התובעים, הבעלים הרשומים של מקרקעין בכפר קרע, עותרים לפנות את הנתבעים מהמקרקעין. הנתבעים, מחזיקים בפועל מזה זמן רב במקרקעין, מתגוררים בבתים שנבנו עליהם וטוענים לבעלות על המקרקעין.

רקע עובדתי:

1. במסגרת הסכמים שנחתמו בשנת 1976, מסר מינהל מקרקעי ישראל זכויות במקרקעין הנמצאים בכפר קרע והידועים כחלקה 21 בגוש 12129 (להלן: "המקרקעין או החלקה"). בין היתר, העביר המינהל למנוחה זיינב מוסטפא ג'מאל ז"ל (להלן: "המנוחה ג'מאל"), זכויות בשטח של 2,500 מ"ר במקרקעין ולמנוח אחמד רדואן בדחי ז"ל (להלן: "המנוח בדחי") נמסרו זכויות בשטח של 6,000 מ"ר.

המנוח בדחי רשם את זכויותיו בחלקה בלשכת רישום המקרקעין כבר בשנת 1976, ואילו זכויותיה של המנוחה נרשמו בשנת 2001, ע"י התובעים 2 ו-3, שהעבירו אותם ישירות על שמם מכוח צו ירושה.

נתבעים 2 ו- 3 רכשו מהמנוח בדחי חלקים מזכויותיו במקרקעין.

הנתבעים מחזיקים במקרקעין, בנו בהם בתים ומתגוררים בהם.

טענות הצדדים

1. התובעים טענו, כי המקרקעין חולקו בפועל בין בעלי הזכויות, על פי תשריט חלוקה שהכין מינהל מקרקעי ישראל, וכי הנתבעים מחזיקים ובנו בתים במקרקעין, בחלק שעל פי תשריט החלוקה שייך למנוחה ג'מאל, שלא כדין וללא זכויות.
2. הנתבעים 1 אישרו את תשריט החלוקה שהכין מינהל מקרקעי ישראל, לרבות מיקום החלק של המנוחה ג'מאל במרקעין וכי שם ממוקמים בתי הנתבעים.

עם זאת טענו, כי המנוחה ג'מאל מכרה את כל זכויותיה במקרקעין למנוח בדחי, עוד בשנת 1976. לכן, אין לתובעים כל זכות במקרקעין, ומהלך רישום המקרקעין על שם יורשי המנוחה בשנת 2001 אינו חוקי ובטל מעיקרו.

1. הנתבע 3 הצטרף לטענות הנתבעים 1 והוסיף, כי רכש את זכויותיו בקרקע מהמנוח בדחי בשנת 1978, כדין ובתמורה, ללא קשר לזכויות שרכש המנוח בדחי מהמנוחה ג'מאל, כך שאין, ולא אמורה להיות יריבות בינו לבין התובעים.

התביעה נגד הנתבע 2 נדחתה בהסכמת הצדדים.

דיון והכרעה

1. על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"א-1969 "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו...". מדובר בחזקה חקוקה, אשר הנטל לסתור אותה הוא כבד מאוד [ראו ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, סע' 37 לפסק הדין (ניתן ביום 21/2/2007)].
2. הראיה היחידה שהציגו הנתבעים להוכחת הטענה, שהמנוחה ג'מאל מכרה למנוח בדחי את זכויותיה במקרקעין, היה העתק צילומי של מסמך (שחור לבן, באיכות גרועה), שנחזה להיות הסכם מכר מיום 1/6/1976 (כתוב בשפה הערבית עם תרגום נוטריוני). על מסמך זה חתמו, לכאורה, המנוחה ג'מאל ושלושה עדים נוספים. המנוח בדחי עצמו לא חתום על מסמך זה.

כל העדים החתומים על המסמך לא הובאו לעדות וככל הנראה אינם בין החיים עוד.

1. כלל הראיה הטובה ביותר איננו כלל קשיח וניתן לקבל כראיות העתקים של מסמכים, כאשר ניתן הסבר ראוי מדוע לא הוצג המקור וכאשר אין חשש לאמינות המסמך [ראו ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (16/11/2010) עמ' 19 – 20 לפסק הדין, וההפניות שם; ראו גם ע"א 9622/07 פלוני נ' קופ"ח כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, מחוז הנגב (30/5/2010), סע' 24 לפסק הדין].
2. התובעים לא סיפקו הסבר משכנע מדוע הציגו העתק ולא את הסכם המכר המקורי.

אמם של הנתבעים 1 ואלמנתו של המנוח בדיחי, הגב' אמנה בדחי, נתנה תצהיר בו מסרה כי הקפידה לשמור את הסכם המכר אצלה, מיום ההסכם, במשך 33 שנה עד שמסרה אותו לבנה בדחי לצורך ההליך המשפטי דנן. בעדותה בבית המשפט העידה כי בעלה מסר לה את ההסכם המקורי כאשר חזר הביתה מיד לאחר חתימת ההסכם, היא לקחה את הנייר, שמרה אותו עם יתר המסמכים ואף אחד לא נגע בו, עד שמסרה אותו לעו"ד חסן עבדי. כאשר נשאלה במפורש האם הראתה לעו"ד עבדי את המסמך המקורי, השיבה שהיא לא יודעת קרוא וכתוב. כאשר נשאלה האם יודעת מה ההבדל בין מסמך מקורי ובין צילום, השיבה "אני לא קוראת". לאחר שהוסבר לה שההבדל בין צילום למקור אינו קשור לקריאה אלא לצבעים היא ניסתה להתחמק והשיבה "לא זוכרת. אחרי פטירת בעלי הייתי במצב נפשי לא טוב, ואני לא זוכרת" (עמ' 46, ש' 9 -13). הנתבעים לא מסרו אם פנו לעו"ד עבדי לקבל את המסמך המקורי, האם פעלו בדרך כלשהי כדי להשיגו ומדוע לא הוזמן עו"ד עבדי לעדות בבית המשפט.

1. במקרה זה, אי הצגת המסמך המקורי פגעה באופן ממשי באפשרות לבחון את האוטנטיות של המסמך.

לבית המשפט הוגשו שני העתקים של ההסכם (נ/1, נ/2). האחד עותק צילומי דהוי שאינו קריא כלל (נ/1), והשני עותק מעט כהה יותר ומעט קריא יותר (נ/2). על העתק ההסכם ניתן לראות כתם כהה, שהנתבעים טוענים שהוא טביעת אצבעה של המנוחה ג'מאל, לצד הכתם שלוש חתימות (לכאורה של עדים להסכם) וכן שני בולי הכנסה.

הנתבעים הגישו שתי חוות דעת מומחים בעניין המסמך. חוות דעת אחת קבעה כי קיימת סבירות גבוהה שחתימות שניים מהעדים שחתמו על המסמך נחתמו על ידי העדים עצמם וכי בולי ההכנסה המוצולמים על עותק ההסכם היו בשימוש בשנת 1976. חוות הדעת השניה קבעה כי צילומי ההסכם נוצרו בטכניקה שהיתה בשימוש עד תחילת שנות השמונים, בולי ההכנסה היו בשימוש בסוף שנות השבעים והכתם על ההסכם "יתכן שנוצר כתוצאה מהטבעת טביעת אצבע תוך שימוש בעודף נוזל".

התובעים הגישו חוות דעת מומחה מטעמם שקבע כי הכתם המופיע על העתק ההסכם חסר מאפיינים כלשהם של טביעת אצבע, וחוות דעת נוספת השוללת את קביעת מומחה הנתבעים בעניין החתימות של העדים.

1. בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום כתב יד ובדיקת מסמכים, מר אמנון בצלאלי.

מומחה בית המשפט מצא כי המסמך צולם במכונה שיצאה משימוש במהלך שנות השמונים, אם כי לא ניתן לשלול אפשרות שצולם מאוחר יותר.

בעניין חתימות העדים, קבע מומחה בית המשפט כי רוב תכונות הכתיבה ניתנות לבדיקה רק במסמכים מקוריים. איכות המסמך דנן מאפשרת לבדוק רק חלק מצומצם של תכונות הכתיבה ולכן, לא ניתן לקבוע אם מדובר בחתימות אמיתיות אם לאו, ולא ניתן לשלול אפשרויות של העתקה או הרכבה צילומית של החתימות.

בעניין הכתם על המסמך שאמור להיות טביעת אצבע קבע המומחה כי לא ניתן לדעת בכלל אם אצבע של אדם כלשהו היתה מעורבת ביצירתו אם לאו. לדעתו, אם היו במסמך המקורי סימנים המאפשרים לזהות טביעת אצבע, הם היו אמורים להופיע גם בהעתק צילומי, ולכן סביר כי גם המסמך המקורי, ממנו צולם נ/2, לא כלל סימנים שאיפשרו השוואת טביעות אצבע.

בולי ההכנסה שעל המסמך היו בשימוש בתקופה הרלוונטית.

בסיכום חוות דעתו קבע מומחה בית המשפט כי מצד אחד, לא מצא במסמך סימנים המעידים על זיוף ומצד שני, מגבלות המסמך ואיכותו לא מאפשרות לקבוע כי מדובר בהעתק של מסמך אמיתי.

בעדותו בבית המשפט עמד מר בצלאלי מאחורי חוות דעתו, כי לא ניתן לקבוע אם מדובר בהעתק של מסמך אמיתי או במסמך מזוייף, ונתן לממצאיו הסברים מנומקים וראויים. לא מצאתי כל נימוק אשר יצדיק סטיה ממצאיו של מומחה בית המשפט אשר כאמור נתמנה בהסכמת הצדדים. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' גולדברג בע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568-569 (1998):

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.

אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן... (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מ' רבי ואח' [פורסם בנבו] [1])."

לא הסתפקתי בקבלת חוות דעתו של מומחה בית המשפט אלא בחנתי את ממצאיה והם מקובלים עלי לחלוטין.

בעניין הכתם הכהה על המסמך שאמור להיות טביעת אצבע של המנוחה ג'מאל, לא הוכח בכלל שמדובר בטביעת אצבע כלשהי ולא הוצג שום בסיס ראייתי לכך שמדובר בטביעת אצבעה של המנוחה. אפילו לפי מומחה הנתבעים לא ניתן לזהות את הכתם כטביעת אצבע של המנוחה ג'מאל.

סביר להניח שהמסמך הוכן בסוף שנות השבעים, אולם אין בכך כדי להעיד על כך שמדובר בהעתק מתאים למקור. כפי שהעיד מומחה בית המשפט, גם בשנות השבעים ניתן היה להפיק מסמכים לא אמינים.

בעניין חתימות העדים על המסמך, מקובלת עלי לגמרי חוות דעתו של מר בצלאלי, כי בהיעדר מאפיינים רבים שניתן לראות רק על גבי מסמך מקורי, אין לדעת אם מדובר בחתימות ידם של העדים או שעסקינן בחתימות שהועתקו למסמך בדרכי זיוף, שגם בשנות השבעים ניתן היה לבצע. אותם דברים נכונים גם לגבי בולי ההכנסה המצולמים במסמך.

לסיכום נושא זה אני קובע שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי המסמך שנחזה להיות צילום של הסכם מכר הוא העתק מתאים למקור של מסמך מקורי ולא זיוף.

1. עוד אציין בעניין מסמך זה, כי גם אם היה מוכח שמדובר בהעתק מתאים למקור לא היה די בו כדי לסתור את חזקת הרישום ולהוכיח קיומה של עסקת מכר כפי שטענו הנתבעים, מהסיבות הבאות:

כאמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, נוכח מאפייני התצלום, גם על המקור ככל הנראה לא ניתן היה לזהות את הכתם שאמור להיות טביעת אצבע כטביעת אצבעה של המנוחה ג'מאל.

המנוח בדחי עצמו לא חתום על המסמך (אף לגרסת הנתבעים).

העדים שאמורים להיות חתומים על המסמך לא הובאו לעדות. לכן, חתימתם על המסמך היא בגדר עדות שמועה, אשר לא ניתן להוכיח את תוכנו של המסמך בהתבסס עליה בלבד.

1. טענת הנתבעים בדבר עסקת המכר בין המנוחה למנוח לוקה בחולשות נוספות. כך למשל, העובדה שהמנוח לא דאג לרשום את העסקה בלשכת רישום המקרקעין, אף לא באמצעות הערת אזהרה ולא דווח עליה לרשויות המס.

הדברים נכונים במיוחד בהתחשב בכך שהמנוח כן דאג לרשום בטאבו את את עסקת הרכישה של 6,000 מ"ר במקרקעין מאת מינהל מקרקעי ישראל, ובהתחשב עם לוח הזמנים בו בוצעו הפעולות השונות - העסקה עם המינהל נחתמה ביום 2/5/76; העסקה עם המנוחה ג'מאל נחתמה (על פי הטענה) ביום 1/6/76; ביום 29/8/76 רשם המנוח בדחי בלשכת רישום המקרקעין את העסקה מול מינהל מקרקעי ישראל.

מה מנע מהמנוח לרשום באותה עת גם את עסקת המכר שבוצעה מול המנוחה ג'מאל, אם בוצעה? לא הוצגה בפני תשובה לכך.

הדברים תמוהים עוד יותר בהתחשב בכך שהמנוח בדחי עסק בקבלנות בניין, נהג לקנות נכסים לבנות ולמכור והייתה לו הבנה בסיסית בהליכים הנוגעים לעסקאות אלו, כולל הצורך לרשום אותן בטאבו ולשלם מסים בגינן (כפי שעלה מעדותם של רדואן בדחי ואמנה בדחי).

1. הנתבעים טענו כי מינהל מקרקעי ישראל ידע על קיומה של העסקה בין המנוח למנוחה, וערך תשריט חלוקה עדכני בהתאם (נ/3). מעיון בנ/3 ולאחר ששמעתי את דברי התובעים ועדותם של הנתבעים עצמם, מצאתי כי אף תשריט זה אינו יכול להעיד, ולו במקצת, על קיומה של עסקה במקרקעין.

ראשית בתשריט עצמו, נראה בבירור כי החלקה שגודלה 6,000 מ"ר שייכת למנוח בדחי, והחלקה שגודלה 2,500 מ"ר רשומה על שם המנוחה ג'מאל. אין בתשריט כל הערה בדבר העברת זכויות. לא ניתן ללמוד מחתימתו של המנוח על התשריט על העברת הזכויות. אפשרי בהחלט שחתימת המנוח על התשריט קשורה לחלק מהמקרקעין שהוא קיבל מהמינהל.

יתרה מכך, טענתם זו של הנתבעים, שנטענה בסיכומים (בסעיף 3), סותרת את הודאתם המפורשת בכתב ההגנה, כי תשריט החלוקה הוא חלק בלתי נפרד מההסכמים שחתמו המנוח בדחי והמנוחה ג'מאל מול המנהל ביום 2/5/1976, כי החלקה המסומנת תחת שמה של המנוחה מצביע על השטח המסויים שהוקצה לה, ואשר בו קיבלה חזקה.

1. אינדיקציה נוספת בעזרתה ניסו הנתבעים להוכיח את בעלותם בקרקע היא היתר לשימוש חורג בקרקע שניתן לאמנה בדחי לצורך הצבת שלט פרסומת מואר בקרקע. לטענת הנתבעים העובדה שנעשה פרסום כדין טרם מתן ההיתר והתובעים לא הביעו התנגדות, מצביעה על העובדה כי הם אינם הבעלים של הקרקע, וכי לו היו הבעלים הם היו אמורים לדעת כבר בזמן מתן ההיתר על עצם תפיסת החזקה ע"י הנתבעים. אין בידי לקבל טענה זאת, לא הוצג בפני כל אישור על כך שהנתבעים ידעו על הגשת הבקשה ומתן ההיתר, וממילא לא ניתן ללמוד מעניין הליכי תכנון ובניה לעניין זכויות קניין. יתר על כן, הנתבעים לא הציגו היתרי בניה לבניית בתי המגורים שבנו במקרקעין, אשר ייעודם על פי התוכניות המאושרות הוא חקלאי, ונראה כי מדובר בבתים שנבנו ללא היתר בניה כדין.
2. הגב' אמנה בדחי, אלמנתו של המנוח בדחי ואימם של הנתבעים 1, העידה כי בשנת 1976, בעלה המנוח אמר לה שהוא מתכוון לקנות 2.5 דונם בשכונת "אלערק" בכפר קרע, מאישה ששמה זיינב גמ'אל, וביקש לקבל כסף מהסכומים שנשמרו בבית כחסכונות לצורך רכישת הקרקע. לדבריה המנוח יצא מביתם וכשחזר הוא סיפר שרכש את הקרקע, מסר לה את הסכם המכר וביקש ממנה לשמור את ההסכם. לאחר החתימה על ההסכם בעלה לקח אותה לביקור בחלקה, והיא ביקרה בה מספר פעמים נוספות לפני מות בעלה. בחקירתה בבית המשפט הוסיפה אמנה כי זכור לה שבעלה שילם עבור הקרקע 60 לירות והיא ספרה את הכסף ביד.

אמנה העידה כי היא משוכנעת שהקרקע היא שלה, לטענתה היא גידרה אותה והתקינה שער כניסה מכיוון שבעלה אמר לה שהקרקע שלהם, ולכן גם בנתה בתי מגורים על הקרקע יחד עם בניה. היא אף יודעת שחלקים ממנה נמכרו לנתבע 3.

מדובר בעדותה של מי שמעוניינת בתוצאות ההליך, אשר לא הותירה רושם אמין במיוחד, ובכל מקרה מכיוון שלא היתה צד לעסקת הרכש ואף לא היתה נוכחת במעמד העסקה, הרי מדובר בעדות שמועה. אם בכלל מדובר בעדות קבילה, הרי שמשקלה נמוך מאוד.

לא מצאתי בעדותה של הגב' אמנה בדחי ראיה מספקת כדי להרים את הנטל הנדרש להוכחת ביצוע עסקה במקרקעין.

גם עדותם של פארס בדחי ורדואן בדחי, בניו של המנוח, לא יכולה לסייע להוכחת טענות ההגנה. שניהם בעלי עניין בתוצאות ההליך, שניהם היו ילדים בעת ביצוע עסקת המכר הנטענת, שניהם לא היו עדים להסכם, אלא שמעו על רכישת הקרקע ועדותם היא בגדר עדות שמועה.

1. נוכח כל הנ"ל אני קובע, כי לא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל הנדרש כדי להוכיח קיומה של עסקת מכר הסותרת את חזקת הרישום ולהוכיח את בעלותם במקרקעין, אף לא בקירוב.
2. אני ער לקשיים שהתגלו בגרסאות וראיות התובעים.

כך למשל, העובדה שרשמו את הקרקע בטאבו בשנת 2001, על אף שאימם נפטרה בשנת 1981. הסברו של התובע לעניין זה היה כי לאחר מות אמו הוא עבר להתגורר בדרום הארץ וחזר לכפר רק בשנות התשעים.

תמוה עוד יותר כי גם לאחר רישום הקרקע בשנת 2001, התובעים לא ביקרו בחלקה וכלל לא ידעו איפה היא. רק בשנת 2008 הביאו מודד אשר הגיע לראות את החלקה ואז גילו שהנתבעים מחזיקים במקרקעין ובנו עליהם בתים. קשה לקבל את הסברו של התובע בעניין זה, שהיה עסוק בעניינים אחרים.

עם זאת קשיים אלו, אינם יורדים לשורשה של גרסתו, ובכל אופן אין בהם כדי לסייע לנתבעים לסתור את חזקת הרישום.

טענות הגנה נוספות

1. הנתבעים טענו כי אם לא תוכח בעלותם בקרקע, יש לראות בהם כברי רשות בלתי הדירה, זאת נוכח התעלמות התובעים מהמקרקעין במשך 33 שנה ולאחר המנוח בדחי, ולאחריו יורשיו, עיבדו את האדמה מאז שנת 1976 ובנו בה בתי מגורים.

אין בידי לקבל טענה זאת.

טענה של קבלת רשות סותרת את הטענה לבעלות. אם במשך כל השנים חשבו שהם בעלים, מדוע היה עליהם לבקש או לקבל רשות. ראה לעניין זה ע"א (מח' נצרת) 5120-07-10 מינהל מקרקעי ישראל נ' סאלח (ניתן ביום 21/2/2011):

"תחילה עלינו להבהיר, כי טענת המשיב לפיה אביו רכש את הקרקע עוד לפני שנים הרבה ומכח רכישה זו עיבד אביו ובעקבותיו הוא ומשפחתו את הקרקע, איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה עובדתית סותרת ממנה עולה, כי המשיב טוען לחילופין, שהינו "בר רשות" מכללא בשל כך שהמערערת עצמה עיניה מפלישתו, למרות שידעה עליה. שתי טענות סותרות אלה אינן יכולות להיטען בכפיפה אחת (ראה לעניין זה תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד – 1984, להלן: "תקנות סד"א")".

ואוסיף, כי הנתבעים לא הציגו תשתית עובדתית כלשהי לביסוס הטענה שקיבלו רשות, וטענתם נותרה סתמית, לא מפורטת ולא נתמכת בראיות. זניחת מקרקעין, כשלעצמה, איננה מקנה רשות למאן דהוא לפלוש אליהם ולתפוס בהם חזקה. עיבוד הקרקע נטיעות ובניה, אף הם לא מקנים רשות להמשיך ולהחזיק בה, כאשר מלכתחילה החזקה נתפסה שלא כדין. הנתבעים אף לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי המנוחה ג'מאל או יורשיה, ידעו על כך שהנתבעים תפסו חזקה בקרקע ולא פעלו בעניין. התנהגות שניתן היה ללמוד ממנה, אולי, על הסכמה לתפיסת החזקה ומתן רשות מכללא. הוכחת ידיעה מהווה תנאי הכרחי לטענה של הסכמה בשתיקה.

הפסיקה אליה הפנו הנתבעים בעניין זה אינה רלוונטית לענייננו. בת"א (שלום י-ם) 24780/99 סגיאן נ' אלקאק (28/3/2003), רוכש הקרקע ידע, בעת רכישת הקרקע, שאיננה פנויה. בע"א 790/97 בנק מזרחי המאוחד נ' אברהם, פ"ד נט(3) 697 (2004) לא עסק בית המשפט במאזן זכויות בין טוענים לבעלות בנכס אלא בין רוכש דירה שלא רשם את העסקה לבין מי שרשם עיקולים על הנכס.

הנתבעים העלו בכתב ההגנה גם טענות התיישנות ושיהוי אך טענות אלו נזנחו בסיכומים.

הנתבע 3

1. נתבע 3 טען כאמור, כי רכש זכויות במקרקעין בשטח של 750 מ"ר מאת המנוח בדחי בשנת 1978. לדבריו ביתו נשרף ולכן אין בידו להציג מסמכים על כך. התובעים לא חלקו על טענתו, אך טענו כי אין בכך כדי לגבור על זכויות הבעלות שלהם.

על פי סעיף 10 לחוק המקרקעין ועל פי ההלכה, זכות רוכש גוברת על זכות בעלים רק אם הרכישה הסתיימה ברישום [ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו (6) 832, 851 (2002) דברי כב' הנשיא א' ברק:

"תום-הלב האמור בסעיף 10 לחוק המקרקעין, נדרש בעת רישום הזכות על שמו של הקונה במרשם. רק אותה עת רכש הקונה "זכות במקרקעין מוסדרים", ועל-כן צריך תום-הלב ללוות את הרכישה אותה עת. כל עוד לא נרשמה העיסקה במרשם, נתונה בידי הקונה התחייבות של המוכר – הרשום במרשם שלא כדין ושאינו הבעל האמיתי – לעשות עיסקה במקרקעין. התחייבות זו – אפילו נרכשה בתום-לב – אינה גוברת על זכות הקניין של הבעלים האמיתי (שהרי אין לנו עניין בעיסקאות נוגדות)."

הנתבע 3 לא רשם בלשכת רישום המקרקעין את הזכויות שרכש מאת המנוח בדחי. על כן, אין בטענתו כדי לגבור על זכות הבעלים.

הסעדים

1. התובעים ביקשו להשיב לידם את המקרקעין כשהם נקיים מכל חפץ, ולחלופין, לשלם להם את השווי הכספי של המקרקעין.

במהלך ההליכים, בניסיון להוביל את הצדדים לפשרה כספית, מונתה בהסכמה שמאית מקרקעין מטעם בית המשפט כדי להעריך את שווי המקרקעין. לאחר שהוגשה חוות דעתה, הנתבעים לא היו מוכנים להתבסס עליה.

למיטב הבנתי, בנסיבות העניין ונוכח הזנחת הקרקע על ידי התובעים במשך שנים ארוכות, נכון היה לקבוע לתובעים פיצוי חלף צו פינוי. התובעים אף הודיעו על הסכמתם לכך. דא עקא שהנתבעים התנגדו לכך נחרצות, ואינני מכיר דרך לכפות על הנתבעים לרכוש את המקרקעין כאשר הם מתנגדים לכך. לכן, הסעד היחיד שמוסמך בית המשפט להעניק במסגרת תביעה זאת הוא סעד של פינוי המקרקעין.

1. בכתב התביעה ביקשו התובעים, בין היתר, סעד של הריסת כל המבנים שבנו הנתבעים במקרקעין. בהמשך, לאחר שהנתבע 3 טען כי אין לבית המשפט סמכות לתת סעד של הריסה, הודיעו התובעים לבית המשפט (הודעה מיום 11/2/10), כי על אף שהם סבורים שיש לבית המשפט סמכות לתת סעד של הריסה (כסעד משני), הם מוותרים על סעד ההריסה ומבקשים למחוק מכתב התביעה את המילים "הריסת מבנים" (סע' 4 להודעה). באותה הודעה אף הודיעו התובעים, כי הם "מוכנים לסעד של פיצוי כספי ו/או פיצוי על הבניה שנעשתה בנכסים" (סע' 3 להודעה). בקדם משפט שהתקיים ביום 25/2/10, החליט בית המשפט (כב' השופטת רננה גלפז-מוקדי): "אני מורה על תיקון כתב התביעה, ע"י מחיקת הסעד של הריסת מבנים, והותרת הסעד של סילוק יד ופינוי..." לאחר החלטת בית המשפט, ביום 4/3/10, הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן בו נמחקו המילים "הריסת המבנים" מרשימת הסעדים המבוקשים.

סעיף 21 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) קובע:

(א) הקים אדם מבנה או נטע נטיעות (להלן - הקמת מחוברים) במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם (להלן - המקים) שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם.

(ב) בחר בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו, עליו לשלם למקים את השקעתו בשעת הקמתם או את שוויים בשעת השימוש בברירה לפי סעיף קטן (א), לפי הפחות יותר.

אני רואה בהודעת התובעים כי הם מוותרים על סעד של הריסת מבנים, כבחירה לקיים את המחוברים בידם על פי סעיף 21 לחוק המקרקעין.

אשר על כן, על התובעים לשלם לנתבעים עבור המבנים שבנו במקרקעין בהתאם לסעיף 21(ב) לחוק המקרקעין.

בעניין זה נתתי דעתי גם להודעת התובעים, כאמור, כי הם מוכנים לסעד של פיצוי על הבניה שנעשתה בנכסים.

1. סיכומו של דבר, לאחר שהוסכם כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין ובנו בהם בתים, בחלק שעל פי תשריט החלוקה הוקצה למנוחה ג'מאל, ולאחר שמצאתי כי הנתבעים לא הוכיחו כי הם בעלי זכויות במקרקעין, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים 1 ו- 3 לפנות את המקרקעין ולהחזיר את החזקה בהם לתובעים כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, למעט המחוברים שבנו בהם.
2. מכיוון שאיש מהצדדים לא עסק בסוגיית תשלום עבור המבנים על פי סעיף 21(ב) לחוק המקרקעין, ולא הובאו ראיות מטעם הצדדים בעניין, אני קובע דיון נוסף כדי לאפשר לצדדים לטעון בנושא זה ובנושא תנאי התשלום על פי סעיף 25 לחוק המקרקעין.
3. פינוי המקרקעין בפועל מעוכב עד לאחר מתן פסק דין סופי כולל החלטה בעניין תשלום עבור המבנים שבנו הנתבעים במקרקעין ותנאי התשלום.
4. סוגיית הוצאות המשפט תוכרע בפסק הדין הסופי.

נקבע לדיון נוסף ביום 19/12/16 שעה 9:00.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר + בפקס'.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ז, 30 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.