מבוא

בפניי תביעות אשר הגישו הצדדים זה כנגד זה, התובעת בת"א 6352-07-09 (להלן: "עמידר" ו- "תביעת עמידר" בהתאמה) הגישה את כתב התביעה ביום 09.07.2009 ובו עתרה לחייב את מוריס ורות סוזנה (להלן: "סוזנה") בתשלום סכום של 71,359 ₪ בגין השימוש שעשו בבית שברחוב איסקוב 4 בלוד, דירות 306/1 ו- 306/2 (להלן: "הנכס") אשר בבעלות המדינה (מנהל מקרקעי ישראל) ומנוהל באמצעות עמידר, בגין התקופה שמיום 13.02.2004 ועד ליום 30.06.2009.

ביום 23.6.2011 הגישו סוזנה תביעה כנגד עמידר בת"א 40739-06-11 (להלן: "תביעת סוזנה") ועתרו במסגרתה לסעדים הצהרתיים הקשורים בנכס וביחסיהם מול עמידר. לאחר קבלת פטור מאגרה הוגש ביום 29.03.2012 כתב התביעה מתוקן כך שנוספו גם סעדים כספיים לפיצוי בגין שיפוץ שבוצע בנכס עם הכניסה אליו (1977-1978) ופיצוי בגין עוגמת נפש. תביעת סוזנה מבוססת ברובה על הטענות אשר הועלו במסגרת כתב ההגנה של סוזנה בתביעת עמידר.

עמידר הגישה בקשה לסילוק על הסף של תביעת סוזנה ולאחר שסוזנה סרבו להצעה לקבוע בהסכמה את המחלוקות תחת מתן החלטה בבקשת הסילוק על הסף, ניתנה החלטתי בבקשה לסילוק על הסף אשר קיבלה באופן חלקי את הבקשה וסילקה חלקים מתביעת סוזנה על הסף. במסגרת ערעור על החלטה זו, הסכימו הצדדים לקבל את המלצת בית המשפט המחוזי, ונפסק כי אך ורק תביעת סוזנה לסעדים כספיים בסך כולל של 1,016,532 ₪, תתברר כפי שהיא בכתב התביעה מבלי שתחסם בטענת התיישנות והתביעה לסעדים הצהרתיים תמחק מתביעת סוזנה.

לפיכך תביעת סוזנה עוסקת בעתירת סוזנה לחייב את עמידר בתשלום שווי עלות השיפוץ שהשקיע התובע 1 (להלן: "מוריס") בנכס, ופיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לסוזנה במשך השנים עקב התנהלות עמידר כלפיהם.

רקע

הצדדים חלוקים בנוגע לעובדות אשר הביאו לכך שסוזנה יושבים בנכס, אך מתוך סיכום טענות הצדדים בפסק דינו המפורט של כבוד השופט מקובר בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים, במסגרת ת"א 6440/04 של בית משפט זה, ניתן ללמוד את הפרטים הבאים:

למוריס יש אח בשם אלי סוזנה (להלן: "אלי"), אשר היה זכאי לדיור מוגן מעמידר וגר עם משפחתו בדירת עמידר מספר 305/2.

מוריס לא היה זכאי לדיור מוגן מעמידר, אך בשנת 1977 עבר לגור בנכס שהוא צמוד לדירה 305/2 בה גרו אלי ומשפחתו. מוריס ביצע שיפוצים בנכס והתגורר בדירה 306/2 ואלי עשה שימוש בדירה 306/1 – אשר ביחס אליה נחתם בין עמידר לאלי ורעייתו הסכם שכירות ביום 30.11.1978.

כניסתם לנכס נעשתה תוך מגעים מסוימים עם בעלי תפקידים בעמידר, אך טיב ההסכמות בין הצדדים אינו מוסכם.

בטרם אוכלס הנכס הוא היה במצב שלא אפשר מגורים, ולצורך אכלוסו היה הכרח לבצע שיפוץ יסודי בנכס.

את השיפוץ של הנכס ביצע מוריס בעצמו ועל חשבונו במועד כלשהו בין שנת 1977 לבין אמצע שנת 1978.

הוסכם כי יחתם עם מוריס הסכם שכירות ואף נגבו ממנו דמי שכירות ופקדון בגין שכירת דירה 306/1 בנכס, כמו-כן נמסרו למוריס ביום 8.2.79 אישורים בכתב לחברת חשמל וביום 23.3.80 אישור לעירייה שכותרתם "אישור חתימת חוזה" לגבי דירה 306/1.

בהקשר זה יצוין, כי ביום 30.11.1978 נחתם הסכם שכירות ביחס לדירה 306/1 בין עמידר לבין אלי ורעייתו (נספח יד' לתצהיר סוזנה) אשר הצהירו באותו מועד כי מוריס גר איתם בדירה זו.

המחלוקת בין הצדדים בנוגע להחזר ההשקעה של מוריס בשיפוץ הנכס החלה בעקבות פניותיו של מוריס לקבל החזר בגין הוצאותיו. לכל המאוחר קיבל מוריס תשובה הדוחה את בקשתו במכתב מטעם עמידר מיום 11.01.1980 (נספח יג' לתצהיר סוזנה) בו נטען כי השכרת הדירה אושרה רק בכפוף להצהרתו כי הוא מוכן לקבל את התנאי שכל השיפוצים יהיו על חשבונו.

בשלב מסוים ביקש מוריס לרכוש זכויות חכירה בנכס, אך לאחר שהנושא התברר בעמידר הובהר לו כי לעמידר אין סמכות להעביר זכויות חכירה למי שאינו השוכר.

ביום 26.02.1982 הוחלט בישיבת צוות גבייה של עמידר להגיש תביעת פינוי ודמי שימוש ראויים כנגד אלי ומוריס סוזנה בגין השימוש בנכס ולעכב את תהליכי הרכישה של דירה 305/2 על ידי אלי עד שדירות 306/1 ו- 306/2 יוחזרו לידי עמידר.

בעקבות כך הוגשו מספר תביעות, מוריס הגיש תביעה כנגד עמידר בעניין זכותו לרכוש את הנכס מעמידר. לאחר מכן הגיש תביעה כנגד אלי בעניין הזכויות בדירות בנכס, ובשנת 1985 הגישה עמידר תביעת פינוי כנגד מוריס.

במסגרת התביעה בין מוריס לאלי הגיעו השניים להסדר פשרה במסגרתו ויתר אלי על זכויותיו בנכס, ומוריס התחייב להשיב לו את שכר הדירה ששילם בגין הנכס. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.05.1986.

התביעה בין מוריס לעמידר הסתיימה אף היא בפשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 14.07.1986.

בפשרה זו סוכם כי עמידר תביא למכירת זכויות החכירה בנכס למוריס, בכפוף להסכמת מנהל מקרקעי ישראל, וזאת בתמורה כספית אשר תקבע על ידי שמאי מטעם עמידר. למוריס תהא זכות להביא בפניי השמאי עובדות בנוגע לשיפוץ הנכס, ככל שזה נעשה על ידו, לצורך קביעת השומה, וכל הוצאות רכישת הנכס יחולו על מוריס. עד ליום המכירה התחייב מוריס להמשיך ולשלם את שכר הדירה החל על הדירות בנכס וכן לשלם חוב העבר ועמידר תמחק את תביעת הפינוי שהגישה.

הסכם הפשרה לא יצא לפועל, ואף לא נחתם הסכם שכירות בין עמידר לבין מוריס.

בשנת 2004 הגישה עמידר בבית משפט זה תביעה כנגד סוזנה לפינוי דירה 306/2 ותשלום שכר דירה או דמי שימוש ראויים בת"א 6440/04.

בפסק הדין נקבע שסוזנה לא שילמו דמי שכירות בהתאם להסכם הפשרה, אך הואיל ועמידר לא פעלה למינוי שמאי שיקבע את התמורה בגין רכישת זכויות החכירה בנכס, מנעה מסוזנה לפתור את טענת החזר ההשקעה ולכן לא קיימה את הסכם הפשרה ולא ניתן לה סעד של פינוי, אך התביעה לדמי שכירות התקבלה וסוזנה חויבו בתשלום דמי שכירות ראויים במחיר של "שוכר מרצון ממשכיר מרצון".

בפסק הדין צוין כי מוריס יהיה זכאי להגיש תביעה נפרדת נגד עמידר להחזר הכספים שהשקיע בשיפוץ הדירה, כשבמסגרת תביעה זו יתבררו טענותיהם של הצדדים בעניין זה.

תביעת עמידר – דיון והכרעה:

תביעת עמידר הינה המשכה של התביעה שבת"א 6440/04, שם נפסקו דמי השימוש הראויים בגין הנכס לשנים 1998 ועד למחצית חודש פברואר 2004, שאז הוגשה התביעה הנ"ל.

אין חולק כי סוזנה התגוררו בנכס בתקופה לגביה מתייחסת תביעת עמידר הנוכחית, ממחצית חודש פברואר 2004 ועד לתום חודש יוני 2009, שבתחילת חודש יולי 2009 הוגשה תביעת עמידר שבפני, ואין חולק כי סוזנה לא שילמו שכר דירה לעמידר בגין תקופת ישיבתם זו בנכס.

זכות עמידר לקבל דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעושים סוזנה בנכס, וחובת סוזנה לשלם לעמידר אותם, נקבעו מפורשות בפרק "דמי שכירות ראויים" בפסק דינו של כבוד השופט מקובר, עת כיהן בבית משפט זה, בת"א 6440/04.

בסעיף 55 לפסק הדין הנ"ל, נפסק כך: "מאחר שהנתבע ומשפחתו מתגוררים בדירה מבלי ששילמו שכר דירה בשנים 1998 עד 2004, מועד הגשת התביעה, על הנתבע לשלם לתובעת בגין השימוש בדירה את הסכום שנקבע כשכר דירה ראוי לתקופה זו".

טענות סוזנה בכתב הגנתם הינן טענות קיזוז, אולם אלו, הועלו כתביעה כספית נפרדת במסגרת תביעת סוזנה, ויידונו במסגרתם להלן.

מיניתי את השמאי דן אורמן, כמומחה מטעם בית המשפט, לקביעת גובה דמי השימוש הראויים, אולם משאלה נקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט בסכום העולה על דמי השימוש שנקבעו על ידי השמאי מטעם עמידר (שבמאמר מוסגר יצויין, שעל פי קביעתו של השמאי מטעם עמידר, גדעון קרול, נפסקו על ידי כבוד השופט מקובר דמי השימוש הראויים לשנים 1998 עד 2004), והואיל וסכום תביעת עמידר תואם את שמאות השמאי קרול, הנמוכה משמאות המומחה מטעם בית המשפט, אורמן, והואיל ולא ניתן לפסוק לעמידר מעבר לסכום תביעתה, לפיכך מתקבלת תביעת עמידר שבתיק אזרחי 6352-02-09, ולסכום התביעה בסך 71,359 ₪, יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת כתב התביעה (09.07.09) ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת סוזנה – דיון והכרעה:

כאמור, בערעור שהגישו סוזנה לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד, הציע המותב הנכבד (כבוד השופטים נדב-אב"ד, אמיר ופלאוט) לצדדים הצעת פשרה לפיה בתמורה לוויתור עמידר על טענת ההתיישנות ימחקו מתביעת סוזנה הסעדים ההצהרתיים, ויוותרו לדיון והכרעה הסעדים הכספיים בלבד.

הצדדים הסכימו להצעת כבוד בית המשפט המחוזי וניתן פסק דין בהתאם (ע"א 54237-06-13) מיום 21.05.2014).

נותרו לפיכך, לדיון והכרעה בתביעת סוזנה שני הסעדים הכספיים הנדרשים כדלהלן:

1. עלויות השיפוץ שביצעו סוזנה בנכס – כאן נתבע סך של 716,532 ₪.

2. פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל וצער שהיו מנת חלקם של סוזנה, כאן נתבע סך של 300,000 ₪.

למרות שאין בנמצא התחייבות מפורשת של עמידר לשיפוץ הנכס על חשבונם, הרי מן הטעם שעמידר דורשת ומקבלת, אם בתשלום מרצון ואם במסגרת פסיקה של בית משפט, דמי שכירות מלאים (גם אם נכנה אותם דמי שימוש ראויים), הרי שמעילת "עשיית עושר ולא במשפט" לפחות, יש לחייב את עמידר בעלויות שיפוץ הנכס שנדרשו והשמשתו למגורי סוזנה.

גם בעניין זה מיניתי מומחה מטעם בית המשפט, השמאי דן אורמן, ובחוות דעתו המפורטת והמלומדת מיום 07.02.12, קבע את שווי עלויות השיפוץ ליום חוות דעתו בסך של 113,000 ₪.

הנני מאמצת את חוות דעת השמאי אורמן, ועל סמכה פוסקת כי סוזנה זכאים מעמידר, בגין שיפוץ הנכס, במסגרת תביעתם שהוגשה בת"א 40739-06-11, לסך של 113,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד חוות הדעת (02.07.12) ועד למועד התשלום בפועל.

אני דוחה מכל וכל דרישת סוזנה לפיצוי בגין נזק לא ממוני, שמוטב בנסיבות העניין, לו לא היתה מוגשת.

תחילת הפרשה בענייננו בפלישה של מוריס לנכס של עמידר; אין זה מעניינה של עמידר כל ההתנהלות שהיתה בין האחים אלי ומוריס; טענות סוזנה בקשר לגודל הבית וטיבו, לא יכולות להיות מופנות כלפי עמידר, הואיל וזה הנכס בו ביקשה סוזנה לחיות, אותו שיפצו כמיטב יכולתם וכישוריהם, ובו שיכנו את ילדיהם ומה להם כי ילינו על עמידר. שנים רבות מספור, לא משלמים סוזנה דמי שכירות/שימוש לעמידר, וזו האחרונה נדרשת להגיש כנגדם תביעה אחר תביעה. גם אם מגיע לסוזנה סכום מסוים כהחזר על שיפוץ הנכס, שבו הם מתגוררים, כפי שהתברר בתובענה זו, הרי מכאן ועד פסיקת פיצוי בגין כאב וסבל רב הדרך וכאמור לא מצאתי כל בסיס ראוי לפסיקת פיצוי שכזה.

סוף דבר

הנני מקבלת את התביעה שבת"א 6352-07-09 ופוסקת שהנתבעים ישלמו לתובעת סך של 71,359 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 09.07.09 ועד ליום התשלום בפועל.

הנני מקבלת באופן חלקי את התביעה הכספית (שרק היא נותרה לדיון), שבת"א 40739-06-11 ופוסקת שהנתבעת תשלם לתובעים סך של 113,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 02.07.12 ועד ליום התשלום בפועל.

החיוביים ההדדיים לעיל יקוזזו זה מזה והיתרה תשולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, תצבור הפרשי הצמדה וריבית כחוק כאמור.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

המזכירות תמציא לצדדים פסק-הדין.

ניתן היום, כ"ו אדר א' תשע"ו, 06 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.