רקע

1. לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, ילידת 1981, בתאונת דרכים שארעה ביום 25.6.2002, כאשר רכב בו נסעה פגע ברכב צד ג'.
2. התביעה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
3. התיק החל את דרכו בפני מותב אחר והועבר לשמיעה לפניי בראשית 2012.

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חבות הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה, אלא בשאלת גובה הנזק בלבד.

הנכות הרפואית

1. המותב הקודם אשר דן בתיק, מינה ביום 23.6.10 את פרופ' דרור מבורך כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הראומטולוגי (להלן: "המומחה") ואילו באשר לבקשת התובעת למינוי מומחה בתחום האורתופדי, במרוצת ההליך, זנחה התובעת את בקשתה למינוי בתחום זה.
2. המומחה קבע בחוות דעתו כך:

"יש לציין כי כאביה שהופיעו בהקשר ברור לתאונה נמשכו ותועדו במשך שמונה-תשע שנים בצורה מתמשכת מה שמגביר את אמינות תלונותיה ומצבה הגופני ומבחינה זו מוסיף מישקל לאפשרות הסבירה במקרה זה שמדובר כאן בתאונה שגרמה לכאב שהתפתח לתסמונת פיברומיאלגיה. יחד עם זאת וכאמור, הוכחה "מדעית" ברורה אין לנו והנושא בויכוח." (ראו בעמ' 4 לחוות הדעת).

1. בהמשך קבע המומחה כי מצבה הרפואי: "ע"פ תיאור התובעת והתאמה לתסמונת פיברומיאלגיה יש שיבוש משמעותי בתפקודה היומיומי. יחד עם זאת היא ממשיכה לתפקד כמורה וכעקרת בית ולכן אני מעריך את נכותה בכשלושים אחוז" (ראו בסעיף בעמ' 5 לחוות הדעת).
2. לאחר שהצדדים הגישו תחשיבים וניתנה הצעה אשר נדחתה על ידי התובעת, הורה בית המשפט על הגשת תצהירים ונקבע מועד לשמיעת ראיות. או אז, פנתה התובעת בבקשה לבדיקה חוזרת על ידי המומחה, זאת בטענה כי מחוות דעתו עולה כי יכול ומצב התובעת ישתנה. עוד טרם ניתנה החלטה בבקשה זו, כאשר התיק כבר קבוע להוכחות כאמור, הוגשה בקשה נוספת מאת התובעת, למינוי מומחה בתחום הנוירולוגי.

בקשת התובע לבדיקה חוזרת אצל המומחה נדחתה אך הותר לה לפנות אליו בשאלות הבהרה.

על פי דרישת בית המשפט, הגישה התובעת הודעת הבהרה לבקשה למינוי נוירולוג, במסגרתה טענה כי במהלך הבירור הנוירולוגי שעברה במשך השנים אובחנה אצלה מיגרנה, אשר מקבילה, לטענתה, לתסמונת הפיברומיאלגיה.

לאחר שהוגשה תגובת הנתבעים, נדחתה ביום 17.2.13, בקשת התובעת למינוי מומחה נוסף בתחום הנוירולוגי.

הצדדים שניהם עתרו לזימונו של המומחה לחקירה אודות חוות דעתו והוא אכן נחקר, כפי שיובא בהרחבה בהמשך.

הבקשות הטעונות הכרעה

1. החלטה זו תידון ותכריע בשני עניינים:

האחת- בקשת התובעת להגשת תוצאות בדיקת ה- CT שבוצעה לה לאחר סיום שמיעת הראיות בתיק.

השנייה- בחינת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לאור חקירתו בבית המשפט ולאחר שחזר בו מקביעותיו ביחס לשיעור הנכות של התובעת והותיר בסימן שאלה את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגיעה, ככל שקיימת.

הבקשה להגשת ראיות נוספות

1. אחר תום הגשת הראיות כולן ואחר שהוגשו הסיכומים מטעם הצדדים, הגישה התובעת בקשתה מושא החלטה זו, להתיר לה להביא ראיות נוספות להוכחת טענותיה שברפואה, תוצאת בדיקת ה- CT אשר עברה ביום 6.8.14 ואשר הצביעה על קרע קטן בגיד הסופרא- ספינטוס.

הבקשה

1. התובעת טוענת כי ביום 6.8.14 עברה בדיקת סי. טי. לכתף ימין אשר ממצאיו הצביעו על קיומו של קרע קטן בגיד הסופרא- ספינטוס. ממצא זה, כך לגישת התובעת, אובחן אומנם לאחר הבדיקה שנערכה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, אולם כבר אז התלוננה על כאבים בפלג גוף ימני ובכלל זה כתף ימין, אשר על כן טענה התובעת, כי חרף השלב המתקדם בו מצוי התיק, כאשר מתגלה ראיה נוספת הדרושה לשם בירור האמת, "בית המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת" (ראו סעיף 4 לבקשה). עוד טענה התובעת כי "אי צירוף הראיות לא היה בשליטת התובעת ובחזקתה ואודות קיומן נודע לה לאחר שהובאו ראיותיה, מחדל שאין לזקוף לחובתה, ועשיית משפט צדק ובירור האמת גוברת על עיקרון הפרוצדורה" (ראו סעיף 5 לבקשה) לפיכך עתרה התובעת להגשת הראיה כחלק מן הראיות שיונחו בפני בית המשפט.
2. הנתבעים התנגדו לבקשה. ראשית טענו כי לא זו בלבד שלא צורף לבקשה תצהיר, אלא שלא ברור מדוע זה הוגשה הבקשה רק כעת כאשר על הבדיקה ועל הכאבים ידוע זה זמן רב. כמו כן טענו הנתבעים כי אין המדובר בתלונות חדשות שלא היו בידיעת התובעת או שלא היה בידי התובעת לגלותם במועד מוקדם יותר בשעה שהתנהל התיק. בנוסף טענו הנתבעים כי את בקשתה למינוי מומחה בתחום האורתופדי זנחה זה מכבר וכי המדובר בניסיון לשנות חזית בייחוד לאור מסקנתו של המומחה מטעם בית המשפט בתום דיון ההוכחות. נוסף על כך טענו הנתבעים כי משמעות קבלת הבקשה בשלב זה, אחר שהובאו כל הראיות ואחר שהוגשו סיכומים ייפגע בזכויותיהם ויגרום להם לעיוות דין. לאור כל האמור טענו הנתבעים כי דין הבקשה להידחות.
3. התובעת הגישה תשובה לתגובת הנתבעים במסגרתה חזרה על טענותיה המובאות בבקשה לפיהן אף ששלב הבאת הראיות הסתיים זה מכבר, נוכח המחלוקות הרפואיות הקשות, לדבריה, שהתגלעו בין הצדדים. עוד טענה התובעת כי תוצאת הבדיקה לא היו בידיה ולפיכך לא עלה בידה להמציאה. אשר לטענת הנתבעים כי לא צורף תצהיר, השיבה התובעת כי אין המדובר במחלוקת עובדתית ולפיכך עלה צורך בהגשתו, התובעת הפנתה לפסיקה המדברת על כך שהפרוצדורה אינה תכלית הכל וחזרה וטענה כי הנזק שייגרם לה הינו בלתי הפיך ובלתי משוער ביחס לנזק שייגרם לנתבעת 2 ככל שהבקשה תתקבל.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מהטעמים שיפורטו.
2. התובעת הגישה בקשתה מבלי שתמכה אותה בתצהיר, וזאת בניגוד להוראת תקנה 241(א) בתקנות סד"א הקובעת כי:

"בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט."

אינני מקבלת את טענת התובעת לפיה תצהיר אינו נדרש במקרה כאן מאחר ואין המדובר במחלוקת עובדתית (ראו סעיף 7 לתשובה לתגובה).

עיון בבקשה ובתגובה מלמד כי קיימות עובדות מהותיות אשר יש לאמתן בתצהיר ערוך וחתום כדין, כך למשל, מועד ביצוע הבדיקה עליה נסמכת התובעת בבקשה, העיתוי בו נערכה הבדיקה, וכן מתן הסבר מדוע זה לא נבדקה התובעת מאז קרות התאונה בשנת 2002 ועד מועד הבדיקה בפועל בשנת 2014, 12 שנים לאחר מכן, זאת בייחוד לאור תלונותיה, כך לטענתה, על כאבים בכתף ימין בסמוך לאחר התאונה. בנסיבות העניין, תצהיר המפרט את הנסיבות בעטיין נעשתה הבדיקה רק כעת וההצדקה מדוע לשיטתה יש להתיר לה להגיש את תוצאת הבדיקה כעת, הינו הכרחי ואף מהותי.

1. תקנה 158(א) (1) לתקנות סד"א קובעת את סדר הבאת הראיות, כדלקמן:

"התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות;"

בנסיבות התיק כאן, נטל הבאת הראיות נותר במתכונתו המסורתית היינו התובעת הביאה את ראיותיה ואחריה הנתבעת. לא מצאתי כל נימוק המצדיק הגשת הראיה כעת, מה גם שהמדובר בתוצאת בדיקה אשר נכון היה כי תונח בפני המומחה שבדק את התובעת והגשתה כעת, במנותק, אין בה כדי לתרום לתיק. לכך יש להוסיף גם את העובדה הבולטת לעין – הבדיקה נערכה 12 שנים לאחר התאונה. כיצד ניתן לקשור בינה לבין התאונה? לא מצאתי לכך מענה הולם בטענות התובעת.

1. עיון בבקשות השונות שהוגשו מטעם התובעת לאורך השנים ובמיוחד מאז נקבע התיק לשמיעת ראיות, מלמד כי פעם אחר פעם, באיחור ניכר, ניסתה התובעת להרחיב את היריעה אשר הוגדרה היטב עוד בראשית התיק.

התובעת זנחה את בקשתה למינוי אורטופד ודומה כי הגשת בקשה זו משמעה נסיון להרחיב את היריעה גם לתחום רפואי זה, אשר בו כלל לא מונה מומחה מטעם בית המשפט.

מעבר לצורך, ייאמר כי עיון בתיעוד הרפואי המצוי בתיק כולו, מלמד אף כי אין המדובר בראיה המצדיקה מינוי מומחה מטעם בית המשפט. ראשית, ממצאיה אינם מעידים כי הקרע הנטען בגיד הסופרא- ספינטוס נגרם כתוצאה מהתאונה מושא תיק זה אשר כאמור ארעה 12 שנים קודם לאבחנה זו. מרחק הזמן הרב מעיד כאלף עדים על העדר הקשר הסיבתי בין הנזק הגופני הנטען בגיד הסופרא- ספינטוס לבין התאונה מושא תיק זה. ראיות אלה הינן דלות ואינן מספיקות על מנת לבסס ראשית ראיה לקיומה של נכות הנובעת במישרין מהתאונה.

1. התובעת מסתפקת באמירה כללית לפיה המחדל לא היה בידה וכי הממצאים של הבדיקה הועברו לידיה באיחור. ובכן, צידוק זה אין בידי לקבל. אין המדובר בראיות חדשות אשר לא היה בידי התובעת לקבלן בכל שלב מוקדם יותר מהשלב בהן התקבלו, אין המדובר בראיות חדשות מהותיות שנוגעות באופן מובהק ובמישרין לתאונה מושא תיק זה שלא ניתן היה במאמץ קל להשיגן קודם לכן ואף לבצע את הבדיקה בכל שלב מוקדם יותר לפני תום הבאת הראיות.
2. נוסף על כך, אין המדובר בראיות טכניות פשוטות כי אם בפתיחת חזית נזיקית חדשה לחלוטין שתחייב פתיחת ערוץ חדש להתדיינות והתנהלות שיפוטית, כאשר כאמור, תחום האורטופדיה נזנח על ידי התובעת.
3. בע"א 32/89 גולן נ' עלוני פ"ד מו (3), 665, 670 (1992) קבע כב' השופט מ. חשין כי:

"תובע זכאי ליומו בבית המשפט, אך זכות זו נטל בצידה, והוא, שלא יכביד שלא כראוי לא על בית המשפט ולא על הנתבע, ושלא יטריח את אלה מעבר למידה ולצורך. תובע אין זכותו בידו לפגום בניהולו התקין של המשפט".

התנהלותה של התובעת בהליך זה מקשים ומכבידים כמו גם יתר השיקולים שפורטו לעיל מובילים אותי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הראומטולוגי

1. כאמור לעיל, לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה בתחום הראומטולוגי ולאחר שהתיק נקבע לשמיעת ראיות, הגישה התובעת ביום 9.1.13, בקשה להיבדק בשנית על ידי המומחה זאת מאחר ולטענתה, המומחה בעצמו קבע כי יש לערוך בדיקה נוספת לאחר שנתיים מיום הבדיקה הראשונה. הנתבעת התנגדה וטענה כי לא זו בלבד שהיא כופרת בממצאיו וקביעותיו לרבות הקשר הסיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין התאונה, אלא שלטענתה יש לכל היותר לשקול את הבקשה לאחר שייחקר המומחה על חוות דעתו.

הבקשה נדחתה זאת בין היתר מאחר והמומחה קבע באופן מפורש כי מצבה של התובעת הינו קבוע זאת מאחר "והתסמונת נמשכת כבר שמונה-תשע שנים" (ראו סעיף 3 להחלטה מיום 27.1.2013) ובעיקר משום שדרך המלך כאשר מתעורר ספק ביחס לקביעות של מומחה מטעם בית המשפט היא משלוח שאלות הבהרה למומחה וכך הוצע לתובעת.

בהתאם, פנתה התובעת אל המומחה בשאלה האם ניתן לומר כי נכותה נכון לשלב הבדיקה הינה צמיתה והאם יש צורך לערוך בדיקה נוספת זאת בשים לב לזמן שחלף.

המומחה השיב כי הנכות הינה צמיתה ואין צורך לערוך בדיקה נוספת ובדיקות אחרות חדשות.

הצדדים שניהם עתרו לזימונו של המומחה לחקירה בבית המשפט.

1. המומחה קבע, כאמור, בחוות דעתו, כי התאונה הותירה בתובעת נכות בשיעור של 30% בשל מחלת פיברומיאלגיה.

בעמ' 4 לחוות דעתו, התייחס המומחה לקושי באבחנת מחלת הפיברומיאלגיה:

1. לשאלות ב"כ התובעת, השיב המומחה ביחס לקשר הסיבתי בין המחלה שאובחנה על ידו לבין התאונה, כך:

"ש: נכון שהתובעת פיתחה את הסימפטומים של התסמונת לאחר התאונה.

ת: לפי הסיפור ששמעתי ממנה והרשומות שהופיעו בסמוך לתאונה, עשה לי רושם ואף כתבתי זאת, כי אני רואה מקרים כאלה, שפה הייתה סמיכות ברורה בין התאונה ולבין התפתחות הכאבים שנמשכו מס' שנים." (ראו בעמ' 13 ש' 4-7).

ובהמשך השיב כך:

"ש: מציג לך מסמך נוסף מיום 11.10.09, גם פה יש שאלה של צליפת שוט.

ת: כתוב כמה תלונות אחת מהם היא צליפת שוט. בעניין זה ממש לא משנה, לא מבין לאן אתה חותר. אני לא נחשב רופא שכל דבר אומר פיברו' זה מזה או מזה. במקרה שלנו, אני מסתכל על ההיסטוריה שלה, ב 2005 היא הופנתה לראומטולוגיה, חשבו שיש לה בעיה מתמשכת, המסמך הזה למשל של 2005 עזר לי לציין בעמ' 4 לחוות דעתי וגם כתוב בהדגשת קו, שכאביה הופיעו בהקשר לתאונה ותועדו בצורה מתמשכת ואני מקריא. כשאין לך בדיקה אובייקטיבית שמראה בעיה, אני מודע לקושי בקביעה."

(ראו בעמ' 14 ש' 12-18).

1. לשאלות ב"כ הנתבעת השיב המומחה ביחס לדרך האבחון של מחלת הפיברומיאלגיה:

ש: ענית בחקירתך בבית משפט נצרת בעניין אחר של פיברו', ואתה הסברת שם שהבעיה בפיברו' היא לגמרי מסיפור המעשה שהמטופל מספר ואין אפשרות אובייקטיבית למרות בדיקה, אין אפשרות אמתית לוודא את האבחנה.

ת: כן." (ראו בעמ' 15 ש' 2-5).

ובהמשך השיב כך:

"ש: הסברת כי המחלה סובייקטיבית.

ת: כן, אני אסביר, שאני בודק חולה ונניח ואני תופס אותו ושואל כואב לך, הוא יכול להגיד לי כן, גם אם לא כואב לו, רופא צריך לקחת זאת בחשבון, אבל בבית המשפט צריך להסביר את כל האופציות. שאני בודק ואני לוחץ על היד והמטופל אומר כואב, אני יוצא מנקודת הנחה שהוא אומר אמת ולכן זו בדיקה סובייקטיבית. כאב במפרק ואני רואה מפרק נפוח מנוזל, אז זו בדיקה אובייקטיבית." (ראו בעמ' 15 ש' 8-13).

1. דברי המומחה בחוות דעתו והסבריו במהלך עדותו בבית המשפט מלמדים על הקושי הידוע באבחון מחלת הפיברומיאלגיה. אבחון המחלה נסמך, בעיקרו, על תלונות סובייקטיביות של החולה, על כאבים ומיחושים שונים אשר לעיתים אין להם כל ביטוי קליני אובייקטיבי. במקרה כאן, הסתמך המומחה מטעם בית המשפט על מידע אשר נמסר לו על ידי התובעת ובעמ' 4 לחוות דעתו, ציין ביחס לכך את הדברים הבאים:

1. הנתבעים טענו כי המומחה עצמו חזר בו לאחר חקירתו לא רק משיעור הנכות אשר קבע לתובעת, כפי שיובהר להלן, זאת בעקבות המידע אשר הוצג לפניו לראשונה במהלך חקירתו, אלא חזר בו גם בקביעת הקשר הסיבתי שבין תסמונת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת התובעת, כפי קביעת המומחה, לבין התאונה, אשר היתה קלה לכל הדעות ואף כפי שהמומחה עצמו אישר במהלך חקירתו. נוסף על כך טענו הנתבעים, כי משהוברר כי אין כל הוכחה "מדעית" לבסס עליה קביעה רפואית, אזי היה על המומחה לשלול קשר סיבתי בין התפתחות התסמונת לתאונה, ואכן כך גם קרה בפועל בתום חקירת המומחה, כך לשיטת הנתבעים.
2. התובעת מאמצת את חוות דעתו של המומחה לפיה הינה סובלת מתסמונת הפיברומיאלגיה אשר נגרמה עקב התאונה. לטענת התובעת אין מחלוקת כי היא סובלת מהתסמונת, השאלה היחידה שנותרה במחלוקת הינה הקשר הסיבתי.

לשיטתה של התובעת היא עומדת בכל הקריטריונים אשר נקבעו במחקרים והוזכרו בפסקי דין והפנתה למחקר שערך פרופ' בוסקילה אשר עסק ברובו בפגיעה מסוג מנגנון "צליפת שוט" מנגנון זהה למנגנון הפגיעה ממנה סבלה התובעת, עוד טוענת התובעת כי בהתאם לחקירת המומחה וכידוע 60% -70% מהסובלים מהתסמונת הינן נשים. בנוסף, טענה כי אין באבחון המאוחר של התסמונת כדי לשלול קיומו של קשר סיבתי ומעבר לכך לא הוכיחה הנתבעת ולא נמצא בתיעוד הרפואי כל ממצא שיכול להצביע על קיומו של גורם אחר זהה בעוצמתו לטראומה שחוות התובעת כתוצאה מתאונת הדרכים, אשר יכול להוות הגורם האחר להתפתחות התסמונת.

דיון ומסקנות

1. בחוות דעתו, התייחס המומחה לשאלת הקשר הסיבתי כך:

"האם ההסתמנות הנ"ל נובעת מן התאונה? בד"כ טראומה כפי שחוותה שהיתה ללא סמני חבלה ע"פ עדות הרופא שבדק אותה וע"פ ממצאי CT מאוחר יותר, עלולים לגרום לכאבים שבהמשך חולפים תוך זמן לא ארוך. במיקרה הנוכחי, כביכול, תלונותיה לא רק שלא חלפו אלא החריפו וזאת כפי הניראה לאור התפתחות פיברומיאלגיה שהיא מחלה שאחד מאפיוניה הוא ירידת הסף לכאב.

בעוד שמצבה הרפואי ניתן להגדרה, האם הוא נובע מהתאונה, הרבה יותר קשה לקבוע ועל כך בהמשך.

מהו הקשר הסיבתי בין המצב הרפואי לבין התאונה

פיברומיאלגיה הינה מחלה שכיחה ומורכבת המוגדרת כהסתמנות ממושכת של כאב מוסקולוסקלטלי (שלד-שרירים), בנוכחות נקודות אנטומיות רגישות. בנוסף יש ממצאים של הפרעות פסיכולוגיות ועוד (Fietta 2004). האיגוד הראומטולוגי האמריקאי הציע קריטריונים לאבחנה (Wolfe 1990) הבנויים על נקודות אנטומיות אך גם על כאבים מפושטים בכל הגוף. הגורם לפיברומיאלגיה אינו ידוע" (ראו בעמ' 3 לחוות הדעת).

1. הנה כי כן, המומחה התבסס על תלונות התובעת על כאבים מפושטים בגוף ובכלל זה קושי בהפעלת הידיים עד כדי קושי בתליית כביסה, וכן הסתמך על תלונותיה על עייפות חמורה, כזו המונעת ממנה אף איפור ולעיסת מזון.

עדות לכל התלונות הללו לא ניתן למצוא בתיעוד הרפואי.

נוסף על כך, ובהעדר מידע בזמן אמת, קבע המומחה קשר סיבתי בין התסמונת לתאונה. כאשר הסתבר לו במהלך חקירתו, כי התובעת היתה שרויה תקופות ארוכות בעומס ולחץ נפשי הנובע מקשיי פוריות ובאותה התקופה סבלה גם מהפלות עם רקע של מחלה גנטית ידועה במשפחה (ראו בעמ' 18 ש' 2-16), ולאור האפשרות המוזכרת גם בחוות דעתו, במקרה של תסמונת פיברומיאלגיה אשר מאובחנת על יסוד תלונות סובייקטיביות, להתחזות לצורך השאת רווח משני השיב המומחה כך: "זו אפשרות, אבל לאור התיעוד פה, התרשמות שלי שהייתה שהיא יותר סולידית מכל אחד אחר" (ראו בעמ' 19 ש' 1-2).

1. כאשר נשאל המומחה האם יש לו מידע היכן עובדת התובעת, השיב בשלילה (ראו בעמ' 16 ש' 5) כאשר נשאל האם יש לו מידע ביחס להיקף השעות בהם עובדת התובעת, השיב בשלילה (ראו בעמ' 15 ש' 6). כך גם כאשר נשאל האם יש לו מידע בדבר מקומות העבודה בהם עובדת התובעת, ביחס להיקף המשרה או מועד תחילת העבודה, ביחס להצהרות הבריאות שמסרה למעסיקה, או מידע ביחס להיעדרותה מהעבודה אם בכלל וכושרה לעבוד, על כל אלו השיב בשלילה וסיכם "ככה בד"כ נעשית אבחנה רפואית" (ראו בעמ' 16 ש' 7-27).

בהמשך, כאשר נשאל האם ידוע לו על מתח משמעותי בו היתה שרויה התובעת, השיב בשלילה (ראו בעמ' 17 ש' 28-32 ובהמשך בעמ' 18 ש' 1-18).

ובהמשך, כאשר הוצגו בפניו מסמכים הנוגעים לכך והוא התבקש להשיב האם יכול שהיה בכך כדי להשליך על קביעותיו, השיב כך:

"ש: לא ראית מעבר למסמכים האלו שהצגתי?

ת: לא.

ש: אני מציג לך מתוך נ/1 שהיא ובעלה בשנת 2009 ואחרי שהייתה גרידה בגלל בעיית התפתחו והייתה הפלה בשנים שקמו, וחשש לעקרות נתונים שלא היו בפניך, מתלוננים ביעוץ גנטי על בני משפחה של דודה משותפת של ניוון שרירים ופטירה עד גיל 12, את זה אמרת שלא ידעת?

ת: לא.

ש: הסיפור של הקשיים עם ההריונות זה סיפור שנמשך לפחות משנת 2005?

ת: כן.

ש: עם המון חששות שהובילו לכל מיני בדיקות וייעוציים?

ת: כן.

ש: האם נכון שגם נתון כזה יכול לגרום שבשנת 2009 הופיעו תלונות על עייפות?

ת: יכול להיות צריך לראות את החומר. הייתי מנסה לברר את המתח, העקה, כמה ילדים יש.

ש: אלו בירורים שלא ערכת?

ת: לא.

ש: לא באשמתך כי היא לא סיפרה לך את זה, לא ידעת את זה?

ת: לא.

ש: האם נכון שבנסיבות האלה, לאור המידע שנוסף לך ולא היה בפניך, אין אפשרות לומר שנכותה היא 30% אלא זה מה שסברת בזמנו, והיום צריך לעשות הערכה מחודשת לאחר שיהיו בפניך כל הנתונים, לרבות התפקוד בעבודה ובבית?

ת: נכון."

(ראו עמ' 28 ש' 15 עד עמ' 19 ש' 5).

המומחה אף לא היה מודע לעובדה כי בא-כוחה של התובעת הוא בעלה והוא אף התלווה אליה לבדיקה אצלו (ראו בעמ' 20 ש' 17), אך הבהיר כי הוא "פועל לשמוע את סיפור המקרה ולעשות את הבדיקה שלי מבלי לדעת שום דבר כזה, כי אז אני אומר מה אני מוצא באופן אובייקטיבי שלי. אני מודע לכך שקיימת אפשרות לכך שכל מה שאמצא יכול להיות, שיהיה התחזות. אבל אני דווקא ניגש לחולים בצורה שלא מעניין אותי שום דבר, כי אני מודע לחולשה ואמרתי זאת, שהבדיקה אין בה ממצא אובייקטיבי ברור..." (ראו בעמ' 20 ש' 1-5).

1. לאור תשובות המומחה כפי שצוינו מעלה, הציג ב"כ הנתבעים למומחה אפשרות לפיה לא היה מודע כלל למידע רלוונטי ומהותי ביחס לתובעת אשר יכול וישפיע על השיקולים ששקל כאשר קבע את נכותה הצמיתה, זאת בעיקר מאחר שבהעדר ממצאים קליניים אובייקטיביים, הסתמך המומחה על תלונות סובייקטיביות של התובעת.

כך לעניין העייפות עליה התלוננה התובעת ואשר נקשרה באופן ישיר על ידי המומחה לתסמונת הפיברומיאלגיה השיב המומחה כך:

"ש: מתי לראשונה בכרטיס הרפואי מופיעה תלונה על עייפות.

ת: היא מסרה לי שהיא פיתחה עייפות כשנתיים לאחר האירוע.

ש: מתי מצאת בכרטיס שהמילה עייפות מוזכרת.

ת: אם לא כתבתי אני לא זוכר.

ש: אתה יודע מתי הוגשה התביעה.

ת: הסתכלתי, אבל לא זוכר.

ש: הוגשה ביוני 2009 והתלונות הראשונות על עייפות מופיעות גם ב 2009.

ת: שמישהו מספר לי שהוא פיתח עייפות כשנתיים לאחר התאונה, אני כותב מה שהוא סיפר." (ראו בעמ' 20 ש' 18-25).

כך גם לעניין תלונות התובעת ביחס לחוסר סבילות לרעש (ראו בעמ' 21 ש' 1-9) קשיים בביצוע פעולות כביסת הבגדים, איפור ולעיסת מזון, לכל הפעולות הללו ובכלל זה תלונותיה של התובעת הסובייקטיביות השיב המומחה כי אינו "בודק את אמיתות התלונות" (ראו בעמ' 21 ש' 13-20).

1. בהמשך, נשאל שוב, על העדר תיעוד רפואי גם כשנתיים לאחר התאונה בגין עייפות חמורה וכאבי ראש, בייחוד לאור העובדה כי התובעת פנתה לרופא המשפחה שלה בגין תלונות שונות, על כך השיב המומחה כי היה מצפה שיצוין בפני רופא המשפחה, באותם ביקורים גם על עייפות ניכרת באופן שמגבילה אותה בביצוע פעולות כביסת הבגדים ועייפות בלעיסה (ראו בעמ' 23 ש' 18-32) ובהמשך השיב כי בחוות דעתו "כתב כי מבדיקתה עולה, שיש לה כאבים כרוניים, עייפות וכו', שאינם מתאפיינים במסמכים רפואיים" (ראו בעמ' 24 ש' 11-12). ועוד, השיב המומחה לשאלתו של ב"כ הנתבעים, כי לא נמצא, גם לא בין השנים 2005-2006, תיעוד רפואי בדבר תלונותיה של התובעת כפי שעלו בחוות דעתו של המומחה, מלבד שתי תלונות על כאבים בצוואר, בשנת 2005, כי ככל הנראה, לא הוצג מלבד זאת תיעוד רפואי שתומך בתלונותיה הסובייקטיביות של התובעת.
2. למומחה הוצג תיעוד רפואי קודם לתאונה, לפיו סבלה התובעת מכאבי ראש עובר לתאונה והוא נשאל האם היה ידוע לו על כך. תשובתו: "הייתי רוצה לדעת, מאחר וזה יכול להשפיע, כי אם חלק מהסימפטומים הופיעו לפני התאונה, בהכרח הם לא בעקבות התאונה" (ראו בעמ' 21 ש' 31-32) ובהמשך הוצג בפני המומחה תיעוד רפואי עוד משנת 1990 לפיו התלוננה התובעת על כאבי ראש (הוגש וסומן נ/5).

כך גם לעניין תלונותיה של התובעת בגין כאבי הגב מהם סבלה עובר לתאונה (הוגש וסומן נ/6), גם לגבי אלו, מסר המומחה כי חשוב היה שיידע מכך ולדבריו, אינו זוכר אם התובעת מסרה לו על כאבים שכאלו (ראו עמ' 22 ש' 15-18).

1. אפשר לסכם בשלב זה כי תלונותיה של התובעת בדבר מוגבלויות וקשיים בתחומים מסוימים, הגם שלא נמצא להם תימוכין בתיעוד הרפואי, קיבלו מקום של קביעה אובייקטיבית על ידי המומחה.

עדותה של התובעת והפרטים אשר עלו ממנה, מציגים תמונה שונה.

1. המסקנה היא כי מידע רב, רב מדי, ודרוש, לא הוצג בפני המומחה.

הטעם לכך אינו ברור, האם משום שהמומחה בחר שלא לחקור ולדרוש את המידע, חרף הקושי הגלוי והמוכר באבחנת המחלה מושא תיק זה, או משום שהתובעת בחרה שלא להציגו.

כך או כך, מחקירת המומחה עולה כי המידע שהוצג בפניו בחקירה, צריך היה להיות לנגד עיניו שעה שערך את חוות הדעת, שכן יש לו רלוונטיות לא רק לשיעור הנכות, אלא גם, ובעיקר, לשאלת אבחנת מחלת הפיברומיאלגיה ולשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבינה.

1. המומחה כאמור, סבר כי תלונותיה של התובעת החלו לאחר התאונה. במהלך עדותו כפי שהובא לעיל הוצג כי חלק מהתלונות החלו עוד קודם לתאונה.

המומחה לא היה מודע לתקופות של דחק נפשי בהן היתה שרויה התובעת אשר יכולים באופן עצמאי לגרום לחלק מתופעות התסמונת ומעבר לכך, הוא אף לא היה ער לכך שהתובעת מתפקדת מאז התאונה, בסה"כ באופן תקין במובן זה שסיימה את התחייבויותיה האקדמיות, הוסמכה ועובדת במקצועה כמורה מאז הוסמכה ועד עצם היום הזה, בהיקף של משרה מלאה, בשני בתי ספר.

מאחר שאבחנת מחלת הפיברומיאלגיה נעשית בעיקרה על יסוד תלונות סובייקטיביות, כך הסביר המומחה, בדומה למחלות נפשיות, ומאחר שמתברר כי התובעת לא מסרה למומחה את מלוא המידע המדויק, בהעדר תימוכין במסמכים רפואיים לתלונות רבות שבאו מפי התובעת, המסקנה היא כי ספק, ספק רב, מוטל בשאלת הקשר הסיבתי ואף ביחס לאבחנה עצמה של המחלה.

1. מעבר לאמור ביחס לקשר הסיבתי, אוסיף ואומר גם כי ביחס לשיעור הנכות, הובילה חקירת המומחה לכך שמנכות בשיעור 30% כפי שקבע בחוות דעתו, הופחתה הנכות לכזו הנעה בין 0% ל- 10%.

המומחה קבע את שיעור הנכות של התובעת בהתאם למגבלה התפקודית אשר הציגה בפניו התובעת. כאמור מעלה, לא הוצגו בפני המומחה מסמכים או כל תיעוד רפואי אשר יש בו כדי לתמוך בתלונותיה. כאשר נשאל המומחה, ככל שיתברר לו כי התובעת "מתפקדת באופן מלא, עובדת במשרה מלאה, מגדלת שלושה ילדים, נוסעת ברכב לעבודה הלוך וחוזר, אין שום תלונה רפואית בתיקה האישי, עובדת חמישה ימים בשבוע, האם נכון לשקול את הנכות" השיב המומחה כך:

"בהחלט צריך לבדוק, אני לא יודע מה הנתונים שאתה זורק פה, צריך לראות את כל התפקוד שיש לה. הסתמכתי על מה שהיא תארה"

(ראו בעמ' 27 ש' 16-17).

ובהמשך, כאשר התבקש המומחה להבהיר כיצד קבע את נכותה של התובעת, השיב כך:

"ש: מה המבחן שלה כדי שתהיה לה נכות של 20% ולא 30%?

ת: אני לא זוכר לגביה, אני יכול להגיד שבאופן כללי על פי התפקוד שלה.

ש: לגבי 30% רשמת שיבוש משמעותי, איזה מבחן תשים לגבי 10%?

ת: אם למישהו יש עייפות וכאבים אנו נותנים בין 5% ל- 15%.

ש: בצורה שאתה מתקשה?

ת: זה לא קריטריונים אורתופדים.

ש: אין לך שום אינדיקציה לירידה בתפקוד ביום יום לגבי התובעת?

ת: אני לא יכול לבדוק זאת אני מסתמך על דבריה.

ש: נניח שאתה רוצה לתת לה 10%, איך היית מגדיר זאת?

ת: סובלת מכאבים המצריכים טיפול יום יומי במשכבים כאבים, מתלוננת על עייפות שמקצרת את יכולת התפקוד הכללי שלה באותה יום אנו נתונים בין 5% ל- 10%.

ש: אין לך בכלל אינדיקציה שהיא נוטלת תרופות?

ת: אני לא יודע מה היא לוקחת. לא ידוע לי שהיא נוטלת תרופות.

ש: בהנחה שהיא מתפקדת באופן מלא, לא לקוחות תרופות ולא מתקיים שום נתון ממה שציינת נכות תהיה 0% או לכל היותר 5%?

ת: בהנחה שתפקודה תקין, נכותה תהיה בין 0% ל- 10%.

ש: לך ולי אין שום אינדיקציה להגבלה כל שהיא בתפקוד ולנו יש את התיק המלא שלה ממשרד החינוך ואת עדותה מלפני כן ואילו נתונים שלא היו בפניך, שמהם עולה שהיא מתפקדת במשרה מלאה?

ת: נכון."

(ראו בעמ' 27 ש' 20 עד עמ' 28 ש' 6).

1. סיכומו של דבר, בתום חקירתו על ידי ב"כ הנתבעים, שינה המומחה את קביעתו בחוות הדעת וטען כי "בהנחה שתיפקודה של התובעת תקין, נכותה תהיה בין 0% ל- 10%" (ראו בעמ' 28 ש' 3). המומחה הסביר כי כאשר קבע נכות בשיעור של 30% היא התאימה לשיבוש משמעותי של התפקוד בין בשל עייפות ניכרת הן בשל כאבים ומיחושים שונים אשר מצריכים נטילת תרופות. אחר שהובהר כי אין כל תיעוד רפואי אשר מתייחס למוגבלות של התובעת ככל שזו נובעת מעייפות קשה וכאבים מפושטים בכל הגוף ובעיקר בגב, בצוואר ובראש, וכאשר התחוור למומחה חלק מהתלונות הופיעו אף קודם לתאונה ואחר כי התברר למומחה כי לא הוצג לו ואין כל מידע המאשר כי התובעת נוטלת תרופות, קבע המומחה כי התשתית לפיה קבע נכות תפקודית בשיעור של 30% אינה קימת יותר ולפיכך קבע כי המגבלה התפקודית מתאימה יותר לנכות בשיעור של בין 0% ל- 10%.
2. במצב הדברים המתואר לעיל, שקלתי האם ניתן יהיה ליתן פסק דין בתיק זה, על יסוד חוות דעת המומחה וחקירתו בבית המשפט, כאשר כידוע, אין חולק כי הסמכות הסופית לקביעת נכותו של תובע נתונה בידי בית המשפט, והמומחים הרפואיים אינם אלא יועציו בתחום זה (ראו ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי, פ"ד לט(1), 477; ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5), 170).

בסופו של יום, סברתי כי חוות דעתו של המומחה אינה עומדת בפני עצמה ואף לא ניתן לעשות בה שימוש מספק לצורך קביעת מסקנות בתיק. במצב שנוצר, לאור תשובות המומחה ובשים לב למחלה בה עסקינן ולקושי באבחונה, לא ניתן יהיה לתת פסק דין בתיק בלא שימונה מומחה נוסף מטעם בית המשפט.

אם היתה אי-הבהירות נוגעת אך ורק לסוגיית הנכות, יכול וניתן היה על יסוד תשובות התובעת בעדותה ותשובותיו של המומחה, להסיק בדבר נכותה התפקודית של התובעת, ככל שהיא נובעת מן התאונה, שהרי ענין זה, במובהק, נתון להכרעת בית המשפט.

ואולם, הקושי המהותי באבחון המחלה בה אנו דנים, השאלות אשר עלו במהלך שמיעת הראיות ובמיוחד כאשר הוצגו למומחה תשובותיה של התובעת ביחס לתפקודה, מובילים לכך שלא ניתן להכריע בתיק זה בלא חוות דעת מומחה אשר תתייחס למכלול השאלות.

1. מודעת אני לכך שמינוי מומחה נוסף בתיק הוא צעד חריג.

אין משמעותה של החלטה זו פסילת חוות דעת המומחה, שכן לא מצאתי כי המדובר בחוות דעת הפגומה מטיבה, מסיבה זו או אחרת.

בית המשפט ימנה מומחה נוסף מטעמו, כאשר לתחושתו, לא יהא בידו, או לא יהיה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך בהסתמך על חוות דעתו של המומחה אשר מונה (ראו רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673, 676) ואף כאשר קיים חשש כי המומחה לא העריך נכונה את אמינות הנפגע ביחס לתלונותיו.

לתובעת תלונות תפקודיות שהן לכאורה חמורות. הנכות שנקבעה לה בחוות הדעת היתה משמעותית אף היא – בשיעור של 30%.

התמונה לאחר שנשמעה התובעת ונשמעה עדות המומחה אינה ברורה.

מחד, התלונות הקשות והאבחנה החמורה, מנגד, תשובותיו של המומחה מהן עולה כי לא ברור כלל ועיקר האם אבחנת המחלה אצל התובעת היא אבחנה נכונה זאת לאור פער המידע המשמעותי שקיים בין הדברים שהיו לנגד עיניי המומחה לבין תפקוד התובעת במציאות ואף בשים לב לתפקודה כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים, או ליתר דיוק, מהעדר תלונות משמעותיות דוגמת אלו שהשמיעה התובעת בפני המומחה.

מעבר לשאלת האבחנה, גם שאלת הקשר הסיבתי אינה ברורה עוד, לאור הדברים האמורים לעיל וכך גם שיעור הנכות הועמד בסימן שאלה, שכן המומחה השיב כי תפקוד התובעת כפי שתואר לו על ידי ב"כ הנתבעת מצדיק קביעת נכות הנעה בין 0% ל- 10%.

בנסיבות אלו, איני רואה כיצד ניתן יהיה להכריע באשר לשאלת קיומו של קשר סיבתי ברמה הדרושה, בין התאונה לבין מחלת הפיברומיאלגיה אצל התובעת ומעבר לכך, בשאלה האם בכלל סובלת התובעת ממחלה זו, באופן שיוביל לתוצאה צודקת והוגנת.

1. לפיכך, אני מורה על מינויו של מומחה נוסף בתיק זה.

החלטה על מינוי המומחה תינתן בנפרד.

המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ח אדר תשע"ה, 19 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.