפט קמא להשלמת הטיעון לעונש, שכן רישום פלילי בדבר הרשעתו של נאשם בפלילים הינו רלבנטי לעניין העונש, ושגה בית משפט קמא משלא איפשר לבא כוח המשיב לקבל את הרישום הפלילי שעה שאין לבא כוח המשיב דרך לקבל את המרשם הפלילי באופן עצמאי.

לו. בא כוח המערערים הגיב וטען, כי בקשתו של בא כוח המשיב נועדה ליצור דימוי שלילי לגבי המערערים ולכן ביקש שבית משפט זה יתעלם מבקשתו זו של בא כוח המשיב על מנת לדון לגופו של עניין בטענות שהעלו המערערים כנגד הרשעתם.

עמדת בא כוח המערערים היא שזיכוי המערערים מעבירת האיומים ודחיית גרסת המשיב בעניין זה, הואיל ובית משפט קמא לא נתן אמון בדבריו, וקבע שהמשיב כובש את עדותו ואין ראיה פוזיטיבית אובייקטיבית לעבירת האיומים, כל אלה אינם מתיישבים עם קבלת גרסת המשיב לעניין החבלות כגרסה מהימנה, הגם שלגבי גרימת החבלות על ידי המערערים אין כל ראיה פוזיטיבית או אובייקטיבית, המשיב ויתר על השמעת עדותו של עד הראיה היחיד שטען שראה את האירוע במו עיניו. הפסיקה קבעה מה המשמעות של אי הבאתו של עד רלבנטי. לטעמו של בא כוח המערערים, כשם שלא ניתן אמון בדברי הקובל לעניין האיומים, כך היה על בית משפט קמא לנהוג גם בעניין החבלות.

לז. באשר לאי הבאת עדי האליבי על ידי המערערים, מציין בא כוח המערערים, שלגבי המערער מס' 1 לא היה טעם בהבאתו של העד שראה את המערער מס' 1 במשחק הכדורגל, שהרי מפגש זה היה בסביבות השעה 14:00 אחר הצהריים בעוד שבשעת האירוע כבר היה המערער מס' 1 בביתו, ואילו עד האליבי של מערער מס' 2 שאמור היה להעיד על כך שבשעת האירוע היה המערער מס' 2 בשפרעם, לא התאפשר למערערים להביא את אותו עד, ובקשת בא כוח המערערים לדחות את הדיון כדי לאפשר את הבאתו של אותו עד נדחתה, הגם שהבקשה לא תועדה. מכל מקום לא הייתה כוונה להימנע מלהביא את עד האליבי.

לח. בא כוח המשיב הגיב על הדברים ואמר, כי מעולם לא הועלתה בקשה לדחיית מועד הדיון מטעם המערערים לצורך הבאתו של העד שאמור היה להעיד שהמערער מס' 2 היה בזמן האירוע בשפרעם. טוען בא כוח המשיב, שבקשה כזו לא הועלתה לא בכתב ולא בעל פה.

עוד ציין בא כוח המשיב, כי בית משפט קמא עשה שימוש בדוקטרינה משפטית ראויה ומקובלת משבחר להאמין לחלק מן הדברים, ולחלק אחר לא, ומכל מקום שני חלקי הכרעת הדין עניינם ממצאים עובדתיים ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור.

לט. נתייחס תחילה לערעורם של המערערים בעק"נ 61079-10-13:

לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם המפורטים של באי כוח שני הצדדים, בכתב ובעל פה, מסקנתנו היא שיש לדחות את ערעורם של המערערים הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

מ. באשר לערעור על הכרעת הדין סבורים אנו כי בפנינו ערעור מובהק על קביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה הייתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן הראיות שהובאו בפניה. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבמהימנות ובקביעות עובדתיות שנקבעו כאמור לעיל על ידי הערכאה הדיונית.

נכון הוא שגם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, אך לא שוכנענו כי המקרה שבפנינו הוא בגדר היוצאים מן הכלל.

מא. הכרעת הדין של בית משפט קמא מפורטת ומנומקת. בית משפט קמא בחן את העדויות כפי שהובאו בפניו בזהירות הראויה והגיע למסקנה שיש מקום לזכות את המערערים מעבירת האיומים שיוחסה להם (באישום הראשון יוחסה עבירת האיומים למערער מס' 2, ובאישום השני יוחסר עבירת האיומים למערער מס' 1).

בית משפט קמא הסביר שאין באפשרותו לקבוע גרסה עובדתית פוזיטיבית חד משמעית לפיה ביצעו המערערים את עבירת האיומים. המשיב עצמו העיד שהוא אמנם יודע עברית, אך בית משפט קמא התרשם כי הוא לא תרגם במדויק את דברי האיומים הנטענים משפת אימו (ערבית) לשפה העברית. והגרסאות של עדי המשיב ביחס לתוכן האיומים, הינן עדויות מפי השמועה.

גם הגרסאות לעניין המלל שנאמר לכאורה באיומים בשתי ההזדמנויות השונות נשוא כתב הקובלנה, לא היו עקביות וסתרו זו את זו. משכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה שגרסת המשיב בדבר האיומים היא בגדר עדות יחידה שלא נתמכה אובייקטיבית בעדויות ובראיות, ולכן לא ניתן היה לקבוע ממצא עובדתי פוזיטיבי חד משמעי ביחס לעצם האיום וביחס לתוכן הדברים המהווים איום לטענת המשיב.

מב. לעומת זאת, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי המשיב העיד חד משמעית שהמערערים היו בין תוקפיו והוא זיהה אותם בוודאות. גם החבלות שנגרמו למשיב כתוצאה מתקיפתו, מדברות בעד עצמן. בית משפט קמא היה מודע לסתירות עליהן הצביע בא כוח המערערים בסיכומיו, אך הגיע למסקנה שאין המדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, ובית משפט קמא התרשם כי סתירות נטענות אלה נוגעות לדקדוקי לשון ולבחירת מילים, כמו גם רצונו של המשיב שלא לעשות מאומה לגבי "מילים שנאמרו", להבדיל מתקיפתו בה נגרמו לו חבלות של ממש.

בית משפט קמא הוסיף וקבע ביחס לדבריו של המשיב (עמ' 83 של הכרעת הדין):"דבריו אלה של הקובל כמו גם יתר עדותו ביחס לתקיפה שבוצעה נגדו היו אמינים ומהימנים עלי, עומדים במבחני ההיגיון והסבירות ונתמכים כאמור בראיות אוביקטיביות".

מג. עצם העובדה שבית משפט קמא לא ראה לאמץ את גרסת המשיב בנוגע לאיומים, אין בה בהכרח כדי להשליך על גרסת המשיב בכל הנוגע לתקיפתו והחבלות שנגרמו לו. בית משפט קמא ציין בזהירות הראויה שלעניין האיומים אין באפשרותו לקבוע גרסה עובדתית פוזיטיבית חד משמעית לפיה ביצעו המערערים את עבירת האיומים. ולעומת זאת בכל הנוגע לתקיפתו של המשיב והחבלות שנגרמו לו קיבל בית משפט קמא את דבריו של המשיב כאמינים ומהימנים העומדים במבחני ההיגיון והסבירות ונתמכים בראיות אובייקטיביות.

מד. בין היתר הפנה בית משפט קמא לעדות עד תביעה מס' 2 (שאדי עיאשי), שהעיד שכאשר היה ביום האירוע נשוא האישום השני בבית הוריו יחד עם אביהם ואחיהם הקטן, הגיע בשעות הצהריים המאוחרות המשיב כשהוא פצוע וסיפר, כי הותקף על ידי המערערים וכן על ידי שני אנשים נוספים שאינם מוכרים לו. בית משפט קמא ראה בכך בצדק דברים שנאמרו על ידי קרבן למעשה אלימות זמן קצר לאחר התרחשותו (סעיף 10 לפקודת הראיות). עקב חבלות אלה פינו העד, אביהם והאח הצעיר את המשיב לקבלת טיפול רפואי, והעד שאדי עיאשי תיאר גם בעדותו בפני בית המשפט שהמשיב היה מלא בדם ודימם מראשו.

מה. אביו של המשיב (אחמד עיאשי) העיד על הסכסוך הקיים בין משפחתו למשפחת המערערים מאז 2004 לאחר שהקים עסק מתחרה לעסק של משפחת המערערים. עד זה מסר לבית משפט קמא שביום האירוע הגיע בנו – המשיב לביתו וסיפר לו, כשהוא שותת דם ממספר מקומות בגופו ומהראש, כי המערערים היו בין תוקפיו.

אחיו הצעיר של המשיב (אמג'ד עיאשי), סיפר, כי ביום האירוע הגיע המשיב לבית בו הוא מתגורר עם הוריו ובאותו מעמד סיפר שעשר דקות קודם לכן הותקף על ידי המערערים ועל ידי שניים נוספים שלא היו מוכרים לו, וכן סיפר העד שהוא ואביו לקחו את המשיב לטיפול רפואי. גם עד זה מסר על הסכסוך הקיים בין המשפחות על רקע ניהול של עסקים מתחרים בתחום הביובים.

מו. בית משפט קמא קבע, שעדויותיהם של עדים אלה אמינות בכל הנוגע למה שאירע כשהמשיב הגיע חבול לביתם, לרבות מה שראו על גופו ומה ששמעו מפיו אודות התקיפה בה הותקף ואודות מי שתקפו אותו לטענתו.

כאמור לעיל בקביעות אלה של בית משפט קמא אין כל הצדקה להתערבותנו.

מז. המערערים לעומת זאת הכחישו באופן גורף את כל הנטען בגרסת המשיב ובגרסאות עדי התביעה. המערער מס' 1 העלה טענה אליבי, אך לא זימן למתן עדות מטעמו את אותו חבר שלגרסתו הזמין אותו למשחק הכדורגל והנימוק לאי הזמנתו של אותו עד הגנה, כפי שניתן מפי המערער מס' 1 בעמ' 60 לפרוט', היה: "זה ארבע שנים. אולי בן אדם עובד – הוא יעזוב את העבודה בגלל הבית משפט? לא צריך אותו. תאמין לי מה שאני מדבר אמת. תאמין לי והקובל יודע שאני מדבר אמת...".

מח. המערער מס' 1 גם טען, שעזב את משחק הכדורגל כעבור מחצית השעה ונימק זאת בכך שהיה זה חודש וחצי חודשיים טרם חתונתו, והוא הלך לעבוד בבית שאותו שיפץ, וכן טען שעזב את מגרש הכדורגל היות ולא היה מקום לשבת היכן שרצה לשבת.

המערער מס' 1 גם העיד שפגש במשחק שני בחורים נוספים המתגוררים בטמרה וכשנשאל מדוע אותם לא הביא לעדות, השיב: "הם עובדים ואני לא רוצה להפריע להם בעבודה ואני מסרתי להם... לא ביקשתי אבל מסרתי להם עם אח שלי שיגיד להם שיבואו" (עמ' 61 לפרוט'). בית משפט קמא מעיר, שגם את אחיו (בילאל), שלטענתו הוא זה שביקש מן העדים לבוא, לא זימן המערער מס' 1 לעדות.

מט. בית משפט קמא ציין, כי מדברי המערער מס' 1 עולה שהייתה טינה ממשית בין המשפחות המתחרות עסקית. המערער מס' 1 לא הביא מטעמו אפילו עד אחד מאלה שציין שיכולים היו לאשר את טענת האליבי שלו. המערער מס' 1 אישר שאין למשיב סיבה להפלילו וכל אלה היה בהם משום חיזוק לגרסת המשיב כי אכן הותקף על ידי המערער מס' 1 באופן שגרם לו חבלה ממשית.

נ. גם המערער מס' 2 טען, שכל מה שמסר המשיב במשטרה לעניין האישום השני היה שקר, וטען, כי לא תקף את המשיב והדברים לא היו ולא נבראו. באשר לגרסת האליבי שלו טען המערער מס' 2, שבמועד האירועים נשוא האישום הוא לא היה בטמרה אלא בשפרעם, שם נפגש עם חבר, אך אותו חבר לא זומן לעדות בבית המשפט על ידי המערער מס' 2 שלא נתן כל הסבר מדוע לא זימן את חברו זה למתן עדות, ובית משפט קמא ציין ובצדק כי הדבר אומר דרשני ונזקף לחובתו של המערער.

נא. בית משפט קמא ציין, שאף לא נתבקשה דחיית הדיון לשם זימונו של אותו עד הגנה. בא כוח המערערים טען בפנינו שהבקשה להזמין את אותו עד הגנה לא נרשמה בפרוטוקול, אך מכל מקום בהעדר כל תיעוד לבקשה בדבר הזמנתו של אותו עד הגנה, אנו אכן מקבלים את הקביעה שלפיה לא נתבקשה דחיית הדיון לשם זימונו של עד ההגנה והמערער מס' 2 לא סיפק הסבר לסיבה שבגללה נמנע מלהביא עד הגנה כה משמעותי מטעמו. אף בכך ראה בית משפט קמא משום חיזוק לגרסת הקובל שנמצאה על ידי בית משפט קמא כאמינה ומהימנה, וגם בקביעה זו אין מקום להתערבותנו.

נב. בא כוח המערערים חזר וטען בכתב ובעל פה שבית משפט קמא לא נתן דעתו על כך שעד הראיה היחיד לתקיפה לא זומן על ידי המשיב. ואולם, עצם העובדה שניתן היה להביא עדויות או ראיות נוספות, אין בה כדי לגרוע מן המסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא לפיה תקיפתו של המשיב אכן אירעה, וכי המערערים תקפו את המשיב (יחד עם שניים אחרים), וגרמו לו לחבלותיו, וזאת כשקביעתו ומסקנתו של בית משפט קמא מבוססת על התרשמותו מן העדויות כפי שהובאו בפניו, עדויות שאותן בחן בית משפט קמא בקפידה ובזהירות, לא ראה לנכון להגיע לממצא מרשיע בכל הנוגע לעבירות האיומים, אך לעומת זאת השתכנע מגרסת המשיב בעניין התקיפה והחבלות כגרסה מהימנה, ולעומת זאת לא יכול היה ולא מוכן היה לאמץ את גרסתם של המערערים.

בכל אלה אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור וזאת כפי שנקבע בהלכה הפסוקה מזה ימים ימימה.

נג. אנו מפנים ל-ע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי כב' השופט (בדימוס) ג' בך כפי שצוטטה ב-ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 בעמ' 645:

"הכלל, לפיו אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב בממצאים העובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, אינו עומד במבחן, כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית משפט קמא נכונות הן, וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה אין למעשה צורך באותו כלל. לעומת זאת עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת פרוטוקול הדיון בלבד אכן משאירה מקום לתמיהות, לנקודות סתומות ול"אורות אדומים" כאן נאלץ בית משפט לערעורים לסמוך על ניסיון החיים והערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט השומע את העדים ומתרשם מהם ישירות, ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר".

נד. לכן, עצם העובדה שבא כוח המערערים הצביע על סתירות כאלה ואחרות בעדויות שמטעם המשיב, אין בה כדי להביא להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. כאמור, חשיבותה של ההלכה הפסוקה בדבר אי התערבות בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית קיימת דווקא מקום בו משאירה קריאת הפרוטוקול מקום לתמיהות, נקודות סתומות, ו"אורות אדומים". בענייננו, שוכנענו, כי בית משפט קמא בחן בקפידה את התשתית הראייתית שהונחה בפניו וסירב להרשיע את המערערים בעבירות האיומים על יסוד הראיות כפי שהונחו בפניו, וכן נתן דעתו לסתירות עליהן הצביע בא כוח המערערים, אך הגיע למסקנה שסתירות אלה אינן יורדות לשורשו של עניין.

נה. נוכח הנימוקים שהביא ופירט בית משפט קמא בהכרעת הדין, אין כאמור כבר לעיל הצדקה להתערבותנו. נוסיף ונביא מדבריו של כב' השופט (בדימוס), י' זמיר ב-ע"פ9352/99 הנ"ל יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632 בעמ' 646:

"דבר רגיל הוא שבעל דין מגיש ערעור כאילו הלכה זו אינה קיימת כלל, או שהוא מנסה להשחיל את הערעור דרך פתח צר של חריג להלכה, כשהוא נאחז לעיתים, כטובע בקש, בפסק דין שבו לכאורה סטה בית המשפט מן ההלכה. אכן, אפשר להבין בעל דין שהורשע על ידי בית משפט, ואין לו סיכוי בערעור אלא אם ימוטט קביעות עובדתיות שנעשו על ידי בית המשפט, שהוא מנסה לתקוף גם אמינות של עדים. אך צריך שגם הוא יבין את המגבלות של ערכאת ערעור, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר. לכן יש טעם להוציא את ההלכה מן הגנזך מפעם לפעם, לנער ממנה את האבק ולהציג אותה לעין כל נקייה ורעננה".

נו. משכך, אנו דוחים את ערעורם של המערערים על הרשעתם כשם שאנו גם דוחים את ערעורם על גזר הדין, וליתר דיוק על המאסר המותנה בן שישה חודשים למשך שלוש שנים שהוטל עליהם.

בנסיבות העניין, כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אין שמץ של הצדקה להתערב בתקופת המאסר המותנה ואין כל הצדקה לבטל את המאסר המותנה או לקצרו.

נז. מכאן אנו עוברים לדון ב-עק"פ 35566-10-13, דהיינו, ערעורו של המשיב על קולת העונש שהוטל על המערערים.

ערעור זה כולל גם ערעור על החלטת בית משפט קמא מתאריך 9.9.13 שהחליט שלא להורות למערערים להמציא לבא כוח המשיב ולבית המשפט העתק מן המרשם הפלילי המעודכן שלהם.

נח. בעניין זה נוכל לקצר ולציין, שסבורים אנו שהדין עם המשיב בכל הנוגע לערעור זה, וזאת בכל הנוגע להחלטת בית משפט קמא שלא להורות על המצאת גיליון המרשם הפלילי של כל אחד משני המערערים.

אין ספק שלשאלה האם יש למי מן המערערים עבר פלילי, ואם כן באיזה עבירות ומתי בוצעו עבירות אלה, עשויה להיות השלכה של ממש על גזר הדין כפי שניתן.

נט. אמרנו שניתן לקצר בעניין זה הואיל ובפסק דינו של בית משפט זה (בהרכב השופטים ברלינר, בר-זיו, ליפשיץ), מיום 24.3.14, כבר נדונה סוגיה זו בפסקה 26 של פסק הדין ונקבע, שם שאילו הייתה הכרעת הדין עומדת על כנה, הרי שטענת הקובל בנוגע לאי קבלת פלט ההרשעות הקודמות של המערערים בטרם הטיעונים לעונש, הייתה – על פני הדברים – מתקבלת.

עוד נכתב שם: "משכך, סבורים אנו כי בית המשפט היה מוסמך ליתן צו למשטרת ישראל להמציא את פלט ההרשעות הקודמות של הנאשמים. בענייננו, יצא בית המשפט מנקודת הנחה שהנאשמים הינם נעדרי עבר פלילי. מדובר בהנחה שנסתרה, שהרי לדיון מתאריך 5.1.12 הנאשם 2 לא התייצב משום שריצה מאסר בפועל... ברור כי לעבר פלילי יש רלבנטיות לעניין קביעת גזר הדין...".

ס. אכן, כפי שגם צוין בפסק הדין הנ"ל מיום 24.3.14 המשיב השתהה בנוגע לבקשת ההרשעות הקודמות של המערערים שהרי הכרעת הדין ניתנה עוד ביום 16.5.13 ורק בפתח ישיבת הטיעונים לעונש, בתאריך 9.9.13, העלה המשיב את בקשתו זו.

אף על פי כן, ונוכח חשיבות העניין, סבורים אנו, כפי שגם נקבע בפסק הדין מיום 24.3.14, כי היה מקום להורות למשטרת ישראל להמציא לבית המשפט את גיליונות המרשם הפלילי של שני המערערים, ובגין ההשתהות הניכרת בהגשת בקשתו זו של המשיב, היה מקום לשקול לחייבו בתשלום הוצאות משפט.

סא. התוצאה מכל האמור לעיל, היא כדלקמן:

1. אנו דוחים את ערעורם של המערערים ב-עק"נ 61079-10-13 הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

2. אנו מקבלים את ערעורו של המשיב ב-עק"פ 35566-10-13 במובן זה שאנו מורים בזאת למשטרת ישראל להמציא לתיק ק"פ 3315-04-09 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ס. הנשיא גב' א. קנטור) את גיליונות המרשם הפלילי של שני המערערים:

א. איחסאן עיאשי ת"ז 036859742.

ב. סמאח עיאשי ת"ז 300520863.

נוסיף שגיליונות המרשם הפלילי הנ"ל של שני המערערים יומצאו לתיק הנ"ל של בית משפט השלום בחיפה במעטפות סגורות וחתומות ואלה תיפתחנה על ידי בית משפט קמא במהלך הדיון שייקבע במעמד הצדדים.

3. עוד אנו מורים שעם קבלת גיליונות המרשם הפלילי של שני המערערים יקבע בית משפט קמא מועד חדש לטיעון לעונש, שבמהלכו יוגשו כראיות לעניין העונש גיליונות המרשם הפלילי של שני המערערים ובאי כוחם של שני הצדדים יוכלו להשלים את טיעוניהם לעניין העונש ואזי יתן בית משפט קמא גזר דין חדש.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ה, 12 מרץ 2015, במעמד הנוכחים.

המזכירות תמציא העתק פסק דיננו למשטרת ישראל המטה הארצי, לצורך המצאת גיליונות המרשם הפלילי של שני המשיבים (אחסאן עיאשי וסמאח עיאשי) למזכירות בית משפט השלום בחיפה לתיק ק"פ 3315-04-09.