א. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט זיאד סאלח) מיום 27.5.14, בת.א. 1824-09-09, לפיו חייב בית משפט קמא את המערערת מס' 1 בע.א. 384-06-14, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), לשלם ליורשיה של המנוחה חיה גולדברג ז"ל (להלן: "המנוחה"), את הסכום של 479,517 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 13%.

ב. אלה הנסיבות הצריכות לענין:

המנוחה, ילידת 1.1.1948, מצאה את מותה בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.2.2009, בהיותה כבת 61.

המנוחה היתה נשואה למשיב מס' 2 והמשיבים מס' 3 עד מס' 6 הם ילדיה, כשאחד מהם מאומץ.

המנוחה והמשיב מס' 2 היו חברים במושב שיתופי, והמשיב מס' 2 הוא גם כיום חבר באותו מושב.

ג. לפי הכללים הנהוגים במושב, כל הכנסות החברים מועברות לידי המושב, וזה מצידו מקציב לחברים תקציב חודשי לפי ההרכב המשפחתי, ללא קשר להכנסות החברים, וזאת לצורכי קיום בסיסיים.

בנוסף להקצבה החודשית הנ"ל מתגמל המושב אישה העובדת מחוץ למושב בכך שהוא מעניק לה 60% מהכנסתה.

המושב גם נוהג לחלק רווחים – דיבידנדים שנתיים לחבריו, וזאת בשים לב לרווחים שהמושב צבר באותה שנה.

ד. נכון ליום התאונה שילם המושב למנוחה ולמשיב מס' 2 תקציב משפחתי בסכום של 6,553 ₪ לחודש.

יצויין, שכמחצית השנה לאחר פטירת המנוחה התחתן המשיב מס' 2 עם אישה שאיננה חברת המושב ואיננה זכאית לקצבה חודשית מן המושב. המושב משלם למשיב מס' 2 כיום קצבה חודשית של 5,118 ₪.

ה. בית משפט קמא ציין, כי הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים הינן:

שווי רווחיה של המנוחה בעבודתה מחוץ למושב (המנוחה היתה זכאית ל-60% מהם).

סה"כ הרווחים השנתיים שהמנוחה והמשיב מס' 2 היו זכאים לקבל מן המושב.

הוצאות אבל וקבורה של המנוחה.

האם יש לנכות מן הפיצויים המגיעים למשיבים את קצבת השארים שהמשיב מס' 2 זכאי לה.

האם מגיעים למשיב מס' 2 פיצויים נוכח היותו נוכח בעת אירוע התאונה וצפה במות אשתו.

ו. לעניין שווי עבודתה של המנוחה מחוץ למושב, קבע בית משפט קמא, שהמנוחה היתה אישה חרוצה ומלומדת שעבדה שנים רבות כמנחה במרכז להורות משמעותית ותרמה להצלחת המרכז, תוך העשרת אנשי מקצוע חינוך וקהילה. המנוחה גם היתה מתנדבת במרכז לגמילה מאלכוהול וברשות למלחמה בסמים. מעבר לכך היתה המנוחה מסורה ואם דואגת, כאשר שניים מן הבנים (אחד מהם מאומץ), הינם פגועי נפש.

ז. בית משפט קמא קבע, כי המנוחה היתה ממשיכה בדרכה עד סוף ימיה, או לתקופה משמעותית אחרת, כשאת התקופה שבצידה השתכרות כלשהי, העריך בית משפט קמא עד גיל 75 שנה.

המנוחה השתכרה בעבודתה מחוץ למושב בשנה שעובר לאירוע התאונה, סך כולל של 13,745 ₪. השיעור המגיע למנוחה בגין השתכרות זו הינו 60% (מתוך שגגה צויין בעמ' 3 של פסק הדין, ש' 25, 40% אך ברי שהכוונה ל-60%) משמע, 8,247 ₪ לשנה, שהם: 687 ₪ לחודש.

בית משפט קמא העמיד הכנסה זו על סכום ממוצע של 700 ₪ ליום פסק הדין, וכן קבע שההפסד לעיזבון בגין מרכיב זה, הינו למשך 14 שנה.

ח. עוד קבע בית משפט קמא, שהמנוחה והמשיב מס' 2 היו זכאים כחברי מושב לחלק היחסי ברווחים שחולקו על ידי המושב מידי שנה בשנה, אם כי צפוי שבשנים מסויימות, לא יהיו רווחים כלל. בשנים 2006-2008 חילק המושב לכל חבר בו רווחים בהיקף של 1,708 ₪ לחודש. בית משפט קמא ציין, כי בשנים בהן חולקו רווחים מימש המושב נכסי דלא ניידי שהיו כנראה הגורם העיקרי לאותם רווחים.

לכן העמיד בית משפט קמא את הסכום שהגיע למנוחה בגין פריט זה על 500 ₪ לחודש, בהתחשב בכך שהמנוחה היתה מקבלת את הסכום לפי תוחלת החיים הרגילה עד גיל 83.

ט. בית משפט קמא ציין, כי הכנסות בני הזוג עד יום התאונה, היו בהיקף של 6,563 ₪ לחודש.

המשיב מס' 2 התחתן מחדש כשישה חודשים לאחר התאונה, ומקבל כיום קצבה מן המושב בסכום של 5,118 ₪ לחודש. רעייתו דהיום אינה מקבלת קצבה הואיל והיא איננה חברת המושב.

מסקנת בית משפט קמא היתה שהפסד העיזבון בכל הנוגע לתשלומי המושב, כתוצאה ממות המנוחה מסתכם ב-2,000 ₪, וזאת לתקופה של 22 שנים לעתיד.

י. את סיכום ההפסדים בגין השנים האבודות בהיוון מתאים קבע בית משפט קמא כדלקמן: 386,178 ₪ בגין הפסד הכנסה מן המושב, לפי 2,000 ₪ בהיוון ל-22 שנה.

96,544 ₪ בגין אובדן קבלת רווחים מן המושב , לפי 500 ₪ לחודש בהיוון ל-22 שנה.

82,226 ₪ בגין אובדן הכנסות עבור עבודה מחוץ למושב, לפי 700 ₪ לחודש בהיוון ל-14 שנה.

סה"כ 564,948 ₪.

יא. בחישוב הנזקים קבע בית משפט קמא, שיש להביא בחשבון 4 ידות: המנוחה, האלמן, משק הבית והחיסכון. לכן, לאחר ניכוי ידת המנוחה, נותר סכום של 423,711 ₪ שבגינו חייב בית משפט קמא את מנורה לפצות את יורשיה של המנוחה.

יב. בגין הוצאות עבור קבורה ואבל פסק בית משפט קמא פיצוי של 10,000 ₪, וכן פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני בסכום של 45,806 ₪.

יג. בית משפט קמא דחה את טענת מנורה לפיה יש לנכות מן הפיצויים קצבת שארים, הואיל והמשיב מס' 2 לא הגיש תביעה ולא קיבל קצבת שארים.

יד. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים בדבר פסיקת פיצוי בגין הפסד שירותי בת זוג ואם. באשר למשיב מס' 2, ציין בית משפט קמא, שהוא נשא אישה כמחצית השנה מיום התאונה, ובאשר לילדיה של המנוחה, הרי הם בוגרים ואינם תלויים במנוחה ובעזרתה.

נטען אמנם, כי שניים מן הבנים פגועי נפש, ואולם לא הובאו ראיות בדבר היזקקותם לשירותי האם.

טו. עוד קבע בית קמא, שיש לדחות את תביעת הפיצויים של המשיב מס' 2 בגין היותו נוכח במות רעייתו, שכן, מומחה בתחום הנפש קבע למשיב מס' 2 נכות זמנית בשיעור של 5% למשך שנה מיום התאונה, ולאחר מכן לא נותרה נכות, ולכן לא קמה זכאות לפיצויים אישיים.

טז. נוכח כל האמור לעיל פסק בית משפט קמא למשיבים את הסכום של 479,517 ₪ כפי שכבר ציינו לעיל.

יז. מנורה ממאנת להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, ובערעורה המונח בפנינו, טוענת, כי שגה בית משפט קמא משקבע שיש לערוך את חישוב הפסדי השכר של המנוחה עד הגיעה לגיל 75. ומה גם, שלא הובא ביסוס ראייתי לכך שהמנוחה היתה ממשיכה לעבוד מעבר לגיל הפרישה.

יח. עוד טענה מנורה, כי שגה בית משפט קמא משהעמיד את הכנסתה של המנוחה מעבודתה מחוץ למושב על סך של 687 ₪ לחודש, שכן המנוחה לא עבדה בעבודה מסודרת, הכנסתה השתנתה מחודש לחודש ומשנה לשנה, והיה על בית משפט קמא להתחשב בנתוני הכנסה רב שנתיים.

לטעמה של מנורה הכנסתה של המנוחה (בגין חלקה לאחר הפרשת המגיע למושב), הסתכמה ב-571 ₪ לחודש (ולא 687 ₪ לחודש) כפי שקבע בית משפט קמא.

יט. עוד טענה מנורה, כי שגה בית משפט קמא כשערך חישוב נפרד בגין נזקי התלויים ביחס להכנסות המנוחה מעבודתה מחוץ למושב מחד גיסא, ובגין הפסד התלויים ביחס להכנסות מהקצבה המשולמת על ידי המושב, מאידך גיסא.

לטענת מנורה, החישוב עבור ההפסד אמור היה להיעשות במקשה אחת. כשמחד גיסא, מחברים את מכלול ההכנסות מכל מקור שהוא, ומאידך גיסא, עורכים חישוב לפי שיטת הידות שבמסגרתו מפחיתים מכלל ההכנסות את ידת הצריכה של המנוחה בשלב ראשון, ואת התשלומים המשולמים לתלויים בשלב שני.

כ. טוענת מנורה, שחישוב נכון ומדוייק לפי הנתונים האמיתיים שהוכחו בפני בית משפט קמא מביא לכך שלמעשה לא נגרם למשיב מס' 2 הפסד כספי עקב מות המנוחה, ולטעמה של מנורה (בסעיף 3 (ב) של ערעורה) אף צמח לאלמן "רווח" כספי וזאת בשים לב לקצבה המשולמת לו כיום על ידי המושב.

כא. נטען גם, שלא היה מקום להוסיף לפיצוי סכומים בגין חלוקת דיווידנד שחילק המושב לחבריו, שכן, המשיבים לא הוכיחו קיומם של תשלומים כאלה מעבר לתשלומי דיווידנד שמקורם בעיקרו של דבר בעיסקה חד פעמית שהתרחשה במושב (מכירת קרקעות). העד מטעם המשיבים אישר, כי המדובר היה באירוע חד פעמי בעוד שישנן שנים בהן לא חולק כל דיווידנד.

כב. עוד מציינת מנורה, שבית משפט קמא התעלם מן העובדה שמשיב מס' 2 ימשיך לקבל דיווידנד באופן עצמאי, אם יהיה כזה. לכן, בחישוב המיטיב עם המשיבים, היה צריך, כך טוענת מנורה, להפחית את צריכתה של המנוחה הן מחלקה בדיווידנד והן מחלקו של האלמן, דהיינו, כ-50% מן הסכום שפסק בית משפט קמא בגין דיווידנד.

כג. עוד טוענת מנורה, שהחישוב של בית משפט קמא בכל הנוגע לנזקי העיזבון (סעיף 6 לפסק הדין) שגוי ואינו תואם את הדרך בה יש לבצע את החישוב, וזאת כמפורט בסעיף 5 של הודעת הערעור. מכל מקום, אפילו בהתחשב בסכומים ובתקופות שצויינו בפסק דינו של בית משפט קמא, התוצאה אמורה להיות לדעת ב"כ מנורה, כדלקמן:

הכנסות התא המשפחתי טרם הפטירה: 6,563 ₪ לחודש.

שווי ידה אחת מתוך ארבע, 1,640 ₪ לחודש.

הסכום המתקבל לאחר הפטירה : 4,923 ₪ לחודש.

כשמפחיתים את ידת הצריכה של המנוחה (1,640 ₪ לחודש) מהכנסות התא המשפחתי (6,563 ₪ לחודש) נותר סכום של 4,923 ₪ לחודש, והרי הסכום שמקבל כיום המשיב מס' 2 מן המושב עומד על 5,118 ₪ לחודש.

כד. יתר על כן, בששת החודשים שלאחר התאונה המשיך המשיב מס' 2 לקבל אותה קצבה כפי ששולמה לו קודם לפטירת המנוחה. רק בתום ששת החודשים הראשונים הופחתה הקצבה ל-5,118 ₪, ומכאן, שהנזקים נבלעים ממילא בתשלומים המבוצעים למשיב מס' 2.

כה. עוד נטען בערעורה של מנורה, כי לא היה מקום לערוך את ההפסד לפי חישוב לעתיד לתקופה של 22 שנה. עד אוגוסט 2009 המשיך המשיב מס' 2, כאמור כבר לעיל, לקבל את הקצבה המלאה כפי ששולמה לו טרם הפטירה. ביחס ל-48 החודשים שלאחר מכן שולמה למשיב מס' 2 קצבה מופחתת, וכמוסבר לעיל, לא נגרם כל הפסד למשיב מס' 2.

אלמלא התאונה היתה המנוחה כיום בת 66.5. טוענת מנורה, כי תוחלת החיים של אישה בישראל היא 81.5 שנה (ולא 83 כפי שציין בית משפט קמא בחישוביו). מכאן, שהתקופה העתידית היתה צריכה להיות של 15 שנה, כך שהעבר והעתיד ביחד מסתכמים ב-19 שנה, ולא 22 שנה כפי שקבע בית משפט קמא בחישוביו.

לטעמה של מנורה הטעויות שבפסק הדין עולות על 300,000 ₪.

כו. יורשי המנוחה הגישו אף הם ערעור וטענותיהם בתמצית הינן כדלקמן:

בית משפט קמא שגה, משקבע שאין מקום לפסוק פיצויים עבור התלויים בגין הפסד שירותי בת זוג, ואם. המנוחה קיימה חיי משפחה ומשק בית מלאים ומשותפים עם המשיב מס' 2, וכן תמכה בצורה ניכרת בשני ילדיה שהם פגועי נפש וסייעה להם בכל תחומי החיים, וזאת אף מעבר לתמיכתה בילדיה וסיוע להם בגידול הנכדים.

כז. המשיב מס' 2 העיד, כי לבני הזוג יש שני ילדים פגועי נפש, האחד בן ביולוגי כבן 41 הסובל מסכיזופרניה, אשר התגורר במושב כל עוד המנוחה היתה בחיים ולאחר מכן עבר להוסטל, ומבחינה תקציבית תלוי אותו בן במשיב מס' 2, ועליו לעזור לו מאחר ואותו בן מתקיים רק מתשלומי הביטוח הלאומי.

הבן המאומץ סובל מפרנויה קשה, סגור בתוך עצמו ותלוי תקציבית במשיב מס' 2. כשהמנוחה היתה בחיים נאלצו בני הזוג לשכור לאותו בן דירה מאחר והוא לא רצה פתרון אחר.

כח. עוד מפנים יורשיה של המנוחה לעדות המשיב מס' 2 על כך שהמנוחה היתה נותנת הרצאות בנושא עזרה למשפחות במצוקה וזוגות מסוג זה, וכן התמחתה בנושא של נפגעי שואה, והיתה מבצעת ראיונות אם כי זה נעשה יותר בהתנדבות.

כט. יורשי המנוחה מוסיפים, כי מותה הותיר אחריו בני משפחה כואבים שניטלה מהם לצמיתות ידה העוזרת והתומכת של המנוחה כאישה וכאם מסורה ואוהבת.

יורשי המנוחה מפנים לפסיקה שלפיה הפיצוי שנפסק בגין אובדן שירותי אם ורעייה עומד על 200,000 ₪.

ל. כמו כן נטען, כי בית משפט קמא טעה משפטית בקביעת גובה הכנסתה של המנוחה עובר למותה.

לטעמם של יורשי המנוחה שגה בית משפט קמא, משהעמיד את ההכנסה בגין הדיווידנד ב-500 ₪ בלבד, הגם שהובאו ראיות בדבר הכנסה בסכום של 1,708 ₪ לחודש, שהרי סכום זה היה שוויו של הדיווידנד על פני כשלוש שנים טרם מות המנוחה, ולכן לא היה מקום להפחית את הממוצע מ-1,708 ₪ לחודש ל-500 ₪ לחודש, ואף אין נפקא מינה אם מקור הדיווידנד הוא מנדל"ן או מהכנסה יצרנית.

לא. גם באשר לאופן חישוב גובה תקציב המנוחה סבורים יורשי המנוחה, כי בית משפט קמא טעה טעות משפטית בהפחיתו את גובה התקציב לאחר התאונה מגובה התקציב שהיה לפני התאונה. לטעמם, הדרך הנכונה לחישוב היתה צריכה להיות לפי מחצית מן התקציב המשפחתי של המנוחה והאלמן לפני התאונה, משמע, מחצית מן הסכום של 6,563 ₪ = 3,282 ₪.

לב. יורשי המנוחה מציינים שלאשתו הנוכחית של המשיב מס' 2 אין כל תקציב הואיל והיא אינה חברת משק, אדרבא, יש לשלם עבורה 750 ₪ לחודש, כאילו המושב משכיר לה את הדירה (עמ' 13 לפרוט' בעדות המשיב מס' 2).

לכן, מבקשים המערערים לקבוע שגובה התקציב האישי של המנוחה הוא מחצית התקציב המשפחתי (3,282 ₪ לחודש).

לג. כמו כן, טוענים המערערים, שבפסק דינו של בית משפט קמא נפלה טעות חישובית הואיל וההפסד בגין השנים האבודות בגין עבודה מחוץ למושב בסך 700 ₪ לחודש למשך 14 שנה, בהיוון מתאים, מסתכם ב – 95,930 ₪ (ולא 82,226 ₪).

לד. לטענת יורשי המנוחה צדק בית משפט קמא משחישב את גיל הפרישה של המנוחה לפי גיל 75, וגם אין להתערב בממצא בדבר השתכרות המנוחה מעבודתה מחוץ למושב בסך 700 ₪ לחודש, כך גם באשר להכנסה מחלוקת רווחים (דיווידנדים).

לה. לגבי חישוב נזקי העיזבון, מסכימים יורשי המנוחה, כי שגה בית משפט קמא בדרך החישוב, ואולם, הצבת הנתונים העובדתיים אותם קבע בית משפט קמא בחישוב שיטת הידות מובילה, לטענתם, לתוצאה לפיו קיפח בית משפט קמא דווקא את יורשי המנוחה.

לו. בהתייחס לרע"א 3535/09 אסתר שוקרון ואח' נ' הכשרת היישוב (מיום 6.9.11) טוענים יורשי המנוחה, שאלמלא התאונה לא היה משתנה תקציבו של המשיב מס' 2 לתקציב "אלמן", ואלמלא התאונה לא היה המשיב מס' 2 נישא מחדש, לכן, כך נטען, יש לערוך את חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות לפי שכרו של האלמן והמנוחה ערב התאונה, ובהתעלם מן השינויים שחלו בתקציב המשיב מס' 2 לאחר התאונה.

לז. לפי חישובם של יורשי המנוחה, הקופה המשותפת הסתכמה ב- 8,240 ₪ לחודש. בחישוב לפי שיטת הידות (בניכוי ידת הצריכה של המנוחה מהכנסתה של המנוחה ערב התאונה), ובהנחה שהמנוחה היתה יוצאת לפנסיה רק בגיל 75 (טענה שעליה חולקת מנורה מכל וכל), מגיעים יורשי המנוחה לתוצאה לפיה ההפסד בגין השנים האבודות מסתכם ב – 544,052 ₪, כך שהם קופחו, לטעמם, בסכום של 120,000 ₪.

לח. בנוסף, כך לטענת יורשי המנוחה, היה על בית משפט קמא לפצותם, לטעמם, גם בגין הפסד שירותי בת זוג ואם (בשים לב ל-ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי נ' רזקאללה (מיום 1.6.08) בסכום גלובאלי של 200,000 ₪).

לט. נחזור עתה ונזכיר, כי מנורה, כאמור כבר לעיל, מדגישה, שלא היה מקום לערוך את חישוב הנזקים מעבר לגיל 64 של המנוחה, ולמירב עד גיל 67.

גם באשר להכנסה מחוץ למושב בסך 700 ₪ לחודש, כקביעת בית משפט קמא, טוענת מנורה, כי לא היה בסיס לכך הואיל והמנוחה לא עבדה בעבודה מסודרת והכנסתה השתנתה מחודש לחודש, ולכן צריך היה לבחון את הכנסתה הרב שנתית של המנוחה, בעוד שבית משפט קמא התמקד בשנה שקדמה לפטירתה.

מ. עוד מדגישה מנורה בטיעוניה שבפנינו, כי החישוב שערך בית משפט קמא שגוי הואיל ונכון היה לחבר את מכלול הכנסות המשפחה מכל מקור שהוא, ולערוך חישוב לפי שיטת הידות, ולהפחית מכלל ההכנסות את ידת הצריכה של המנוחה בשלב ראשון, ואת התשלומים המשולמים לתלויים בשלב שני.

לטעמה של מנורה, אילו היה נערך החישוב בשיטה הנכונה, היתה התוצאה מובילה לכך שלמשיב מס' 2 נגרם "ריווח" כספי וזאת לנוכח הקצבה המשולמת לו על-ידי המושב.

מא. גם באשר לדיווידנד שגה בית משפט קמא, לטענת מנורה, הואיל וחלוקת הדיווידנד היתה נוכח אירוע חד פעמי (מכירת קרקעות) ויש שנים שכלל לא מחולק בהן דיווידנד. מכל מקום, היה על בית משפט קמא לפסוק רק 50% מן הסכום שהרי המשיב מס' 2 ימשיך לקבל דיווידנד עצמאי.

מב. לטעמה של מנורה, אין הצדקה לפסוק פיצוי בגין אובדן שירותי אם ובת זוג, שהרי המשיב מס' 2 נשא אישה כעבור כמחצית השנה, וילדי בני הזוג בגירים ולא הובאה ראיה ביחס למצבם הרפואי או ביחס לתמיכה כספית כלשהי, שניתנה על ידי בני הזוג לילדיהם.

מוסיפה מנורה, כי לא הובאה אסמכתא שיהא בה כדי להצדיק חריגה מן הכלל הקבוע בפסיקה, דהיינו, שבהיות המשיבים מס' 4 ומס' 6 בגירים אין הם זכאים לפיצוי בגין אובדן שירותי אם.

מג. באי כוח שני הצדדים פרשו בפנינו את טיעוניהם בכתב, ובישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 25.11.14 שמענו את טיעוניהם בעל-פה של באי כוח שני הצדדים.

מד. לאחר שעיינו בתיקו של בית משפט קמא, בפסק הדין של בית משפט קמא, בהודעות הערעור של שני הצדדים ובטיעוניהם המפורטים, בכתב ובעל פה, מסקנתנו היא שיש לקבל חלקית הן את ערעורה של מנורה, והן את הערעור של יורשי המנוחה.

מה. נקדים ונציין, כי בהתאם לפסיקה הנוהגת: "... אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסויימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון לידור (מיום 4.8.05)).

פסיקה זו חלה, בשינויים המחוייבים, גם בענייננו.

מו. אין מחלוקת בין הצדדים, לפחות בסוגיה אחת והיא, שנפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לשיטת חישוב נזקי העיזבון (עיינו: סעיף 4(א) בעיקרי הטיעון של יורשי המנוחה), אם כי, לגבי אופן חישוב ההפסדים, לגבי הנתונים השונים, והדרך בה יש להעריכם נטושה, כמובן, מחלוקת בין הצדדים.

מז. אכן, מקובל גם עלינו ששיטת החישוב של נזקי העיזבון על ידי בית משפט קמא שגויה היא.

עוד סבורים אנו, שלא היה מקום להביא בחשבון את השתכרות המנוחה מעבודה מחוץ למושב מעבר לגיל 70 לכל היותר, גם אין זה ברור האם שיעור השתכרותה של המנוחה היה יציב וקבוע, כשם שגם לא ניתן להתייחס לחלוקת הדיווידנד כאירוע המתרחש מידי שנה בשנה, וכן נראה כי נפלה שגגה בתוחלת החיים שהביא בית משפט קמא בחשבון לגבי המנוחה.

מח. מן האמור לעיל, מתבקשת המסקנה, שנוכח השגגה שנפלה בשיטת החישוב של הפסדי העיזבון, ושאר הנתונים שהזכרנו, יש להפחית את סכום הפיצוי שנפסק לזכות יורשי המנוחה.

המסקנה הנוספת היא, כי בהתחשב בכך שהנתונים באשר לשיעור ההשתכרות מחוץ למושב וחלוקת הדיווידנד נתונים לשינויים ותנודות, ראוי כי ההערכה שתיעשה על ידינו תהא על דרך ההערכה הגלובלית.

מכאן, שבכל הנוגע לערעורה של מנורה יש לקבלו חלקית ולהפחית מן הפיצוי שנפסק לזכות יורשי המנוחה סכום גלובלי של 225,000 ש"ח.

מט. מאידך גיסא, יש לקבל חלקית את ערעורם של יורשי המנוחה הואיל ובניגוד לבית משפט קמא סבורים אנו, שהיה מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן שירותי אם לזכות המשיבים מס' 4 ומס' 6, שאמנם בגירים הם, אך נוכח היותם פגועי נפש יש לראותם כנזקקים, בין היתר, גם לעזרתה של המנוחה.

נ. מעיון בעדות המשיב מס' 2, שניתנה ביום 13.12.12 בפני בית משפט קמא (עמ' 11-16 לפרוט') עולה, כי הבן האחד (שהיה כבן 41 במועד מתן העדות) סובל מסכיזופרניה, והיה גר במושב כל עוד המנוחה היתה בין החיים, ולאחר מכן עבר להוסטל ומבחינה תקציבית חייב המשיב מס' 2 לסייע בידו הואיל והבן מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי.

נא. הבן הצעיר (שהוא מאומץ), כבן 32 (שהוא המשיב מס' 6) סובל מפרנויה קשה, סגור בתוך עצמו ותלוי תקציבית במשיב מס' 2. כשהמנוחה היתה בין החיים נאלצו בני הזוג לשכור לו דירה מאחר והמשיב מס' 6 לא רצה פתרון אחר, והוא מתגורר איפוא בגפו.

נב. למעשה, כך עולה מעדות המשיב מס' 2, עבודתה של המנוחה לעזרה למשפחות במצוקה וקבוצות תמיכה היתה על מנת שתהא תוספת למשפחה ("זה היה התוספת למשפחה על מנת לעזור לילדים" – עמ' 12 לפרוט' ש' 5).

נג. בחקירתו הנגדית של המשיב מס' 2 הוא אף ציין שהמשיב מס' 4 "חייב הנחייה בשימוש בכספו מאחר וכשהוא במצב לא טוב הוא לא יכול לנהל זאת. פונים אלי בכל דבר ועניין..." (עמ' 14 לפרוט', ש' 17-18).

ובהמשך, שם: "אנחנו לא ויתרנו עליו והיינו צמודים עליו" (צ"ל: אליו).

נסיבות אלה מיוחדות הן ומצדיקות פסיקת פיצוי למשיב מס' 4 ולמשיב מס' 6 בגין אובדן שירותי אם, חרף היותם בגירים.

נד. אכן, המקרה השכיח הוא של פסיקת פיצוי בגין אובדן שירותי אם כאשר הילדים קטינים ועיינו, למשל, ת"א (מחוזי נצרת) 11828-01-11 עיזבון מוראד נג'וא נ' הפניקס (מיום 19.10.14), פיסקה 34, לרבות המובאות שם מתוך פסיקת בית המשפט העליון:

"... ברור כאמור כי בהינתן אופי עבודתה של המנוחה והעובדה כי עבדה בו זמנית במספר משרות, עיקר הנטל בהקשר זה נפל על האלמן. עוד יש לקחת בחשבון כי אם המנוחה היתה אכן מתקדמת בעבודתה ונדרשת לשעות עבודה רבות יותר, היה האלמן נאלץ לקחת על עצמו חלק משמעותי יותר בניהול משק הבית והטיפול בילדים (או להעסיק עזרה בשכר).

לעניין הסכומים הנפסקים בראש נזק זה, כבר נפסק כי:

"כאשר כללים אלה נקוטים בידינו בעניין נשוא הערעור כאן – ובוחנים אנו את פסקי הדין שנתגבשו במהלך עשרות שנים בערכאות הראשונות, אין להתעלם מן הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן – מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו – מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – בסכומים שבין 200,000 ₪ ל – 300,000 ₪".

(ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' ד"ר אילנה שלזינגר (פורסם בנבו, 30/5/10)).

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון גם בע"א 4574/11 עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 19/5/15).

בענייננו, בהתחשב בעובדה שהמנוחה מילאה תפקיד פחות מרכזי בניהול משק הבית וגידול הקטינות, בהתחשב בגילן של הקטינות (בעת התאונה היתה הבת יארא כבת 13 שנים ואילו הבת ריתא היתה כבת 8 שנים), ראיתי להעריך את הפיצויים בגין אבדן שירותי אם בסך של 200,000 ₪".

נה. יחד עם זאת, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון שמטוטלת סכומי הפיצויים כפי שנקבעה בהלכת מרמש נועדה אך להתוות אמת מידה כללית לפסיקת פיצויים ב"מקרים השכיחים", ועיינו בדברי כב' השופט צ. זילברטל רע"א 6914/14 פלונית ואח' נ' קרנית (מיום 7.12.14), פיסקה 8:

"... יחד עם זאת, מובן כי הלכת מרמש אינה מאיינת את הצורך בבחינת נסיבות מיוחדות או שונות העשויות להשליך על עלויות העזרה שמהן ייגזר סכום הפיצוי, בהן גם מקום מושבם של הניזוקים. עוד יודגש, כי גם לאחר הלכת מרמש, הנטל להוכיח זכאות לפיצוי בגין הסכומים הנתבעים בשל אבדן שירותים מוטל על שכם התובע...".

ובהמשך, בפיסקה 9:

"9. לבסוף אציין, כי הסטייה מהסכומים שנקבעו בהלכת מרמש, אינה שמורה רק למצבים כגון אלו שלפנינו, וממילא תיתכן גם כשמדובר בניזוקים אשר מקום מושבם בישראל. אכן, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות, המלמדות כי המקרה הניצב להכרעה אינו "המקרה השכיח", או המקרה "הטיפוסי" של ניזוק ישראלי, ובפרט כאשר יש אינדיקציות לגבי אומדן עלויות העזרה בפועל – הנמוך או הגבוה מהאומדן שבהלכת מרמש – עשוי סכום הפיצוי בראש נזק זה של אובדן שירותי בן-זוג או הורה להשתנות בהתאם".

נו. בענייננו, בשים לב למחלות הנפש של המשיב מס' 4 והמשיב מס' 6, זכאים הם לפיצוי בגין אבדן תמיכת אמם המנוחה, כשיש להביא כמובן בחשבון הן את היותם בגירים והן את גיל המנוחה בעת פטירתה.

נוכח האמור, היה מקום לפסוק לזכותו של כל אחד מהם בגין אובדן שירותי אם, על דרך ההערכה, פיצוי בסכום של 50,000 ₪, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא.

בשאר טענותיהם של יורשי המנוחה, לא מצאנו ממש.

נז. התוצאה היא, שמחד גיסא, יש מקום לקבל חלקית את ערעורה של מנורה ולהורות על הפחתת סכום הפיצויים שנפסק לזכות יורשי המנוחה, וזאת לפי הערכה גלובלית, ומאידך גיסא, יש לקבל חלקית את ערעור יורשי המנוחה ולהורות על תוספת בסכום כולל של 100,000 ₪ לזכות המשיבים מס' 4 ומס' 6, כמוסבר כבר לעיל.

נח. בהתחשב בנתונים אלה, סבורים אנו, כי התוצאה מקבלתם החלקית של שני הערעורים היא, שמן הסכום שנפסק לזכות יורשי המנוחה לפי פסק דינו של בית משפט קמא יופחת, לפי הערכה גלובלית, הסכום של 125,000 ₪ בתוספת 13% שכ"ט עו"ד נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (26.5.14).

נט. אנו מורים איפוא, כי "מנורה" תשלם לב"כ יורשי המנוחה את ההפרש בין הסכום שעוכב (לפי החלטת כב' השופט ג'יוסי מיום 1.8.14) לבין סכום ההפחתה עליו אנו מורים, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בשני הערעורים.

הפיקדון, ככל שהופקד ב-ע"א 24637-07-14, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט, לידי ב"כ המערערים, עבור מרשיו.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לב"כ שני הצדדים.

ניתן היום, כא' טבת תשע"ה, 12 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.