כתב האישום

1. הנאשם נשוי ואב לשבעה ילדים. כמו כן, בעבר ניהל מערכת יחסים זוגית עם המתלוננת ונולדו להם שלושה ילדים משותפים. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, הכולל שני אישומים. על פי האישום הראשון, ביום 24.6.09 בשעה 22:30 או בסמוך לכך, הגיעה המתלוננת לדירה שבה הוא מתגורר עם אשתו וילדיו כדי לקחת ממנו את המפתח של דירתה. בהמשך לאותן נסיבות התפתח ויכוח בין הנאשם למתלוננת שבסופו נתן הנאשם את המפתח למתלוננת וזו עזבה את דירתו. הנאשם יצא מדירתו ונסע עם רכבו אחר המתלוננת, נעצר לידה, משך בשערותיה והכניסה בכוח לרכבו והשליכה למושב האחורי. הנאשם נעל את דלתות הרכב ואיים עליה באומרו "היום את מתה, יחשבו שהתאבדת, וזה בגלל שבאת אליי הביתה". הנאשם נסע לכיוון האזור שבו מצויה חברת ""טלרד"" בלוד (להלן: "טלרד") ושם הוציא את המתלוננת מהרכב בחוזקה, השליך אותה לעפר והחל לבעוט בה בבטנה, בגבה ומשך בשערותיה. בעוד המתלוננת מתחננת לנפשה, המשיך הנאשם לתקוף אותה באגרופיו בפניה ובראשה. בעוד המתלוננת שוכבת על הארץ וצורחת, ניסה הנאשם לדרוס אותה ברכבו. המתלוננת ביקשה מהנאשם שיפנה אותה לבית החולים לאור החבלות שעל גופה אך הנאשם אמר לה כי יפנה אותה לביתה ואיים עליה שלא כדין שאם תתלונן במשטרה אזי הוא דקה אחרי ירה בה וכי אין לו מה להפסיד וכי יש לו חובות. משהגיעו המתלוננת והנאשם לדירת המתלוננת, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שמשך אותה בחוזקה ושפך על ראשה קולה. בהמשך סגר הנאשם את חלונות דירתה והחל לתקוף אותה בכך שצבט אותה בחוזקה בזרועותיה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות של ממש שהתבטאו בסימנים כחולים בכל חלקי גופה, שריטות בידיה ושבר בצלעות בית החזה. בגין האירוע הנ"ל מיוחסות לנאשם העבירות הבאות: תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 380 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) וכן איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

2. על פי האישום השני, ביום 26.6.09, בהיות הנאשם במעצר בגין האירוע נשוא האישום הראשון, הנאשם התקשר למתלוננת מספר פעמים בעודה בתחנת המשטרה, במטרה שתפגוש את אשתו ותסייע בידו בהיותו במעצר. בגין אירוע זה מיוחסת לנאשם עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

האישום הראשון

אירוע בשלושה שלבים

3. האירוע נשוא כתב האישום מחולק לשלושה שלבים: השלב הראשון, בעת הגעת המתלוננת לדירה שבה מתגורר הנאשם עם אשתו וילדיו. אין מחלוקת בין הצדדים כי המתלוננת אכן הגיעה לדירה ופגשה בנאשם. קיימת מחלוקת לגבי השתלשלות ההליכים בתוך הדירה כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, אך אין מחלוקת כי הנאשם לא תקף ולא איים על המתלוננת בדירתו. השלב השני הינו הנסיעה ברכבו של הנאשם. קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי השתלשלות האירועים בשלב השני. מצד אחד הנאשם טוען שהמתלוננת נכנסה לרכבו בהסכמתה והסיע אותה ישירות לדירתה. לעומת זאת, המתלוננת טוענת כי הוכנסה אל תוך הרכב על ידי הנאשם תוך שימוש באלימות וכי נסע עימה לאזור "טלרד" בלוד ושם היכה אותה כפי שתואר בהרחבה בעובדות כתב האישום. הנאשם מכחיש את אירוע זה. השלב השלישי הינו עת שהגיעו לדירתה של המתלוננת. המתלוננת טוענת שהנאשם תקף אותה בתוך הדירה וצעקה מהחלון לעבר השכנות שישבו מחוץ לבניין וביקשה שיזעיקו עזרה מאחר והנאשם מכה אותה. לעומת זאת, הנאשם מאשר כי המתלוננת צעקה מהחלון לעבר השכנות אך הדבר נעשה במטרה להעליל עליו שהינו מכה אותה וזאת מתוך רגשי נקם כלפיו בשל סירובו לעזוב את אשתו למענה. נעמוד להלן על שלושת השלבים של האירוע נשוא האישום הראשון ונבחן את הראיות של שני הצדדים.

השלב הראשון: הגעת המתלוננת לדירת הנאשם

4. המתלוננת טענה כי הנאשם הפסיק לשלם את המזונות לשלושת ילדיהם המשותפים ועקב כך נצבר לחובתו חוב של 24,000 ₪. לטענתה הנאשם פנה למוסד לביטוח לאומי והציג בפניהם מצג שווא שהינו בקשר עם ילדיהם המשותפים ובעקבות זאת המוסד לביטוח לאומי הפסיק להעביר לה את כספי המזונות (פרוטוקול עמ' 16 ש' 9 - 17) כמו כן, לטענתה הנאשם החל לאיים עליה שבמידה וינקטו כנגדו הליכי גביה כלשהם, אזי יבולע לה וכן דרש ממנה כספים שחסכה בעצמה על מנת לשלם לה באמצעותם את חובו כלפיה (פרוטוקול עמ' 13 ש' 21 – 22). על כן, המתלוננת כעסה על הנאשם וביקשה כי יחזיר לה את מפתח דירתה שהיה מצוי ברשותו ומשהנאשם לא הגיע לדירתה למסור לה את המפתח הגיעה לדירתו בעצמה. אשתו של הנאשם פתחה את דלת הדירה והודיעה למתלוננת שהנאשם לא נמצא ואז הנאשם אמר שהוא כן נמצא, דיבר אליה בזלזול וביקש לסלק אותה מהדירה. בסופו של דבר, המפתח נמסר לידה ובהיותה בסערת רגשות, שפכה כוס מים על הנאשם ועזבה את הדירה (פרוטוקול עמ' 17 ש' 5 – 11, עמ' 26 ש' 13 – 30, עמ' 27 ש' 4 - 11).

5. לעומת זאת, הנאשם טוען כי הקשר בינו לבין המתלוננת נותק כבר בשנת 1999 ונתק זה נמשך מספר שנים. בשלב מסוים, חודש הקשר במטרה לבקר את שלושת ילדיהם המשותפים ששובצו בפנימיות שונות. לטענתו, המתלוננת נהגה להגיע אליו למקום עבודתו בקניון בלוד שבו הוא משמש כקצין ביטחון, ובאחד מביקוריה אף הציעה לו כסף בתמורה לכך שינטוש את אשתו וילדיו שעימם הוא מתגורר על מנת לעבור לגור עימה ועם ילדיהם המשותפים. לטענתו, משסירב להצעתה, המתלוננת החלה לפעול מתוך רגשי נקם ולכן העלילה עליו סיפורי בדים כמפורט בכתב האישום (פרוטוקול עמ' 67 ש' 1 - עמ' 68 ש' 17). במועד האירוע נשוא האישום הראשון, המתלוננת הגיעה לדירתו בשעת לילה מאוחרת, תוך השמעת קללות וצעקות ובשלב מסוים אף השליכה לעברו כוס מיץ. בנוסף, המתלוננת התקוטטה בתוך הדירה עם אשתו של הנאשם, והתקוטטות זו כללה משיכה בשיער ומכות הדדיות. בנו של הנאשם התערב והפריד ביניהן. הנאשם מסר לידי המתלוננת את המפתח לפי בקשתה והיא עזבה את הדירה. הנאשם ירד אחריה במטרה להסיעה ברכבו לדירתה (פרוטוקול עמ' 68 ש' 19 – עמ' 69 ש' 12).

6. מטעם הנאשם העיד בנו, אדיר גרוסמן (להלן: אדיר) שהיה נוכח בדירה באותה עת וישב בחדרו ולמד לבחינת הבגרות ושמע צעקות. אדיר אישר כי המתלוננת זרקה כוס לעבר הנאשם וכי הנאשם מסר לידה מפתח וביקש ממנו להזמין משטרה. אדיר העיד כי הפריד בין אימו לבין המתלוננת וכן העיד כי לאחר שהמתלוננת עזבה את הדירה, הנאשם לקח את מפתח הרכב שלו ויצא אחריה (פרוטוקול עמ' 87 – 88). יובהר כי עדותו של אדיר הינה רלוונטית רק לשלב הראשון של האירוע ולא היה עד לשלב השני והשלישי.

7. כמו כן, מטעם הנאשם העידה גם אשתו, הגב' סיגלית גרוסמן, ואשר מסרה כי המתלוננת צלצלה בפעמון הדירה ומשפתחה לה את הדלת, המתלוננת דחפה את הדלת ואותה ונכנסה פנימה והתעמתה עימה פיזית (פרוטוקול עמ' 89 – 91). לטענת אשתו של הנאשם, לאחר מכן, הנאשם יצא אחרי המתלוננת לפרק זמן קצר של כ- 10 דקות וחזר מיד לאחר מכן לדירה ונשאר עימה בין שעה וחצי לשעתיים וליווה אותה מחצית הדרך לתחנת המשטרה על מנת שתוכל להגיש תלונה כנגד המתלוננת.

8. יאמר כבר עתה כי עדותה של אשתו של הנאשם שלפיה הנאשם נשאר עימה בדירה, ולכן כביכול השלב השני והשלישי לאירוע לא התרחשו, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם דברי הנאשם עצמו ודבריו של אדיר שלפיהם הנאשם עזב את הדירה עם רכבו מיד לאחר שהמתלוננת עזבה את דירתו של הנאשם. לפיכך, הנני קובע כממצא עובדתי כי בתום השלב הראשון ועזיבת המתלוננת את דירת הנאשם, הנאשם עזב את הדירה ויצא אחריה עם רכבו.

השלב השני – הנאשם והמתלוננת נוסעים ברכב

9. לטענת המתלוננת בהיותה הולכת ברחוב לאחר שעזבה את דירתו, הנאשם עצר לידה עם רכבו, משך אותה בשערותיה והכניס אותה בניגוד לרצונה אל תוך הרכב ואיים עליה והיכה אותה בתוך הרכב. הנאשם נסע לכיוון "טלרד", ליד בית הקברות, הוציא אותה בכוח מתוך הרכב, בעט בה ודרך עליה וכן חבט בה בכל חלקי גופה. בשלב מסוים, הנאשם נכנס אל תוך רכבו, ודהר לעברה במטרה לדרוס אותה, אך הדבר לא עלה בידו מאחר והצליחה לגלגל את גופה לכיוון הקוצים שהיו במקום. בהמשך אמר לה שכעת עליה לבוא עימו לדירתה ולמסור לו את הכסף שיש ברשותה (פרוטוקול עמ' 17 ש' 13 – 31, עמ' 28 ש' 14 – 27, עמ' 29 ש' 1 – 31).

10. למול טענותיה של המתלוננת עומדת גרסתו של הנאשם ואשר לפיה היא נכנסה לרכבו מרצונה וכי במהלך כל הנסיעה לכיוון דירתה חזרה מספר פעמים על האמירה שבכוונתה להעליל עליו עלילה שתביא למאסרו וכי תתלונן כנגדו במשטרה ותגיד שכל החבלות שיש על גופה בעקבות ההתקוטטות עם אשתו, נגרמו לה על ידו. כמו כן, הנאשם הכחיש מכל וכל שנסע עם המתלוננת לכיוון "טלרד" בלוד, וכי למעשה הסיעה ישירות לדירתה (פרוטוקול עמ' 69 ש' 14 – 27).

11. השלב השני של האירוע נשוא כתב האישום מאופיין בגרסה מול גרסה. לא היו עדי ראיה לאופן כניסתה של המתלוננת לרכבו של הנאשם וגם לא היו עדי ראיה לאירוע התקיפה לטענתה של המתלוננת ליד "טלרד" בלוד. בנסיבות אלה, יש לבחון את גרסתה של המתלוננת לאור מכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט. כמו כן, יש לבחון באם גרסתה של המתלוננת לגבי השלב השני לאירוע נתמכת בראיות נוספות.

השלב השלישי – ההגעה לדירת המתלוננת

12. המתלוננת טוענת כי כאשר הגיעה יחד עם הנאשם ברכבו לבניין שבו מצויה דירתה, הנאשם אחז אותה בתנועה של חיבוק ועלה עימה לדירה. בדירה הנאשם סגר את החלונות ואת הדלת ומשך אותה בידה בדרישה שתיתן לו את כספה שמוסתר בדירה ואמר לה שבכל מקרה לא יצא מהדירה לפני שיקבל את הכסף לידיו. כמו כן, לאור החבלות שהיו על גופה התקשתה לנשום. הנאשם חיטט בארונות הדירה בחיפוש אחר הכסף ולאחר מכן לקח בקבוק קולה מהמקרר ושפך אותו עליה. המתלוננת פתחה את אחד החלונות וצרחה לעזרה לעבר השכנות שישבו בכניסה לבניין וביקשה שיזעיקו משטרה (פרוטוקול עמ' 18 ש' 1-15, עמ' 30 ש' 5 – עמ' 31 ש' 32).

13. הנאשם טוען כי בהיותו יחד עם הנאשמת בדירתה, המתלוננת ביקשה ממנו שימזוג לה לשתות ובעת שהיה עם הגב אליה לכיון המקרר, היא פתחה את חלון הדירה וצעקה "הוא מרביץ לי, הוא מרביץ לי". הנאשם הסתכל דרך החלון והודיע לשכנות למטה שלא נגע בה ולא עשה לה דבר וכי בכוונתו לצאת מהדירה על מנת להוכיח את אמיתות דבריו שלא עשה לה דבר. הנאשם עזב את הדירה והמתלוננת ירדה אחריו (פרוטוקול עמ' 69 ש' 22 – 28).

דברי המתלוננת בפני השכנות והשוטר כאמרות קורבן אלימות

14. מטעם המאשימה העידו ארבע שכנות שישבו יחד בכניסה לבניין שבו מצויה דירתה של המתלוננת ואשר ראו את הנאשם והמתלוננת נכנסים לבניין ולאחר מכן שמעו את המתלוננת צועקת מחלון דירתה. נעמוד להלן על עדותן של ארבעת השכנות:

1. הגב' חגית ברכה (להלן: חגית) העידה כי ראתה את הנאשם מחבק את המתלוננת ושהם נכנסים יחד לתוך הבניין, ולאחר מספר דקות שמעה את המתלוננת צועקת מחלון הדירה "הוא מרביץ לי, תתקשרו למשטרה". חגית קראה לנאשם לרדת למטה והוא בתגובה אמר "אני לא מרביץ לה, לא יודע למה היא צועקת". לאחר מכן, הנאשם והמתלוננת ירדו מהדירה והנאשם אמר "לא עשיתי לה כלום" ועזב את המקום. המתלוננת היתה היסטרית וסיפרה להן כי הנאשם לקח אותה ברכבו למקום עם חולות, היכה אותה וניסה לדרוס אותה עם רכבו (פרוטוקול עמ' 54 ש' 3 – 13, עמ' 56 ש' 16 – 19). חגית טוענת שלא ראתה חבלות על גופה של המתלוננת (פרוטוקול עמ' 57 ש' 3 – 4) וכי בכל מקרה הבהירה שלא ראתה את הנאשם מכה את המתלוננת (פרוטוקול עמ' 56 ש' 28 – 30).
2. הגב' סימה לוי (להלן: סימה) העידה כי שמעה את המתלוננת צועקת מחלון דירתה "הוא הורג אותי, תזמינו משטרה". חגית והשכנות האחרות שהיו יחד עימה צעקו לכיוון הנאשם שיעזוב את המתלוננת וכי ראתה אותו תופס אותה ביד אחת והיא צועקת מהחלון. לאחר מכן, הנאשם ירד למטה והיא ירדה אחריו כאשר היא היתה מבוהלת ואמרה "הוא הרביץ לי" (פרוטוקול עמ' 60 ש' 20 – 28). בנוסף, המתלוננת היתה מלאה בחולות והיא כל הזמן נגעה בשיער וירד לה שיער מהראש וטענה שהנאשם סחב אותה משערותיה (פרוטוקול עמ' 60 ש' 3 – 7, עמ' 63 ש' 19 – 20).
3. הגב' נטלי לגאלי (להלן: נטלי) העידה כי ראתה את הנאשם והמתלוננת נכנסים לבניין כאשר הנאשם מחבק אותה. לאחר חלוף מספר דקות, היא ראתה את הנאשם והמתלוננת עומדים ליד חלון דירתה של המתלוננת וזו צעקה "הצילו - הצילו, תזמינו משטרה, הוא הורג אותי". כמו כן שמעה את הנאשם אומר "אני יורד, היא משוגעת תעזבו אותה". הנאשם ירד ועזב את הבניין והמתלוננת ירדה אחריו ואמרה שהנאשם משך לה את השיער והמתלוננת תפסה את השיער ובאמת נשרו לה שיערות, המתלוננת היתה נסערת, בוכה ומבוהלת (פרוטוקול עמ' 46 ש' 2 – 7, עמ' 47 ש' 14 – 26). כמו כן, אישרה כי לא ראתה סימני חבלה על המתלוננת (פרוטוקול עמ' 47 ש' 29). וכן לא ראתה עליה סימני אבק (פרוטוקול עמ' 48 ש' 1 – 2).
4. הגב' עדנה לגאלי (להלן: עדנה) העידה כי ראתה את הנאשם והמתלוננת נכנסים לתוך הבניין, כאשר הנאשם מחבק את המתלוננת. לאחר מספר דקות, היא שמעה את המתלוננת צועקת מחלון דירתה "עדנה, עדנה הוא מרביץ לי, הוא רוצה להרוג אותי". עדנה צעקה לעבר הנאשם "תרד, אם לא אני יזמין משטרה" (פרוטוקול עמ' 41 ש' 9 – 12). בעת שירדה המתלוננת למטה, אמרה שכואב לה הראש והראתה שיערות נתלשות מהראש (פרוטוקול עמ' 41 ש' 27 עד עמ' 42 ש' 2).

15. לאחר מספר דקות, הגיע למקום השוטר דוד מיכאלשוילי (להלן: דוד). דוח הפעולה שהוכן על ידו הוגש בהסכמה כחקירה ראשית (ת/1, ראו גם פרוטוקול עמ' 14 ש' 1). בדוח הפעולה ישנו תיאור של הדברים שנאמרו לדוד על ידי המתלוננת ואשר לפיהם היא הגיעה לדירתו על מנת לקבל את המפתח, ולאחר שעזבה את הדירה והלכה לכיוון דירתה, הנאשם הגיע אליה עם הרכב שלו ומשך אותה משיערה אל תוך הרכב ונסע איתה לשטח פתוח והוציא אותה ע"י משיכה משיערותיה מתוך הרכב, זרק אותה לרצפה ובעט בה והיכה אותה בכל חלקי גופה. כמו כן, הנאשם זרק לה את הטלפון ולאחר שהחזיר אותה לביתה דרש ממנה כסף והפך לה את כל הבית. כמו כן, דוד נסע עם המתלוננת לאתר בשטח הפתוח שבו לטענתה הוכתה ע"י הנאשם. בחקירתו הנגדית דוד ציין כי אם היה רואה חבלות על גופה של המתלוננת היה מציין זאת (פרוטוקול עמ' 14 ש' 30 – 32).

16. כל האמרות הנ"ל של המתלוננת לארבע השכנות ולשוטר דוד, יש לראותן כאמרות קורבן אלימות, אשר הינן ראיות קבילות בבית משפט וזאת חרף העובדה שכל אחד מהם לא היה עד ישיר לאירוע האלימות. התנאים לקבילותה של אמרת קורבן אלימות מוגדרים בסעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971 ואשר מורה כדלקמן:

10. אמרה של קורבן אלימות.

עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות , והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר, או תשוש, או חולה או נעדר מהארץ ובלבד שהתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:

1. היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו.

2. היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;

3. היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות".

(ההדגשה לא במקור)

17. לגבי סעיף 10 לפקודת הראיות, ההנחות המונחות ביסודו של הכלל בדבר קבילות אמרתו של קורבן אלימות, הן אלה: ראשית, העד אינו משקר בהשמיעו אמירה, על אתר, המתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה. מצבו של קורבן האלימות מהווה ערובה נסיבתית לאמיתות דבריו בהתקיים יתר התנאים המפורטים בסעיף 10 לפקודה. ההנחה, שמקורה בניסיון החיים, היא כי כאשר אדם נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר, אלא מבקש הוא לספר את האמת ולגלות מי פגע בו. שנית, יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד הוכחה, כאשר לאור הנסיבות אין מקום לחשוד שהם כוזבים (ע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל פ"ד מו (3) 272, 276 (1992); ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל פ"ד נו(2) 534, 534 (2002); ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 675, 679 (1996)).

18. תנאיו של סעיף 10(1) וגם תנאיו של סעיף 10(2) לפקודת הראיות מתקיימים לגבי עדויותיהם של ארבעת השכנות ודוד. עדותם לגבי הדברים שנמסרו להם מטעם המתלוננת, מתייחסים לאמרה הנוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לוואי שלו. האמרות נאמרו בשעת מעשה האלימות או בסמוך לאחריו ולאחר שהייתה למתלוננת ההזדמנות הראשונה להתלונן על כך. לדעתי, אמרותיה של המתלוננת בפני השכנות ודוד, כי הנאשם היכה אותה, נוגעות למעשה האלימות עד כדי היותן חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורה במישרין לביצוע העבירה. אמרות אלה יש בהן בכדי לחזק את גרסתה של המתלוננת הן לגבי השלב השני והן לגבי השלב השלישי של האירוע.

חיזוק לדברי המתלוננת מנ/1 ומ-נ/2

19. מטעם ההגנה הוגשה אמרתה במשטרה מיום 25.6.09 בשעה 03:42 (נ/1) וכן אמרתה של עדנה במשטרה מיום 25.6.09 בשעה 20:22 (נ/2). ראיות אלה הוגשו במטרה להצביע על סתירות כביכול בין הדברים שנאמרו על ידן בעדותן בבית המשפט לבין הדברים שנאמרו במשטרה. בא כוח הנאשם הצביע במהלך החקירה הנגדית על סתירות שלדעתו יש בהן בכדי להפחית מאמינות גרסתן של המתלוננת ועדנה (ראו עמ' 25 ו-44 לפרוטוקול בהתאמה). לאחר עיון בשתי ההודעות הנ"ל ובחינת עדותן בבית המשפט, הגעתי למסקנה שהודעות אלה דווקא תומכות בגרסתה של המתלוננת ומחזקות את עדותה של עדנה בבית המשפט. קיים דימיון משמעותי ביותר ב-"גרעין הקשה" של האירוע שתואר על ידי כל אחת מהן, בהודעתן במשטרה, לעומת עדותן בבית המשפט. ככל שקיימות סתירות, מדובר בסתירות מינוריות וזניחות, אשר נמצאות בפריפריה של עדות כל אחת מהן.

20. בפסיקה נקבע כי ראיה המוגשת לבית המשפט אינה נושאת את "תווית מגישה" והיא הופכת להיות "ראיה במשפט" וכל צד רשאי להסתמך עליה. הווה אומר, בית המשפט רשאי להסתמך אף על ראיות שהוגשו מטעם ההגנה לצורך ביסוס ההרשעה (ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נ(1) 133, 150- 152). מאחר ושתי האמרות, של עדנה והמתלוננת, הוגשו ע"י ההגנה ללא התנגדות המאשימה, הרי שמדובר בראיות קבילות לכל דבר ועניין. ראיות שמוגשות מטעם ההגנה יכולות לשמש לטובת הנאשם ויכולות לשמש גם לחובתו, הכל בהתאם לתוכנן, אופן השתלבותן במכלול הראיות בתיק והמשקל שיש לייחס להן. ודוק, ניתן להסתמך על ראיות אלה אף מעבר למטרה הספציפית שלשמה הוגשו ע"י ההגנה, כגון באם הוגשו לשם הצבעה על סתירה בין אמרות החוץ לבין עדות של עדה בבית המשפט בנקודה מאוד מסוימת. במקרה שבפני, ההודעות נ/1 ו-נ/2 משתלבות היטב עם מכלול הראיות בתיק, לרבות עדותם של חגית, סימה, נטלי ודוד.

גיליון הרישום הפלילי של המתלוננת

21. המתלוננת בחקירתה הנגדית בבית המשפט נשאלה ברחל בתך הקטנה באם יש לה רישום פלילי קודם והשיבה על כך בשלילה (פרוטוקול עמ' 21 ש' 32 עד עמ' 22 ש' 1). לאחר בדיקה שנערכה נתברר שדבריה אלה אינם נכונים ולכן זומנה לבית המשפט פעם נוספת על מנת שתיחקר על גיליון הרישום הפלילי שלה (נ/3), ואשר ממנו עולה כי הורשעה בבית משפט השלום ברמלה בשנת 2006 בגין ביצוע עבירה של תקיפת סתם של קטין ע"י אחראי ונדונה לעונש של מאסר מותנה. הסבריה בבית המשפט בעדותה בפעם השניה, כי סברה לתומה כי התיק נסגר ושאין לחובתה רישום פלילי (פרוטוקול עמ' 52 ש' 1 – 7), אינם מניחים את הדעת. עם זאת, אינני סבור כי הדברים הנ"ל, שהינם חמורים כשלעצמם, יש בהם בכדי להשליך על מהימנות עדותה לגבי האירוע נשוא האישום הראשון.

22. בפסיקה נקבע הכלל בדבר "פלגינן דיבורא" ואשר לפיו בית המשפט רשאי לקבל כעדות אמת רק אותו חלק מהעדות שנראה לו מהימן ולדחות את החלקים שנראים לו בלתי אמינים. מבחינת האמינות, אין לראות עדות בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת, אשר לגביה יש רק שתי חלופות, והן – לקבלה בשלמות או לדחותה בשלמות. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר, וזאת על ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות, או על פי הגיונם של דברים. בית המשפט מודרך במקרים מעין אלה בהוראותיו של סעיף 53 לפקודת הראיות, המפנות לניסיון החיים, להיגיון ולטביעת העין השיפוטית (ראו ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 133, 185 – 186 (1991); ע"פ 4383/06 דנינו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 25.1.12, פסקה 26 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר).

23. במקרה שבפני, יש לעשות פלגינן דיבורא לגבי עדותה בבית המשפט, כך שהנושא של עברה הפלילי, שלגביו המתלוננת מסרה מידע לא נכון לבית המשפט, יש לבודדו משאר העדות שנמצאה מהימנה עליי ומתיישבת עם מכלול הראיות בתיק.

גיליון התלונות של המתלוננת

24. מטעם ההגנה הוגש גיליון התלונות שהוגשו על ידי המתלוננת במשטרה (נ/4) וזאת על מנת ללמד על אישיותה הבעייתית כמי שנוהגת להתלונן חדשות לבקרים כנגד גברים שונים, שנמצאים עימה בקשר זוגי, אירוע נשוא האישום הראשון הינו משנת 2009. מעיון בגיליון התלונות עולה שבין שנת 1993 לבין שנת 2001 היו 8 תלונות. בשנים 2002 ועד 2008 נתונים על תלונות שהוגשו על ידה. בשנת 2009 היו 2 תלונות, שאחת מהן נוגעת לתיק שבפני והשניה עניינה עבירה של הפרת הוראה חוקית ואשר התיק לגביה נסגר מחוסר ראיות. כמו כן, בשנת 2010 ישנן שתי תלונות, שאחת מהן נסגרה מחוסר עניין לציבור. הגיליון מעודכן ליום 3.5.12. לא התרשמתי כי גיליון התלונות של המתלוננת כאשר בודקים אותו על פני פרק זמן של כמעט 20 שנה (משנת 1993 עד שנת 2012) יש בו בכדי להצביע על מתלוננת סדרתית שמגישה תלונות שווא על אלימות כנגד בני זוגה. לסיכום, לא התרשמתי שיש בגיליון התלונות נתונים שמשליכים על אמינות גרסתה של המתלוננת לעניין האישום הראשון.

סיכום ביניים

25. לאור כל מה שפורט לעיל, הנני קובע כי גרסתה של המתלוננת לגבי השלב השני והשלב השלישי לאירוע נשוא האישום הראשון, ואשר הינם השלבים הקריטיים לעניין העבירות שפורטו באישום זה, הינה עדיפה על גרסתו של הנאשם. גרסתה של המתלוננת נמצאה מהימנה עליי ואף נתמכת בעדותם של ארבעת השכנות ודוד. בנוסף לכך, לתיק בית המשפט הוגשו המסמכים הרפואיים של המתלוננת ואשר האמור בהם תואם את מהות החבלות שתוארו ע"י המתלוננת בעדותה בבית המשפט (ת/6 ו-ת/7). בנוסף, בעת שמסרה את תלונתה במשטרה (נ/1) השוטרת שגבתה את הודעתה רס"ר הדס סננס גם ציינה את החבלות שהופיעו על גופה (נ/1 ש' 47 – 51). חבלות אלה אף צולמו (ת/2). התמונות אומנם מופיעות בשחור – לבן ולא בצבע, וחבל שכך, אך בכל מקרה נושא החבלות קיבל תיעוד כאמור במסמכים הרפואיים ובעדותה של השוטרת הדס סננס. למען הדיוק יצוין כי בכתב האישום נרשם שנגרם למתלוננת "שבר בצלעות" בעוד שבמסמכים הרפואיים (ת/6 ו-ת/7) נרשם "המטומה מעל מותן ימין ובאזור צלעות 12 מימין".

26. מטעם הנאשם העידו שני עדי הגנה מנכ"ל הקניון בלוד מר גדעון צפני (להלן: גדעון) (עמ' 83 לפרוטוקול) וכן מר רובין מיכאל (להלן: מיכאל) (עמ' 84 – 87 לפרוטוקול). גדעון ציין כי המתלוננת נהגה להגיע למקום עבודתו של הנאשם וכי הוא לא ראה את עניין זה בעין יפה מאחר והדבר הפריע לשגרת העבודה הרגילה של הנאשם כקצין הביטחון בקניון. בנוסף, מיכאל ציין כי היה עד לאירוע שבמהלכו המתלוננת הגיעה לקניון וישבה עם הנאשם במשרד וראה אותה מציעה לו כסף, אך לא ידע לומר בגין מה הוצע הכסף ואם הכסף הוצע לנאשם על מנת שיסכים להיות במחיצתה בקשר זוגי, כפי שנטען על ידי הנאשם (עמ' 86- 87 לפרוטוקול). שתי העדויות הנ"ל אין להם ולא כלום עם שלושת השלבים של האירוע נשוא האישום הראשון והינם בגדר אמירות כלליות כי המתלוננת נהגה להגיע לקניון על מנת לדבר עם הנאשם, דבר שלא הוכחש על ידה.

27. לאור כל האמור לעיל, לגבי האישום הראשון, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירות של:

1. תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 380 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין.
2. איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

האישום השני

28. באישום השני מיוחסת לנאשם עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין בכך שבהיותו במעצר ביום 26.6.09 התקשר למתלוננת מספר פעמים בעודה בתחנת המשטרה וביקש כי תיפגש עם אשתו ותעזור לו בהיותו במעצר.

29. המתלוננת העידה שבהיות הנאשם עצור בגין האירוע נשוא האישום הראשון הוא התקשר אליה ממקום מעצרו ובאופן מקרי היתה בתחנת המשטרה ואף הראתה לשוטר בשם "אבי" את הטלפון מצלצל וכי השוטר זיהה שמדובר במספר טלפון של בית הסוהר. לטענת המתלוננת, הנאשם הפציר בה שלא להתלונן כנגדו, אמר לה שהינו אוהב אותה וכי "לא יודע איך עשיתי את זה". לטענתה, השוטר סימן לה עם היד שתמשיך את השיחה עימו, והיא שמה את השיחה על רמקול כדי שהשוטר גם ישמע את אשר נאמר (פרוטוקול עמ' 18 ש' 17- 26, עמ' 32 ש' 17 - עמ' 33 ש' 4).

30. הנאשם נחקר בגין אירוע זה במשטרה והכחיש כי התקשר ישירות למתלוננת, אלא שביקש מעציר אחר עת שהיה בבית המעצר "ניצן" ברמלה, להתקשר אליה בשמו ולבקש סליחה, כאשר לטענתו בקשת הסליחה איננה בגדר הודייה בחשדות שהיו כנגדו, אלא כמילה שנאמרת בין אדם לחברו מטעמים של דרך ארץ (ת/3 ש' 21 – 26).

31. מטעם המאשימה העיד רס"מ אילן לוי שגבה את הודעתו של הנאשם, ת/3, ואישר כי לא ביקש פלט משירות בתי הסוהר על מנת לבדוק את זהות האדם שהתקשר (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 10). בנוסף, העיד מטעם המאשימה השוטר יעקב בן הרוש שציין כי אכן המתלוננת היתה במשרדו במשטרה בעת שצלצל הטלפון שלה וכי זיהה את קולו של הנאשם מכח היכרות קודמת עימו מכח עבודתו של הנאשם כקצין הביטחון בקניון לוד (עמ' 39 ש' 5- 14). השוטר יעקב בבן הרוש ציין שלא עשה תמלול של שיחה, אך רשם מזכר לגביה (פרוטוקול עמ' 40 ש' 11).

32. בנסיבות העניין, הנני סבור כי המאשימה לא עמדה בנטל הבאת הראיות מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע עבירה של שיבוש מהלכי משפט. להלן נימוקי:

1. השיחה נשוא האישום השני הינה מיום 26.6.09. כתב האישום הוגש ביום 29.6.09, היינו, הנאשם היה בסטאטוס של עצור ימים. עצורים שטרם הוגש נגדם כתב אישום, אינם זכאים מכח החוק לקבל שיחות טלפון ללא אישור מטעם הממונה על החקירה שאין בשיחה הטלפונית בכדי לפגוע בחקירה (ראו סעיף 9(ב)(6) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996);
2. לא הובא כל הסבר מטעם המאשימה הכיצד הנאשם הצליח להתקשר באופן ישיר למתלוננת בעודו במעצר ימים ובניגוד להוראות החוק ולנהלי שב"ס;

1. השוטר יעקב בן הרוש ציין בעדותו בבית המשפט כי רשם מזכר אודות השיחה שבוצעה לטלפון של המתלוננת ואשר היה עד לה. מזכר זה לא הוגש לתיק בית המשפט. בנוסף, בעדותו בבית המשפט לא הבהיר מה היה תוכן הדברים שנאמרו כביכול מטעם הנאשם ואשר זיהה את קולו, ובכל מקרה השיחה לא הוקלטה ולכן אין גם תמליל שלה;
2. השוטר אילן לוי, הבהיר שלא הוציא פלט לטלפון בכלא שממנו בוצעה השיחה על מנת לנסות לבדוק את זהותו של העציר ששוחח בטלפון זה בשעה שבה התקבלה השיחה בטלפון של המתלוננת בהיותה בתחנת המשטרה.

33. המשקל המצטבר של כל הנימוקים הנ"ל, מוביל אותי למסקנה שמדובר במחדלי חקירה משמעותיים ואשר אמורים להיזקף לטובתו של הנאשם. גרסתו של הנאשם כי ביקש מאסיר אחר להתקשר וכי בכל מקרה לא ביקש מהמתלוננת לחזור בה מהתלונה וגם לא איים עליה בדרך כלשהי, לא נסתרה. לפיכך, הנני מזכה את הנאשם מביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט, מחמת הספק.

סוף דבר

34. לאור כל האמור לעיל:

לגבי האישום הראשון, הנני מרשיעו בביצוע העבירות של: תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 380 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין וכן איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לגבי האישום השני, הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ' סיון תשע"ג , 29 מאי 2013, במעמד הצדדים