3. בנק לאומי לישראל בע"מ (נמחק)

רקע

1. התובעת, ילידת 1957, נפגעה ביום 18.7.05 בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן "חוק הפלת"ד") כאשר רכב צד ג' פגע ברכב בו נהגה.

1. התובעת פנתה אל חברת הביטוח "כלל" אשר בטחה את הרכב במועד התאונה, היא הנתבעת 1 (להלן: "כלל"), בדרישה לתשלום פיצויים בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לה לטענתה, אולם זו השיבה כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה מחמת אי תשלום הפרמיה.

לאור טענת כלל, צירפה התובעת כנתבעת נוספת את הנתבעת 2, היא קרנית (להלן: "קרנית").

1. התיק החל את דרכו לפני מותב קודם ובשנת 2012 הועבר לשמיעה בפני.

בהחלטה מתאריך 22.4.12 נעתרתי לבקשת התובע 2 (להלן: "המל"ל") להצטרף כתובע נוסף. ביום 4.12.13 הוריתי על מחיקת בנק לאומי לישראל בע"מ אשר נתבע אף הוא בתיק.

עיקרי טענות הצדדים

1. התובעת טוענת כי לבקשתה נופקה לה על ידי סוכן הביטוח, תעודת ביטוח חובה לתשלום. התובעת פנתה אל פקיד בנק לאומי בסניף טרומפלדור בתל-אביב, שילמה את התמורה במזומן, התעודה נחתמה על ידי הפקיד עם חותמת הבנק ובכך, טוענת התובעת, ענתה על כל דרישות החוק בדבר חזקת הביטוח, כאמור בפקודת רכב מנועי, תקנות ביטוח רכב מנועי (תעודת ביטוח), תש"ל-1970. השאלה האם הבנק רשם את ההפקדה בספריו והאם התמורה הועברה לזכותה של חברת הביטוח אם לאו, אינה מעלה או מורידה בעניין חזקת הביטוח כלפי התובעת ועל כן על חברת הביטוח להכיר בכיסוי הביטוחי, גם חרף טענתה כי הכספים לא הופקדו ולא נרשמו לזכותה.

התובעת הוסיפה ופירטה כי תעודת הביטוח שולמה על ידה בסניף הבנק בתל אביב, מאחר שבאותו יום הגיעה לעיר לפגוש את חברתה, בעצירת ביניים בדרכה לעבודתה באילת. היא החנתה את רכבה מחוץ לעיר, לקחה מונית וביקשה מן הנהג כי יסיע אותה לסניף בנק הנמצא בקרבת מקום המפגש המיועד עם חברתה. כך הגיעה לסניף הבנק ברחוב טרומפלדור. היא נכנסה לסניף הבנק, שילמה את הסכום הדרוש במזומן, והמשיכה בתוכניותיה. התובעת טענה כי אף לרגע לא עלה ספק בליבה ביחס לכשרות החותמת המתנוססת על גבי התעודה. התובעת, אם חד-הורית לשלושה ילדים, ציינה בסיכומיה כי באותה התקופה היתה היא עולה חדשה שהשפה העברית אינה שגורה בפיה ועיסוקה היה עבודות ניקיון.

התובעת טענה כי טענת כלל בדבר זיוף החתימה או התעודה מצריכה מידת הוכחה גבוהה מאד הן לעניין הזיוף עצמו, הן כי הדבר בוצע על ידי התובעת בעצמה וכי היתה לתובעת כוונה לבצע עבירה פלילית. לשיטת התובעת, כלל לא עמדה בנטל ולכן עליה להכיר בתוקפה של תעודת הביטוח במועד התאונה ולשלם לתובעת בגין הנזקים אשר נגרמו לה כתוצאה הימנה. כלל לא טרחה להציג חוות דעת מומחה לטענת הזיוף, לא זימנה לעדות את פקידי הבנק אשר עבדו במועד ההפקדה ובכלל זה לא הוצגה גרסה המסבירה כיצד זה התובעת יכולה היתה ליטול חותמת ולזייף את החותמת והחתימה המתנוססות על התעודה. התובעת טענה כי אין די בהעלאת טענה סתמית בדבר זיוף ובוודאי שאין להטיל לפתחה של התובעת את הנטל להוכיח כי לא זייפה את התעודה.

התובעת הוסיפה וציינה כי בסניף הבנק בטרומפלדור אירע מקרה דומה והפנתה לת"א (חי') 6923-08 עזבון המנוחה שירן אסרף ז"ל ואח' נ' בלאל ואח' (17.3.13) (להלן: "פרשת אסרף") בו חוייבה חברת הביטוח בתשלום הפיצויים בגין הנזקים אשר נגרמו כתוצאה מהתאונה.

1. המל"ל, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שילם וישלם לתובעת תגמולים בגין הנכות אשר נגרמה לה. המל"ל הגיש תעודת עובד ציבור ביחס לשיעור הגמלאות אשר יש לנכות מהפיצוי ככל שיפסק לתובעת.

המל"ל הצטרף לטענת התובעת ביחס לשיעור הנזק אשר נגרם לה כתוצאה מהתאונה. אשר למהות היחסים בינו לבין כלל וקרנית, טען המל"ל כי ככל שבית המשפט יחייב את כלל בגין הנזקים אשר נגרמו לתובעת כתוצאה מהתאונה, הרי שעל פי ההסכם הקיים בין המל"ל וחברות הביטוח, צריכה כלל לשפות את המל"ל בשיעור של 55% מסך הגמלאות אשר שולמו וישולמו לתובעת וככל שבית המשפט יחייב את קרנית לפצות את התובעת, אזי קרנית תשפה את המל"ל בשיעור של 100% מסך הגמלאות אשר שולמו וישולמו לתובעת.

1. כלל טענה כי דין התביעה להידחות משעה שתעודת הביטוח עליה נסמכת התביעה, לא שולמה מעולם והחותמת המתנוססת עליה מזויפת או לחילופין הוטבעה במרמה. ביחס לתובע 2, טענה כלל בכתב ההגנה כי דין תביעתו להידחות בשל התיישנות, אולם טענה זו נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 11.3.13 ולא נטענה שוב בסיכומי כלל. כלל טענה כי נסיבות פגיעתה של התובעת שונות מאלו הנטענות על ידה וכי לתובעת עבר רפואי עשיר ומכאוביה ותלונותיה אינם קשורים לתאונה מושא תיק זה, אשר לכל היותר גרמה לתובעת לפגיעה קלה וחולפת.

גרסת התובעת בכל הנוגע לנסיעה שעשתה באותו היום שבו שולם, לטענתה הביטוח, מעלה לדברי כלל תמיהות וכאשר עסקינן בעדות שהיא לטענת כלל, עדות בעל דין יחידה, אין לפסוק על פיה. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובעת נמנעה מהבאת חברתה, אשר עימה נפגשה באותו מועד, אשר יכולה היתה לתמוך בגרסתה. גם סוכן הביטוח של התובעת לא זומן להעיד מטעמה על אף שיכול היה לתמוך בטענתה בדבר הנפקת הפוליסה. כלל טענה שלא הוצגה תעודת הביטוח אשר בתוקף, אלא העתק ממנה בלבד ובתיק המשטרה, אשר בו על פי גרסת התובעת ניתן היה למצוא את התעודה, לא אותר דבר. משעה שעסקינן בתעודה מזויפת, כאשר לא שולם למבטחת עבורה, אזי אין היא חבה בגין תעודה זו. באשר ליחסיה עם הבנק אשר לטענת התובעת שילמה בו את תעודת הביטוח, הוסיפה כלל וטענה, כי עסקינן בפעולת שלוח שבוצעה בלא הרשאה וביצע פעולת זיוף או מרמה באופן המחריג את הוראות חוק השליחות.

כלל טענה לחוסר אמינותה של התובעת, אשר בא לידי ביטוי בסתירות בין תצהירה לבין עדותה ובהעלמת עובדות מפני בית המשפט ומפני הנתבעות, אשר יש בו כדי להוביל לדחיית התביעה המבוססת, בעיקרה, על עדות התובעת בעצמה.

1. קרנית טענה כי אין מחלוקת בדבר היות האירוע בו נפגעה התובעת תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד. חרף טענת כלל כי תעודת הביטוח המשולמת המקורית לא הוצגה ובכך גרמה התובעת לנזק ראייתי, מלמד עיון בראיות אשר הוגשו לבית המשפט במהלך ניהול התיק, על כך שהתובעת הציגה גם הציגה לפני חוקרים מטעם כלל את תעודת הביטוח המקורית ואלה האחרונים תיעדו זאת ברישומיהם ואישרו כי תעודת החובה מקורית והחותמת והחתימה מתאימים לגרסתה של התובעת.

במישור העובדתי, טענה קרנית, גרסת התובעת מתיישבת היטב עם הראיות אשר הוצגו במהלך ניהול התיק ובכלל זה תעודת הביטוח המקורית הוצגה כשעליה מתנוססת חותמת וחתימה אשר בהן עשו שימוש בבנק במועד הרלוונטי לתשלום. החותמת והחתימה הוצגו באופן שנחזה להיות זהה גם לאלו שהיו בפרשת אסרף בבית המשפט השלום בחיפה, אשר הכריע לחובת חברת הביטוח. גם שם, כמו כאן, לטענת קרנית, לא הובאו ראיות להוכחת טענת חברת הביטוח כי המדובר בזיוף. במקרה כאן, התובעת מסרה ארבע גרסאות זהות לאורך השנים, החל ממועד הסמוך לתאונה, לחוקרים מטעם כלל וכלה בעדותה בתצהיר ולפני בית המשפט. אף אם ישנן סתירות קלות בגרסתה של התובעת, אזי סתירות אלה נובעות מחלוף הזמן מאז התאונה ועד היום (11 שנים), גילה המבוגר של התובעת, העובדה כי המדובר בעולה אשר דוברת עברית בקושי ואף סתירות קלות אלה כלל אינן נוגעות למחלוקת המרכזית בדבר התשלום במזומן בסניף הבנק בתל-אביב.

קרנית הוסיפה וטענה כי כלל נמנעה מהזמנת עדים רלוונטיים אשר נחקרו על ידה סמוך לאירוע התאונה ובכך יש כדי להצביע על כך שהדו"ח שהוגש לכלל על ידי חוקריה, לא שירת את האינטרסים שלה. הן הבנק והן כלל, נמנעו מעריכת בדיקה יסודית לאיתור הסכום אשר לטענת התובעת הופקד במזומן.

קרנית הפנתה למסמכים אשר הוגשו לבקשתה לתיק בית המשפט וטענה כי בחינתם מלמדת על טעויות וחסרים בדיווח השוטף של הפעולות המבוצעות בבנק לרבות בכל הנוגע להפקדות כספים. כלומר, כלל לא עמדה בנטל הכבד אשר רובץ על כתפיה להוכיח את טענתה למרמה וזיוף. כישלונה בהוכחת טענת המרמה והזיוף לא נבע אך מהבדיקה הכושלת שביצעה היא וביצע הבנק, אלא מהטעם כי מן הראיות עולה שהתובעת שילמה כמתואר בגרסתה העקבית את התשלום הנדרש בבנק ולא זייפה את החתימה והחותמת. עוד טוענת קרנית כי גם אם התשלום לא הועבר לכלל, אין בכך כדי לשלול מהתובעת כיסוי ביטוחי. בעניין זה, טענה קרנית, לא זו בלבד שהתעודה נחזתה כתקינה על ידי החוקרים מטעם כלל כאשר אלו חקרו את התובעת, אלא שהחוק מגדיר את מועד תחילת תוקפה של תעודת ביטוח, במועד שבו הוחתמה חותמת הבנק ולא במועד בו הועבר התשלום מהבנק לחברת הביטוח ואין נפקא מינה האם הוחתמה חותמת "נתקבל" או "קופה". במקרה כאן, לא זו בלבד שהבדיקה הרשלנית של הבנק וכלל סיכלה את מציאת פעולת התשלום בספרי הבנק, אלא שמדובר ביחסי שליחות בין הבנק לחברת הביטוח ולכן, משעה שהוטבעה על התעודה חתימה וחותמת הבנק, הכיסוי הביטוחי בתוקף והמחלוקת היא אך ורק בין הבנק לכלל כאשר לתובעת אין ולא צריכה להיות כל נגיעה לכך.

לחילופין, טענה קרנית, אם התביעה כנגד כלל תדחה, אזי מאחר והתובעת הינה הבעלים והנהגת ברכב, והיתה, לכן, מודעת לנהיגתה ללא ביטוח בתוקף, הגנת סעיף 7א' אינה חלה עליה והתוצאה גם בערוץ זה היא דחיית התביעה כנגד קרנית.

לעניין הנזק, הצטרפה קרנית לטענות כלל.

דיון והכרעה

1. ראש וראשון יוסרו מהדיון הטענות אשר לגביהן אין מחלוקת:

התאונה היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד, אשר הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. התובעת נפגעה בתאונה בהיותה המחזיקה ברכב והיא החזיקה בפוליסת ביטוח חובה הנחזית להיות משולמת ותקפה.

האם שילמה התובעת את תעודת הביטוח

1. המחלוקת העיקרית בתיק זה היא בשאלת תוקפה של תעודת הביטוח. האם שולמה תעודת הביטוח על ידי התובעת, כפי טענתה, האם קיבלה כלל את התמורה בעבור תעודת הביטוח ומה משמעות אי-קבלת התמורה, אף אם לא שולמה, על תוקפה של תעודת הביטוח.
2. התובעת טוענת בתצהירה כי סוכן הביטוח הפיק עבורה פוליסת ביטוח חובה שמספרה 3411988 והנחה אותה לגשת לשלם את הפרמיה. היא פנתה לשלם את הפרמיה עבור הביטוח לאחר מספר ימים, זאת, לדבריה בהיותה בדרכה מנצרת עלית חזרה לעבודתה בעיר אילת. היא עצרה בתל-אביב במטרה לפגוש חברה שעזבה את הארץ באותו היום וביקשה, באותה הזדמנות, לשלם את תעודת הביטוח. מאחר שלא הכירה היטב את העיר תל אביב, החנתה את רכבה בכניסה לעיר, עצרה מונית וביקשה מהנהג שיסיע אותה לסניף בנק לצורך תשלום תעודת הביטוח. הנהג הוריד אותה בסניף של בנק לאומי, סניף טרומפלדור בתל אביב, שם שילמה את תמורת התעודה במזומן ולאחר מכן נפנתה לפגוש את חברתה כמתוכנן (ראו סעיפים 4-6 לתצהירה).

התובעת בעדותה, טענה כי אינה זוכרת במדויק את המועדים אולם שבה על גרסתה לפיה יום ההולדת של בתה חל בתאריך 16.4.05 ולרגל האירוע הגיעה מעבודתה באילת כדי לחגוג עימה. את הרכב קנתה בנצרת ובו ביום פנתה לסוכן הביטוח אשר הנחה אותה לעשות מבחן רישוי לרכב ולשלם את הפרמיה לפוליסת ביטוח חובה. את מבחן הרישוי הספיקה התובעת לבצע באותו יום, אולם מאחר שלדבריה היה זה יום השישי, לא הספיקה לשלם את הפרמיה באותו יום. ביום א', בהיותה בנסיעה בחזרה לאילת, מקום עבודתה, תיאמה להיפגש בתל-אביב עם חברתה אשר התעתדה לעזוב את הארץ באותו יום, ועל כן בחרה לשלם את תעודת הביטוח באותו יום דווקא בתל אביב.

1. לאחר שמיעת הראיות בתיק ובחינת טענות הצדדים, מצאתי לקבל את גרסת התובעת כי שילמה את תמורת תעודת הביטוח, כפי טענתה, בסניף טרומפלדור של בנק לאומי בתל אביב.
2. עיון בעדויות התובעת אשר מסרה במועדים שונים לאורך השנים הרבות אשר חלפו מאז מועדי האירועים ועד היום, מלמד כי התובעת חזרה על גרסתה לפיה במהלך נסיעתה לאילת, עצרה בתל אביב על מנת לפגוש את חברתה, ואז גם שילמה את הפרמיה בסניף הבנק במזומן. גרסה זו באה לידי ביטוי הן בחקירתה של התובעת במשטרה (ראו נ1 /8), הן בחקירתה על ידי חוקרים מטעם כלל במובא מעלה, הן בתצהירה והן בעדותה לפניי.

התובעת לא זו בלבד שחזרה שוב ושוב על גרסתה, היא גם הסבירה באופן המניח את הדעת את לוחות הזמנים מרגע שובה לנצרת עילית מאילת ועד חזרתה לאילת מנצרת עילית. לכך יש להוסיף את מרחק הזמן הרב אשר חלף, למעלה מעשור, מאז חגגה בתה את יום הולדתה ה-16 אז שבה התובעת מעבודתה באילת על מנת שתוכל לחגוג עימה את יום הולדתה. התובעת גם לא ניסתה לטשטש את העובדה כי נסעה מנצרת עלית לתל אביב ללא ביטוח חובה בתוקף ועניין זה אף עלה בעת שנחקרה על ידי החוקר מטעם כלל (ראו בעמ' 12 ש' 28-29 ובעמ' 17 ש' 3-4).

לכך יש להוסיף את התרשמותי מכנות התובעת במהלך עדותה ומכך שגרסתה לאירועים מהימנה והגיונית. לא התרשמתי כי התובעת מגזימה בתיאוריה ואף לא מצאתי סתירות שיש בהן כדי להעמיד את גרסתה בספק. להתרשמותי, מסרה התובעת את השתלשלות הדברים, כפי שאכן אירעו. מנגד, לא הובאו עדים רלוונטיים כלשהם על ידי כלל, אף לא הובאו העדים אשר נחקרו סמוך לאירוע התאונה זאת משיקוליה של הנתבעת.

1. איני מקבלת את טענת כלל כי בגרסת התובעת סתירות מהותיות. קודם שאבחן את מהות הסתירות, אציין כי חלפו למעלה מ- 10 שנים מאז אותו סוף שבוע במהלכו רכשה התובעת את הרכב וביצעה את ההליכים הדרושים על פי החוק. לכך יש להוסיף את העובדה כי המדובר בתובעת אשר במועד התשלום היתה בת 48 וכיום בת 59, אשר אינה דוברת את השפה העברית על בוריה, עדות התובעת בדבר נסיבות עלייתה לארץ עם 3 ילדים כאשר עול הפרנסה מוטל על כתפיה, מסביר היטב את קשיי השפה והפרנסה (ראו בעמ' 8 ש' 9 ובעמ' 14 ש' 10-12). כך למשל העובדה כי התובעת לא זכרה במדויק את היום בו שבה מאילת לנצרת עילית אינה כה מהותית כטענת כלל, אך טבעי כי אדם, בחלוף עשור, יזכור את הפרטים המהותיים בעיניו בהשתלשלות של דברים לכן ברור כי התובעת זכרה היטב את העובדה כי שבה סמוך למועד יום הולדתה של בתה וכי פנתה לערוך לרכב החדש שרכשה מבחן רישוי סמוך לסיום יום העסקים אשר היה קצר מהרגיל מאחר ודובר ביום שישי. התמהמהות התובעת במתן תשובה נחרצת בשאלה באיזה יום בשבוע במדויק הגיעה מאילת לנצרת עילית אינה מעלה או מורידה ממידת מהימנותה. התרשמתי כי התובעת מסרה תשובות כנות, מלאות וברורות. התובעת לא ניסתה להתחמק ממתן תשובה זו או אחרת או להתחכם ועדותה הותירה רושם חיובי.

לאחר שבחנתי לעומק את טענותיה של כלל ואת הראיות אשר הובאו בפניי, הגעתי למסקנה כי אין בגרסת התובעת סתירות מהותיות. העובדה שבתצהירה נאמר שקודם נפגשה עם חברתה ואז שילמה עבור תעודת הביטוח ובעדות מסרה כי סדר הדברים היה הפוך, אינה מהווה סתירה מהותית, וודאי לאור חלוף הזמן ולאחר ששמעתי את הסברי התובעת לסתירה זו והתרשמתי מכנות דבריה.

ניסיון החיים מלמד כי נדיר שעדות תהיה נקייה מאי-דיוקים או שכחה. מטבע הדברים, האירועים הנדונים קרו זמן רב קודם לעדות וסתירות, כשלעצמן, אינן מובילות בהכרח לדחיית הטענות שבעדות, כל עוד ניתן הסבר סביר ותוך בחינת העניין אל מול העדות כולה. בתיק זה שבפניי, לא מצאתי סתירות מהותיות נטולות הסבר סביר.

1. כך גם איני מקבלת את טענת כלל כלפי התובעת, כי יכולה היתה להביא מטעמה כעדה את חברתה, עימה נפגשה, על פי הטענה בתל אביב במועד בו שילמה את תעודת הביטוח. ראשית, לפי דברי התובעת, עסקינן בגברת אשר הכרותה עם התובעת היתה מתקופת עבודתן המשותפת באילת ומדובר בהכרות שאינה מעמיקה. אותה גברת עזבה את הארץ באותו מועד וממילא, כפי שעלה מן הדברים, היא לא היתה עדה לתשלום תעודת הביטוח שכן זאת עשתה התובעת לבדה. מכאן, עדותה שולית עד בלתי רלוונטית למחלוקות בתיק זה.

גם זימון סוכן הביטוח של התובעת לעדות היה לטעמי מיותר ועל כן, איני מוצאת לזקוף את אי-הבאתו לעדות לחובתה של התובעת.

1. אכן, התביעה נסמכת בעיקרה על עדות התובעת, עדות בעל-דין, אולם אין עסקינן בעדות בעל דין יחידה, שכן עדותה נתמכת במסמכים השונים שהוגשו לעיוני, המלמדים כי גרסת התובעת לנסיבות תשלום הפרמיה ונסיבות התאונה אשר כתוצאה ממנה נגרם לה נזקה, נמסרו מיד לאחר האירוע ומאז ועד היום, בעת עדותה.

כך, למשל, רישיון הרכב על שמו של פלוני חתום בחותמת משרד התחבורה נושא תאריך 15.4.05 ובכך נתמכת עדות התובעת ביחס למועד שבו ערכה לרכבה את מבחן הרישוי.

תעודת ביטוח חובה נושאת תאריך הוצאה 15.4.05 שעה 17:58, מועד התומך בטענת התובעת בדבר תהליך רכישת הרכב לרבות הסיבה לכך שלא שילמה את תעודת הביטוח באותו יום. חותמת "נתקבל" של בנק לאומי המופיעה על תעודת הביטוח ונושאת תאריך 17.4.05 על סך של 1,693 ₪.

סיכום תיק חקירת התובעת במשטרה (נ1 / 4, נ1 /8) אינו תורם, אלא ביחס לכך שגרסת התובעת, בעיקרה, נמסרה כבר אז לחוק המשטרתי.

תיק בית משפט השלום בחיפה, בעניינה של אסרף ובו תעודת הביטוח אשר נדונה שם הובא לעיוני בהסכמת הצדדים ועיון בתעודת הביטוח מלמד כי לכאורה, חתימת הפקיד באותו מקרה ובענייננו, דומה להפליא. הדבר, לטעמי, מחזק את גרסת התובעת וסותר את טענת כלל לזיוף או מרמה מצד התובעת.

דו"ח החקירה של שחר לביא חקירות, נושא תאריך 29.12.05 (נ1 /8), אשר בוצע לבקשת כלל, כאשר עיון בסעיף 3 בו מלמד כי נרשם כך: "נמסר לנו כי החותמת המצויה בתיקכם נראית על פניו כחותמת זהה לזו הנמצאת בשימוש בסניף. מדובר בחותמת ידנית הניתנת לאחר תשלום במזומן או תשלום בשובר ידני של כרטיס אשראי ואף לחילופין באמצעות חיוב חשבון."

דיווח של חברת "אמינות חקירות" נושא תאריך 21.3.06 (נ1 /8) הממוען לכלל ממנו עולה כי התובעת נחקרה בתאריך 6.3.06, בחקירתה מסרה כי התחייבה לשלם עבור הרכב בתשלומים, מאחר וטרם סיימה לשלם את מלוא הסכום, טרם הועברה הבעלות ברכב על שמה. בסעיף 5- חקירת המבוטחת, נרשם, ומפאת חשיבות הדברים הם יובאו כלשונם, כך: "לדבריה, כיומיים לאחר הרכישה, נסעה לאילת שם התגוררה במשך כשנה ועד לפני חודש. היא היתה מודעת לכך שנוהגת ברכב כשהפוליסה לא שולמה ועל כן בדרכה דרומה עצרה בתל אביב בחיפוש אחר בנק בו תוכל לשלם את הפוליסה. מכיון שלא הכירה את רחובות תל אביב, השאירה את רכבה באתר כלשהו, לקחה מונית אשר הביאה לאיזור בו הבחינה בבנק לאומי ובחרה להיכנס לבנק זה מכיוון שגם חשבונה האישי מנוהל בבנק לאומי. לדבריה, שילמה בקופה את סכום הפרמיה במזומן וסכום נוסף של 10 ₪ שנאמר לה כי המדובר בעמלת העברה לחברת הביטוח. המבוטחת הציגה בפנינו את תעודת החובה המקורית, הבחנו בחותמת שמופיעה בצילום שהעברת למשרדנו, התאריך הינו בצבע אדום, החתימה על גבי החותמת נעשתה בעט." (ההדגשה אינה במקור – ר.ג.מ.).

כלומר, בפני החוקר מטעם כלל, הציגה התובעת תעודת ביטוח מקורית אשר תוארה במדויק על ידי החוקר במסגרת הדו"ח אשר ערך, זאת בניגוד לטענת כלל כי התעודה המקורית לא הוצגה ונעלמה מתיק המשטרה.

1. אשר לבדיקות אשר בוצעו על ידי הבנק לאיתור התשלום, הרי שכאן קיימת אי בהירות משמעותית והיא נובעת מסיבות מספר אשר אמנה כעת.

ראשית, הפוליסה לתשלום הופקה על סך של 1,693 ₪ אולם מעדותה של התובעת במשטרה ולפני החוקרים עולה כי שילמה 10 ₪ נוספים בגין דמי העברת התשלום לכלל. אשר על כן גובה התשלום שאותו היה על הבנק לאתר הינו בסך של 1,703 ₪ ולא הסכום אשר נרשם על גבי הפוליסה לתשלום, 1,693 ₪, הסכום אשר ביקשו למצוא נציגי הבנק (ראו מכתב נושא תאריך 4.12.05 חתום בידי מר מ. גינת ואחר, הממוען לכלל, ראו גם עדותה של הגב' איריס שי בעמ' 31 ש' 27-29).

זאת ועוד, כפי העולה בסיכומים של קרנית, מלאכת הצגת הנתונים בדבר הפקדות נעשתה באופן חלקי בלבד, כך למשל ישנם "חורים" ברצף הדיווח (ראו נ/3, נ/3א') ברי כי בנסיבות אלה אף אם היו מחפשים את הסכום אשר שילמה התובעת בפועל, לטענתה, אזי קיים ספק בדבר יכולת איתורו נוכח החורים ברצף בדיווח. לפערים אלו לא ניתן כל הסבר על ידי גב' שי מטעם הבנק ועל כן, אין בנתונים הללו כדי לסתור את טענת התובעת כי שילמה את תמורת תעודת הביטוח בבנק.

בנוסף וכפי העולה מעדותה של הגב' שי, מוכרים מקרים בהם בקופה מסוימת, בתום יום העסקים, חסר כסף או שיש ביתר (ראו בעמ' 34 ש' 11-29), במקרה כזה יש לבחון את רישומי אותה קופה, דבר זה לא נעשה במקרה כאן סמוך למועד הגילוי וכעת, בחלוף הזמן הרב, לא ניתן למצוא תשובה לשאלה זו ולא הובאו מלוא הנתונים המאפשרים את ביצוע הבדיקה כיום. כך גם לא ניתן למצוא כיום מענה לשאלה האם היתה תקלה במחשבים ביום ההפקדה (ראו בעמ' ש' 10-15).

עניין נוסף נוגע לתעודת הביטוח המקורית. בניגוד לטענת כלל, מתברר כי תעודת הביטוח הוצגה בפני חוקריה בסמוך למועד הגילוי, אך למרות זאת, לא נערכה בדיקה לאתר את פקיד הבנק אשר חתום על גבי התעודה (ראו בעמ' 36 ש' 3-8). חברות החקירות מטעם כלל, בדקו את תעודת הביטוח המקורית וידעו לתאר את צבען של החותמת והחתימה- בכך יש כדי לדחות כליל את טענת כלל בדבר העדרה של התעודה המקורית, וטענתה בדבר נזק ראייתי שגרמה התובעת שעה שתעודת הביטוח המקורית אינה בנמצא. אף שטענת המרמה והזיוף נשמעה מיד עם הודעת התובעת בדבר התאונה ודרישתה לתשלום הפיצויים ואף שחוקרים מטעם כלל החזיקו בידם את התעודה המקורית, לא ביקשה כלל להציג את התעודה בפני מומחה אשר ייבחן את אמיתות החתימה והחותמת, כאשר הראיות היו מונחות לפניהם ונציגי הבנק היו זמינים לכל דרישה וחקירה להוכחת טענת כלל בדבר מרמה וזיוף. יתרה מכך, מעדותה של גב' שי עלה כי על גב התעודה, צריכה היתה להופיע הדפסה, בגב התעודה, באופן שיופיע שדה מגנטי. עניין זה לא נבדק על ידי כלל, חרף הצגת תעודת הביטוח המקורית בפניה.

כלל אף נמנעה מזימונם של עדים עובדי הבנק אשר עבדו בתקופה הרלוונטית וגם לא הוזמנו יתר העדים אשר נחקרו על ידי חברת החקירות מטעמה. כך למשל לא הוזמן לעדות מר אבי קוגן, סגן מנהל הסניף, אשר מסר לחוקרים כי החותמת נחזית להיות זהה לחותמת הנמצאת בשימוש בסניף וכי עושים בה שימוש לאחר תשלום במזומן. כן לא הוזמן לעדות מר ליאור זוהר, האחראי על מחלקת בנקאות פרטית ו"טלרים".

1. עדותה העקבית של התובעת, התרשמותי מן האופן שבו מסרה את הדברים ומן התובעת בעצמה ומכלול השיקולים המפורטים מעלה התומכים בגרסתה, הביאוני למסקנה כי דין טענת התובעת בדבר תשלום תעודת הביטוח של כלל, כמתחייב, בסניף הבנק, להתקבל.

כלל, אף שדחתה מכל וכל גרסה זו והטיחה בתובעת האשמות של מרמה וזיוף, לא הציגה ולו ראיה אחת בדבר פועלה של התובעת כפי שמתארת כלל ועל כן, לא עמדה היא בנטל המוגבר להוכחת טענת המרמה. זולת הטענה כי חותמת "נתקבל" לא אמורה להיות על גב תעודת ביטוח אשר שולמה, אלא אמורים היינו לראות חותמת "קופה", לא נטען ולא הוכח כל סממן שיש בו כדי להצביע על זיוף. כך גם לא הונחה תשתית עובדתית שיש בה כדי להבהיר כיצד יכולה היתה התובעת להניח ידיה על חותמת בנק שכזו וכאמור, לא נעשתה כל פעולה לאיתור פקידי הבנק אשר עבדו בדלפקים באותו יום.

לא זו אף זו, מעדותה של גב' שי עלה כי חותמות "נתקבל" מצויות בידי פקידים רבים בבנק, הן אינן נספרות ורק לאחר האירוע, גיבשה גב' שי נוהג לפיו על האחראי לבדוק שאין חותמת "נתקבל" אצל הטלרים (ראו בעמ' 33 ש' 28-29). גב' שי גם מסרה שנתקלה במספר מקרים, באחד מהם אף נקראה להעיד בבית המשפט, בהם נראתה חותמת "נתקבל" במקום חותמת "קופה" (ראו בעמ' 32 ש' 14-28). היא אישרה כי נתקלה בחותמת "נתקבל" אצל טלרים באשר המדובר בחותמת שהיא "נגישה" (ראו בעמ' 36 ש' 2) ועוד אישרה, כי אינה יכולה לשלול את האפשרות שחותמת "נתקבל" הוטבעה בטעות. לדבריה, מנהל הטלרים מנחה את הטלרים שהם עובדי כוח-אדם ואין ברשותה מידע אם הטלר המסויים שעל פי טענת התובעת שילמה אצלו את התעודה קיבל הדרכה לפיה אסור לו להשתמש בחותמת "נתקבל" (עמ' 37 ש' 11-13). היא גם לא יכולה היתה לשלול כי למרות חוסר או עודף בקופה, לא נעשתה הפעולה הדרושה לכך ולכן אינה מתועדת (ראו בעמ' 34 ש' 27-29).

1. אין בראיות שהוצגו בפניי דבר שיש בו כדי לערער או לגרוע מגרסתה של התובעת הנתמכת בראיות כאמור.

יוצא כי בסופו של יום, כאשר באתי לשקול את הראיות מכאן ומכאן, מסקנתי היא כי התובעת עמדה בחובתה להוכיח, כי תעודת ביטוח החובה שולמה על ידה בבנק, במועד הנטען על ידה.

שאלת תוקפה של תעודת הביטוח

1. נקודת המוצא, בדיון כעת, היא זו המסכמת את הפרק הקודם, היינו, כי התובעת התייצבה בסניף בנק לאומי בתל אביב, בתאריך 17.4.05, שם שילמה את תעודת הביטוח וכנגד זאת קיבלה לידיה את תעודת הביטוח כשהיא חתומה בחותמת הבנק ובחתימת הפקיד.
2. במצב דברים זה, טוענת כלל, כי עובד הבנק או מי מטעמו, חרג מן ההרשאה אשר ניתנה לבנק, כאשר לא העביר את הסכום אשר שולם על ידי התובעת, לכלל. מכאן, פעולתו של השלוח אינה מחייבת את כלל.

מנגד, טוענת התובעת וטוענת גם קרנית כי פעולת הבנק בהיותו שלוח של כלל, מחייבת את כלל, אף אם לא הועבר אליה התשלום. תעודת הביטוח נכנסה לתוקף עם החתמתה בחותמת הבנק ואין, כך על פי נוסח תעודת הביטוח, כל רלוונטיות להעברת התשלום מהבנק אל המבטחת. נוסחה של תעודת הביטוח נקבע בתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח) תש"ל – 1970 אשר אינן קובעות איזה סוג חותמת תוטבע על ידי הבנק וכאמור, אינן דורשות, כתנאי לכניסתו לתוקף של הביטוח, כי יועבר התשלום מן הבנק אל חברת הביטוח. משעה שהוטבעה חותמת הבנק, יש ביטוח בתוקף. ככל שהבנק לא העביר את התשלום, ועל כך חולקות התובעת וקרנית, אין המבוטח יוצא ניזוק, אלא חברת הביטוח.

1. אומר מיד, טענותיה המפורטות של קרנית בעניין זה, מקובלות עלי.
2. סעיף 9(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 מורה כי מבטח אשר מפיק פוליסת ביטוח בהתאם להוראות סעיף 3 לפקודת הביטוח יוציא תעודת אישור בטופס שנקבע.

ואכן, בתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), התש"ל-1970, בטופס א' שבתוספת נקבע כי נוסח תעודת הביטוח חייב להחיל את המילים: "מועד תחילת הביטוח : המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק אך לא לפני ....".

היינו, תוקף תעודת הביטוח הוא מן המועד בו היא הוחתמה בחותמת הבנק.

משעה שהוכח כאמור מעלה, כי תעודת הביטוח שולמה והוחתמה בחותמת הבנק, אזי היא בתוקף.

1. האם בשל אי העברת התשלום מהבנק לכלל ניתן לומר כי תעודת הביטוח לא נכנסה מעולם תוקף או כי היא בוטלה?

ראשית, מן הראיות שהובאו בפניי, לא ניתן לקבוע כי לא הועבר התשלום.

כאמור, בדיקת הבנק נעשתה אך ורק ביחס לסך של 1,693 ₪ בעוד שלדברי התובעת, היא נדרשה על ידי הטלר לשלם 10 ₪ נוספים, כך שצריך היה לחפש סכום של 1,703 ₪ והדבר לא נעשה.

כמו כן, גב' שי מטעם הבנק העידה כי עברה על הדו"ח כולו אך לא מצאה חסרים בפעולות. למעשה, עיון בדו"ח, מוצג נ/3, מלמד על כך שחסרות פעולות שונות במספר עמדות.

לאור תשובתה של גב' שי ומשעה שנ/3 הוצג לעיון הצדדים רק במועד הדיון, לא עומתה גב' שי עם מה שבפועל עולה מן הדו"ח ועל כן גם לא ניתן כל הסבר לחסרים בפעולות ולאפשרות כי אחד החסרים מיוחס לפעולת התשלום אשר ביצעה התובעת.

מכאן, לאור אי-הבהירויות העולות מן הדו"ח אשר הוצג על ידי העדה מטעם כלל, לא רק שמסקנתי מעלה ביחס לקבלת טענת התובעת כי שילמה עבור תעודת הביטוח מתחזקת, אלא שכלל לא הוכח שהתשלום לא התקבל על ידי הבנק.

כלומר, הטענה כי יכול ואחד מפקידי הבנק פעל בניגוד להרשאה ולא העביר את הכספים שקיבל מידי התובעת אל הבנק, גם היא נותרה בעמימותה מבלי שהוכחה בדרך כלשהי.

שנית, לגוף העניין, הבנק במערכת היחסים בינו לבין כלל ובינה לבין התובעת, המבוטחת, הוא שלוח של הבנק. המבוטח, מבחינתו, יוצא ידי חובתו בכך שמשלם הוא לבנק. כך נוסח תעודת הביטוח אשר ממנה עולה בבירור כי תיכנס לתוקף לאחר ששולמה והוטבעה עליה חותמת הבנק המעידה על התשלום.

כלומר, ככל שהדבר נוגע לתובעת, יוצאת היא ידי חובת התשלום לכלל, בכך שהיא משלמת לבנק וזאת, כאמור, על פי הוראת כלל עצמה המופיעה על גב תעודת הביטוח.

על הבנק, כשלוחה של חברת הביטוח, מוטלת חובה להעביר את התשלום לחברת הביטוח, לכלל. ככל שלא עשה כן השלוח, בין אם בשגגה ובין אם במעשה מכוון של אחד מעובדי הבנק, והדבר, כאמור, לא הוכח בפניי, יש בכך, אולי, כדי ליצור עילת תביעה של כלל כלפי הבנק, אולם אין בכך כדי להסיר מחבותה של כלל כלפי המבוטחת.

כאמור, המבוטחת שילמה עבור תעודת הביטוח לבנק, אשר הוגדר מטעמה של כלל, כשלוחו לצורך קבלת הכספים. לא מצאתי כל מקור חוקי להטלת חובה נוספת על המבוטח לוודא כי אכן הועבר התשלום בין הבנק השלוח לחברת כלל השולחת ואף השכל הישר מחייב שלא ליצור חובה שכזו, אשר אינה ניתנת לביצוע, יש מאין.

(ראו לעניין זה ע"א 7259/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' לוי יורם ירוחם (28.08.2012).

מן הראיות שהובאו כאן עלה כי התובעת שילמה עבור תעודת הביטוח. אם לא הועבר התשלום לחברת הביטוח, הדבר אינו יכול לעמוד לרועץ לתובעת. רשלנות הבנק, מחדלו, או כל טענה אחרת שיש לכלל כנגד הבנק, נזקפים לחובתה של כלל.

המסקנה, אם כן, היא כי פוליסת הביטוח לגבי הרכב בו נהגה התובעת היתה תקפה במועד האירוע.

1. התוצאה, אם כן, היא כי כלל חבה מכוחה של תעודת ביטוח החובה אשר הפיקה לטובת התובעת וזאת בגין נזקי התובעת, אשר ייבחנו להלן, בעקבות תאונת הדרכים שבה היתה מעורבת.

כפועל יוצא, נדחית התביעה כנגד קרנית.

הנזק

1. חישוב הפיצויים ייערך בהתאם להוראות חוק הפלת"ד, אך קודם שאפנה לחישוב הפיצויים, אבחן את הטענות ברפואה ואת שיעור הנכות אשר נותר לתובעת כתוצאה מהתאונה.

הנכות הרפואית והתפקודית

1. התובעת ביססה את טענתה לנכות על יסוד קביעתן של הועדות הרפואיות של המל"ל, בהתאם לקבוע בסעיף 6ב' לחוק הפלת"ד לפיה נגרמה לתובעת נכות בשיעור של 19% בגין הפגיעה בכתפה. במהלך דיון ההוכחות מתאריך 25.12.14 התברר כי התובעת נפגעה בתאונה נוספת, לאחר זו הנדונה כאן, בתאריך 27.2.11 ובעקבותיה פנתה למל"ל בהליך של החמרת מצב. כלל עתרה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל ובהחלטה מתאריך 4.3.15 נעתרתי לבקשה. על כן מונה מטעם בית המשפט פרופ' מיכאל סודרי אשר קבע בחוות דעתו מתאריך 28.11.15 כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 41(4)ג באופן חלקי ואף קבע כי לא נגרמה החמרה כתוצאה מהתאונה השנייה כלומר כל הנכות אשר נגרמה לתובעת בכתף נובעת במישרין מהתאונה הראשונה בלבד.

בהעדר כל הסתייגות מהאמור בחוות דעתו של המומחה מטעם מי מהצדדים, עומדת קביעתו של המומחה על כנה.

1. התובעת טענה בסיכומיה כי יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על שיעור גבוה מזה שנקבע כנכות רפואית, זאת לאור השלכות הנכות על עיסוקה כעובדת ניקיון ובהתאם לגילה. התובעת טענה כי עובר לתאונה, חרף גילה, עבדה בניקיון במשרה מלאה ואף בתקופות מסוימות עבדה בעבודה נוספת. התובעת השקיעה את כל כולה בפרנסת המשפחה בהיותה אם חד הורית ודבר לא הגביל אותה בעיסוקה. לפיכך, טענה התובעת כי שיעור הנכות התפקודית הוא 20%.

התובעת טענה בתצהירה, כי שעה שעובר לתאונה עבדה בשני מקומות עבודה, לאחר התאונה ובעקבותיה, כושר השתכרותה נפגע במידה שנמנע ממנה לשוב לעבודה וכי לא היתה מסוגלת להמשיך בעבודה רציפה על כן, בתקופות מסוימות נשלל כושרה לעבוד באופן מוחלט ובתקופות מסוימות, נפגע כושרה לעבודה בשיעורים שונים עד כדי אובדן כושר עבודה מוחלט (ראו סעיפים 20-29). בעדותה טענה התובעת, כי אחרי התאונה שבה לעיסוקה עובר לתאונה, אולם בהיקף משרה מצומצם ולאחר תאונה נוספת בה היתה מעורבת בשנת 2011 יצאה לחלוטין ממעגל העבודה (ראו בעמ' 20 ש' 18-30).

כלל טענה כי עובר לתאונה סבלה התובעת ממחלות וממגבלות אשר בגינן אף נקבעו לה נכויות במל"ל (נכות כללית) אשר השפיעו על כושר עבודתה. בנוסף, התובעת מתעלמת מקביעתו של המומחה מטעם בית המשפט כי הנכות אשר נותרה הינה צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה של תנועות הכתף. יוצא, אם כן, ששלל הנכויות של התובעת, אשר אינן נובעות מהתאונה, משפיעות במידה ניכרת על תפקודה וכושרה לעבודה בתחום עיסוקה והנכות אשר נובעת מהתאונה, הופכת לזניחה בהשפעתה על כושר עיסוקה של התובעת.

לפיכך, טענה כלל, כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור של 5%.

1. התובעת, ילידת 1957, עלתה ארצה עם ילדיה בשנת 1994 והשתלבה במעגל העבודה בעבודות ניקיון. התובעת טענה כי השקיעה את כל כולה בפרנסת המשפחה וסבלה ממגבלות שונות אשר נבעו במישרין מסוג העבודה ותחלואי עיסוקה וכן ממגבלת גיל, אולם לטענתה, דבר לא עצר בעדה מלעבוד בחריצות ובתקופות מסוימות אף עבדה בשתי עבודות במטרה לפרנס את ילדיה. לעומת זאת, הפגיעה אשר נגרמה לה בתאונה מושא תיק זה, גרמה לה לפגיעה תפקודית משמעותית.

התרשמתי מחריצות התובעת אשר פרנסה לבדה, בעבודות ניקיון, את ילדיה. התרשמתי כי עשתה כל מאמץ להסתיר מגבלות שהיו לה, גם כשהיו, על מנת שתוכל להמשיך ולעבוד, כך למשל, העידה כי בשל בעיית עור בכפות ידיה, נמנעה מהפסקת צהרים על מנת שלא תידרש להסיר את הכפפות ותחלואיה יתגלו (ראו בעמ' 14 ש' 16-19, 26-27, בעמ' 15 ש' 13-15). התרשמתי כי התובעת עשתה כל מאמץ כדי להמשיך ולהתפרנס בעבודת הניקיון התובענית גם לאחר התאונה בתיק זה.

אשר למגבלה אשר נותרה לה כתוצאה מהתאונה, סבורה אני כי זו פגעה בכושרה לעבודה, אולם לא סברתי כי במידה העולה או המופחתת מן הנכות הרפואית. עסקינן במגבלה ברורה למי שמתפרנסת מעבודת כפיים, אולם אין המדובר במגבלה אשר גרמה להפרעה ממשית ובפועל, שבה התובעת לעבודתה, גם אם בהיקף מוגבל.

מכאן, סברתי כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור של 10%.

חישוב הנזק לתובעת

בסיס השכר

1. התובעת, ילידת 1957, ביום התאונה 18.7.05 היתה כבת 48 והיום הינה בת 59.

התובעת טוענת כי עובר לתאונה עבדה בשני מקומות במקביל והשתכר סך של 5,400 ₪ בחודש שקדם לתאונה על כן יש לבסס את החישוב על יסוד שכר זה, בשערוך מתאים.

הנתבעת טענה כי השכר הנקוב על ידי התובעת אינו משקף את השתכרותה בפועל, שכן משנת 2001 קיבלה התובעת גמלת הבטחת הכנסה בשל שכרה הנמוך וכך גם בשנים שלאחר התאונה. הנתבעת טוענת כי שכרה של התובעת ערב התאונה כלל אינו משקף את היקף השתכרותה ועתרה להעמיד את שכרה לעניין ראש נזק זה על סך של 1,060 ₪.

1. עיון בת/3 מלמד כי במהלך החודשים 1/05-3/05, 05/05 עבדה התובעת בשתי עבודות במקביל. אישור המעסיק הרלוונטי לתקופה שקדמה לתאונה, על תקופת עבודה ושכר, מלמד כי תחילת העבודה של התובעת בתאריך 18.5.05-18.7.05 (צורף לנספחי תצהיר התובעת).

הן, עולה ממסמכי המל"ל, כי שכרה הרבעוני, לפיו חושבה הגמלה, נכון לתאריך 17.3.13 עמד על 19,100 ₪ (ראו נספחים אשר צורפו לתחשיב המל"ל). לאור האמור לעיל, אני מעמידה את שכרה החודשי של התובעת, בניכוי מס הכנסה משוערך להיום, על סך של 6,393 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

1. התובעת עתרה לחשב את הפסדה בעבר לפי נתוני השתכרותה בפועל בהשוואה להשתכרותה עובר לתאונה, היינו בתקופות בהן לא עבדה התובעת לחשב את הפסדה באופן מלא.

הנתבעת טענה כי בתום תקופת אי הכושר שנמשכה 3 חודשים, שבה התובעת למעגל העבודה. הנתבעת טענה כי התובעת בחישוביה מתעלמת לחלוטין ממצבה הרפואי עובר לתאונה ואשר בגינו נקבעה לה נכות כפי שעולה מהתיעוד הרפואי ועל כן יש להעמיד את נכותה בתום תקופת אי הכושר ועד בכלל, ככל שהיא נובעת מהתאונה על 5% ועל בסיס נכות זו לערוך את חישוב ההפסדים הממוניים שנגרמו לתובעת.

1. עיון בת/3 מלמד כי התובעת היתה באובדן כושר עבודה מוחלט למשך 3 חודשים ושבה למעגל העבודה בחודש נובמבר 2005, אין מחלוקת בעניין זה. עם שובה, השתכרה פחות משכרה ערב התאונה.

התובעת הינה כיום בת 59, אחר שקבעתי כי נכותה התפקודית של התובעת היא בשיעור של 10%, יש לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק של הפסד שכר לעבר בהתאם לתקופת אי כושר מלא במשך 3 חודשים ממועד התאונה ובאופן חלקי מאז ועד למועד מתן פסק הדין, זאת משום שבפועל, כפי שעלה מן הראיות, התובעת נאלצה להפחית את היקף עבודתה לאחר שהחלימה מן התאונה.

חישוב על פי התקופות האמורות כאשר בסיס השכר הוא 6,393 ₪ מוביל לסכום כולל של הפסדי שכר לעבר, בסך של 103,000 ₪ במעוגל.

הפסד פוטנציאל השתכרות וזכויות סוציאליות

1. התובעת טענה כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לה גריעה מהשכר בשיעור של 35% לפחות והיא איבדה כל סיכוי להגדיל את פוטנציאל השתכרותה בשל מצבה הרפואי ומגבלותיה, על כן עתרה לבסס את החישוב בגין הפסדיה בראש נזק זה על שכר של 8,000 ₪ ונכות תפקודית בשיעור של 20%.

הנתבעת סבורה כי התובעת מתעלמת מהנתונים האובייקטיבים בכל הקשור בבסיס השכר ובנכות התפקודית אשר נובעת במישרין מהתאונה וטוענת כי יש לערוך חישוב על בסיס שכר של 1,060 ₪ ונכות תפקודית בשיעור של 5%, כנכות אשר משקפת נכונה את המגבלה ממנה סובלת התובעת ביחס לשלל מגבלותיה אשר כאמור אינן נובעות מהתאונה ואשר מקורן בעברה הרפואי של התובעת.

1. איני מקבלת את טענת התובעת כי עתידה היתה להשביח את שכרה אלמלא התאונה מעבר לשכרה ערב התאונה, אשר כאמור נטל בחשבון השתכרות משני מקומות עבודה. טענות התובעת בעניין זה אינן מתיישבות עם גילה במועד התאונה ועם כושר השתכרותה כפי שעולה מתלושי שכרה אשר הוצגו. אשר למועד הצפוי לפרישת התובעת לגמלאות, סעיף 3 לחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 קובע מועד יציאה לגמלאות של אישה בהגיעה לגיל 62. אומנם בהתאם לאמור בחוק, עובד אשר בחר להמשיך לעבוד עד גיל 67 אין לחייבו לפרוש קודם לכן והדבר חל לגבי עובד ולגבי עובדת, אולם במקרה כאן, לא התרשמתי כי התובעת היתה ממשיכה לעבוד בעיסוקה לאחר הגיעה לגיל 62, הן משום אופי עבודתה והן לאור מכלול תחלואיה ומגבלותיה אשר אינם קשורים לתאונה זו, בין היתר גם בשים לב לכך שהתובעת שבה לעבודות הניקיון גם לאחר התאונה, אף אם בהיקף מופחת. אשר על כן, הפסדי פוטנציאל השתכרות לעתיד יחושב עד גיל 62. בחישוב לפי נכות תפקודית 10% על פי אותו בסיס שכר ועד גיל 62 עומד הפיצוי על סך של 22,000 ₪ במעוגל.
2. אשר להפסדי זכויות סוציאליות אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לפצות את התובעת בראש נזק זה לפי 12% מההפסדים הממוניים אשר נפסקו לטובתה לעבר ולעתיד.

עיון בתלושי שכרה של התובעת מלמד כי למעט בחודשי עבודתה במלון באילת, חודשים ספורים, לא הופקדו עבורה כספים לפנסיה, חרף החובה לעשות כן. עם זאת, בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 המחייב כל מעסיק לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני החל מיום 1.1.08 ובהתאם לפסיקה, יש לחשב את הפסד הפנסיה לתובעת החל משנת 2008. סעיף 6 של צו ההרחבה כולל טבלה בה מפורט שיעור ההפרשות מן השכר המבוטח, כאשר החל משנת 2008 ועד לשנת 2016, הפרשות העובד והפרשות המעביד, עולות בהדרגה.

בענייננו, יחושב הפיצוי בהתאם לצו ההרחבה החל משנת 2008 ועד היום וכן לעתיד. לצורך פשטות החישוב, ובשים לב למדרגות שנקבעו בטבלה, כאשר הפרשות המעביד בעת התאונה הן בשיעור של 1.667% ומחודש יולי 2016 ואילך הן בשיעור 12.25%, יבוצע החישוב לעבר לפי הממוצע, שיעור של 7% (במעוגל) ואילו החישוב לעתיד ייערך לפי 12.25%, על פי פסיקת בתי המשפט בהתאם לצו ההרחבה.

לפיכך, מסכום הפיצוי לעבר מאז שנת 2008 ייגזרו 7% והפיצוי יעמוד על סך של 4,750 ₪ במעוגל ואילו מסכום הפיצוי לעתיד ייגזרו 12% שאז סכום הפיצוי הוא 2,650 ₪ במעוגל.

יוצא כי סך הפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 7,400 ₪.

עזרת צד ג'

1. התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק זה בסך של 80,000 ₪. התובעת טוענת כי לאחר שחרורה מבית החולים רותקה למיטת חולייה ונזקקה לסיוע רב של בני משפחתה. בנוסף, טענה התובעת כי ככל שחולף הזמן, בבגרותה, תזדקק לסיוע מוגבר.

הנתבעת דחתה טענותיה של התובעת מכל וכל וטענה כי לא זו בלבד כי לא הוצגו ראיות לטענותיה של התובעת בדבר הצורך בסיוע מוגבר מהזולת, אלא שכלל לא הוכח כי נגרם לתובעת נזק ממוני כלשהו בגין הצורך בסיוע. בנוסף, טענה הנתבעת, תחלואיה השונים של התובעת, שאינם נובעים מהתאונה, הם אלה אשר בגינם נזקקת התובעת לסיוע ואף זוכה לתגמולים מהמל"ל (מחלקת נכות כללית). הדבר אף בא לידי ביטוי בחוות דעתו של המומחה, פרופ' סודרי. על כן טענה הנתבעת כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך של 2,000 ₪.

1. נטלתי בחשבון את פרק הזמן שבו שהתה התובעת באי-כושר ואת המגבלות מהן סבלה וסובלת.

התובעת לא הציגה ראיות של ממש להוצאות כספיות בגין עזרת צד ג', אלא התבססה על עדותה היחידה ביחס לסיוע אשר ניתן לה על ידי בני המשפחה, לאחר התאונה. עם זאת, ברור, שבמצב הדברים, בנסיבות תיק זה ובשים לב לאופי פגיעתה של התובעת, נדרשה היא לעזרה בעיקר בסמוך לאחר התאונה.

לאחר ששקלתי את הראיות בדבר מצבה של התובעת לאחר התאונה ותקופת ההחלמה והטיפולים הממושכת, מצאתי לקבוע פיצוי בראש נזק זה, פיצוי גלובאלי אשר יעמוד על 10,000 ₪ סכום זה הינו לתקופת העבר והעתיד.

הוצאות

1. אשר להוצאות שנגרמו לתובעת, בנסיבות התיק כאן, התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה לאור הלכת ע"א 5557/95 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, התובעת זכאית לקבלת הטיפולים הרפואיים, ככל שנדרשים, במסגרת קופת החולים בה היא חברה ובהתאם לסל הבריאות ואף סעיף 41ב לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו 2010) תשס"ט – 2009, העביר את האחריות למימון טיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים מהמבטחים לקופות החולים.

מאחר שכידוע, לעתים נדרשים תשלומים נוספים אשר אינם מכוסים, אני מוצאת לפסוק לעבר, על דרך האמדנה, בראש נזק זה סך של 5,000 ₪.

לעתיד לא מצאתי כי צפויות הוצאות כלשהן.

נזק לא ממוני

1. בהתאם ל"תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 18,250 ₪ במעוגל, בראש נזק זה, נכון להיום. סכום זה מבוסס על מספר ימי האשפוז ועל הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לתובעת ובהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ו – 1976.

ניכוי תגמולי המל"ל

1. התאונה הוכרה כאמור מעלה כתאונת עבודה אשר זיכתה את התובעת בתגמולים שונים. בהתאם לתעודת עובד ציבור מטעם התובע 2, הוא המל"ל, סך התגמולים אשר שולמו לתובעת בגין פגיעה זו עומדים על סך של 56,709 ₪ משוערכים לתאריך 9.4.16.

לסיכום – נזקיה של התובעת

1. אני מחייבת את הנתבעת 1 בפיצוי התובעת בגין נזקיה, כמפורט להלן:
   • 1. אבדן הכנסה לעבר – 103,000 ₪.
     2. אובדן פוטנציאל השתכרות- 22,000 ₪.
     3. הפסדי פנסיה – 7,400 ₪
     4. עזרת הזולת – 10,000 ₪.
     5. הוצאות רפואיות – 5,000 ₪.
     6. נזק לא ממוני- 18,250 ₪.

סכום הנזק הכולל עומד על הסך של 165,650 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל כאמור מעלה כשהם משוערכים להיום ולהוסיף על היתרה שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

כמו כן, תישא הנתבעת באגרת משפט אשר שולמה, משוערכת למועד התשלום וביתרת האגרה.

הסכומים ישולמו לתובעת באמצעות בא-כוחה בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

תביעת התובע 2, המוסד לביטוח לאומי

1. התובע 2 עתר לפיצוי בסך 56,709 ₪, זהו הסכום אשר שולם לתובעת כשהוא משוערך למועד הגשת הסיכומים. לתמיכה בטענת התובע 2 הוגשו תעודות עובד ציבור כראיה בתיק, זאת מבלי שמי מבעלי הדין ביקש לחקור את עורכיהן. גם התובעת אישרה כי אלו הסכומים אשר קיבלה מן התובע 2. התובע 2 עתר לחיוב כלל בסך של 28,674 ₪, המהווים 55% מסכום הגמלאות וכן ריבית הסכמית בסך 15,695 ₪.
2. כלל טענה בסיכומיה כי ככל שייקבע כי קיים כיסוי ביטוחי לאירוע, תישא היא ב- 55% מסך התגמולים, בהתאם לדרישת התובע 2, כאשר לטענתה, עסקינן בסך של 31,190 ₪. אשר לתביעת התובע 2 לקבלת ריבית הסכמית, טענה כלל כי המחלוקת בתיק זה היא מחלוקת של ממש הנוגעת בשאלת החבות ועל כן אין מקום לחיובה בריבית הסכמית/עונשית או כל סנקציה אחרת.
3. לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, אני מחייבת את כלל לשלם לתובע 2, המל"ל, את הסך של 31,190 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 4,750 ₪.

לא מצאתי להוסיף על כך ריבית הסכמית משום נימוקיה של כלל המקובלים עלי.

חובתה של כלל בתשלום למל"ל קמה במועד בו נקבעה אחריותה של חברת הביטוח לפצות את הנפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב אשר היה מעורב בתאונת הדרכים. לאור המחלוקת הממשית אשר היתה בתיק זה, דומה כי יש להתחיל ולמנות את התקופה הקבועה בהסכם בין חברות הביטוח למל"ל החל ממועד פסק דין זה. (ראו לעניין זה את דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אררט, פ"ד ס(4) 132 וכן ת"א (מחוזי חי') 320-04 עזבון זכריא אסעד ג'בארין ז"ל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (22.02.2016)).

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

התביעה נגד קרנית

1. כאמור, התביעה נגד קרנית נדחית.

כלל תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד קרנית בהליך, בסך 15,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ז, 13 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.