1. חשבונו של הנתבע בסניף הבנק של התובע בעכו (להלן גם:"הבנק"), התנהל החל משנת 1969. מספר החשבון 25747 (להלן:"החשבון").

התביעה הוגשה בגין יתרת חוב בחשבון בסך של 153,159 ₪. יתרת החוב מורכבת מיתרת חובה בחשבון העו"ש ומיתרה בחשבון הלוואה מספר 645773 על סך 78,023 ₪.

1. טענות ההגנה של הנתבע מכוונות כנגד השינוי שחל במדיניות הסניף בשנת 2007, עם חילוף מנהל הסניף. לטענת הנתבע, בינו לבין מר שוורצמן מנהל הסניף עד שנת 2007 שררה מערכת אמון, ושוורצמן כיבד כל הסדר שהיה עמו, אף ללא מסמך בכתב. עם עזיבתו של שוורצמן את הסניף, החל מנהל הסניף החדש להפר ברגל גסה את כל ההסכמים וההתחייבויות כלפי הנתבע. נטען כי עם כניסתו של המנהל החדש לתפקיד החל מסע התנכלויות בלתי פוסק שלו ושל סגנו כלפי הנתבע, שכל תכליתו להצר את צעדיו ולצמצם את פעילותו במסגרות האשראי שלו.

נטען כי התובע העביר את התיק לטיפול משפטי בטרם חלף המועד שניתן לנתבע, במסגרת הסכם שהושג עמו, להפקיד סכום ראשון על חשבון החוב. עוד טוען הנתבע, כי התובע העניק לו אשראי בסכומים מופרזים, וכי מאוחר יותר צמצם את מסגרת האשראי שלו באופן חד צדדי, תוך שהוא מסב לו נזק.

טענות אלה, ויתר טענות ההגנה יידונו להלן.

דיון:

הטענה בדבר הפרת ההסכם על ידי התובע, בעצם הגשת התביעה:

1. מטעם התובע העידה לעניין זה גב' כהן רחל (ליקה). כהן המשמשת כאחראית על בקרת אשראי במנהלת מרחב צפון בבנק, העידה כי במהלך חודש מרץ 2009 פנה אליה הנתבע בהצעה לסילוק יתרת חובו, לאחר שביום 9.2.09 נשלח אליו מכתב התראה מב"כ התובע בגין יתרת חובו בחשבון. לאחר שיחה עם הנתבע, הגיעה עמו להסכמה עקרונית לפיה יסלק את יתרת חובו לבנק כנגד תשלום סך של 150,000 ₪ בתנאים הבאים:

סך של 10,000 ₪ במזומן ישולם לא יאוחר מיום 30.4.09.

סך נוסף של 10,000 ₪ ישולם במזומן על ידי הנתבע לא יאוחר מיום 15.5.09.

יתרת החוב בסך 130,000 ₪ תיפרס בהלוואה בריבית משתנה ל- 8 שנים.

להבטחת פרעון החוב יועמדו שני ערבים, וכל עוד יעמוד הנתבע בהתחייבויותיו על פי ההסכם, ניירות הערך הקיימים לא ימכרו.

כהן הצהירה כי הנתבע התבקש להגיע אל הסניף על מנת לחתום על הסכם בהתאם, אך לא הגיע, ואף לא הפקיד סך של 10,000 ₪ עד ליום 30.4.09. לפיכך הועבר התיק לטיפול משפטי.

1. כהן הבהירה, כי מעולם לא הוסכם עם הנתבע כי במקום להפקיד 10,000 ₪ במזומן עד יום 30.4.09 יוכל להפקיד סך של 20,000 ש"ח עד יום 15.5.09, היינו לאחד את שני התשלומים הראשונים ולבצעם במועד המאוחר יותר.

כהן חזרה על עדותה זו במהלך חקירתה הנגדית.

כאשר נשאלה, האם ניתן היה להבין את דבריה כאילו ניתן לשלם 20,000 ₪ בתשלום אחד לא יאוחר מיום 15.5.13 השיבה בשלילה מוחלטת (ראו עדותה בעמוד 26 לפרוטוקול שורה 12).

עוד נשאלה כהן, לאחר שאישרה כי ביום 3.5.09 מומש תיק ההשקעות, מדוע לא ניתן לומר שאותם 20,000 ₪ שהופקדו מתיק ההשקעות לפני 15.5.09 מהווים תשלום בהתאם להסדר שהתווה עם הלקוח (טענה המהווה הרחבת חזית), ולכך השיבה כי בהסכם דובר על "כסף חדש" שיפקיד הנתבע בחשבון, ולא מתוך הבטחונות הקיימים. מלבד זאת, הבהירה כי אבן הדרך הראשונה נקבעה למועד התשלום הראשון, ביום 30.4.09 ומשלא הפקיד הנתבע עד אותו מועד 10,000 ₪ הפר את ההסכם.

1. הנתבע מאשר בעדותו כי לא הגיע לבנק לחתום על הסכם פריסת החוב שהוצע לו טרם הגשת התביעה, ומאשר כי לא היה לו סך של 20,000 ₪ לביצוע התשלום הראשון. טענתו לפיה התכוון לקבל הלוואה מחבר אינה נתמכת בראיה כלשהי ולא נזכרת בתצהירו.
2. עדותה של כהן היתה עקבית ונהירה, ולא נסתרה על ידי התובע.

משאישר הנתבע כי בהתאם לסיכום עם כהן היה עליו להפקיד סך של 10,000 ₪ עד יום 30.4.09, עליו היה מוטל הנטל להוכיח כי למרות זאת, הוסכם שיוכל להפקיד 20,000 ₪ עד 15.5.09. הטענה אינה מתקבלת על הדעת, שכן אם נקבעו שני מועדים לתשלום סך של 10,000 ₪ בכל אחד מהם, ברי כי לא ניתן לדלג על התשלום הראשון ולאחדו עם השני.

1. טענת הנתבע לפיה מאחר שהתובע מימש את תיק ניירות הערך, ביום 3.5.09 יש לראותו כמי שקיים את ההסכם אינה יכולה להישמע, שכן ברור כי היה על הנתבע להקטין את יתרת החובה שלו בבנק באמצעות הפקדת כספים שלא היו עד כה בחשבון, ולא באמצעות העברתם מחשבון ניירות הערך לחשבון העו"ש. בעת גיבוש ההסכם, הסתמך הבנק על היתרות בחשבון ניירות הערך כבטוחה, ולמרות קיומן דרש להקטין את יתרת החובה בחשבון.
2. לא הוכח כי הבנק הפר את ההסכם שהתגבש עמו בסמוך למועד הגשת התביעה. נהפוך הוא, הבנק הוכיח כי הנתבע היה זה שלא הפקיד את הסכום הראשון כנדרש, ולא חתם על הסכם.
3. מכל מקום, אף אם היה הנתבע מוכיח כי הבנק הוא שהפר את ההסכם, לא היה בכך להוות הגנה, שכן לא נגרם לנתבע כל נזק. העברת התיק לטיפול משפטי לא יצרה חוב שלא היה לנתבע קודם לכן, חוב שאותו התכוון להסדיר באותו הסכם שלטענתו הופר.

האפשרות להגיע להסדר בדבר פריסת החוב היתה פתוחה בפניו גם לאחר הגשת התביעה, אך הוא דחה אותה, כפי שעולה מחקירתו הנגדית.

אופן התנהלות החשבון בעבר

1. לצורך התחקות אחר מערכת היחסים בין התובע לנתבע, יש לסקור את התנהלות הנתבע בחשבון במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.
2. שלמה שוורצמן, שהיה מנהל סניף הבנק משנת 1999 ועד אמצע שנת 2007 תיאר בתצהיר עדותו הראשית את התנהלות הנתבע בחשבון באותה תקופה. התצהיר מלמד כי החל משנת 2002 ניהל הנתבע את החשבון תוך חריגה משמעותית ממסגרת האשראי שאושרה לו, כאשר יתרת החובה בחשבון היתה יותר מ- 100,000 ₪ בעוד מסגרת האשראי המאושרת היתה 50,000 ש"ח.

בהתבסס על הבטחותיו להקטין את חבויותיו, הוגדלה מסגרת האשראי שלו ביום 24.6.02 ל- 70,000 ₪ אך למרות זאת המשיך הנתבע לחרוג ממסגרת האשראי ועל כן הוחזרו חיובים בחשבון. ביום 23.9.03 הוגדלה מסגרת האשראי ל- 100,000 ₪ לבקשת הנתבע, ובהסתמך על

הבטחתו לפיה יפקיד בקרוב סך של 50,000 ₪ פדיון פוליסות ביטוח שלו ושל אשתו. סכום זה מעולם לא הופקד. סך כל ההתחייבויות של הנתבע כלפי התובע הסתכמו באותה עת ב- 153,000 ש"ח.

1. ביום 15.4.04 נקרא הנתבע לפגישה עם מנהל הסניף, בה הובהר לו כי עליו להקטין את התחייבויותיו כלפי הבנק, לרבות כיסוי הפיגורים בהלוואה שהועמדה לזכותו קודם לכן. באותה פגישה סוכם כי הנתבע יפקיד סך של 80,000 ₪ בפריסה ל- 4 תשלומים החל מיום 20.6.04. בעקבות אותה פגישה הוגדלה מסגרת האשראי בחשבון ל- 120,000 ₪ ואף ל- 125,000 ₪. הנתבע לא פרע את החיוב בגין חודש דצמבר 2004, והמשיך להגדיל את התחייבויותיו לבנק.

ביום 14.3.05 הועמדה לבקשת הנתבע הלוואה על סך 50,000 ₪ לצורך הקטנת יתרת החובה. הנתבע לא עמד בתשלומי ההלוואה והמשיך לחרוג ממסגרת האשראי.

ביום 5.6.06 עמדה יתרת החובה בחשבון על סך 140,000 ₪ ואז הועמדה לזכות הנתבע הלוואה על סך 67,000 ₪ תוך פרעון מוקדם של ההלוואה על סך 50,000 ₪.

1. שוורצמן נשאל מדוע הצהיר שהנתבע לא קיים את התחייבותו להפקיד סך של 80,000 ₪ ב- 4 תשלומים, והופנה לדפי החשבון שצורפו לתצהירו המשלים של הנתבע (דפי חשבון מספר 16, 17, 20 ו- 24). העד אישר כי היו הפקדות, אך הפנה לכך שבתאריך 20.8.04 היתה באותו יום גם העברה של 20,000 ₪ מתוך החשבון (דף מספר 20) וכך גם ביום 21.10.04 הפקדה של 20,000 ש"ח ומשיכה מיידית של אותו סכום (דף 24).

שוורצמן העיד, כי יתרת החובה בחשבון בסוף אותה תקופה היתה זהה ליתרת החובה בתחילתה וברי כי לא זו היתה מטרת ההסדר (ראו עדותו בעמוד 16 לפרוטוקול).

1. הנתבע חזר על טענתו לפיה קיים את כל התחייבויותיו כלפי הבנק, ואילו הבנק הוא שהפר את הבטחותיו. יחד עם זאת, עדותו אינה ברורה, בלתי עקבית ולפיכך בלתי מהימנה בעיני.

כאשר נשאל הנתבע האם הפקיד את הסך של 50,000 ₪ אותו הבטיח להפקיד, ואשר אותו לדבריו אמור היה לקבל כפדיון בגין פוליסת הביטוח שלו השיב:

"אם לא הפקדתי כנראה שלא היתה הבטחה. אם הבטחתי קיימתי, אם לא קיימתי לא הבטחתי. כל מה שהבטחתי קיימתי. הבנק לא כל מה שהוא הבטיח קיים. שלמה שוורצמן קיים את כל ההבטחות.

אז עומת הנתבע עם המכתב ששלח למר שוורצמן, בו הוא חוזר על הבטחתו להפקיד סך של 50,000 ש"ח והשיב:

"אם אני הבטחתי אבל יש מקרים שחברת הביטוח לא שחררה לי, פניתי לשלמה ואמרתי שהם מעכבים את הכסף הזה, הוא האמין לי ונתן לי אשראי. אם הייתי מפר הבטחות מר שוורצמן לא היה משאיר אותי מעל 100,000 ₪ אשראי. הוא האמין לי." (בעמוד 25 לפרוטוקול שורה 14 ואילך).

מחומר הראיות עולה בבירור כי אותו סכום של 50,000 ₪ שהנתבע הבטיח שהוא עתיד לקבל עבור פדיון פוליסות הביטוח שלו ושל רעייתו לא הופקד מעולם בחשבון. כך עולה מעדויות עובדי התובע, שלא נסתרו, ומעיון בדפי החשבון. הנתבע מאשר שהסכום לא הופקד, למעשה אינו זוכר כלל שהבטיח כי יופקד, ובכל זאת הוא מתהדר בכך שמר שוורצמן האמין לו שיפקיד אותו סכום.

1. בחקירתו הנגדית של שוורצמן, נשאל האם נכון כי התובע חפץ ביקרו של הנתבע ולפיכך הסכין כל השנים עם העובדה שחשבונו היה ביתרת חובה שחרגה ממסגרת האשראי שאושרה לו. שוורצמן שלל את הטענה והעיד כי תיק ניירות הערך של הנתבע לא היה בהיקף של כ- 300,000-400,000 ₪ כנטען. העד אישר, בהסתמך על דף החשבון שצורף לתצהיר הנתבע (ב/3) כי היו לנתבע באותה עת ניירות ערך בסכום של כ- 30,000 ₪ וקופות גמל בסכום של כ- 95,000 ₪.

בהמשך הבהיר שוורצמן כי קופות הגמל לא היו משועבדות לטובת הבנק (בעמוד 18 לפרוטוקול).

1. משהתברר כי הבטוחות הסתכמו בכ- 59,000 ₪ בעוד מסגרת האשראי היתה 100,000 ₪ נשאל העד כיצד אישר, אם כן, הבנק לנתבע מסגרת אשראי כה גבוהה לנתבע, כאשר כל חודש "הכניס" לחשבון כ- 5,000 ₪ בלבד (בעמוד 20 לפרוטוקול שורה 18).

עוד קודם לכן נשאל שוורצמן, מדוע המתין הבנק 9 שנים בטרם העביר את החשבון לטיפול משפטי (בעמוד 14 לפרוטוקול שורה 27).

בהמשך, נשאל כהן כיצד ניתנו לנתבע הלוואות בסכומים גבוהים, כאשר יכולת ההחזר שלו היתה כ- 5,000 ₪ בחודש. מדוע לא הוגשה נגדו תביעה כבר בשנת 2007, תוך פרעון כל הבטחונות.

טענות אלה של הנתבע סותרות את טענתו הנוספת לפיה היה על הבנק להגדיל לו את מסגרת האשראי על סמך הבטוחות שהיו בחשבון ולא להעביר את התיק לטיפול משפטי.

מכל מקום, לשאלות אלה השיבו שני עדי התובע כי הנתבע שב והבטיח לבנק שהוא עתיד לקבל סכומי כסף ניכרים שיקטינו את היתרה בחשבון, וכי ניתנו לו הזדמנויות שונות להקטין את יתרת החובה באמצעות נטילת הלוואות.

כהן העיד, כי המטרה היתה תמיד להגיע להסכמה עם הלקוח, ולנסות להקטין את יתרת החובה בהסכם.

1. איני סבורה כי הטענה מהווה טענת הגנה. העובדה שהתובע נהג באורך רוח כלפי הנתבע ונתן לו מספר רב של הזדמנויות לפרוע את חובו טרם הגשת התביעה, אינה יכולה לפעול לחובתו, בעיקר כאשר הנתבע לא הוכיח איזה נזק נגרם לו בעקבות כך.

הנתבע הינו אדם משכיל, סוכן ביטוח ותיק. ככזה, אין הוא יכול כעת להישמע בטענה שהבנק הפר את חובותיו כלפיו או התרשל כאשר נתן לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לפרוע את חובו, ולשם כך העמיד לטובתו הלוואות.

1. כאמור, בפיו של הנתבע, למעשה, טענות סותרות. מחד גיסא, מלין הוא על צמצום מסגרת האשראי, ועל כך שלמרות קיומן של קופות גמל וניירות ערך, לא הוגדלה לו מסגרת האשראי. מאידך גיסא, מלין הנתבע על כך שהבנק אישר לו מסגרת אשראי גבוהה מדי, והשתהה בהגשת התביעה, למרות שהיה בחריגה משמעותית ממסגרת האשראי כבר בשנת 2002. לטענה זו מצטרפת הטרוניה על כך שניתנו לו הלוואות לכיסוי יתרת החובה בחשבון, למרות שברור היה כי לא יוכל לעמוד בהחזרי ההלוואות.
2. הנתבע אינו יכול להשמיע טענות והיפוכן, ונסיונו להטיל על התובע את האחריות לחוב לא יצלח. הלכה פסוקה היא שחובת האמון המוטלת על הבנק כלפי לקוחו, אין פירושה שחרור הלקוח מאחריות למעשיו או הסתמכות באופן עיוור על הבנק. על הלקוח חלה חובה מינימלית לדאוג לענייניו (ראו: רות פלאטו-שנער דיני הבנקאות – חובת האמון הבנקאית (לשכת עורכי הדין, 2010) עמוד 105). ההלכה בנדון נקבעה במקרים של ייעוץ ללקוח ומתן חוות דעת, והיא חלה מקל וחומר על מקרים של חריגה ממסגרת האשראי ומתן הלוואות לצורך צמצומה. ברור, כי אם לקוח סבור שמסגרת האשראי שלו גבוהה מזו שהוא יכול לעמוד בה, עליו לפעול לצמצום החריגה בעצמו.

קופות הגמל

1. יאיר כהן, סגן מנהל הסניף, העיד כי קופות הגמל מעולם לא היוו בטוחה. לטענתו הובהר לנתבע שקופות הגמל של ילדיו אינן יכולות להוות בטוחה. כהן אישר כי קרן הנאמנות של הנתבע וקופת הגמל על שמו שימשו כבטוחה, וכי קרן הנאמנות היתה משועבדת בשעבוד פנימי של הבנק, בעוד שהליך השעבוד של קופת הגמל לא הושלם (ראו עדותו בעמוד 19 לפרוטוקול).
2. כהן העיד על הנסיבות בהן הציע הנתבע למשוך את קופות הגמל כולן, ולהפקיד את הסכום בפק"מ, בתמורה למתן הלוואה על סך 200,000 ₪. כהן העיד כי הבנק סירב להצעה משום שחשב שהיא אינה הוגנת כלפי הנתבע. לדבריו:

"עם כל הכבוד שאנחנו רוצים להרוויח אנחנו לא גזלנים, לשים את זה בפק"מ עם ריבית פקדון ולתת לו הלוואה אין לזה שום הגיון כלכלי. אם הוא רוצה הוא יכול להכניס את זה ליתרת החוב שלו. בשביל זה הוא לא צריך אותי. זה יותר יעיל כלכלי ולא יכלותי להסכים לתת לו כסף חדש. הבטחונות לא משחקים תפקיד כאשר המחזור הוא 5,000 ₪." (בעמוד 21 לפרוטוקול שורות 5-10).

1. אין חולק, כי בסופו של דבר לקח הנתבע את כל קופות הגמל שהיו לו בסניף, הן שלו והן של ילדיו, והעבירן בשלמותן לבנק אחר (עדותו של כהן בעמוד 22 שורה 2).

הקטנת מסגרת האשראי

1. כהן, סגן המנהל, העיד כי מסגרת האשראי לא הוקטנה לנתבע באופן חד צדדי, וכי בכל פעם נמסרה לו הודעה על כוונת הבנק להקטינה. עדותו לא נסתרה. כן העיד, כי קביעת מסגרת האשראי נתונה לשיקול דעתו של הבנק, ואינה תלויה בבטוחות (בעמוד 22 שורה 23).
2. יאיר כהן, סגן מנהל הסניף, העיד על התנהלות הנתבע בחשבון מאז שנת 2007.

בתצהירו, תיאר את הנסיונות שנעשו על מנת להגיע עם הנתבע להבנות במסגרתן יצומצמו התחייבויותיו כלפי הבנק. מאחר שהנתבע לא עמד בפרעון ההלוואה שנטל ביום 5.6.06 גובש עמו ביום 9.7.07 הסכם לפיו תועמד מסגרת האשראי שלו על סך 30,000 ₪ בלבד, ולצורך כך ניתנה לו הלוואה בסך 120,000 ₪.

כהן הצהיר כי המהלך של הקטנת מסגרת האשראי והעמדת ההלוואה נעשה בהסכמה מלאה של הנתבע, וכי הבנק לא התנה את המהלך בחיזוק הבטוחות, ואף אפשר לנתבע למשוך קופת גמל שהתנהלה על שמו.

1. יודגש, כי הריבית בהלוואה הועמדה על 8.5% בעוד הריבית על מסגרת האשראי היתה באותה עת 12% - משמע, לא ניתן לומר כי הבנק פעל מתוך העדפת האינטרס שלו בעת הענקת ההלוואה.
2. בתצהירו המשלים, מצהיר הנתבע כי בפגישה שהתקיימה ביום 9.7.07 עם מנהל הסניף וסגנו, ביקש ממנו מנהל הסניף, איטח ניסים להפקיד כל חודש 5,000 ₪ על מנת להצדיק את מסגרות האשראי, וכאשר שאל הנתבע מה יקרה אם יפקיד כל חודש 10,000 ₪ הבטיח לו מנהל הסניף כי במקרה כזה יגדילו לו את מסגרת האשראי ל- 50,000 ₪ ותינתן לו מסגרת נוספת של 50,000 ₪ באשראי.

הנתבע מצהיר כי יאיר כהן, סגן המנהל שנכח בפגישה, מתכחש לאותה הבטחה.

בחקירתו, לא ידע הנתבע לתאר מה היה בדיוק באותה פגישה.

כהן, אכן הכחיש בחקירתו כי היתה הבטחה כזו. לשאלת ב"כ הנתבע השיב כי אין זה סביר שהיתה הבטחה כזו מצו או מצד מנהל הסניף:

"הוא בא בדרישה כזאת, נסים אמר לו באותו מעמד שהוא לא מתאים למסגרת הזאת מאחר ואין לו משכורת והוא מפקיד פה ושם שיק...

אני אומר שזה לא סביר ואני חוזר ואומר שלא היתה הבטחה כזו...אם לא הייתי אני לא יכול לומר. לא הובטח. לא היה בכיוון. הייתי שם. אני לא יודע מאיפה הוא הביא את הטענה הזאת. לא נתנו לו להבין את הנושא...גם אני וגם נסים דיברנו על זה ואמרנו שזה לא בא בחשבון" (בעמוד 23 לפרוטוקול)

עוד העיד יאיר כהן, כי ממילא ההפקדות שביצע הנתבע לחשבון לא היו בסכומים של 10,000 ₪ בחודש, כטענתו. כהן העיד כי היו מספר הפקדות של 10,000 ₪, אך הן נמשכו מיד. עוד הצהיר יאיר כהן, כי ההפקדות שבוצעו בחשבון לא נדרשו על ידי הבנק, וכפי הנראה בוצעו רק על מנת לאפשר לנתבע לעמוד בהתחייבויותיו השוטפות.

1. איני סבורה כי העובדה שהתובע לא העיד את מנהל הסניף מר איטח מטעמו צריכה להיזקף לחובתו. התובע העיד מטעמו את סגן המנהל מר יאיר כהן, אשר אף לטענת הנתבע היה נוכח באותה פגישה. לא ניתן ליחס לעובדה שהתובע בחר להעיד את כהן ולא את איטח כוונה מלהשמיע את גרסתו של איטח, ולפיכך הרציונל העומד בבסיס ההלכה לפיה אי זימונו של עד תפעל לרעתו, אינו מתקיים בנדון.

1. בחקירתו, העיד הנתבע כי הפסיק את פעילותו אצל התובע החל מסוף שנת 2006 משום ששוורצמן, מנהל הסניף עזב. כאשר נשאל לאן העביר את הפעילות העסקית שלו בשנת 2007 השיב שהפעילות עדיין היתה בחלקה בבנק הפועלים (בעמוד 24 לפרוטוקול).

עיון בדפי החשבון לשנת 2007 (ת/1) מלמד כי גם לאחר מועד הישיבה בחודש יולי 2007 לא חזר הנתבע לפעילות בחשבון. אמנם, ניתן לראות כי היו מדי פעם הפקדות בסך 5,000 ₪ אך כל סכום שהופקד נמשך, באופן שיתרת בחשבון לא קטנה.

הנתבע אישר שהיו משיכות בסכומים זהים להפקדות (בעמוד 28 לפרוטוקול) אך משתומם על כך שהבנק זוקף לחובתו משיכות שעשה מחשבונו, וטוען שלא התחייב לא למשוך. הטרוניה אינה מובנת, שכן אף אם היה ממש בטענת הנתבע, שלא הוכחה, כי הובטח לו שמסגרת האשראי תוכפל, ברור כי לשם כך צריך להתקיים התנאי של הקטנת יתרת החובה. אם כל סכום שהופקד נמשך מיד, ויתרת החובה לא קטנה, על שום מה תוגדל מסגרת האשראי? עוד ברור, כי כאשר קובע הבנק את מסגרת האשראי, הוא קובע אותה בהתאם למחזור הזכות כפי שהצהיר יאיר כהן בתצהירו.

1. הוכח כי המהלך של הקטנת מסגרת האשראי ל- 30,000 ₪ בתחילת יולי 2007 והעמדת הלוואה על סך 120,000 ₪ לצורך הקטנת יתרת החוב נעשה בשיתוף עם הנתבע, ובהסכמתו. הנתבע חתם על המסמכים הדרושים לצורך כך.
2. אני קובעת, אם כן, כי לא נפל כל פגם בקביעת מסגרת האשראי, וכי התובע לא הפר הסכם עם הנתבע ביחס להגדלת המסגרת. לא הוכח כי הסכם כזה היה, ועל פי בקשתו החתומה של הנתבע מיום 9.7.07 נקבעה מסגרת האשראי ל- 30,000 ₪.

מסגרת האשראי בוטלה מאוחר יותר, עם העברת התיק לטיפול משפטי, ביום 3.5.09 לאחר שנשלחה לנתבע התראה ביום 9.2.09 ולאחר שלא מילא אחר הסיכום העקרוני שהושג עם גב' רחל כהן, נציגת התובע.

1. לעניין חובת האמון החלה על הבנק ביחס למסגרת אשראי ראו פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (30.8.12) בו נפסק כי לבנק אין חובה להעניק אשראי או לחדשו, כל עוד אינו מפר הסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח. לבנק שיקול דעת עסקי לגיטימי אם להעניק אשראי ובאיזה היקף, עם כי הוא כפוף למקובל במגזר הבנקאי. באותו פס"ד נקבע כי יש תחומים בהם לא ניתן להחיל את חובת האמון במלוא היקפה, שכן זו עלולה להביא לשיתוק פעילותם, בהיעדר יכולת לגבות רווח מן הלקוח. כך הדבר גם בפעילות הבנק כמלווה ונותן אשראי. עוד נקבע באותו פס"ד, כי חובת האמון אינה משחררת את הלקוח מן החובה לדאוג לענייניו.

כמו כן ראו פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל נ' היועמ"ש (2010) בו בוטלה קביעתו של בית המשפט קמא ביחס לצמצום יכולתו של הבנק לצמצם את מסגרת האשראי, ונפסק כי במקרים המחייבים הפחתה או ביטול מידיים של מסגרת האשראי אין צורך לתת הודעה מוקדמת.

1. במקרה הנדון, הוכח כי קביעת מסגרת האשראי נעשתה לכל אורך הדרך בשיתוף עם הנתבע, וכי רק עם העברת התיק לטיפול משפטי, שעה שהנתבע לא עמד בסיכום שהושג בינו לבין הנהלת המחוז, הוקטנה המסגרת באופן מידי.

עדות הנתבע

1. מקריאת עדותו של הנתבע עולה כי אין בפיו טענת הגנה מפני התביעה.

אחת הטענות שלו כלפי התובע, הינה שהפסיד כספים בקרנות ובקופות הגמל של משפחתו, וכי הפסיד "בבנק בבורסה" 48,000 ₪ (בעמוד 23 לפרוטוקול שורה 24). הנתבע אינו תומך את טענותיו בראיה כלשהי, ואף אינו מבהיר מדוע התובע אחראי לאותם הפסדים שנגרמו לו עקב השקעותיו בניירות ערך, ככל שאכן נגרמו.

1. הנתבע מלין על הבנק שהפעיל עליו לחץ ליטול הלוואה על סך 120,000 ₪ למרות שאמר למנהל הסניף שלא יצליח לעמוד בהחזר ההלוואה.

יחד עם זאת, מחקירתו עולה כי בהתאם להסכם ההלוואה, היתה תקופת ההחזר 5 שנים, וסכום ההחזר החודשי עמד על סך 2,700 ₪. 300 ₪ בלבד יותר מההחזר החודשי להלוואה שמוחזרה בסך 67,000 ₪. הנתבע מעיד כי ידע שלא יעמוד בהחזר ההלוואה, כי לא עמד גם בהחזר של 2,400 ₪ (בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 1-11). זאת, למרות שבשלב מוקדם יותר בחקירתו טען שעמד בתשלומי ההלוואה על סך 67,000 ₪, (בעמוד 25 לפרוטוקול שורה 28).

1. עוד סתירה עולה מעדותו של הנתבע, כאשר הוא מאשר שביקש לקבל הלוואה בסך 200,000 ₪ ומלין על הבנק שסירב לאשר לו הלוואה זו אף שהסכים לצורך כך להפקיד את כל הסכום שהיה לו ולמשפחתו בקופות גמל בפק"מ. הנתבע עצמו מבהיר, כי אם היתה מאושרת לו ההלוואה, היה נותר בחשיפה של 100,000 ₪, מה לו אם כן כי ילין על הלוואה בסך 120,000 ₪ אשר אושרה לו מבלי שהדבר יותנה בהפקדת סך של 98,000 ₪ לפק"מ?
2. על הסיבות שהביאו לסירוב הבנק למתן ההלוואה כאמור, עמד יאיר כהן בעדותו. אני סבורה כי עדותו של כהן מלמדת על תום הלב שבו נהג הבנק כלפי הנתבע, ועל כך שלא הפר את חובת האמון שלו כלפיו. בסופו של דבר, כאמור, בחר הנתבע להפקיד את כספי קופות הגמל, בסך 98,000 ₪ בבנק אחר.
3. טענתו של הנתבע ביחס לנזק שנגרם לו עם פדיון קופות הגמל בין שלו ובין של ילדיו הקטינים אינה יכולה להישמע, ואין לה כל רלוונטיות לדיון, שכן הוכח כי הנתבע בחר לפדות את קופות הגמל במועד בו פדה אותן על דעת עצמו, ולא בשל דרישת הבנק.

מתן אשראי לרכישת ניירות ערך ומכירתם בעת העברה לטיפול משפטי

1. בחקירתו הנגדית, נשאל כהן, האם נכון שגם כאשר החשבון היה בחריגה, המשיכו לחייב את החשבון בתיק ניירות הערך. העד השיב, כי אם יש הוראת קבע של ניירות ערך לא ממהרים לבטל אותה, וממילא לא נגרם כל נזק, כי הכסף נשאר בחשבון נירות הערך. עוד הוסיף, כי לא זכור לו מקרה שבו הנתבע היה בחריגה של 40,000 ₪ מהמסגרת ובכל זאת כיבדו הוראות קבע כאמור (בעמוד 23 לפרוטוקול שורה 27).

כהן לא הופנה בחקירתו לפעולה מסוימת, תוך הפניה לדפי החשבון.

מעיון בדפי החשבון לא ניתן ללמוד על הוראת קבע לרכישת ניירות ערך, ואף לא על רכישת ניירות ערך בחשבון, במועדים הרלוונטיים ליצירת החוב.

מכאן, שהטענה כלל לא הוכחה. מכל מקום, נפסק זה מכבר, כי ככלל, אין פסול במתן אשראי לצורך רכישת ניירות ערך (ראו: רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית. שם בעמ' 381).

לא נמצא כי התובע אפשר לנתבע לרכוש ניירות ערך כשהיה בחריגה ממסגרת האשראי, באופן שהיווה הפרת חובת הנאמנות שלו, או הגדלה של החוב.

מכאן, שהנדון כלל אינו דומה לראיה אליה הפנה הנתבע, פסק הדין בע"א 1716/09 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (31.5.2010).

1. בתאריך 3.5.09, עם העברת התיק לטיפול משפטי, נמכר תיק ניירות הערך של הנתבע בשווי של כ- 20,000 ₪. לא הוכח כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות הבנק, כאשר החליט לממש את תיק ניירות הערך ביום 3.5.09.

זכותו של הבנק לקזז יתרת זכות בחשבון נירות הערך כנגד יתרת חובה בחשבון העו"ש אינה מוטלת בספק והיא אף מעוגנת בהסכם בין הצדדים. במקרה זה, ניתנה לנתבע שהות של שנים רבות על מנת להסדיר את חובו, אך כאשר לא הצליח לעשות כן, לא נותרה ברירה אלא להעביר את התיק לטיפול משפטי, תוך ביצוע קיזוז כאמור.

1. טענת הנתבע לפיה גרם לו הבנק נזק עת מימש את נירות הערך עם העברת התיק לטיפול משפטי לא הוכחה. מובן שאין די בכך שבתאריך 8.7.07, כשנתיים לפני מימוש התיק, היה שווי תיק ניירות הערך 37,321 ₪ על מנת להוכיח רשלנות הבנק במימוש או גרימת נזק על ידיו. מעיון בדפי החשבון עולה כי מעת לעת נמכרו ניירות ערך ולפיכך לא הוכח כי הרכב תיק ניירות הערך היה זהה באותה עת.

אף לו היה מוכח שתיק ניירות הערך היה זהה בהרכבו, ולפיכך מומש בהפסד של כ- 17,000 ש"ח עדיין לא ניתן לייחס את ההפסד לרשלנותו של הבנק. זכותו של הבנק לקיזוז חשבון ניירות הערך אינה מוטלת בספק, ולא הוכח כי מימוש במועד אחר, קרוב למועד המימוש בפועל היה מיטיב עם הנתבע.

סכום החוב

1. דפי החשבון ומסמכי הבנק אשר הוגשו כראיה מטעם הבנק, הינם רשומה מוסדית כהגדרתה בפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971 ולפיכך, בהתאם לסעיף 36 לפקודה, בהעדר ראיה לסתור, יש לקבלם כראיה לאמיתות תוכנם.

הנתבע לא הביא כל ראיה לסתור את מסמכי הבנק, וטענתו לפיה סכום החוב הינו 134,164 ₪ לא הוכחה. בתצהירו לא פירט הנתבע על מה נסמכת טענתו, ובסיכומיו נכתב כי להוכחת הטענה מצורף דף חשבון. דף החשבון לא צורף, וממילא לא ניתן היה לקבלו כראיה לאחר תום הבאת הראיות.

1. מהאמור לעיל, עולה כי הנתבע לא הוכיח כל הגנה מפני התביעה.

לא מצאתי להתעכב על טענת הנתבע ביחס להעברת סך של 170,000 ₪ מחשבונו של הנתבע ביום 1.7.04 וביטולה יום לאחר מכן. לטענת הנתבע נעשו שתי הפעולות על דעתו של הבנק בלבד, ואין הוא יודע מדוע. הבנק לא הצליח להתחקות אחר הטעם לפעולות, אך טען כי כפי הנראה נעשו בהוראת הנתבע, שהיתה לו גם הרשאה למתן הוראות בטלפון. מאחר שממילא לא נגרם לנתבע כל נזק בעקבות אותה פעולה וביטולה, אין לדבר כל רלוונטיות לצורך הכרעה בתביעה.

1. לאור כל האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע את מלוא סכום התביעה, בסך 134,164 ₪ בתוספת ריבית חריגה בסכום המקסימאלי הנהוג אצל התובע החל מיום 30.6.09 ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע החזר אגרה בסך 3,983 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 17,000 ₪.

פסק דין זה מתקן ומבטל את פסק הדין שניתן ביום 22.9.13.

פסק הדין ניתן לביצוע לאלתר.

ניתן היום, כ' טבת תשע"ד, 23 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.