1. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט אבישי קאופמן) מיום 9.7.2013, בתיק ת"ד 699-04-09.

2. הדיון בשני הערעורים הנ"ל אוחד הואיל ושני המערערים הובאו יחדיו לדין בבית משפט השלום לתעבורה בעכו בגין עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 64 לפקודה.

כמו כן, יוחסו למערער 1 - עטאללה עבירה של אי מתן זכות קדימה – לפי תקנה 64 (א)(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), פנייה שלא בבטחה – עבירה לפי תקנה 41 לתקנות.

למערער 2, אבו חמדה, יוחסו עבירות של אי האטה - לפי תקנה 52 לתקנות ונהיגה במהירות בלתי סבירה – לפי תקנה 51 לתקנות.

3. בעובדות כתב האישום נטען, כי ביום 26/03/07, פרצה דליקה באתר הפסולת הממוקם מדרום לכביש המחבר בין ירכא לתובל, וכתוצאה מהדליקה, כיסה ענן עשן סמיך את הכביש הסמוך לאתר הפסולת. בשעה 14:40, הגיע המערער 1 – עטאללה כשהוא נוהג ברכב משא (להלן: "המשאית"), לצורך העברת מכולת אשפה ריקה. לאחר שהעמיס את מכולת האשפה, יצא מערער 1, עטאללה, את אתר הפסולת והתקדם בשביל המוביל מהאתר לכביש כשבכוונתו לפנות שמאלה לכיוון ירכא. באותה העת, נהג המערער 2, ברכב פרטי ונסע לכיוון תובל כשלידו יושב משה בן שטרית ז"ל (להלן: "המנוח").

על אף ענן העשן הסמיך שכיסה את הכביש והגביל את שדה הראייה עד מאוד עקב כך, נכנס המערער 1 – עטאללה, לתוך הכביש כשהוא פונה שמאלה ולא נותן זכות קדימה למערער 2 – אבו חמדה, ובדרך זו, חסם את דרכו.

המערער 2 נכנס גם הוא לתוך ענן העשן מבלי להאט את מהירות נסיעתו עד כדי יכולת עצירה על אתר וכשהוא יודע ששדה הראיה שלפניו מוגבל עקב ענן העשן וכתוצאה מכך התנגש עם חזית צד שמאל של המשאית , וכך התרחשה התאונה שבה נפגע המנוח פגיעות קשות, הן בראש, הן בחזה, הן באגן, וכן שברים מרובים שהביאו למותו בבית חולים, כעבור מספר ימים.

4. בית משפט השלום הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, ובגזר הדין מיום 9.7.13, הטיל על כל אחד מהם את העונשים הבאים:

3 חודשי מאסר בפועל שירוצו במסגרת עבודות שירות, 8 חודשים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה בפועל לתקופה של 4 שנים, פסילה על תנאי של רשיון הנהיגה ל-6 חודשים למשך 3 שנים, קנס בסך 3000 ₪ או 15 ימי מאסר תחתיו, וחתימה על התחייבות כספית על סך 10,000 ₪.

5. המערער 1, מר גאזי עטאללה (עפ"ג 14730-08-13), הפנה את ערעורו תחילה כנגד הכרעת הדין ובעיקר כנגד החלטת בית משפט השלום לדחות את טענתו לאכיפה בררנית כבסיס לטענת ההגנה מן הצדק. אולם, במהלך שמיעת הערעור, חזר בו מערעור זה והתמקד בערעור לעניין העונש בלבד.

המערער 2, מר פארס אבו חמדה (עפ"ג 59913-07-13), הפנה את ערעורו כנגד חומרת העונש.

6. המערערים טענו, כי העונש שהוטל עליהם הוא חמור וחורג מרמת הענישה המקובלת בהתחשב בנסיבות. המדובר בתאונה שנסיבותיה שונות מנסיבות התאונות המתרחשות יום יום. תאונת הדרכים בנסיבות שבהן התרחשה אינה שכיחה, ואירעה לפני שנים רבות, בשנת 2007. נסיבות המערערים אינן קלות, ורישיון הנהיגה משמש כמקור פרנסה עבורם. הרשלנות אינה ברף הגבוה, מה גם, שהדליקה באתר הפסולת וענן העשן, תרמו רבות להתרחשות התאונה.

עוד נטען, כי אחרים שהיו אחראים לאירוע הדליקה, משום מה, לא הובאו לדין ולא ננקטו נגדם הליכים משפטיים.

7. לדעת עו"ד ו. נבואני, בא כוח המערער 1 – מר עטאללה, יש לקבל את הערעור ולערוך איזון שונה בין אותם רכיבי ענישה ובדרך זו לסייע למערער 1 – מר עטאללה, להשתקם. עו"ד נבואני ביקש להקל בדינו של המערער 1 - מר עטאללה, בעיקר ברכיב הפסילה. לחלופין, ביקש לסייג את עונש הפסילה.

8. עו"ד ו. פלאח, בא כוח המערער 2 – מר אבו חמדה, ביקש לקבל את הערעור ולהקל בעונש הפסילה ולחלופין, לסייג את הפסילה בעיקר משום שמדובר בנכה צה"ל שהרכב משמש עבורו כאמצעי להגעה למקומות שונים, לרבות טיפולים רפואיים ושונים, ובעיקר משום שלאחרונה התגלתה מחלת הסרטן אצל אשתו ועקב כך עליו להביאה לטיפולים במחלה קשה זו.

9. באת כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערעורים. לטעמה, העונש אינו חורג במידה קיצונית המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. בית משפט קמא נתן ביטוי בגזר דינו לנסיבות התאונה ולזמן שחלף מאז התרחשותה.

לשני המערערים הרשעות קודמות בגין עבירות תעבורה ועבירות פליליות – כעולה מן הרישום הפלילי שהוגש.

10. לאחר שעיינו בהכרעת הדין, בגזר הדין, בהרשעות הקודמות, בהודעות הערעור, במסמכים הרלוונטיים ושמענו את טענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעורים ביחס לעונש, למעט עתירת המערער 2 – מר אבו חמדה, ביחס לסיוג חלקי של עונש הפסילה, כפי שיפורט בהמשך.

11. באשר לטענת ההגנה מן הצדק שהעלה המערער 1 – מר עטאללה, לטעמנו, אין בה כל ממש. בית משפט השלום התייחס לטענה זו במסגרת הכרעת הדין והחליט לדחותה.

12. מתברר, כי בא כוח המשיבה הודיע לבית משפט קמא כי עדיין לא התגבשה דעה סופית ביחס לחלקם של המעורבים האחרים לאירוע הדליקה. יחד עם זאת, לשם הכרעה בטענת ההגנה מן הצדק, יצא בית משפט השלום מתוך הנחה כי אכן המשיבה לא תגיש כתב אישום נגד אותם מעורבים אחרים, כשהוא מתייחס למסמכים שהוצגו לפניו: נ/1 עד נ/3. בית משפט השלום ציין, כי חלק מאותם מעורבים אחרים לא נחקרו במשטרה עד מועד הכרעת הדין וכי עובדות נוספות לא נבדקו על ידי השוטרים (ראו סעיף 9 להכרעת הדין) ולכן, ובשל חלוף הזמן הרב, ספק רב אם ניתן לבדוק נתונים אלו כיום.

13. בית משפט השלום מעלה שאלות נוספות ורבות ביחס להתרחשות הדליקה באתר הפסולת (ראו סעיף 11 להכרעת הדין) ואינו מוצא תשובות בחומר החקירה והגם שחקירה זו הייתה מצביעה על כשלים משמעותיים אשר תרמו תרומה של ממש לאירוע, לא מצא כי יש מקום לקבל את טענת ההגנה מן הצדק ולהורות על ביטול כתב האישום. המדובר במערערים שפעלו באופן עצמאי בנסיבות שנוצרו עקב הדליקה באתר הפסולת. אירוע זה היה בו כדי לחייב אותם לנהוג בכלי רכבם בזהירות הנדרשת והמתבקשת בנסיבות העניין, ובעיקר כמתחייב על פי התנאים שנוצרו עקב הדליקה. משלא עשו כן, אחריותם נקבעה בהתאם לאופן נהיגתם בכלי הרכב שלהם. גם אם ניתן היה למצוא אחרים כאחראים במידה זו או אחרת לאירוע הדליקה, עדיין לא ניתן למצוא בכך עילה לביטול כתב האישום נגד המערערים בגין אופן נהיגתם בנסיבות המקרה.

14. לעניין ההגנה מן הצדק, ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, (להלן: "פרשת בורוביץ"), שם נקבע כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר.

בפרשת בורוביץ דן בית המשפט העליון בשאלה של סמכות בית המשפט לבטל כתב אישום מחמת אכיפה בררנית וקבע כי:

"ככלל, יש לומר כי בבוא בית-המשפט להחליט אם לבטל כתב-אישום מחמת אכיפה בררנית, שלכאורה הוכחה לפניו, מוטל עליו ליתן את הדעת על טיב מניעיה של הרשות, שבהיעדר צידוק גלוי לעין להבחין בין שניים שביצעו אותה עבירה בחרה להעמיד לדין את פלוני וחדלה מלהעמיד לדין את אלמוני. הכלל הוא כי אכיפה חלקית עשויה להיות עניינית ומותרת בנסיבות מסוימות, אך היא עלולה להיחשב כאכיפה בררנית פסולה בנסיבות אחרות. וההכרעה בשאלה אם המדובר, במקרה נתון, באכיפה חלקית מותרת או באכיפה בררנית פסולה, עשויה בדרך-כלל להיגזר מבחינת מניעיה של התביעה..."

בהמשך נאמר כי:

"החלטת בית‑המשפט לבטל כתב‑אישום מטעמי הגנה מן הצדק מותנית בכך שההחלטה להגישו פוגעת באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות של בית-המשפט. כאשר הסיבה להפליה נעוצה בהתנהגות מכוונת וזדונית של הרשות, דבר קיומה של פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות הוא לכאורה גלוי וברור, בעוד שדבר קיומה של פגיעה כזאת הוא פחות מובן מאליו מקום שהרשות פעלה בתום-לב. עם זאת איננו רואים מקום לפסול את האפשרות – שמטבעה תהא נדירה ביותר – שההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה תיגזר מנסיבות מיוחדות אחרות, ולאו דווקא מן הקביעה שהחלטת התביעה התבססה על מניע זדוני או על שיקולים פסולים מובהקים. כך מתבקש מאופי הביקורת השיפוטית שמפעיל בית-המשפט לגבי החלטת התביעה" (שם בעמ' 814).

15. בתאונה נשוא הערעור קופחו חייו של אדם ונגרמה פגיעה בעקרון קדושת החיים מה שמחייב הטלת ענישה הולמת, אך בשל נסיבות התאונה וחלוף הזמן הרב מיום אירוע התאונה, הקל, במידה משמעותית, בית משפט השלום בעונש המאסר וגם בעונש הפסילה. לעניין הענישה בעבירות מסוג זה ראו ע"פ 6755-09, עזר אלמוג נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 16/11/09) ובו נאמר כי הכללים המנחים באשר לענישה הראויה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות הם:

האחד:

"ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה".

השני:

"בדרך כלל, הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנידונה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמטיביים".

והשלישי:

"אמת אמות המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".

כך שהעונש שהוטל על המערערים נותן ביטוי לכל המרכיבים הנ"ל.

16. אומנם המערערים לא ביקשו מבית משפט השלום לסייג את עונש הפסילה, ואולם המערער 2 (מר אבו חמדה) העלה זאת בהודעת הערעור וחזר והעלה את הטענה גם בטיעוניו בפנינו תוך שהוא מציג תעודת נכה צה"ל שהעמיד לרשותו רכב נכה עם הפעלה ידנית. בפנינו המערער 2 הסתייע בהליכה בקביים. לטענה זו, הצטרף המערער 1 כשהוא מבסס את בקשתו על הצורך ברישיון הנהיגה לפרנסת משפחתו. בחנו טענה זו ולא שוכנענו כי יש בידי המערער 1 – מר עטאללה, כדי לבסס בקשה זו, הן משום שלא העלה את הטענה בבית משפט השלום, הן משום שלא העלה את הטענה במסגרת הודעת הערעור, והן משום שאין בפיו טענה ממשית שיש בה כדי לבסס בקשה זו.

17. אולם, באשר למערער 2 – מר פארס אבו חמדה (עפ"ג 59913-07-13), שהרכב משמש לו אמצעי להתנייד, ובשל העובדה כי הוא העלה את הבקשה במסגרת הודעת הערעור, והגם שלא העלה אותה בפני בית משפט השלום ולמעשה לא ניתן לומר כי בית משפט השלום התעלם מנסיבות שהובאו בפניו, אך בשל נכותו של המערער 2 – מר אבו חמדה, והעובדה כי נתגלה שאשתו סובלת ממחלת הסרטן וזקוקה לטיפולים אליהם אמור המערער להסיעה, מצאנו להיעתר לבקשתו לפנים משורת הדין וזאת באופן חלקי, ולהורות על סיוג עונש הפסילה לחלק מתקופת הפסילה, בהתאם לסעיף 36א של פקודת התעבורה [נוסח חדש] :

"... אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין ,להורות כי הפסילה לא תחול לגבי נהיגת רכב מסויים, או לגבי סוג מסויים של רכב".

18. לעניין השיקולים לסיוג עונש הפסילה ראו: ע"פ 77/84 מדינת ישראל נגד שקולניק, פ"ד לט(2) 505. ראו גם: ע"פ 3708/08 ג'לאל טואפרה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 20.7.08) ורע"פ 4265/12 ויטלי איליזרוב נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום14.6.12).

19. לפיכך, אנו מורים שמתוך ארבע שנות פסילת רשיון הנהיגה בפועל, עליהן הורה בית משפט קמא בגזר דינו, השנתיים הראשונות של תקופת הפסילה בפועל תהיינה ללא כל סיוג, ואולם בתקופת השנתיים שלאחר תום השנתיים הראשונות של הפסילה, יסוייג עונש הפסילה כך שהמערער פארס אבו חמדה יוכל לנהוג ברכב שמשרד הביטחון העמיד לרשותו, ושלגבי מספר הרישוי שלו תימסר הודעה מתאימה מטעם המערער 2, מר אבו חמדה, לבית משפט השלום לתעבורה בעכו, לפמ"ח, ולמשרד הרישוי.

20 סוף דבר ובכפוף לסיוג חלקי של הפסילה לגבי המערער 2 כמפורט לעיל, אנו דוחים את הערעורים. על המערערים להתייצב לריצוי עונשם ביחידת עבודות השירות במשטרת טבריה, ביום 22.12.2013 שעה 08:00 לצורך קליטה והצבה.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ד, 21 נובמבר 2013, במעמד הנוכחים.

מזכירות בית המשפט תמציא בהקדם את העתק פסק דיננו לממונה על עבודות שירות.