א. בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת קרן אניספלד) מיום 22.2.13 ב-ת"א 3897-04-09, ת"א 7835-06-09, ו-ת"א 10984-10-09 (מאוחדים) לפיו חוייבה המערערת לשלם לכל אחד מן המשיבים מס' 1-6, וכן למשיבים מס' 8, ומס' 10, פיצוי כספי בגין איחור במסירת הדוכנים לרשותם בשוק החדש, בתוספת הוצאות משפט, ואילו תביעתם של המשיבים מס' 7 ומס' 9 לפיצויים נדחתה, ואלה הגישו ערעור-שכנגד בגין דחייה זו, זאת בנוסף לערעור-שכנגד שהגישו המשיבים שזכו בתביעותיהם בגין מיעוט ההוצאות שנפסקו לזכותם.

ב. נסיבות העניין בתמצית הינן אלה:

לכל אחד מן המשיבים היה דוכן בהחזקתו בשוק העירוני בחדרה, שפעל עד שלהי שנת 2005 בנכס מקרקעין שבבעלות המערערת.

ביום 26.10.05 התרחש בשוק פיגוע איבה חבלני ובעטיו פינתה המערערת את השוק מיושביו.

מי מן הסוחרים שנמצא זכאי לכך, ובהם גם המשיבים, הופנה לשוק ארעי שהקימה המערערת בסמוך. במקביל תוכנן והוקם על-ידי המערערת שוק חדש במקום בו פעל עד לפיגוע השוק הישן.

ג. בשלוש התביעות הנפרדות שהגישו המשיבים (והדיון בהן אוחד) נטען, שדוכנו של כל אחד מהם בשוק החדש נמסר לו באיחור ניכר לעומת המועד עליו התחייבה המערערת.

משיב מס' 1 טען, לאיחור בן 16 חודש הואיל ודוכנו נמסר לו בנובמבר 2008 (לעומת המועד המוסכם של יוני 2007).

משיבים מס' 2-7 טענו שקיבלו את דוכניהם באוקטובר 2008 – איחור של 15 חודשים (משיב מס' 7 טען לאיחור במסירת שני דוכנים להם היה זכאי בשוק החדש).

משיב מס' 8 טען, שהדוכן כלל לא נמסר לו עד יום הגשת התביעה.

משיבה מס' 9 טענה לאיחור של 15 חודשים לעומת המועד המוסכם, ומשיב מס' 10 טען לאיחור בן 17 חודשים הואיל והדוכן נמסר לו בפועל בדצמבר 2008.

בגין האיחור נתבע פיצוי קבוע ומוסכם מראש של 1,000 דולר בגין כל חודש איחור לפי הוראות ההסכם שנחתם בין כל אחד מן המשיבים בנפרד לבין המערערת בשלהי דצמבר 2005.

ד. שלוש התביעות הוגשו בסדר דין מקוצר והמערערת עתרה לקבלת רשות להגן.

עיקר טענת המערערת היתה, שעובר לאכלוס השוק החדש נערך עם כל אחד מן המשיבים הסכם בו נכלל ויתור מפורש על כל טענה נגד המערערת ובכלל זה גם על פיצוי בגין טענת איחור במסירת הדוכן בשוק החדש ("ההסכם השני").

מנגד, גרסו המשיבים, כי ההסכם השני נחתם על ידם בנסיבות של כפיה, אילוץ ועושק כך שסעיף הויתור שבו איננו מחייבם.

לחלופין טענו המשיבים, שגם אם ההסכם השני עומד בתוקפו, הרי סעיף הוויתור אינו רלוונטי הואיל ובמועד חתימתו הם לא חבו למערערת דבר.

המערערת לא נדרשה למחול למי מן המשיבים על חובו כלפיה, והמשיבים מצידם לא וויתרו על זכותם לפיצוי מוסכם מן המערערת בגין האיחור במסירה.

למערערת ניתנה הרשות להתגונן.

ה. בית משפט קמא סקר בפסק דינו את ההסכם הראשון (מיום 27.12.05) ואת ההסכם השני וקבע, כי ההסכם השני מהווה את המשכו של ההסכם הראשון, בהוסיפו, כי המצהיר מטעם המערערת בדיון בבקשה לרשות להגן, עוזר מנכ"ל העירייה, מר גבי שטרית ז"ל (שאמנם נחקר על תצהירו בבקשה לרשות להגן ביחס לתביעתו של משיב מס' 10, אך נפטר ביום 24.3.12 בטרם הספיק להיחקר על תצהיר העדות הראשית שהגיש מטעם המערערת), אישר כי ההסכם הראשון פירט את כל התהליך מיציאת הסוחר מן השוק הישן עד חזרתו לשוק החדש לקבלת דוכן, והטעים כי ההסכם השני נועד להשלים את ההסכם הראשון בכל הקשור לזכויות הצדדים.

ו. בהסכם השני מופיע סעיף הוויתור, סעיף 8:

"כנגד וויתור העירייה על חלק מחובות השוכר, מוותר בזאת השוכר באופן מוחלט ומלא על כל טענה כנגד העירייה ובפרט על דרישה לפיצוי בגין טענת איחור במסירת הדוכן בשוק החדש (כמפורט בסעיף ____ להסכם)".

ז. מציין בית משפט קמא, שעצם חתימתו של ההסכם השני לא איינה כשלעצמה את סעיף הפיצוי שעוגן בהסכם הראשון. במקום זאת, נקבע בהסכם השני מנגנון לוויתור על טענת זכות לפיצוי בשל איחור במסירת דוכן בשוק החדש, זאת בגדרו של סעיף 8 הנ"ל.

בית משפט קמא קיבל אמנם את טענת המשיבים כי המערערת חייבה אותם לחתום על ההסכם השני כתנאי לקבלת דוכן בשוק החדש, וכי המערערת הבהירה להם, שאם לא יחתמו על הסכם זה לא יקבלו דוכן, אך בית משפט קמא הוסיף וקבע, שלא כל הפעלת לחץ יש בה כדי לפגום ברצונו המלא והחופשי של המתקשר מן העבר השני של המתרס החוזי.

ח. בענייננו, כך קבע בית משפט קמא, עמד כל אחד מן המשיבים בעדותו על כך שהתנגד להכללת סעיף הוויתור בהסכם השני, ובה בשעה גמר בדעתו לחתום על ההסכם השני חרף קיומו של סעיף זה נוכח סברתו והבנתו כי בהיעדר חוב שלו לעירייה, סעיף הוויתור שבהסכם אינו חל עליו והינו משולל נפקות לגביו.

מכאן, כך למד בית משפט קמא, התקשרות המשיבים בהסכם השני לא נבעה מחולשת הדעת ופגם ברצון אלא דווקא מתוך רצון בשל ומוגמר, על סמך ידיעת תוכן המסמך עליו חתמו, ואימוץ עמדה פרשנית ברורה לגבי משמעות ההסכם והשלכותיו.

גם יסודותיה הפרטניים של עילת העושק לא הוכחו, כך לפי קביעת בית משפט קמא, מה גם שעם קבלת הדוכנים בשוק החדש (אחרי חתימת ההסכם השני) פסקה כל כפיה שהיו המשיבים עשויים לטעון כי ננקטה כלפיהם עובר לחתימת ההסכם, ולמרות זאת איש מן המשיבים לא נתן הודעה למערערת בדבר ביטול ההסכם, בין אם במועד קבלת הדוכן ובין אם במועד כלשהוא לאחר מכן.

אף לא נטען בתביעות שהוגשו שיש לראות בהגשתן משום מתן הודעת ביטול.

ט. מכאן, עבר בית משפט קמא לדון בתוקפו ובנפקותו של סעיף הוויתור שנכלל בהסכם השני, בכל הקשור לטענת המשיבים שהם זכאים לפיצוי בגין איחור המערערת במסירת דוכנו של כל אחד ואחת מהם בשוק החדש, וזאת בהסתמך על סעיף הפיצוי שכלול בהסכם הראשון.

המשיבים שיגרו שאלון שבו התבקשה המערערת להשיב, בין היתר, לשאלה:

"האם לתובע היו חובות כלשהן כלפי מרשתך בגין הדוכן שהחזיק בשוק הישן – אם כן, נא פרטו מה היה שיעור החובות, מתי נוצרו, ובגין מה?"

.

מר גבי שטרית המנוח השיב על שאלה זו כך:

"לא, מלבד מר רזי ג'ומעה, אשר צבר חובות כלפי הנתבעת לתקופה שבין 1.1.2011 ועד ל – 31.12.05 בסך של 10,194 ₪ וזאת בגין אי תשלום דמי ארנונה ודמי שכירות" (סעיף 5 של ת/11).

י. בתשובתו זו של מר שטרית המנוח, שניתנה בתצהיר, ראה בית משפט קמא הודאת בעל דין בכך שלכל המשיבים, זולת משיב מס' 7, לא היו חובות לתקופת העבר למערערת מן הסוג שנדון בסעיפים 4-7 של ההסכם השני, וזאת במועד חתימתם על ההסכם השני. לכן, כך קבע בית משפט קמא, מנועה המערערת מלייחס למשיבים האחרים שחתמו עמה על ההסכם השני (זולת משיב מס' 7) חובות בלתי מסולקים שעמדו בעינם בעת שנחתם עמם ההסכם השני שכלל את סעיף הוויתור.

י"א. בית משפט קמא הוסיף, שלפי ההסכם השני שבין המערערת לבין משיב מס' 10 היה לכאורה חוב של 6,000 ₪ מצד המשיב מס' 10 כלפי המערערת ואולם, כך מוסיף בית משפט קמא, אילו היה מדובר בחוב ממשי, היה דואג מר שטרית המנוח ליתן לכך ביטוי מפורש בתצהיר תשובותיו לשאלון כפי שעשה לגבי המשיב מס' 7 והרי תצהיר תשובותיו לשאלון (ת/11) מאוחר להסכם השני שנחתם עם המשיב מס' 10.

נקודת המוצא של בית משפט קמא היא איפוא שבמועד בו נחתם ההסכם השני לא היו למשיבים האחרים (זולת המשיב מס' 7) חובות כלפי המערערת.

י"ב. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים כי על מנת שיחול סעיף הוויתור על סוחר פלוני, נדרשים מתאם והלימה בין הפיצוי לו היה זכאי אותו סוחר בשל האיחור במסירת הדוכן בשוק החדש לידיו לבין סכום החוב שעליו מחלה לו העירייה.

לדעת בית משפט קמא, אין זכר לדרישה כזו בסעיף הוויתור. אילו חפצו הצדדים להגביל את הוויתור ולתחום אותו באופן כזה או אחר, היה עליהם לעשות זאת באופן ברור ומפורש, עם נוסחה שתבאר מהו שיעור החוב שמחילה עליו תיהנה אותה מויתור של הסוחר על טענותיו כלפיה, ומהו שיעורו של חוב שאין בו כדי להפעיל את הוויתור.

שתיקת ההסכם בסוגיה זו מעידה כי הסכמה כזו לא נכללה בו (עיינו בעמ' 23 סיפא – עמ' 24 רישא של פסק הדין).

י"ג. בית משפט קמא הוסיף, בהמשך, כי הוכח שלכל המשיבים, זולת המשיב מס' 7, לא היה חוב למערערת שעמד על מכונו במועד בו נחתם עמם ההסכם השני.

עוד נמצא, כי בנסיבות אלה, לא חל על משיבים אלה סעיף הוויתור שנכלל בהסכם זה. משמעות הדבר, שלא נפגמה זכותם של המשיבים לטעון כי הם זכאים לפיצוי מוסכם בשיעור שנקבע בהסכם הראשון בגין איחור במסירת דוכנים בשוק החדש (עמ' 27 סיפא לפסק הדין).

י"ד. לעצם העניין קבע בית משפט קמא שהמועד המוסכם למסירת הדוכנים בשוק החדש ליחידי המשיבים חל לכל המאוחר ביום 30.6.2007, בחלוף 18 חודשים מאז נחתם ההסכם הראשון עם יחידי המשיבים (עמ' 29 לפסק הדין).

עוד קבע בית משפט קמא, שעל כל אחד מיחידי המשיבים חל הנטל להוכיח באורח ספציפי את המועד המדוייק בו נמסר לו דוכנו בשוק החדש. עצם קיומו של איחור במסירה, כמו גם משך האיחור ביחס לכל אחד מן המשיבים בנפרד, איננו בגדר פלוגתא מוסכמת, ונטל ההוכחה הפרטני חל ביתר שאת נוכח עמדת המשיבים כי עניינו של כל אחד מהם צריך שייבחן בנפרד ובאורח פרטני (עמ' 30 לפסק הדין).

ט"ו. באשר למשיבים מס' 1-6, וכן 9+10 ציין בית משפט קמא שכל אחד ממשיבים אלה התייחס בתצהירו למשך הזמן שחלף בין מועד המסירה המוסכם לפי ההסכם הראשון לבין המועד בו נמסרה לו החזקה בדוכנו החדש, וכל אחד מהם התייצב לדיון בבית המשפט, אך איש מהם לא נחקר בחקירה נגדית אודות המועד הספציפי בו מסרה לו המערערת את דוכנו בשוק החדש.

לפיכך, קבע בית משפט קמא שתקופת האיחור במסירה שציין כל אחד מן המשיבים מס' 1-6 ומשיב מס' 10 בתצהירו לא נסתרה ויש לראותה כעובדה שהוכחה כדבעי.

בכך הוכחה זכותו של כל אחד ממשיבים אלה לפיצוי מוסכם לפי שווה ערך של 1,000 דולר עבור כל חודש איחור במכפלת תקופת האיחור שעליה הצהיר כל אחד מן המשיבים הנ"ל בעדותו הראשית, מה גם שהמערערת לא הציגה תחשיב נגדי לזה של המשיבים (עמ' 31 לפסק הדין).

ט"ז. לגבי המשיב מס' 7, הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה, דין תביעתו להידחות בשים לב לתצהיר התשובות לשאלון של מר שטרית המנוח (ת/11) כי משיב מס' 7 (רזי ג'ומעה) צבר חוב של 10,194 ₪ בגין אי תשלום ארנונה ודמי שכירות לתקופה מיום 31.12.05 עד 1.1.11, ומכאן, שסעיף הוויתור שבהסכם השני חל במלואו על תביעתו של המשיב מס' 7.

עוד קבע בית משפט קמא, שגם לא הובאה מטעם המשיב מס' 7 עדות קבילה ומהימנה שתלמד על המועד בו קיבל את החזקה בשני דוכניו בשוק החדש אשר בגינם תבע את הפיצוי המוסכם.

המשיב מס' 7 הלך לעולמו ביום 14.2.11, לאחר הגשת התביעה, ובטרם הוגשו בה תצהירי עדות ראשית. אלמנתו של משיב מס' 7 היא שנתנה תצהיר עדות ראשית להוכחת תביעתו (ת/9) ובחקירתה הנגדית התחוור שאין לה ידיעה עצמאית אודות העניינים נשוא התביעה, ותוכן תצהירה אינו אלא עדות מפי השמועה (עמ' 32 של פסק הדין).

לפיכך, דחה בית משפט קמא את תביעת המשיב מס' 7.

י"ז. גם את תביעת המשיבה מס' 9 דחה בית משפט קמא. בעדותה ציינה המשיבה מס' 9 שהיא לא ראתה קודם לדיון את מה שנטען כי היה תצהירה והבהירה, שאינה יודעת מה כתוב בו. גם בחקירתה החוזרת שבה והכחישה המשיבה מס' 9 כל קשר לתצהיר שהוצג לה, ובית משפט קמא הגדירה כ"מריונטה" שאחר זולתה מושך בחוטיה בשעה שלה עצמה אין ידיעה אודות הנושאים עליהם התיימרה להצהיר (עמ' 31 של פסק הדין).

בכל הקשור למועד בו נמסר לה הדוכן מהווה עדות המשיבה מס' 9, עדות יחידה, והיא כשלה, לפי קביעת בית משפט קמא, מלהוכיח את עילת תביעתה בעניינים שאינם בגדר פלוגתא מוסכמת. בתוך כך היא לא הוכיחה שהדוכן בשוק החדש נמסר לה באיחור, או מה משך האיחור, ולכן, כאמור, נדחתה תביעתה במלואה (עמ' 31 לפסק הדין).

י"ח. מדעיקרא, מיאנו שני הצדדים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. המערערת – עיריית חדרה – שהגישה את הערעור העיקרי, הלינה על כך שהפרשנות המשפטית שנתן בית משפט קמא נוגדת אף עדויות חלק מן המשיבים. לטעמה של המערערת, עדותם תמכה למעשה בגירסתה העקבית של המערערת בכל הנוגע לסעיף הרלוונטי ביותר לענייננו בהסכם השני שנכרת בין המערערת לבין כלל המשיבים, דהיינו, סעיף הוויתור.

י"ט. המערערת תוהה האם צדק בית משפט קמא משקבע, כי בהתאם לפרשנות המשפטית של ההסכם שנכרת בין המערערת לבין המשיבים חבה היא בפיצוי כלשהוא כלפי המשיבים? והאם צדק בית משפט קמא משקבע שאין להקנות לתצהיר של מר גבי שטרית ז"ל (התצהיר היחיד שהוגש מטעם המערערת) מעמד של ראיה?

עוד תוהה המערערת, האם צדק בית משפט קמא משקבע, כי תצהיר התשובות לשאלון שהוגש על-ידי המערערת במלואו במהלך דיון ההוכחות (ת/11), לאחר שהוגש באופן חלקי וסלקטיבי בלבד על-ידי המשיבים, אינו מהווה חלק מחומר הראיות. לדעת המערערת היה מקום להתיר לה לצרף לתיק המוצגים מטעמה את המסמך ת/11 במלואו.

כ. באשר לערעורה זה של המערערת (עיריית חדרה), נוכל לקצר, וזאת לאחר שבדיון שהתקיים בפנינו בתאריך 10.12.13 הודיע בא כוחה של העירייה, עו"ד אוהד מחרז, כי הוא מקבל את הצעתנו בכל הנוגע לחזרה מן הערעור העיקרי שהגישה העירייה, מבלי שהדבר מהווה הודאה בטענה כלשהיא ומבלי שהדבר מהווה הסכמה לקביעותיו של בית משפט קמא, ותוך בקשה כי תינתן שהות של 60 יום למערערת להעביר את התשלום המגיע למשיבים לפי פסק דינו של בית משפט קמא (העיכוב של 60 הימים לא יחול לגבי מחצית הסכום אשר מופקד בתנאי עיכוב ביצוע בקופת בית משפט השלום בחדרה, סכום שאותו ניתן להעביר למשיבים ללא צורך בהמתנה), עיינו בעמ' 8 של הדיון בפנינו מיום 10.12.13 (בשגגה מופיע בכותרת תאריך 8.12.13), שורות 15 עד 27.

נוכח האמור לעיל, אנו דוחים בהסכמה את הערעור שהוגש מטעם עיריית חדרה, ללא צו להוצאות.

כ"א. נותר איפוא, כפי שציינו בהחלטתנו שניתנה בסוף ישיבת 10.12.13, לדון בערעור שכנגד שהוגש מטעם המשיבה מס' 7 והמשיבה מס' 9 שתביעותיהן נדחו.

כ"ב. באשר למערערת שכנגד מס' 7, הטענה היא, כי היא ובעלה המנוח החזיקו משך עשרות שנים שני דוכנים בשוק הישן של חדרה, ומכוח ההסכמים (הראשון והשני) לגבי כל אחד משני הדוכנים, תבעה המערערת שכנגד מס' 7 לקבל מן העירייה פיצוי מוסכם כולל של 126,000 ₪ בגין קבלת שני דוכנים מן העירייה באיחור של 15 חודשים.

המערערת שכנגד מס' 7 צירפה לתצהירה את העתק ההסכם הראשון שנחתם עם העירייה בדצמבר 2005, ביחס לדוכן מס' 5 הישן, ומסעיף 5 של אותו הסכם עולה, כי נמחקו, מפורשות, החיובים ביחס לחובות עבר בגין ארנונה ושכירות.

מכאן טענתה של המשיבה מס' 7 (המערערת שכנגד מס' 7) שלא היה כל חוב עובר לפינוי הדוכן וממילא לא יכול היה להצטרף עוד חוב כלשהוא כלפי העירייה לאחר מכן.

כ"ג. לכתב התביעה עצמו צורף העתק ההסכם הראשון שנעשה ביחס לדוכן מס' 6 הישן. לפי סעיף 5 שבו עמד החוב כלפי המשיבה – העירייה ביום חתימתו של אותו הסכם על סך של 424 ₪ בלבד.

נטען בערעור שכנגד, כי במסגרת בקשת הרשות להתגונן כנגד תביעת המערערת שכנגד מס' 7, לא התייחסה העירייה לטענה בדבר עצם האיחור במסירת הדוכנים, ואף לא כנגד סכום התביעה.

עוד מדגישה המערערת שכנגד מס' 7, כי העירייה לא טענה בבקשת הרשות להגן שהיה חוב מוקדם כלשהוא, ביחס לאחד משני הדוכנים של המערערת שכנגד מס' 7, עובר לחתימת ההסכם השני, כשם שלא נטען כי העירייה ויתרה בשל כך, כביכול, על חוב זה "כנגד" ויתור המערערת שכנגד מס' 7 על הפיצוי המוסכם.

כמו כן, נטען כי העתקי ההסכם השני שבין המערערת שכנגד לבין העירייה – שהם מסמכים מהותיים עבור המשיבה – העירייה, לא הוגשו כלל על-ידי העירייה לבית המשפט.

כ"ד. נטען בערעור שכנגד, שבית משפט קמא החליט לדחות את תביעת המערערת שכנגד מס' 7, על סך 126,000 ₪, רק על בסיס העובדה שבתצהיר התשובות לשאלון של מר גבי שטרית המנוח (ת/11), ומדובר בתצהיר תשובה שהוגש לתיק על ידי ב"כ המערערים שכנגד, ולא על-ידי המשיבה, ובו נאמר, כי לחובת המערערת מס' 7 חוב בסך של 10,114 ₪ בגין חובות ארנונה ושכירות. ואולם, כך מודגש בערעור שכנגד, המועדים להתגבשות החוב, כנטען בתצהירו של מר שטרית המנוח, מיוחסים לתקופה שבין 1.1.11 ל – 31.10.05, דהיינו, תקופה שרק מתחילה לאחר התקופה הקובעת הנקובה בהסכם השני, וממשיכה כשנתיים ומחצה לאחר קבלת הדוכן המשוקם.

כ"ה. לטעמו של ב"כ המערערים שכנגד עולה מנספחים י"ב + י"ג (העתק ההסכם הראשון לגבי דוכן מס' 5 הישן, והעתק ההסכם הראשון לגבי דוכן מס' 6 הישן), כי החוב עמד בדצמבר 2005 ביחס לדוכן מס' 5 על אפס שקלים וביחס לדוכן 6 על 424 ₪ בלבד.

מכאן גם ברור, כך לטענת ב"כ המערערים שכנגד, כי הסכום הנקוב על-ידי מר שטרית המנוח בתצהיר התשובות ת/11 אינו יכול להיות נכון, וכזכור, המנוח לא הספיק לעמוד לחקירה נגדית. ומכאן, שנפלה שגגה של ממש בפסק דינו של בית משפט קמא (לדעת ב"כ המערערים שכנגד) משדחה את התביעה של המערערת שכנגד מס' 7 רק על בסיס האמירה הסתמית של מר שטרית המנוח בתצהירו, כי קיים חוב.

עוד נטען, כי אפילו היה מוכח שיש חוב כלשהוא מצד המערערת מס' 7, הרי לא סביר לקבוע שחוב שסכומו לכל היותר הינו כ – 200 ₪ (לאחר הפחתת 50% מחוב השכירות) מאיין זכות לפיצוי של 126,000 ₪. תוהה ב"כ המערערים שכנגד איזה אדם בר דעת יסכים לעיסקת "חילופין" שכזו?!

כ"ו. לטעמו של ב"כ המערערים שכנגד, קביעת בית משפט קמא בעניין זה נעדרת מידתיות וסבירות ולא יעלה על הדעת שוויתור על סכום סמלי יצדיק וויתור מנגד על סכום גדול ללא כל פרופורציה.

עוד מפנה ב"כ המערערים שכנגד לכך, כי בתצהירה העידה המערערת שכנגד מס' 7 במפורש שלא היה לה כל חוב במועד הרלוונטי, היא לא נחקרה על כך ודבריה ממילא לא נסתרו. מתחייב היה להעדיף את עדותה על פני היעדר כל עדות מצד המשיבה.

מוסיף ב"כ המערערים שכנגד, כי משנקבע על-ידי בית משפט קמא שכל אחד מן המשיבים (לרבות המערערת שכנגד מס' 7) חתמו על שני ההסכמים, הראשון והשני, שיש לראות בהם מקשה אחת, שכן, ההסכם השני קובע כי ההסכם הראשון הוא חלק בלתי נפרד ממנו, הרי המסקנה היא שכל אחד מן המשיבים זכאי לפיצוי המוסכם מחודש יולי 2007 ועד סוף שנת 2008, כשהעירייה – המשיבה – לא טענה לחוב כלשהוא של המערערת שכנגד מס' 7 בכתב הגנתה, כשם שהמשיבה לא הוכיחה קיומו של חוב בכלל, וחוב משמעותי בפרט, ולכן מתחייב היה למעשה לקבל את התביעה כולה, אף ללא חקירתה הנגדית של המערערת שכנגד מס' 7.

כ"ז. באשר למערערת שכנגד מס' 9, נטען בערעור שכנגד כי זו תבעה 63,000 ₪ בגין פיצוי מוסכם שעילתו ב-15 חודשי איחור בקבלת הדוכן החדש בשוק.

לתביעתה צירפה המערערת שכנגד מס' 9 את ההסכם הראשון שעליו חתמה, וזאת ביום 27.12.05.

המשיבה מצידה צירפה לבקשה לרשות להגן את ההסכם השני שנחתם בין המערערת שכנגד מס' 9 לבין העירייה, וזאת ביום 28.8.2008, ולפיו אמור היה הדוכן להימסר לה ביום 1.10.08.

בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, לגבי כל המשיבים (המערערים שכנגד), כי הם חתמו על שני ההסכמים גם יחד, וזאת גם מבלי שהוצגו על-ידי המשיבה העתקי ההסכם השני במסגרת הבקשה לרשות להגן.

כ"ח. נטען בערעור שכנגד, כי לגבי המערערת שכנגד מס' 9, היו מונחים בפני בית משפט קמא, בפועל, שני ההסכמים שעליהם חתמה המערערת שכנגד מס' 9. ומכאן, שעמדו לרשות בית משפט קמא מלוא הראיות הדרושות על מנת לקבוע בהסכמה כי מן המועד שנקבע למסירת הדוכן לפי ההסכם הראשון (סוף יוני 2007), ועד המסירה בפועל של הדוכן בשוק החדש למערערת שכנגד מס' 9 ביום 1.10.08, חלפו 15 חודשים ומכאן, שהפיצוי המוסכם שנתבע עבור המערערת שכנגד מס' 9 הוא אכן 63,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

כ"ט. מוסיף ב"כ המערערים שכנגד, כי מן ההסכם השני שעליו חתומה המערערת שכנגד מס' 9 ברור, שהיא איננה חבה דבר לעירייה – המשיבה, שהרי סעיף 9 של ההסכם השני, שבו אמור היה להופיע סכום החוב, נותר ריק, משמע, העתק חתום זה שהוגש על-ידי העירייה – המשיבה, ביחד עם תצהיר מר גבי שטרית המנוח, מהווה, כך נטען, אישור חד משמעי ובלתי חוזר, בבחינת "הודאת בעל דין" מצד המשיבה, כי למערערת שכנגד מס' 9 לא היה כל חוב כלפי המשיבה עובר לחתימת ההסכם השני, משמע, הוראת הוויתור שבסעיף 8 להסכם השני, כלל לא חלה על המערערת שכנגד מס' 9.

ל. בנוסף, מציין ב"כ המערערים שכנגד, כי בבקשת הרשות להתגונן שהגישה המשיבה, אף לא נטען כי למערערת שכנגד מס' 9 חוב כלשהוא כלפי העירייה או כי הסכום שהיא תבעה או תקופת הפיגור לו היא טוענת אינם נכונים. לבסוף, משאימץ בית משפט קמא את האמור בתצהירו של מר שטרית המנוח מטעם המשיבה בתצהיר תשובותיו ת/11, לפיהם אין המערערים חבים דבר לעירייה, הרי ברור שגם המערערת שכנגד מס' 9 איננה חייבת דבר לעירייה, ומשזהו המצב העובדתי, כפי הודאת המשיבה בניגוד לאינטרס הרכושי שלה, מתחייב היה לפסוק גם לזכות המערערת שכנגד מס' 9 את מלוא התביעה.

טוען ב"כ המערערים שכנגד שמכל הראיות הנ"ל עולה, שלא ניתן אלא לקבוע שעלה בידי המערערת שכנגד מס' 9 להוכיח את כל מה שנדרש ממנה, אף ללא צורך בתצהיר מטעמה.

ל"א. למעשה, מלכתחילה, כך סבור ב"כ המערערים שכנגד, לא היה צורך בניהול ההליך לגופו ביחס למערערת שכנגד מס' 9 והתחייב לפסוק לזכותה פסק דין מלא לטובתה, גם ללא הצורך בחקירתה. למעשה, בית משפט קמא, כך נטען, דחה את תביעתה רק משום שבתחילת חקירתה הנגדית, ולאחר שהמערערת שכנגד מס' 9 אישרה את חתימתה על תצהירה, היא גם אישרה בחקירתה הנגדית שהיא אינה שולטת בקריאת עברית.

מדובר, לטענת ב"כ המערערים שכנגד, בתובעת מבוגרת מאוד, שהיתה נרגשת מאוד בזמן הדיון, לא בריאה, ובית משפט קמא קבע, שיש להתעלם כליל מתצהירה ולדחות את תביעתה. ב"כ המערערים שכנגד מדגיש שתצהירה של המערערת שכנגד מס' 9 למעשה כבר הוגש וסומן, היא זיהתה את חתימתה על התצהיר, וב"כ המשיבה נמנע מלחקור אותה על נסיבות חתימתה על התצהיר, והאם הוסבר לה מה נאמר בו. ב"כ המשיבה אף לא ביקש כל סעד, כגון למשל: משיכת התצהיר מן התיק.

ל"ב. בסיכום הדברים מבקש ב"כ המערערים שכנגד כי ייפסק לזכות המערערת שכנגד מס' 9 בדיוק מה שנפסק לגבי המשיבים האחרים הואיל ובמועד חקירתה כבר לא היתה מחלוקת לפי קביעת בית משפט קמא עצמו, שההסכם הראשון שנחתם בין מערערת שכנגד מס' 9 לבין המשיבה הופר על ידי המשיבה, ולכן זכאית המערערת שכנגד מס' 9 לפיצוי המוסכם במלואו גם לפי ההסכם השני, וזאת אף ללא צורך בהגשת תצהיר מטעמה.

ל"ג. עוד ובנוסף מתייחס הערעור שכנגד לשיעור ההוצאות שנפסק על-ידי בית משפט קמא לזכות אותם משיבים שזכו בתביעותיהם (מס' 1 עד 6, מס' 8 ומס' 10). הסכום שפסק בית משפט קמא עמד על 6,500 ₪ לגבי כל אחד מהם, וזאת בשעה שהסכומים שנתבעו ונפסקו לזכותם נעו, נומינאלית, בין 63,000 ₪ לבין 92,400 ₪, משמע, ששכר הטירחה הועמד במקרה זה על ידי בית משפט קמא על 5% עד 8% בלבד מסכום התביעה הנומינאלית ואין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחיסרון כיס.

עוד מוסיף ב"כ המערערים שכנגד כי הסכם שכר הטירחה שנעשה בינו לבין מרשיו מחייב אותם להפריש כשכר טירחה 30% + מע"מ מכל סכום שייפסק לזכותם.

עד כאן תמצית טענות הערעור שכנגד.

ל"ד. בטרם נמשיך דיוננו, נזכיר את שכבר כתבנו קודם לכן, כי בדיון שהתקיים בפנינו ביום 10.12.13, הודיע ב"כ העירייה, עורך דין אוהד מחרז, כי הוא מקבל את הצעתנו לחזרה מן הערעור העיקרי, שהגישה העירייה. משכך, נוכל עתה לפנות ישירות לסוגיות שהועלו בערעור שכנגד.

ל"ה. תחילה, באשר למשיב מס' 7, רזי ג'ומעה ז"ל: בית משפט קמא, דחה את תביעת המשיב מס' 7 (עמ' 32 של פסק הדין), בהסתמך על תצהיר תשובותיו של נציג העירייה, גבי שטרית ז"ל, לשאלון (ת/11) (תשובה מס' 5). מדברי מר שטרית המנוח עלה, שלכל המשיבים לא היו חובות כלשהם כלפי העירייה בגין דוכניהם בשוק הישן, ואילו המשיב מס' 7 צבר חוב בסך 10,194 ₪ בגין אי תשלום ארנונה ודמי שכירות, בתקופה שמיום 31.12.05 עד 1.1.11.

בית משפט קמא ציין, כי אין המשיבים רשאים להסתמך רק על אותו חלק של התשובה הנוח להם (דהיינו, שזולת משיב מס' 7 אין להם חובות), ולדחות את האמור בתצהירו של מר שטרית המנוח ביחס למשיב מס' 7, הואיל והאמור בתצהיר עומד לו לרועץ.

ל"ו. מן האמור בתצהיר תשובותיו של מר שטרית המנוח, תצהיר שהוגש במסגרת חומר הראיות של המשיבים עצמם, הסיק בית משפט קמא, כי במועד הרלבנטי נמנה משיב מס' 7 על אותם סוחרי השוק שסעיף הוויתור חל עליהם במלואו.

בית משפט קמא התייחס לסוגיה זו במסגרת פסק דינו (עמ' 21) בציינו: "נוכח עדות ברורה ומפורשת זו (הכוונה לדברי מר שטרית המנוח בתצהירו – הערה שלנו), שכאמור מהווה הודאת בעל דין, מנועה העירייה מלייחס לתובעים אחרים שחתמו עמה על ההסכם השני, זולת תובע 7 (הכוונה למר ג'ומעה המנוח – הערה שלנו), חובות בלתי מסולקים שעמדו בעינם בעת שנחתם עמם ההסכם שכלל את סעיף הויתור".

ל"ז. בנוסף, ציין בית משפט קמא, שלא הובאה מטעם המשיב מס' 7 עדות קבילה ומהימנה, שתלמד על המועד בו הוא קיבל את החזקה, בשני הדוכנים, בשוק החדש, שבעבורם תבע את הפיצוי המוסכם.

מר ג'ומעה המנוח הלך לעולמו ביום 14.2.11 לאחר הגשת התביעה, ובטרם הוגשו בה תצהירי עדות ראשית ואלמנתו, גב' רחל ג'ומעה, היא שנתנה תצהיר עדות ראשית להוכחת תביעתו (ת/9). דא עקא, הגב' ג'ומעה לא הייתה בעלת זכויות בדוכנים קודם לפטירת בעלה, ובחקירה הנגדית הסתבר שלמעשה אין לה ידיעה עצמאית על מהלך העניינים. תוכן תצהירה הינו בגדר עדות מפי השמועה, ומסמכים שהוזכרו בתצהירה כלל לא היו מוכרים לה (עיינו: עמ' 32-33 בפסק דינו של בית משפט קמא).

ל"ח. נציין, כי אפילו ניתן היה להגיע על יסוד התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא למסקנה, על יסוד מסמכים שאינם שנויים במחלוקת, שאכן שני הדוכנים של מר ג'ומעה המנוח, נמסרו באיחור (ואנו נתייחס לכך בהמשך, בבואנו לדון בערעור שכנגד של המשיבה מס' 9), הרי לא היה מנוס מלדחות את הערעור בעניינו של המנוח מר ג'ומעה ז"ל, וזאת לאור חתימתו על ההסכם השני אשר כלל ויתור על קבלת הפיצוי בגין האיחור במסירה, למקרה ויהיה חוב מצדו כלפי העירייה (סעיף 8 של ההסכם השני, וכעולה מן האמור בתצהיר התשובות לשאלון של מר גבי שטרית ז"ל, שאכן היה חוב, כאמור לעיל, מצד מר ג'ומעה המנוח כלפי העירייה).

ל"ט. גם אם יש אמת בטענת המשיבים (התובעים), כי הם חויבו על ידי העירייה לחתום על ההסכם השני, כתנאי לקבלת דוכן בשוק החדש, וכי העירייה הבהירה להם שללא חתימה על הסכם זה הם לא יקבלו דוכן, הרי נתנה שופטת קמא דעתה בהרחבה ובאופן מנומק לכך שלא כל הפעלת לחץ פוגמת ברצון המלא והחופשי של המתקשר הנגדי. שופטת קמא שוכנעה, כי המשיבים – התובעים, הסכימו לחתום על ההסכם השני, רק לאחר שהוסבר להם על ידי בא כוחם כי סעיף הויתור שנכלל בהסכם (סעיף 8) מחוסר תוקף לגביהם ונועד רק למי מן הסוחרים שבמועד חתימת ההסכם חב לעירייה חוב עבר.

מ. התקשרותם של המשיבים – התובעים בהסכם השני , לא נעשתה בחולשת הדעת או מרצון שנפגע מחמת כפייה מצד העירייה, אלא דווקא מרצון בשל ומוגמר, מתוך ידיעה על תוכן המסמך שעליו חתמו ואימוץ עמדה פרשנית ברורה באשר למשמעותו והשלכותיו, כך שהתנהלותם של המשיבים – התובעים אינה עולה בקנה אחד עם טענה בדבר פעולה הנגועה בפגם ברצון.

מ"א. גם הטענות הנוגעות לעילת העושק לא הוכחו ואף משפסקה הכפייה, לאחר שהמשיבים – התובעים, כבר קיבלו את דוכניהם בשוק החדש, לאחר החתימה על ההסכם השני, פסקה כל כפייה, ולמרות זאת לא נתן מי מהם הודעה לעירייה על ביטול ההסכם השני.

אנו מפנים לכל הניתוח המשפטי המפורט שערך בית משפט קמא, בסוגיית החתימה על ההסכם השני והמשמעות הנובעת מן החתימה עליו ומסעיף הויתור (סעיף 8) (עמ' 17- 27 לפסק הדין). סבורים אנו, שקביעותיה של שופטת קמא מבוססות כראוי על התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניה, ולא נפל פגם במסקנות המשפטיות אליהן הגיעה.

מ"ב. לכן, אם נחזור ונסכם את הערעור שכנגד של המשיב מס' 7 (מר ג'ומעה המנוח) הרי סעיף הוויתור עליו חתם (בהסכם השני) אכן חל לגביו ושולל את זכאותו לקבל פיצוי בגין האיחור במסירת שני הדוכנים וזאת מן הטעם שבמועד הרלבנטי, שבו חתם על ההסכם, הייתה יתרת חוב מצדו כלפי העירייה, כעולה מתצהיר התשובות לשאלון של מר גבי שטרית ז"ל וזאת בגין אי תשלום ארנונה ודמי שכירות לתקופה שמיום 31.12.05, ואשר הצטבר לסך של 10,194 ₪ נכון ליום 1.11.2011.

מ"ג. שונה מצבה של המשיבה מס' 9 הגב' אלמז לוי. אין חולק על כך שאין לגביה יתרת חוב כלפי העירייה, נכון למועד הרלבנטי. הסיבה שבעטיה נדחתה תביעתה לפיצוי מבוארת בעמ' 31 לפסק דינה של שופטת קמא, דהיינו, המשיבה מס' 9 הבהירה שאינה יודעת מה כתוב בתצהירה, ואף בחקירתה החוזרת הכחישה כל קשר לתצהיר שהוצג לה ועד כדי כך נראו הדברים, ששופטת קמא ראתה לנכון לציין ש"כמוה כמריונטה שאחר זולתה מושך בחוטיה בעוד שלה עצמה אין ידיעה עצמאית על אודות הנושאים שעליהם זו ביקשה למסור את עדותה הראשית על - פה, בשל כך שאינה קוראת...". סופו של דבר סברה השופטת שמדובר בפגם מהותי שהמשיבה מס' 9 לא הוכיחה כי הדוכן בשוק החדש נמסר לה באיחור, או מה משכו של איחור זה, ולכן נדחתה תביעתה בשלמותה.

מ"ד. בסוגיה זו רואים אנו לחלוק על המסקנה אליה הגיעה שופטת קמא. אנו סבורים, שמתוך התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא, וזאת בנפרד ובהתעלם מתצהירה של המשיבה מס' 9, עולה שקיימות ראיות אובייקטיביות ו/או ראיות שלמעשה לא הייתה עליהן מחלוקת, ואשר גם עולות מתוך דבריו של מר גבי שטרית המנוח. אנו מדגישים שאין הכוונה לתצהיר העדות הראשית שעליו לא הספיק מר שטרית המנוח להיחקר, אלא, למשל, לתצהיר בקשת רשות להגן שהגיש מר שטרית המנוח בתמיכה לבקשתה של העירייה לקבל רשות להגן ביחס לתביעתו של המשיב מס' 10, מואדב רפי. לגבי תצהיר זה אף נחקר מר שטרית המנוח, בפני כב' הרשם רומי ביום 8.4.10 (תא"ק 10984-10-09).

מ"ה. אנו גם מפנים להסכם שכירות מוגנת שנערך ונחתם ביום 7.9.08 בין העירייה לבין הגב' לוי אלמז. בסעיף 19 של ההסכם צוין, שהחזקה בדוכן תימסר לידי הסוחר "תוך 1.10.08 מיום חתימת הסכם זה". תאריך זה של 1.10.08 מופיע, למשל, גם בבקשת הרשות להגן שמטעם העירייה, לגבי תביעת רפי מואדב, כשגם משם עולה שהסכם השכירות המוגנת לגבי הדוכן בשוק החדש נחתם ביום 15.8.08, ומועד המסירה, לפי סעיף 19 של ההסכם, הוא 1.10.08, כפי שגם צוין, בסעיף 21 של הבקשת ךרשות להגן שהוגשה מטעם העירייה.

מ"ו. אם נחזור להסכם הראשון שנעשה בין המשיבים לבין העירייה, בשנת 2005, ניתנה לעירייה שהות של כ – 18 חודשים להעמיד את הדוכנים בשוק החדש לרשות המשיבים, משמע, מועד המסירה המוסכם היה סוף יוני 2007.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שמועד מסירה זה לא קוים, ולראייה שהמשיבה התקשרה עם כל אחד מן המערערים שכנגד בהסכם שני שבמסגרתו הוארך המועד למערערת – העירייה למסור את החזקה של הדוכנים למשיבים.

ההסכם בין העירייה למשיבה מס' 9 נחתם ביום 7.9.08. חזקה שהמערערת – העירייה לא מסרה את הדוכן למשיבה מס' 9 עובר למועד שנקבע בהסכם (בסעיף 19), לפיו התחייבה המערערת למסור את החזקה בדוכן לא יאוחר מיום 1.10.08.

מ"ז. עולה במקובץ מכל האמור לעיל, שלגבי המשיבה מס' 9 (המערערת כנגד) גב' לוי אלמז, הוכח למעשה, במנותק מן האמור בעדותה ובתצהירה, איחור של כ – 15 חודשים במסירת החזקה בדוכן. מכיוון שלא היה מצידה חוב כלפי העירייה (במובחן מן המקרה של מר ג'ומעה המנוח) זכאית גם המשיבה מס' 9 לפיצוי בגין איחור זה, באותו שיעור שקיבלו משיבים אחרים שהאיחור שלהם עמד על 15 חודשים, דהיינו, סך של 63,000 ₪.

לכן בעניין זה, דהיינו, לגבי הערעור שכנגד של משיבה מס' 9, אנו מקבלים את הערעור שכנגד, ומחייבים את העירייה (המשיבה שכנגד) לשלם למשיבה מס' 9, גב' לוי אלמז, את הסכום של 63,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן המועד שבו הגישה את תביעתה ועד למועד פסק דיננו.

בנוסף, תשלם העירייה לגב' לוי אלמז, סך כולל של 6,500 ₪ בגין אגרת ההליך ושכר טרחת עורך דין ומע"מ, כל זאת נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (22.2.2013).

מ"ח. בערעור שכנגד מלין ב"כ המערערים שכנגד בשם מרשיו על מיעוט ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שבית משפט קמא פסק לזכות מרשיו. לטעמו, מדובר ב5% עד 8% בלבד מסכום התביעה הנומינאלית בעוד שמרשיו התחייבו לשלם לו שכר טרחה ריאלי בשיעור של 30% + מע"מ מן החוב הפסוק.

מ"ט. לא ראינו מקום להתערב בשיעור ההוצאות ושכר הטרחה שפסק בית משפט קמא לזכות המערערים שכנגד. נציין, כי בית משפט קמא התייחס לעניין זה מפורשות במסגרת פסק דינו, בהפנותו לפסקה ג'(7) של פסק דינו (עמ' 16), שם הורה בית משפט קמא, כי התמליל שצורף לסיכומי התובעים, יוצא מתיק בית המשפט, הוא לא ייכלל בחומר הראיות, וכן כתב שם בית משפט קמא "לצירופו בדרך לא דרך יינתן ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך", ואכן בית משפט קמא פעל כך בהסבירו מדוע פסק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור שפסק (פסקה ח' (2), עמ' 35 של פסק הדין).

נ. ככלל נציין, ששיעור קביעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין נתון בעיקרו של דבר, לערכאה הדיונית אשר שומעת ומבררת את הדיון שמתנהל בפניה. רק לעיתים נדירות מתערבת בכך ערכאת הערעור. לא שוכנענו כי המקרה שבפנינו מצדיק את התערבותנו ולכן יש לדחות את הערעור שכנגד ככל שהוא מתייחס לשאלת ההוצאות ושכר טרחת עורך דין.

נ"א. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:

1. אנו דוחים את ערעורה של העירייה זאת לאחר שב"כ העירייה קיבל את הצעתנו, במועד הדיון מיום 10.12.13 כי יחזור בו מן הערעור.

בנסיבות אלה אין צו להוצאות בכל הנוגע לערעורה של העירייה.

2. אנו דוחים את ערעורם של כל המשיבים – המערערים שכנגד בנוגע לשיעור ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שנפסק לזכותם בבית משפט קמא.

3. אנו דוחים את הערעור שכנגד של המשיב מס' 7, המנוח רזי גו'מעה ז"ל.

4. אנו מקבלים את הערעור שכנגד של המשיבה מס' 9 גב' אלמז לוי, הכל כמפורט בפיסקה מ"ז של פסק דיננו.

5. בנסיבות הענין שבתיק זה, לאור התוצאה וכן בשים לב לאמור בהחלטתנו מיום 15.12.13, שם דחינו את בקשתו של ב"כ המערערים שכנגד להוספת טיעון בכל הנוגע למשיבה מס' 9, אנו מורים שבערכאת הערעור לא יהא צו להוצאות.

6. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 10.12.13 עתר ב"כ העיריה, בד בבד עם הסכמתו לחזור בו מן הערעור העיקרי, שתינתן לעירייה שהות של 60 יום לביצוע התשלום המגיע לפי פסק דינו של בית משפט קמא. 60 יום אלה, חלפי בינתיים.

באשר לתשלום המגיע למשיבה מס' 9 מן העירייה, לנוכח קבלת ערעורה שכנגד, ניתנת בזאת לעירייה שהות של 60 יום מהיום לביצוע התשלום המגיע למשיבה מס' 9 על פי פסק דיננו. תשלום זה יבוצע במשרד ב"כ המשיבה מס' 9.

7. הפקדון, ככל שהפקידה העיריה לצורך ערעורה, יוחזר לה על ידי המזכירות, באמצעות ב"כ העירייה.

כך גם תחזיר המזכירות לב"כ המשיבים (המערערים שכנגד) את הפקדון, ככל שהופקד, לצורך הערעור שכנגד, עבור מרשיו.

ניתן היום כ' אדר א' תשע"ד, 20 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.