פתח דבר

1. התובעת הגישה לנתבע תביעה להכרה במצבה הנפשי ככזה שנגרם בשל "תאונה בעבודה" מיום 3/9/08, כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן – החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 15/1/09, בנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי כלשהו תוך כדי ועקב עבודת התובעת. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן.
2. בטרם דיון ההוכחות הגישו הצדדים לבית הדין רשימת עובדות מוסכמות, אשר היוותה תשתית למינוי מומחה מתחום הפסיכיאטריה.
3. אלו הן עובדות המקרה, המוסכמות על הצדדים:
   1. התובעת ילידת 13/9/64.
   2. התובעת הועסקה כפקידת הוצאה לפועל בשירות משרד עו"ד פינקלשטיין חננאל ושות', מיום 17/7/2001 ועד ליום 3/9/2008.
   3. ביום 3/9/2008, בשעת הפסקת צהריים, עת שעו"ד פינקלשטיין היה מחוץ למשרד והתקשר לברר אודות הודעות טלפוניות שהושארו לו, נמסר לו ע"י פקידה בשם אתי כי היתה לו הודעה מאת מישהו, שרק שמו הפרטי נרשם, וכי את פרטי ההודעה רשמה התובעת. או אז התפתח ויכוח קולני בין התובעת, ששמעה את השיחה, לבין אתי, שנמשך כעשרים דקות, בנוכחות חלק מעובדי המשרד (עובדים אחרים אף יצאו מחדריהם למשמע הצעקות), במהלכו הטיחו השתיים עלבונות זו בזו. התובעת טענה כי אתי צריכה ללמוד בבית ספר להיות אנושית ואתי צעקה בתגובה כי התובעת צריכה ללמוד לא לשקר ולא לגנוב (להלן – האירוע החריג).
      עו"ד חננאל, מבעלי המשרד, ששב מהפסקת הצהריים סירב לשמוע את הסברי התובעת ואיים כי אם עוד פעם תהיה מהומה כזאת במשרד "יעיף" את שתיהן.
   4. לאירוע החריג מיום 3/9/2008 קדמו ויכוחים רבים והקנטות בין אתי לבין התובעת.
   5. התובעת המשיכה לעבוד באותו יום ולמחרת פנתה לטיפול רפואי ומאז לא שבה לעבודתה.

מינוי המומחים וחוות הדעת

1. על יסוד הסכמת הצדדים, מונה ביום 12/4/11 פרופ' סיגל מרצה, כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן - המומחה הראשון) וחוות דעתו ניתנה ביום 13/5/11 (להלן גם – חוות הדעת הראשונה).
2. בחוות דעתו, קבע המומחה הראשון כי התובעת סובלת מהפרעת הסומטיזציה כתחלואה נלווית להפרעת החרדה הכללית, ממנה סובלת התובעת ואשר תחילתה בסוף שנות ה-90'. המומחה הראשון הוסיף וקבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין המחלה שאובחנה אצל התובעת או לבין הופעת ההפרעה הנפשית ממנה היא סבלה. לבסוף קבע המומחה הראשון, כי אף אם האירוע החריג השפיע על מצבה הנפשי של התובעת, מדובר בהשפעה מזערית, חולפת ופחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.
3. לבקשת התובעת הועברה למומחה הראשון, בהחלטה מיום 26/6/11, שאלת ההבהרה הבאה:

"האם מאז האירוע החריג גברו תלונותיה של התובעת אודות תסמינים הנובעים מההפרעה ממנה היא סובלת?

ככל שהתשובה הינה בחיוב – אנא נמק את קביעתך לפיה לאירוע החריג יש השפעה מזערית וחולפת על מצבה של התובעת.

אנא פרט את תשובותיך."

ביום 23/8/11 השיב המומחה הראשון לשאלת ההבהרה כדלקמן:

"ההפרעה הנפשית ממנה סובלת התובעת נותנת אותותיה באופן מחזורי, לתקופות ולפרקים משתנים.

בפברואר 2009 מדווח כי התובעת חשה בטוב. באוגוסט 2009 שוב חלה ירידה במצבה הנפשי, לאחר שפוטרה מעבודתה. ב-28 בינואר 2010 שוב חל שיפור במצבה לאחר שחזרה לעבוד. בנובמבר 2010 קרתה לתובעת תאונת עבודה (תאונה חמישית בתולדותיה) עם חבטת ראש. בעקבות כך התובעת התלוננה שוב על סחרחורות, כאבי ראש וחוסר יציבות.

אין קשר בין אירועים אלה ובין האירוע החריג מיום 3 בספטמבר 2008."

1. על יסוד האמור בחוות דעת המומחה הראשון ובתשובתו לשאלת ההבהרה, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

לאחר עיון בסיכומי הצדדים, החלטנו להעביר למומחה הראשון שאלת הבהרה נוספת כדלהלן:

"בהתאם להחלטה מיום 26.6.11 נתבקשת להשיב האם מאז האירוע החריג גברו תלונותיה של התובעת אודות תסמינים הנובעים מההפרעה ממנה היא סובלת? ואם כן – מדוע קבעת שלאירוע החריג השפעה מזערית וחולפת על מצבה.
בתשובתך התייחסת בפירוט לתלונות שהיו לתובעת לאחר האירוע החריג והסברת מדוע אינך מוצא קשר בינן לבין האירוע החריג. יחד עם זאת, לא התייחסת בתשובתך לשאלה, האם תלונותיה של התובעת גברו לאחר האירוע החריג, לעומת המצב שהיה לפניו, וכיצד יש בכך, אם בכלל, כדי להעיד על הקשר בין האירוע החריג לבין מצבה לאחריו.

לפיכך, הינך מתבקש להתייחס לסוגיה אחרונה זו, שלא קיבלה מענה בתשובתך."

ביום 21/12/11 השיב המומחה הראשון לשאלת ההבהרה הנוספת כך:

"תלונותיה של התובעת כלולות בתיק הרפואי והתייחסות לגביהן מפורטת בחוות דעתי מיום 13 במאי 2011. מספר הרישומים של ביקורים במרפאה, איננו מהווה אינדיקציה חד משמעית וחד ערכית לגבי מצבה של התובעת.
כאמור בחוות דעתי מיום 23 באוגוסט 2011, ההפרעה הנפשית ממנה סובלת התובעת נותנת את אותותיה באופן מחזורי, לתקופות ולפרקים משתנים.

במקרה שלפנינו, לאחר האירוע החריג, נרשמו ("גברו") תלונות של התובעת בפרק זמן של חמישה חודשים. התלונות הן סימפטום, או אינדיקציה לקיום מצוקה. אלא שבמקרה שלפנינו, כאמור, המצוקה לא נגרמה בעת האירוע החריג, אלא מדובר במצוקה רחבה יותר הנובעת מהפרעת סומטיזציה והפרעת חרדה מהן סובלת התובעת.
מכל מקום, אין בתלונותיה של התובעת כדי להעיד על כך שהסיבה למצבה הוא קרות האירוע החריג, שכן, כאמור, האירוע החריג הוא חלק ממכלול נסיבות רלבנטיות המאפיינות את מצבה הנפשי של התובעת ואשר הגורמים להם תוארו בהרחבה בחוות דעתי." (ההדגשות במקור – מ.נ.ד.)

1. על יסוד האמור בחוות דעת המומחה הראשון ובמכלול תשובותיו לשאלות ההבהרה, קבענו בפסק דין מיום 8/2/12 כי דין התביעה להדחות שכן "לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע החריג, שאירע לתובעת בעבודתה ביום 3.9.08 לבין המחלה שאובחנה אצלה".
2. על פסק דין זה הגישה התובעת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, במסגרת עב"ל 9689-03-12.
3. בהחלטתו מיום 14/2/13, העביר בית הדין הארצי לעבודה שאלות הבהרה נוספות למומחה הראשון, המבקשות לחדד את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת לבין תקופת אי הכושר, כולה או חלקה, להבדיל מהקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לבין המחלה ממנה סובלת התובעת. להלן שאלות ההבהרה הנוספות שהועברו למומחה הראשון:
   1. "בסעיף 3 לחוות דעתך מיום 13.5.11 קבעת כי "יתכן שהוויכוחים עם העובדת האחרת בקיץ 2008 השפיעו על מצבה הנפשי של התובעת [המערערת – א.א.]. בכל מקרה, השפעה כזאת, ככל שהתקיימה, הייתה מזערית, חולפת ופחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים." לאור האמור לעיל, הנך מתבקש להשיב לשאלה האם גם אלמלא האירוע בעבודה מיום 3.9.08 היתה המערערת, מיד לאחריו, מצויה בתקופת אי כושר?
   2. אם התשובה לשאלה הנ"ל היא בשלילה, מהי תקופת אי הכושר שראוי לאשר למערערת עקב הארוע בעבודה מיום 3.9.08?"
4. ביום 1/4/13 ניתנו תשובות המומחה הראשון לשאלות ההבהרה מטעמו של בית הדין הארצי לעבודה, בזו הלשון (ההדגשות במקור, מ.נ.ד.):

"* ההפרעה הנפשית ממנה סובלת גב' בנרויה נותנת את אותותיה באופן מחזורי, לתקופות ולפרקים משתנים.

* אלמלא הארוע בעבודה מיום 3 בספטמבר 2008, היה מתרחש אירוע אחר, דומה לו, בתאריך סמוך, וגב' בנרויה היתה מצויה, באופן דומה, באי כושר.

* יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע בוודאות כי אלמלא הארוע בעבודה, הייתה הגב' בנרויה מצויה באי כושר מיד לאחריו."

1. על יסוד האמור בחוות דעתו המשלימה של המומחה הראשון וטענות הצדדים אשר לפיהן התובעת ביקשה, מחד, לקבל את ערעורה בהסתמך על תשובות המומחה הראשון ואילו הנתבע ביקש, מאידך, למנות מומחה נוסף משלטענתו תשובתו השנייה של המומחה הראשון סותרת את תשובתו השלישית וכן משהמומחה הראשון לא השיב לשאלה השנייה לגבי משך אי הכושר – קבע בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דינו מיום 21/7/13, כדלקמן:

"לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי יש להחזיר את ענינה של המערערת לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי נוסף לבחינת הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג מיום 3.9.08 לבין תקופות אי הכושר בגין הוצאו תעודות אי כושר. ואלה טעמינו, בתמצית:

1. כפי שציינו בהחלטה מיום 14.2.13, היה צורך למקד את השאלות למומחה בסוגיית הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג האמור לבין תקופות אי הכושר ולא בשאלת הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג לבין המחלה עצמה.
2. חוות הדעת של המומחה התמקדו בעיקרו של דבר בשאלת הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג לבין עצם המחלה, ותשובות ההבהרה שניתנו לבית הדין האזורי לא הבהירו די הצורך את הסוגיה של הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג לבין תקופות אי הכושר.
3. על רקע האמור, באו שאלות ההבהרה מטעם בית הדין. אלא, שתשובות המומחה לא נותנות מענה מספק לצורך הכרעה בתיק. שלא כנטען על ידי המערערת, על יסוד תשובות המומחה, לא ניתן לקבוע - ברמת הודאות הנדרשת, קיומו של קשר סיבתי. מחד גיסא, מתשובתו השניה ניתן לגרוס שהארוע החריג לא תרם שכן במועד סמוך היתה המחלה שבה לתת את אותותיה; מאידך גיסא, מתשובתו השלישית, מתעורר הספק באשר למשמעות של התשובה השלישית.
4. בנסיבות אלה בהן בית הדין לא מוצא מענה מספק בתשובות המומחה, הדרך הנכונה היא למנות מומחה נוסף."
5. בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 21/7/13, מונה ביום 2/9/13 דר' רמי אהרונסון, כמומחה נוסף בתיק (להלן – המומחה הנוסף) וחוות דעתו ניתנה ביום 11/11/13 (להלן גם – חוות הדעת השנייה).
6. בחוות דעתו, קבע המומחה הנוסף כי התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות מלווה בתגובה דיכאונית ממושכת. לשאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת לבין מחלתה – השיב המומחה הנוסף בחיוב, תוך שהוסיף וציין כדלקמן:

"בעברה של התובעת לא מתוארות הפרעות פסיכיאטריות מעבר לרישום של רופא המשפחה בתאריך 5.3.2004 "בכי, מצב רוח ירוד, הפרעות שינה, חוסר תאבון כמה חודשים מתח נפשי". טופלה אז, ללא פנייה לרופא פסיכיאטר, בתרופת הרגעה קלה, וובן. קיים רישום נוסף של "הפרעת חרדה" בתאריך 23.2.2005 ושוב מתן וובן. כמו כן רשום בתאריך 30.6.2008 שקיבלה מרשם של וובן.
רישומים אלה מעידים, לדעתי, על פגיעות ונטייה למצבי חרדה ודיכאון, אבל אין עדות לכך שהצריכו טיפול פסיכיאטרי או גרמו לאי-כושר בעבודה."

המומחה הנוסף הסביר בחוות דעתו כי בהתאם לתשתית העובדתית שהועברה לעיונו, לאירוע החריג בעבודה קדמו ויכוחים רבים והקנטות, כאשר מתיקה הרפואי של התובעת עולה כי "בחודש האחרון לפני האירוע חלה החמרה במצבה הנפשי של התובעת שהתבטאה בתלונות דיכאוניות וחרדתיות. עם זאת המשיכה (התובעת) לתפקד בעבודתה ולא ניתן לקבוע שהיתה אצלה מחלה ואי כושר עבודה. מיד לאחר האירוע הפסיקה את עבודתה והחל טיפול פסיכיאטרי תרופתי ובהמשך הופנתה גם לטיפול פסיכולוגי. להבנתי יש לראות תקופה בת חודש ימים לפני האירוע כתקופה של דחק מתמשך בעבודה והאירוע הינו השיא שהביא לאי כושר והפסקת עבודתה."

אף לשאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין תעודות אי הכושר לעבוד שניתנו לתובעת השיב המומחה הנוסף בחיוב, ובנוגע לתקופת אי הכושר שלדעת המומחה ניתן לייחסה לאירוע החריג בעבודת התובעת, ציין המומחה הנוסף כך:

"בתיק הרפואי של התובעת צויינה הטבה במצבה בתאריך 4.12.2008 ובתאריך 9.1.2009 רשום שביקשה לחזור לעבודה. קיימים בתיק אישורי מחלה עד תאריך 4.12.2008. לדעתי ראוי לאשר לתובעת אי כושר עבודה עד תאריך 4.12.2008. זאת עקב הפרעת הסתגלות המלווה תגובה דיכאונית ממושכת (F43.21) ממנה סבלה לאחר האירוע החריג."

1. הנתבע ביקש לשאול את המומחה הנוסף שאלות הבהרה אודות חוות דעתו והתובעת לא הגיבה לבקשה; משמדובר היה בשאלות רלוונטיות התרנו ביום 31/12/13 את הפניית השאלות המבוקשות. להלן שאלות ההבהרה שהופנו למומחה הנוסף ותשובותיו עליהן, כפי שנמסרו לבית הדין ביום 20/1/14:
   1. בחוות דעתך ציינת כי מתוארות בעברה של התובעת לפני האירוע החריג מיום 3/9/08 הפרעות פסיכיאטריות, מעבר לרישומים מיום 5/3/2004, 23/2/2005 ו- 30/6/2008.

נכון שהתובעת אובחנה בביקור רפואי מיום 23/6/2000 כסובלת מהפרעה חרדתית וטופלה בוואבן (תרופה נוגדת חרדה)?

תשובה:

בחוות דעתי ציינתי כי לא מתוארות הפרעות פסיכיאטריות מעבר לרישום של רופא המשפחה בתאריך 5.3.2004 "בכי, מצב רוח ירוד, הפרעות שינה, חוסר תאבון כמה חודשים מתח נפשי". טופלה אז, ללא פנייה לרופא פסיכיאטר, בתרופת הרגעה קלה, וובן. קיים רישום נוסף של "הפרעת חרדה" בתאריך 23.2.2005, ושוב מתן וובן. כמו כן רשום בתאריך 30.6.2008 שקיבלה מרשם של וובן.

אין בתאריך 23.6.2000 רישום כלשהו בתיק הרפואי של התובעת.

ברישום הביקור 26.3.2000 רשום: "סיבת הפניה: כאבי צוואר וראש זמן מה, הפרעות שינה מספר שבועות. ממצאי הבדיקה: מצב כללי טוב רגישות מעל חוליות צוואריות ושריר טרפזיוס. אבחנות: הפרעת חרדה. כאבי צוואר". ניתן וואבן והפניה לפזיוטרפיה.
ברישום המצוטט מ- 26.3.2000 לא נרשמו תסמינים או תיאורים כלשהם המצדיקים את האבחנה של הפרעת חרדה. בהמשך הרישומים מאותה שנה אין כלל איזכור של חרדה או ביטויים של חרדה.

ב. נכון שבכרטיסיה הרפואיים של התובעת יש תיעוד המצביע על כך שהיא סובלת כבר משנת 1992 או לפחות משנת 1997 (ראה רישום מיום 16/4/2004 וכן רישום מיום 25/11/1997) או לכל המאוחר משנת 2000 (ראה רישום מיום 26/3/2000) מסימפטומים המתאימים להפרעה חרדתית (עצבנות, עייפות, הפרעות שינה, מתח שרירי, חרדה)?
תשובה:

התאריך המוקדם ביותר של הרישומים שהובאו בפני הוא 25.8.1995. לא אוכל להתייחס למסמכים מוקדמים יותר שלא הועברו אלי. הרישום מ- 26.3.2000 מצוטט במלואו בתשובתי לא'. להוציא הפרעות שינה אין שם כל איזכור או תיאור התסמינים המצויינים בשאלה ב'.

ג. נכון שהפרעת סומטיזציה ידועה בספרות המקצועית כהפרעה השכיחה יותר אצל נשים, נמשכת מס' רב של שנים, פורצת בסביבות גיל השלושים ומופיעה כתחלואה נלווית להפרעת החרדה?

תשובה:

המונח "סומטיזציה" מתייחס לתופעה בה רגשות ו/או קונפליקטים מתבטאים דרך הגוף: בתופעה גופנית או תלונה סוביקטיבית גופנית שלא מוצאים לה סיבה גופנית. בקלסיפיקציה הפסיכאטרית (ICD-10) קיימת "הפרעת סומטיזציה" (45.0F). נכון שהפרעה זו שכיחה יותר אצל נשים. נמשכת שנים רבות. לרוב מתחילה בבגרות המוקדמת עם תנודות ולעיתים קרובות מלווה בחרדה ניכרת.
על מנת לאבחן הפרעה זו נידרש לפי הקלסיפיקציה הרשמית המקובלת על ידי מדינת ישראל (ICD 10):

"1. סימפטומים גופניים מרובים ומשתנים, במשך שנתיים לפחות, שלא נמצא להם שום הסבר גופני הולם.

2. סירוב מתמיד לקבל את עיצות הרופאים או אישורם לכך שאין שום הסבר גופני לסימפטומים.

3. דרגה מסוימת של פגימות בתפקוד המשפחתי והחברתי, שאפשר לייחסה למהות הסימפטומים ולהתנהגות הנובעת מהם".

מתוך הרישום הרפואי עולה כי התובעת אינה ממלאת אף אחד משלושת הקריטריונים הדרושים לאבחן אותה כסובלת מהפרעת סומטיזציה.

ד. נכון שעפ"י הרישום מיום 16/4/2004 התובעת (ילידת 1964) סובלת מהתקפי כאבי ראש לסירוגין מזה 12 שנה, כלומר מאז הייתה כבת 30?
תשובה:

נכון. יש לציין כי הציטוט המלא של אותו רישום הוא "התקיפי כאבי ראש מתאימים למיגרנה לסירוגין מזה כ-12 שנה. החמרה במצבה מזה כחצי שנה." בנוסף יש לציין שהאבחנה של מחלת המיגרנה חוזרת לאורך כל התיק הרפואי ואף קיבלה טיפול תרופתי נגד מיגרנה. כאבי הראש על כן הובנו על ידי הרופא כמיגרנה (מס' פעמים גם מצוינים כאבי צוואר) ולא הובנו כסומטיזציה.

ה. נכון שהקריטריונים שנקבעו ב- DSM לאבחון הסומטיזציה (הסטוריה של כאב הקשור לפחות לארבע חלקי גוף, הסטוריה של לפחות שני סימפטומים במערכת העיכול, הסטוריה של סימפטום אחד במערכת המין, היסטוריה של סימפטום אחד נוירולוגי כוזב, סימפטומים שלא יכולים להיות מוסברים בשלמות ע"י מחלה גופנית מוכרת) מתקיימים בתובעת?
תשובה:
לא נכון. בנוסף ברצוני לציין כי הקריטריונים האבחנתיים לאבחנות פסיכיאטריות המאושרים על ידי משרד הבריאות הם לפי ICD10 ולא ה- DSM. ליתר פירוט ראה תשובתי לשאלה ג'.

ו. נכון שהתובעת סובלת מהפרעת הסומטיזציה כתחלואה נלווית להפרעת החרדה הכללית?

נכון שהפרעות אלה החלו כבר בסוף שנות ה- 90 וללא קשר לאירוע החריג מיום 3/9/08?
תשובה:
לא נכון.

1. על יסוד האמור בחוות דעת המומחה הנוסף ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.
2. בסיכומיה, טענה התובעת כי יש לקבל את התביעה בעניינה, זאת בהסתמך על האמור בחוות הדעת של המומחה הנוסף, אשר קבעה במפורש כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת לבין אי הכושר שנגרם לה בעקבותיו.

לדידי התובעת, המומחה הנוסף חיווה דעתו באופן ברור, מנומק וחד משמעי, בשונה מהמומחה הראשון אשר חוות דעתו הינה לקונית, שגויה, מסקנותיה מוטעות ואף אינן מתיישבות האחת עם השנייה, מה גם שאף הנתבע עצמו ביקש במסגרת תיק הערעור למנות מומחה נוסף נוכח הפגמים בחוות דעת זו. עוד הוסיפה התובעת וטענה, כי דין חוות הדעת הראשונה להיפסל אף מחמת קיומו של ניגוד עניינים, עת המומחה הראשון לא פירט בחוות דעתו כנדרש את עיסוקו בעבר ואילו מבירור באינטרנט עלה, כי המומחה הראשון שימש כיועץ רפואי לנתבע משך 13 שנים, באופן המעלה חשש ממשי לניגוד עניינים, כפי שאף משתקף מקריאת פסקי דין רלוונטיים, כאשר במרביתם דחה המומחה הראשון את התביעות בהיעדר קיומו של קשר סיבתי.

1. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי דין התביעה להידחות בהסתמך על האמור בחוות הדעת הראשונה בתיק, הכוללת סקירה מקיפה לרישומים הרפואיים של התובעת משנת 1997 ושוללת את הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת לבין מחלתה או הופעת ההפרעה הנפשית אצלה. לחלופין, ביקש הנתבע לפסול את חוות הדעת השנייה ולמנות מומחה אחר בתיק ולמצער מומחה נוסף, זאת בשים לב לכך שחוות הדעת השנייה מבוססת לטענתו על הנחה משפטית שגויה לפיה ניתן להכיר באירוע דחק ממושך בן חודש ימים כפגיעה בעבודה, התעלמות המומחה הנוסף מרישומים רפואיים רלוונטיים וחוסר נכונות המומחה הנוסף להשיב לכל שאלות ההבהרה שנשאל. עוד הוסיף הנתבע והפנה לעב"ל (ארצי) 389/09 לגזיאל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.2.11, אשר קבע כי ניתן למנות כמומחה-יועץ רפואי מי ששימש כפוסק בועדות הרפואיות הפועלות מכח חוק הביטוח הלאומי בחלוף 60 ימים ממועד סיום עבודת המומחה כפוסק, קל וחומר בענייננו משחלפו 25 שנה מאז שימש המומחה הראשון כיועץ לנתבע ומשהטענה עלתה לאחר שניסיון התובעת להביא להכרה בתביעה על יסוד חוות הדעת הראשונה – לא צלח.

עוד טען הנתבע בסיכומיו (בסע' 11), כי לתובעת לא הוצאו תעודות אי כושר לנפגע בעבודה מלבד התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה שכלל לא נקבה בתקופת אי כושר, כאשר גם בכתב התביעה לא צוין ממתי עד מתי שהתה התובעת בתקופת אי כושר ולא צורפו אישורים רפואיים המעידים ולו לכאורה על אי כושר לעבודה כתוצאה מהאירוע החריג מיום 3/9/08, בשונה מאישורי מחלה רגילים.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בשתי חוות הדעת העומדות לפנינו, הגענו למסקנה כי דין התביעה להתקבל, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
2. שעה שמונה מומחה נוסף, בשונה ממומחה אחר, משמעות הדבר הינה כי שתי חוות הדעת, הן של המומחה הראשון והן של המומחה הנוסף, מונחות בפנינו בעת ההכרעה בהליך. עם זאת, בית הדין רשאי, במסגרת שיקוליו, להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה זאת ככל שהוא מוצא כי זו מנומקת ומבוססת יותר, כפי שנקבע לאחרונה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 39612-11-12 המוסד לביטוח לאומי – סמיון מלניק, מיום 11.11.13:

"29. במקרה הנוכחי יש מקום להתבסס רק על חוות הדעת הראשונה ועל חוות הדעת השנייה, ככל שהיא תומכת בחוות הדעת הראשונה, ואכן היא תומכת בה בחלקים שהזכרנו. חוות הדעת הראשונה היא חד משמעית ללא שמא כלשהו, ולכן על פיה תיפול ההכרעה בתיק זה. חוות דעת זו קובעת חד משמעית, כי קשר סיבתי בין תנאי עבודת המשיב למחלותיו - אין. לעומתה, כאמור, חוות הדעת השנייה מבוססת במידה רבה על הנחות, המצביעות על יותר ספק מאשר ודאי."

1. לאחר בחינת שתי חוות הדעת אנו מעדיפים להסתמך על חוות הדעת השנייה, בהיותה ברורה יותר, חד משמעית ומנומקת היטב, בשונה מחוות הדעת הראשונה, שאינה מבהירה די הצורך את הסוגיה הטעונה הכרעה בהליך והיא - שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת לבין תקופת אי הכושר. נזכיר, כי אף לאחר שבית הדין הארצי לעבודה הפנה מיוזמתו שאלות הבהרה נוספות למומחה הראשון בסוגיה זו, לא היה בתשובות המומחה, אשר נקטו בלשון של ספק כמפורט לעיל, כדי לסייע לבית הדין הארצי לעבודה להגיע להכרעה מושכלת בתיק.

המומחה הנוסף, לעומת זאת, דן במפורש בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג המתואר בעבודת התובעת לבין תקופת אי הכושר ואישר קיומו של קשר סיבתי זה, תוך שהסביר כי הגם שבחודש האחרון לפני האירוע החריג חלה החמרה במצבה הנפשי של התובעת שהתבטאה בתלונות דיכאוניות וחרדתיות, התובעת המשיכה לתפקד בעבודתה ולא ניתן לקבוע שהיתה אצלה מחלה ואי כושר עבודה, כאשר מיד לאחר האירוע הפסיקה התובעת את עבודתה והחל טיפול פסיכיאטרי תרופתי ובהמשך הופנתה גם לטיפול פסיכולוגי. על יסוד הסבר זה המשיך המומחה הנוסף וציין, כי "להבנתי יש לראות תקופה בת חודש ימים לפני האירוע כתקופה של דחק מתמשך בעבודה והאירוע הינו השיא שהביא לאי כושר והפסקת עבודתה"; איננו מוצאים באמירה זו כדי להעיד, כטענת הנתבע, על הנחה משפטית שגויה העומדת בבסיס חוות הדעת השנייה, שכן למקרא חוות דעת המומחה הנוסף כמכלול עולה, כי המומחה הנוסף מכיר בקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת (ולא בתקופה הממושכת הקודמת לו) לבין תקופת אי הכושר שנוצרה בסמוך לאחריו.

1. באשר לטענת הנתבע בסיכומיו (בסע' 16), כי המומחה הנוסף לא השיב כנדרש לשאלה ב' לשאלות ההבהרה – עיון במכלול תשובות המומחה מלמד, כי הוא התייחס (בסע' ב') לרישום הרפואי מיום 26/3/00, שצוטט בתשובתו, והבהיר כי ברישום זה לא תוארו תסמינים או תיאורים כלשהם המצדיקים את האבחנה של הפרעת חרדה וכן התייחס בהמשך חוות דעתו המשלימה (בסע' ד') לרישום הנוסף מיום 16/4/04. הגם שהמומחה הנוסף לא התייחס במפורש (בתשובה ב') לרישומים מיום 16/4/04 ו- 25/11/97, אולם לא מצאנו בכך כדי להביא לפסילת חוות דעתו, כדרישת הנתבע, ולכל היותר ניתן היה לבקש להפנותו בשנית לרישומים אלה ולבקש את התייחסותו ומשלא ביקש הנתבע לעשות זאת, לא מצאנו בכך משום פגם בחוות הדעת.
2. כך גם טענת הנתבע בסיכומיו (בסע' 17) לפיה התובעת ממלאת אחר אחד הקריטריונים הדרושים לאבחנתה כסובלת מהפרעת הסומטיזציה אין בה כדי לשנות ממסקנתנו, שכן למקרא חוות דעתו המשלימה של המומחה הנוסף עולה, כי המדובר בקריטריונים מצטברים (הקריטריון הראשון מתאר את הסימפטומים הגופניים והאחרים הינם קריטריונים נילווים המתייחסים לאותם סימפטומים) והנתבע אינו טוען שכולם מתקיימים בתובעת.
3. בנסיבות אלה, ומשלא מצאנו כל טעם המצדיק את פסילת חוות הדעת השנייה, אשר הינה עדיפה בעינינו כאמור לעיל – דין התביעה להתקבל בכפוף לאמור בחוות דעת המומחה הנוסף.
4. באשר לתקופת דמי הפגיעה המומלצת – הגם שלא נעלמה מעינינו טענת הנתבע, לפיה התובעת לא צירפה תעודות אי כושר לעבודה (למעט תעודה אחת שאינה נוקבת בתאריכים), להבדיל מאישורי מחלה – משלא נטען בפנינו כי התובעת עבדה בפועל בתקופה זו ומשהמליץ המומחה הנוסף לאשר לתובעת תקופת אי כושר עבודה עד לתאריך 4.12.08 – אנו מקבלים את התביעה לדמי פגיעה, בהתאם לאמור בחוות הדעת השנייה.

נוסיף ונבהיר שלמעשה בית הדין הארצי לעבודה התייחס לתעודות המחלה כאל תעודות אי כושר (ראה בסע' 4 לפסק דינו), כאשר הנתבע לא מחה על כך בשלב הערעור, ולפיכך אין אנו מוצאים לנכון לסטות כעת מנתיב מוסכם זה.

סוף דבר

1. על יסוד כל המפורט לעיל, ובהסתמך על חוות הדעת השנייה, אנו קובעים כי ביום 3/9/08 אירעה לתובעת תאונת עבודה כמשמעות המונח בסע' 79 לחוק וכתוצאה מתאונת העבודה, היא זכאית לתשלום דמי פגיעה ממועד התאונה ועד ליום 4.12.08 בכפוף להוראות הדין.
2. על הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 4,500 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת יתווספו לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום כ"ו אייר תשע"ד, 26 מאי 2014 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.