1. זוהי תביעה לביטול פסק דין שניתן ביום 11.11.12, בהסכמת הצדדים ולבקשתם, בת"א 19999-06-09 (להלן ייקרא גם: "התביעה המקורית"). בפסק הדין הורה בית המשפט, לבקשת הצדדים, על דחיית התביעה נגד הנתבע, שהוא הנתבע 2 בתביעה המקורית, ללא צו להוצאות.

לטענת התובעים, ניתנה הסכמתם על בסיס הנחה שמקורה בטעות, שהנתבע לא פלש לשטח המצוי בבעלותם.

1. התביעה המקורית - תביעת פינוי, בעילת הסגת גבול - המשיכה להתברר נגד יתר הנתבעים. ביום 30.11.16 ניתן פסק דין חלקי המורה על פינוי הנתבעים 1 ו- 3 ובתאריך 28.2.18 מונה המומחה רמזי קעואר על מנת להעריך את שווי המבנים והקרקע בחלקה. טרם ניתן פסק דין סופי.
2. התביעה הוגשה עוד בינואר 2015, אך בישיבת קדם המשפט הראשונה, שהתקיימה בפני כב' השופט וגנר, בתאריך 18.4.16, הסכימו הצדדים "להקפיא" את הדיון בתיק זה עד לאחר שיינתן פסק דין בתביעה המקורית, בנימוק שלאחר מתן פסק הדין, אם יתברר שהנתבעים פולשים לשטח בבעלות התובעים ינהל עימם הנתבע מו"מ (ראו דברי ב"כ הנתבע באותו דיון).

מאז, שבו הצדדים והודיעו, מדי כמה חודשים שהם ממתינים לפסק הדין הסופי בתיק 19999-06-09 מתוך כוונה לייעל את ההליך.

עם זאת, בשלב זה ברור כי לא היה מקום להמתין לסיום ההליך בתביעה המקורית, משום שלא התנהל כל משא ומתן בין הצדדים.

יש להצטער על כך שהצדדים השתהו עד עכשיו בבקשות חוזרות ונשנות לדחיית ההכרעה בתיק זה, מתוך הצהרה כי עם מתן פסק דין בתביעה הקודמת יקל עליהם להגיע להסכמה, אך אבהיר כי לא מדובר בשיהוי מצד התובעים, משום שמיד לאחר שניתנה בתביעה המקורית, חוות הדעת של השמאית גב' כדריה, בה כתבה כי הנתבע חורג לשטח שבבעלות התובעים ב- 390 מ"ר, הגישו התובעים, בתאריך 5.11.14, בקשה לביטול החלטת הדחיה, ותביעה זו הוגשה מיד לאחר שבקשה בנדון נדחתה על ידי בית המשפט בתיק הקודם, בתאריך 5.1.15, תוך הבהרה כי יש להגיש תביעה לביטול פסק הדין.

דיון והכרעה

1. פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, כולל פן הסכמי, הוא ההסדר עצמו, על היסודות החוזיים שבו; ופן שיפוטי, הוא ההכשר שנותן בית המשפט להסכם (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577; זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 עמ' 787).
2. תקיפתו של פסק הדין בהיבט החוזי, כגון בטענה לפגמים ברצון, יש לעשות במסגרת תביעה לביטול פסק הדין (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (1/5/2005)).

נפסק, כי :

"המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם - פגם העשוי להביא לביטולו של ההסכם על פי משפט החוזים - כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפיה וכיוצא באלה" (בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח (4) 591, 605). נטל ההוכחה להוכחת הטעות או פגם אחר ברצון, הוא כמובן, על הטוען לביטול ההסכם מחמת טעות (ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט, פ"ד לב(2) 42, 46).

1. אמנם, בפסיקה הודגש גם משקלו המיוחד של עקרון הסופיות, המאפיין הסכם שהוא פרי פשרה בהליך שיפוטי (ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' כלל (1.5.05); ע"א 2495/95 בן עילו נ' טראש, פ"ד נא(1) 577, 593)). עם זאת, אין משמעות הדבר שלא ניתן לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, בטענה של פגם ברצון.

מקום שלא מדובר בטעות "בכדאיות העסקה", כלומר במסקנה בדיעבד כי היתה הערכה מוטעית של קניית הסיכון, בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה.

בע"א 7663/11 דדון נ' חדד (29/4/13) נקבע, כי:

"... כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל'קניית סיכון' ביחס להסכם 'רגיל'. ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר" (ס' 3).

1. סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז-1977 (חוק החוזים) קובע:

"14 (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה."

בין אם עסקינן בסעיף 14(א) - טעות שהצד השני ידע או צריך היה לדעת עליה - או בסעיף 14(ב) - טעות שהצד השני לא ידע ולא צריך היה לדעת עליה – המבקשים הוכיחו קיומה של טעות.

1. התובע 2, אבו הלאל, העיד כי הנתבע טען בתביעה המקורית שהוא לא "נמצא שם", בשניים וחצי דונם ששייכים לתובעים, והם האמינו לו ולכן הסכימו לדחיית התביעה. לדבריו, לא היה זה בגלל המסמכים שהציג הנתבע (בעמ' 11 ש' 1-4 ובעמ' 12 ש' 35-41).

עוד העיד אבו הלאל, כי סבר שמחיקת התביעה משמעה מחיקה ואין המשך, בעוד שדחייה משמעה ש"אתה דוחה את זה לזמן בעתיד" (בעמ' 14 ש' 2). אמנם, אין חולק כי ב"כ התובעים ידע את משמעותה של הדחייה והסכים לדחייה ולא למחיקה, משום שב"כ הנתבע עמד על כך לשם ויתור על דרישת ההוצאות. עם זאת, עדותו של אבו הלאל מקובלת עלי ואני קובעת כי הוא עצמו לא הבין את משמעותה של דחיית התביעה, להבדיל ממחיקתה. (בעמ' 14 ש' 33 ואילך). מכל מקום, לא זו הטעות שהוכיחו התובעים. הטעות נוגעת ללב העניין.

1. התובע 2, נשאל בחקירתו הנגדית, מתי נודע לו שהנתבע פולש לשטח של 2.5 דונם המגיעים לו בחלקה, והשיב כי למד זאת מחוות דעתו של המודד קבהא מטעמו, אשר צורפה לחוות דעתה של השמאית כדריה. אבו הלאל התבקש לסמן ב- X את ביתו של הנתבע על גבי מפת המדידה וסימן (המפה ועליה הסימון סומנה כמוצג נ/1). התשריט, שצורף לכתב התביעה המקורי בתביעה המקורית, הוצג וסומן נ/2, לטענת ב"כ הנתבע מדובר באותה מפת מדידה שהיתה ידועה לתובעים כבר אז.
2. לטענת הנתבע, לכתב ההגנה שלו בת"א 19999-06-09 צורפו גם גרמושקה (סומנה מוצג נ/3) ותשריט חלוקה (נ/4).

הנתבע העיד, כי לצורך קבלת היתר בניה, הגיש גרמושקה, בשנת 1986 אך בסופו של דבר לא קיבל היתר בניה, ובנה ללא היתר (בעמ' 16 לפרוט'). לדבריו, אביו, יחד עם חלק מהשותפים בחלקה, הזמינו בשנת 1985, מפת מדידה לחלקה, לצורך חלוקת השטח של 6 דונם ביניהם (מוצג נ/4).

עם זאת, הנתבע לא יכול היה לומר היכן מסומן החלק של המנוחה זיינב בתשריט (בעמ' 18 ש' 2). הנתבע נשאל אם ראה את חוות הדעת של השמאית כדריה, שנשענה על שתי חוות דעת של מודדים, וקבעה כי הוא פולש לשטח התובעים ב- 335 מ"ר, והשיב כי הוא לא מתייחס לחוות דעתה. כמו כן, אישר הנתבע כי מאז 1985 לא הזמין מדידה נוספת מטעמו ולא הגיש חוות דעת מודד מטעמו על מנת להוכיח את טענתו לפיה הוא לא פולש לשטח התובעים (בעמ' 20).

1. הנתבע ביסס את טענתו לפיה לא בנה בשטח שהוקצה על ידי המינהל למנוחה זיינב, על גרמושקה ותשריט חלוקה נ/3 ו- נ/4. לא מצאתי שיש במוצגים אלה כדי להפריך את הטענה העולה בבירור מחוות דעתה של השמאית כדריה, המתבססת על מפות המדידה שהוגשו לה מטעם הצדדים. במוצגי הנתבע לא ניתן לראות את הבית שבנה, ואת מיקומו בחלקה, ביחס לשטח שהוקנה למנוחה זיינב על ידי המינהל.

1. אציין, כי הטענה לפיה מי שמחזיק בבית הפולש אל שטחם של התובעים, אותו סימן אבו הלאל ב-X הוא ביתו של אחיו, עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של הנתבע. אין לה זכר בכתב ההגנה בתיק זה, בתצהירו או בכתב ההגנה בתביעה המקורית. מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה. יובהר כי הנתבע או אחיו אינם רשומים כבעלי זכויות בחלקה אלא אביהם בלבד. מכל מקום, בפסק דין זה איני נדרשת להכריע בשאלה אם הנתבע אכן פולש לשטח שבחזקתם הייחודית של התובעים. כל שאני נדרשת לקבוע, הוא אם היתה טעות בידי התובעים בעת שהסכימו לדחיית התביעה, ואין חולק כי ההסכמה לדחייה לא נבעה מכך שהאמינו שאחיו של הנתבע מחזיק בבית, משום שהטענה לא הועלתה עד היום.
2. שוכנעתי, כי התובעים ובא כוחם, הסכימו לדחיית התביעה, רק משום שהנתבע 2 באמצעות בא כוחו, טען מפורשות כי לא בנה את ביתו בחלקם של התובעים, והם האמינו לו.

כך העיד התובע 2 אבו הלאל ועדותו לא נסתרה. עדותו גם מתיישבת עם ההיגיון הפשוט וניסיון החיים, משום שאם לא היו משוכנעים בנכונות הטענה, ברור כי לא היו מסכימים לדחיית התביעה - הסכמה המנוגדת באופן מוחלט לאינטרס הברור שלהם. די בכך על מנת להוכיח קיומה של טעות.

מיד לאחר שהוגשה חוות דעתה של השמאית גב' בלה כדריה, בה נכתב כי הנתבע מחזיק בשטח של כ- 390 מ"ר מתוך החלק המיועד לתובעים, עמדו התובעים על טעותם, וביקשו לבטל את החלטת הדחייה.

1. סעיף 15 לחוק קובע, כי:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

כאמור, עלה בידי המבקשים להוכיח כי טעו, כאשר הסכימו לדחיית התביעה, משום שהאמינו לטענת הנתבע לפיה לא בנה בחלק של המנוחה בחלקה.

הטעיה פירושה הטעיה על ידי הצד השני לחוזה או על ידי אדם אחר מטעמו של הצד השני.

אין באפשרותי לקבוע אם הנתבע ידע, בעת שהעלה את טענתו, כי היא אינה אמת. עם זאת, טעות של המבקשים הוכחה, ואף אם הנתבע לא ידע עליה, רשאים הם לפנות אל בית המשפט, בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק, ולעתור לביטול ההסכם. זאת עשו.

1. אין מדובר בטעות בהערכת הסיכון. התובעים לא ביקשו לקנות סיכון, כאשר הסכימו לדחיית התביעה, אלא היו משוכנעים, משום מה, שביתו של הנתבע לא בנוי בחלק שניתן למנוחה זיינב, בהסכם החליפין עם מינהל מקרקעי ישראל.

אכן, ניתן לתמוה על כך שב"כ התובעים בחר להאמין לטענת הנתבע, באמצעות בא כוחו, אף שמדובר בטענת הגנה שגורה בפי כל נתבע, ואף שמהגרמושקה והתשריט שהוצגו לו (נ/3 ו- נ/4) לא ניתן ללמוד כי הטענה נכונה, משום שמדובר במסמכים לא ברורים שלא ניתן לראות בהם את סימון חלקיהם של התובעים.

ניתן אף לתמוה, מדוע קיבל ב"כ התובעים את טענת הנתבע, למרות שכבר היה בידיו בעת הגשת התביעה המקורית מפת המדידה של המודד קבהא, עליו ביסס את טענת הפלישה של הנתבעים. לא ברור מדוע לא המתינו התובעים עם הסכמתם לדחיית התביעה, עד לאחר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, כמקובל, והסכימו, בהמלצת בא כוחם, לדחיית התביעה, אך אין להענישם על הטעות שעשו.

1. התביעה המקורית היא תביעה לסילוק יד במקרקעין, ואם תוכח התביעה נגד הנתבע, כפי שהוכחה התביעה המקרית נגד הנתבעים 1 ו- 3, בפסק הדין החלקי שניתן על ידי כב' השופט רוזינס, משמעות הדבר היא קבלת פסק דין לפינוי, תוך תשלום עבור המחוברים, כפי שמסתמן בהליך המקורי. לחלופין, יתכן שהצדדים יגיעו להסכמה בדבר תשלום דמי איזון, בגין הפגיעה בזכות הקניין של התובעים. לא כאן המקום לדון באפשרויות לפתרון הסכסוך, אך אין ספק כי סכסוך מקרקעין שכזה, ראוי כי יתברר לגופו, לאחר שתינתן לבעלי הדין אפשרות להביא ראיותיהם, ואין למנוע מהתובעים את האפשרות להוכיח את תביעתם, בשל טעות שעשו הם או בא כוחם.

אמנם, על בית המשפט ליתן משקל לעקרון סופיות הדיון, אך במקרה זה, יש לזכור, כי התובע לא השתהה בהגשת תביעתו לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה, וכי הנתבע יודע כבר מאז הגשת התביעה, בינואר 2015, כי התובע אינו מסכין עם פסק הדין. הוא זה שבחר לדחות את בירורה של תביעה זו, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו על כך שכעת נפתח ההליך נגדו שוב, למרות שהתביעה המקורית קרובה לסיום.

אם תידחה הבקשה, ופסק הדין המורה על דחיית התביעה, מבלי שהתבררו טענות הצדדים לאשורן, יוותר על כנו, קיימת אפשרות שהנתבע יתעשר שלא כדין, באופן משמעותי, והעוול שיגרם לתובעים לא ניתן יהיה לתיקון.

1. לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה ומורה על ביטול פסק הדין שניתן, בהסכמת הצדדים, בתאריך 11.11.12 בת"א 19999-06-09.

לאור הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק הדין בהסכמה, דבר שהוביל להתקדמות משמעותית של התביעה המקורית, ללא השתתפות הנתבע 2, לא ניתן יהיה להמשיך בניהול התביעה נגד הנתבע 2 באותו הליך, ויהיה על התובע להגיש תביעה נפרדת נגד הנתבע (אלא אם יסבור אחרת המותב הדן בת"א 19999-06-09).

הנתבע יישא בשכר טרחת ב"כ התובעים בסכום של 7,000 ₪ ובהוצאות האגרה בסך 655 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום.

ניתנה היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.