1. בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט יחיאל ליפשיץ) מיום 10/3/13 בתיק תו"ח 10384-09-09, ועדה מחוזית לתכנון ובנייה-צפון חיפה נ' יגאל אוליאל, שבה דחה בית משפט קמא בקשה שנייה לעיכוב ביצוע צו הריסה, לאחר שבקשה קודמת שהגישו המערערים נדחתה בתאריך 31/01/13.

2. המערערים הורשעו על ידי בית משפט קמא, במסגרת תיק תו"ח 10384-09-09, באי קיום צו בית משפט-עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בשימוש בלא היתר במקרקעין-עבירה לפי סעיף 204(א) ו-208 לחוק, בשימוש חורג בסטייה מתוכנית במקרקעין-עבירה לפי סעיף 204(א) ו-208 לחוק ובאיסור שימוש חורג בסטייה מתוכנית במקרקעין-עבירה לפי סעיף 204(ג) ו-208 לחוק.

יצוין, כי המערער 1 היה בעליה ומנהלה של המערערת 2, חברה למכירת רהיטים, אשר הקימה והפעילה עסק כלכלי נרחב על שטח כולל של למעלה מ-3,000 מ"ר במספר מבנים, אשר הוקמו על קרקע חקלאית בצמוד לבית המערער 1 במושב מגדים, הידועה כמגרש 57, גוש 10551 (להלן: "החלקה").

במסגרת גזר הדין, שניתן ביום 03/09/12, הורה בית משפט קמא, בין היתר, כי באשר למבנים בחלקה, הצווים שניתנו במסגרת ההליך המקורי הינם בתוקף. ואולם, למניעת ספק קבע בית המשפט, כי הינו אוסר על שימוש שאינו חקלאי במבנים ובקרקע נשוא ההליך וכן מצווה על הריסת המבנים הלא חוקיים נשוא הליך זה.

בית משפט קמא קבע, כי במידה והמבנים הבלתי חוקיים לא ייהרסו על ידי המערערים או מי מטעמם עד ליום 03/11/12, הינו מתיר למשיבה להרוס את המבנים והוצאות ביצוע צו ההריסה יחולו על המערערים. כמו כן, הורה בית משפט קמא למערערים להוציא את כל המיטלטלין מתוך המבנים המיועדים להריסה עד למועד הנ"ל (03/11/12).

3. המערערים הגישו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, שניתנו עלי ידי בית משפט השלום במסגרת ע"פ 27350-10-12. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 30/10/12, במהלך הדיון צמצמו המערערים את הדיון אך ורק לשאלת גובה הקנס שהושת על המערער 1 (300,000 ₪) ומועדי התשלום. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המערער 1, לעניין טענה זו, והפחית את הקנס לסכום של 70,000 ₪, תוך פריסתו ל-20 תשלומים שווים, החל מיום 03/02/13.

4. מטיעוני המשיבה עולה, כי למחרת הדיון, שהתקיים בבית המשפט המחוזי בערעורם, הגישו המערערים בקשה למתן ארכה לפינוי והריסת המבנים, תוך שטענו, כי סברו שיש להם סיכויי הצלחה בערעור ולכן לא פינו את המבנים, דבר שאינו בר ביצוע לטענתם עד ליום 03/11/12. בית משפט קמא דחה בהחלטתו מיום 31/10/12 את בקשת המערערים בציינו, כי הבקשה הוגשה 4 ימים לפני המועד שבו התיר למשיבה לבצע את צו ההריסה, הבקשה לא נתמכה בתצהיר, לא צורפה לה עמדת המשיבה ואף לא פורטו בבקשה נימוקים מיוחדים, שיש בהם כדי להיעתר לבקשה במועד הגשתה.

בית משפט קמא הדגיש, כי המדובר במבנים, שכבר בתאריך 29/11/04 הורה בית משפט השלום בחיפה על הריסתם ועל הפסקת השימוש החורג בהם, כאשר על המערערים היה להרסם לפני שנים ולא רק מכוח הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט קמא שניתן ביום 03/09/12.

עוד ציין בית משפט קמא בהחלטתו, כי המערערים לא הצביעו על כל פעולה ממשית וטענתם, כי תלו את יהבם בתוצאות הערעור, אינה רצינית ויש לראות בבקשתם כעוד חוליה בשרשרת רבת שנים, בה מבקשים המערערים אורכות ודחיות אין קץ, ועל כן, שעה שהמערערים עושים דין לעצמם בעבר ואף בהתנהלותם הנוכחית, דחה בית משפט קמא את הבקשה.

להשלמת התמונה יצוין, כי מטעמים שלא הובהרו, בחרו המערערים שלא לצרף לערעורם את החלטת כב' השופט יחיאל ליפשיץ מיום 31/10/12, שדחתה את בקשתם הקודמת לעיכוב ביצוע גזר הדין.

5. המערערים הגישו ביום 10/3/13 את בקשתם השנייה לבית משפט השלום, לעיכוב ביצוע הריסתם של שני מבנים. בבקשתם ציינו, כי שניים מתוך ארבעת המבנים נהרסו ולטענתם קיים סיכוי תכנוני מצוין להכשרת שני המבנים האחרים המצויים בחלקה. המערערים ציינו, כי ידוע להם כי בדעת המשיבה להרוס את המבנים ביום א' הקרוב, ועל מנת לאפשר דיון לגופו של ענין בבקשה להארכת מועד, מתבקש בית המשפט, ליתן עיכוב ביצוע של צו ההריסה לשני המבנים המצויים בחלקה.

כן הגישו המערערים לבית משפט קמא בקשה להארכת מועד לכניסתם לתוקף של צווי ההריסה, במסגרתה טענו המערערים, כי הסיבה בגינה מוגשת הבקשה באיחור נעוצה בעובדה, שהמערער 1 לא ידע אודות הוראות תקנות התכנון והבנייה וכי עליו להגיש בקשה 21 יום קודם כניסתו של הצו לתוקף.

המערערים טענו בבקשה, כי זו מוגשת לאור החלטת מועצת מנהל מקרקעי ישראל מס' 1256, המעדכנת את החלטת מועצת מנהל מקרקעי ישראל מס' 1011, הרלבנטית לדיון.

עוד נטען בבקשה, כי בחודש נובמבר 2012 שכר המערער 1 את שירותיו של הקונסטרוקטור עזאזיה זכרייה, שהגיש לוועדה המקומית ולתכנון ולבניה שתי תכניות לאישור של שני מבנים מתוך הארבעה וכן הגיש ביום 05/03/13 את ההערות שנדרשו ממנו, ומכאן שקיים סיכוי גבוה ביותר להכשרת המבנים ועל כן יש מקום לאפשר את הארכה המבוקשת.

6. בית משפט קמא, בהחלטה נשוא הערעור, דחה את בקשות המערערים. בית משפט קמא ציין, כי זוהי בקשה שניה לעיכוב ביצוע צו הריסה, וזאת לאחר שבקשה קודמת, שהוגשה ביום 31/10/12, נדחתה. בית משפט קמא הבהיר, כי לא מצא כל סיבה, המצדיקה את שינוי ההחלטה, ובאשר לבקשות שהוגשו, לקבלת היתר למבנים המצויים בסמיכות לביתו של המערער, ציין בית משפט קמא, כי נתון זה היה בפני בית המשפט עובר למתן גזר הדין.

7. בעקבות החלטתו של בית משפט השלום, הגישו המערערים ערעורם, אשר הוכתר בכותרת ערעור דחוף בדבר בקשה לעיכוב ביצוע הריסת שני מבנים נשוא הבקשה להארכת מועד, התלויה ועומדת בפני בית משפט קמא.

המערערים נימקו את ערעורם בטענה, כי טעה בית משפט השלום, משדחה את בקשתם לעיכוב ביצוע צו ההריסה מבלי שקיים דיון בבקשה בהחלטה קצרה.

עוד טענו המערערים, כי שגה בית משפט קמא, משקבע, כי מכלול הנסיבות מצביע על כך כי לא חל שינוי ממשי בין מועד מתן פסק הדין לבין מועד הגשת הבקשה. בהקשר זה נטען על ידי המערערים, כי שינוי חשוב מעין כמוהו היא העובדה, כי המבקשים הרסו שניים מן המבנים שבחלקה ובכך הפגינו את תום ליבם. שינוי נוסף וחשוב, הקיים לטענת המערערים, הוא התקדמות ההליך התכנוני, שהינו בעל סיכויים ממשיים.

לטענת המערערים, היה על בית משפט השלום לקבוע מועד בו ייחקרו המצהירים, על מנת שיוכל לבחון אם חל שינוי ממשי כטענתם. לטענת המערערים, קיום דיון כאמור כרוך בעיכוב ביצוע קצר מועד, שלא היה בו כדי לפגוע בשלטון החוק.

בנסיבות אלה טוענים המערערים, כי על מנת לאפשר דיון לגופו של עניין בבקשה להארכת מועד, יש לקבל את ערעורם וליתן צו עיכוב ביצוע של צו ההריסה לשני המבנים.

8. בהחלטה, שניתנה ביום 11/03/13, נדרשה המשיבה ליתן תגובתה עד ליום 12/03/13.

9. בעקבות בקשה לדחיית המועד להגשת התגובה, שהוגשה על ידי המשיבה ביום 12/03/13, אשר כללה גם התחייבות כי ההריסה לא תבוצע על ידי המשיבה עד למתן החלטה בערעורם של המערערים, ניתנה למשיבה הארכה המבוקשת. עם הגשת תגובת המשיבה ביום 14/03/13 נקבע הדיון ליום 18/03/13 ובהמשך, בשל נסיבות אישיות של המערער 1 ובא כוחו, נדחה הדיון ליום 07/04/13.

10. בתגובה שהגישה המשיבה פירטה את נימוקי התנגדותה למתן עיכוב ביצוע ולקבלת ערעורם של המערערים. המשיבה ציינה בתגובתה, כי המדובר בצו הריסה, אשר נכנס לתוקף לפני למעלה מ-4 חודשים, וכי מעצם בקשת המערערים עולה, כי המערערים לא קיימו את הצו ועושים דין לעצמם. עוד ציינה המשיבה, כי צו ההריסה ניתן עוד ביום 03/09/12 בגדר גזר דינם של המערערים, לאחר שהורשעו בדין אחרי ניהול הליך הוכחות ממושך.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי המערערים כלל אינם מתמודדים עם נימוקו העיקרי של בית משפט קמא, שכן המערערים אינם מצביעים על שינוי נסיבות מהותי כלשהו, המצדיק את שינוי החלטתו של בית משפט קמא מלפני 4 חודשים מיום 31/10/12, שם ראה בית משפט קמא לדחות את בקשתם הקודמת של המערערים למתן ארכה, וכן עם פסק הדין, שניתן בערעורם ביום 30/10/12 ואשר לא מצא להתערב במועד ביצוע הצווים.

המשיבה טוענת, אפוא, כי הלכה למעשה, הבקשה שהוגשה על ידי המערערים בפני בית משפט קמא להארכת מועד, אינה אלא ערעור על דחיית בקשתם הקודמת, אשר נדחתה על ידי בית משפט קמא ביום 31/10/12.

המשיבה טוענת, כי המערערים פעלו בחוסר ניקיון כפיים, כאשר לא צרפו להודעת הערעור את בקשתם הקודמת למתן ארכה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, לטענת המשיבה, עת שהמערערים טוענים בבקשה הנוכחית, כי לא ידעו על הוראות תקנות התכנון והבניה, כי עליהם להגיש את הבקשה 21 יום קודם כניסתו של הצו לתוקף, זאת שעה שהחלטת בית משפט קמא מיום 31/10/12 בבקשתם מפנה מפורשות להוראות תקנה 2(א) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207) התשס"ט-2008.

עוד טענה המשיבה, כי המערערים לא מתמודדים עם קביעתו המפורשת של בית משפט השלום בהחלטתו מיום 10/03/13 נשוא הערעור, כי לא חל כל שינוי במצבם התכונני של המקרקעין, ביחס למועד עובר למתן גזר הדין. בהקשר זה הפנתה המשיבה בתגובתה למוצג נ/9 ולראיות ההגנה, אליו התייחס בית משפט קמא בגזר דינו.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי העובדה, שהמערערים החלו בהריסת חלק מהמבנים במועד שלאחר חלוף התקופה שנקצבה להם לשם כך בגזר הדין, אינה מהווה בשום פנים ואופן טעם, המצדיק מתן ארכה בביצוע הצווים.

המשיבה טענה, כי הפנייתם של המערערים להחלטה מעודכנת מס' 1256 (המעדכנת את החלטה מס' 1101) של מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "החלטת המנהל"), אינה משנה את המסקנה, בדבר היעדר התקדמות תכנונית.

עוד הוסיפה המשיבה וציינה, כי נערך על ידה בירור מול מוסדות התכנון והפיקוח ועולה, כי בקשתם של המערערים להיתר (לגליזציה) ירדה מסדר היום וכלל לא נדונה. נמצאו בה מורכבות משפטית וגם פגמים ואי התאמות, בין היתר, במדידת המבנים.

בשולי דבריה טוענת המשיבה, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי המערערים ניהלו הליך הוכחות ארוך בעבירות שעניינן, בין היתר, אי קיום צווים שיפוטיים קודמים וכאשר בסופו של יום הורשעו ונגזר דינם, תוך שבכל מהלך הדיון לא טרחו לנסות ולהסדיר מבנה כזה או אחר בחלקה וכן לא הפסיקו את השימוש במבנים. במצב דברים זה, טוענת המשיבה, שאכן צדק בית משפט קמא, משקבע בהחלטתו מיום 31/10/12 את קביעותיו, לעניין חוסר ניקיון כפיהם של המערערים, ועל כן אין להיעתר למבוקש.

11. בדיון, שהתקיים ביום 07/04/12 בפניי, ניתנה לצדדים, לרבות למערער 1, הזדמנות לטעון את כל טענותיהם בפירוט, לרבות הטענות שקיבלו ביטוין בבקשה נשוא הערעור, בבקשה להארכת המועד לביצוע צווי ההריסה ובתגובת המשיבה.

המערערים הדגישו את טענתם, לפיה נפתח אופק תכנוני להכשרת המבנים, לנוכח שינוי החלטת המנהל ותוכנית ההגשה שהוגשה על ידם, שעה שאף מנהל מקרקעי ישראל חתם, לטענת המערערים, על תכנית ההגשה.

המשיבה טענה מנגד, כי אין ממש בטענות המערערים, בכל הנוגע לחתימת המשיבה על תכנית ההגשה, האופק התכנוני, לפיו תאושר תכנית ההגשה, והמבנים שבנחלה. כן טענה המשיבה, כי אין החלטה 1256 רלבנטית לבקשת המערערים, ובכל מקרה, כדי להיעתר לבקשת המערערים ביחס לשני המבנים, יש צורך בקבלת היתר לשימוש חורג ואין צפי כי הבקשה תאושר.

בתאריך 14/04/13 הגישו ב"כ הצדדים בקשה בהסכמה לעיכוב מתן פסק הדין בערעור עד ליום 01/05/13, על מנת לאפשר למערערים להציג בפני בית המשפט את אישור מנהל מקרקעי ישראל לבקשה להיתר, שהוגשה על ידי המערערים. הצדדים ציינו, כי ככל שלא תימסר הודעה מוסכמת אחרת מטעם הצדדים, יתבקש בית המשפט ליתן פסק דין בערעור, בהתבסס על החומר שהונח בפניו.

12. המערערים לא הציגו עד ליום 01/05/13 את אישור מנהל מקרקעי ישראל לבקשה להיתר, ואולם הגישו ביום 01/05/13, חרף התנגדות המשיבה, בקשה להגשת מסמכים נוספים בטרם יינתן פסק הדין.

לבקשה זו צירפו המערערים את המסמכים הבאים: מכתב הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף הכרמל מיום 14/04/13, אישור הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף הכרמל בדבר הגשת הבקשה למתן היתר בניה, אישור תשלום אגרה למשרד החקלאות.

13. בתאריך 05/05/13 הוגשה תגובת המשיבה לבקשה להגשת מסמכים בטרם יינתן פסק הדין. במסגרת התגובה ציינה המשיבה, כי הארכה המוסכמת ניתנה לשם השגת יעד ברור ומוגדר, והוא השגת אישור מנהל מקרקעי ישראל לבקשה המתוקנת להיתר, שהגישו המערערים לוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף כרמל באמצע חודש מרץ 2013, כי המסכמים שהוגשו אינם נוגעים לאישור האמור ומעידים כי לא הושגה שום התקדמות בנושא השגת האישור ממנהל מקרקעי ישראל וכי על בית משפט ליתן את פסק דינו. זאת ועוד, המשיבה מציינת, כי אישור ממנהל מקרקעי ישראל לבקשה להיתר בנייה ושימוש דרוש בכל תכנית או בקשה להיתר שהושג, שכן המנהל הוא הבעלים של המקרקעין ובלא אישורו לא תאושר כל בקשה להיתר וממילא גם לא תקודם, אף אם תידון באחת מישיבות הוועדה המקומית.

14. ביום 07/05/13 הגישו המערערים בקשה נוספת להגשת מסמך נוסף, הכולל אישור הוועדה המקומית שהושלמו תנאי הסף של מחלקת הרישוי, ועל כן ממתינה התכנית לדיון באחת הישיבות הקרובות של הוועדה המקומית.

15. משלא הוגשה, כאמור, הודעה מוסכמת מטעם הצדדים, אין מנוס מלהכריע בערעור המערערים.

16. לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטות בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובתגובה שהוגשה על ידי המשיבה ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים שטענו בפניי, הנני סבורה, כי דין הערעור להידחות.

17. הכלל הוא, כבכל הליך פלילי, כי יש לערוך דיון בבקשה במעמד הצדדים, וכך גם לעניין בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין או בבקשה להארכת מועד לפי סעיף 207 לחוק.

יחד עם זאת, אין משמעות הדבר, כי יש להורות על החזרת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט קמא.

משניתנה לצדדים ההזדמנות לשטוח את טענותיהם במסגרת הדיון שלפניי והם ניצלוה במלואה ומשמצאתי, כי אין בטענותיהם העובדתיות של המערערים, כפי שנטענו בבית משפט קמא, גם לו נתקבלו במלואן, כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, ניתן להכריע בערעור, בלא צורך בהחזרת הדיון לבית משפט קמא. וראה: רע"פ 3146/07, חוסין ג'דיר נ' מדינת ישראל הועדה המחוזית לתכנון ובניה (פרסום נבו), 12/04/07 (להלן: "פסק דין ג'דיר").

18. בית משפט אכן רשאי, מכוח סעיף 207 לחוק, לקבוע מועד לביצוע צווים ולהאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן. במסגרת זאת, על בית המשפט לערוך איזון אינטרסים, בין צרכי הפרט לבין האינטרס הציבורי, המחייב אכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה.

19. ראשית, לא ניתן להתעלם מן העיתוי שבו הוגשה הבקשה בפני בית משפט קמא. המערערים הגישו את הבקשה למעלה מ-3 חודשים לאחר המועד שנקצב לביצוע הריסת ארבעת המבנים וכ-3 חודשים לאחר המועד שבו בית משפט קמא, בגזר דינו מיום 03/09/12, התיר למשיבה לבצע את צו ההריסה ולאחר שבקשה קודמת שהגישו המערערים נדחתה ביום 31/10/12.

20. הטעם העיקרי למתן ארכה לביצועו של צו הריסה, כפי שהובא בפסיקה, הוא כאשר רישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה (ראה: פסק דין ג'דיר), או על מנת למנוע תוצאות קשות ובלתי צודקות, אם למשל "יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר" (ראה: רע"פ 4357/01, יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49). בבחינת אינטרס הפרט, יהיה מקום להתחשב בדרך כלל רק בנסיבות חדשות, שלא היו ידועות בעת מתן גזר הדין ולא נלקחו בחשבון בעת קביעת המועד המקורי לביצוע הצווים.

21. ואכן, החלטת בית משפט קמא מיום 10/03/13, בדחותו את בקשת המערערים לעיכוב ביצוע צו ההריסה, מבוססת על הנימוק, כי לא נמצאה כל נסיבה, המצדיקה את שינוי ההחלטה, שכן המערערים הפנו לבקשות שהוגשו לקבלת היתר, בנוגע לשני המבנים המצויים בסמיכות לביתו של המערער 1, נתון שכבר עמד בפני בית המשפט עובר למתן גזר הדין, כעולה ממוצג נ/9, הנושא תאריך 22/05/12 ואשר אליו הפנה בית משפט קמא בהחלטתו.

22. המערערים נימקו את בקשתם וערעורם לעיכוב ביצוע צווי ההריסה ולהארכת המועד לביצוע הצווים, בהתקדמות ההליכים התכנוניים להסדרת מעמדם החוקי של שני המבנים, ואולם, לאחר העיון בבקשה ונספחיה, בתגובה ובטיעוני הצדדים ניתן לומר, כי הסיכוי להסדרה החוקית של המבנים, על סמך הנתונים והמסמכים שעמדו בפני בית משפט קמא, לוטה בספק רב והדרך להשלמת הליכי התכנון רחוקה אף היא.

בסעיף 6 לבקשתם הנוכחית של המערערים טענו המערערים, "בנוגע להגשת 'שתי תוכניות לאישור שני מבנים, מתוך הארבעה, האחד תכנית לאישור מחסן חקלאי והאחר תוכנית לאישור פל"ח' על-ידי הקונסטרוקטור עזאזיה זכרייה".

ואולם, כבר בעת הטיעונים, שהתקיימו בפני בית משפט קמא בשלב גזר הדין, העלו המערערים טענות אלה. די בהקשר זה להפנות להתייחסותו של בית משפט קמא בגזר הדין למכתב, הנושא את התאריך 22/05/12 ואשר סומן כ-נ/9:

"במקביל, מחפש הנאשם מקום חליפי וכן הגיש בקשה לוועדה המקומית להסדרת (לגאליזציה) שני מבנים: מבנה אחד, הסמוך לביתו לגביו ביקש כי יותר לו לשמש לצרכים לא חקלאיים (קרי, לנאשמת); ומבנה נוסף לגביו ביקש כי הוא ישמש לפעילות חקלאית. בהקשר זה, הציג הנאשם מכתב של הועדה המקומית חוף הכרמל מתאריך 22/5/12 (נ/9), אולם ב"כ הנאשם אישר (בהמשך להערות ב"כ המאשימה), כי לא ניתן לדעת אם מתי ובאיזה אופן יינתנו, אם בכלל, אישורים בסופו של דבר בהקשר זה".

בטיעוניו ביקש אמנם ב"כ המערערים לטעון, כי בינתיים חתם מנהל מקרקעי ישראל על התכנית החדשה שהוגשה על ידי המערער 1 לוועדה המקומית, ביחס לשני המבנים הנותרים, ואולם, התכנית עם חתימת מנהל מקרקעי ישראל לא צורפה להודעת הערעור ואף לא נמצאה ברשותו של ב"כ המערער במהלך הדיון בערעור, וכל שהיה בידי המערער היה להציג אישור סטנדרטי של הוועדה המקומית, המאשר את הגשת התכנית המעודכנת. מכך לא ניתן ללמוד כלל ועיקר על הסכמת מנהל מקרקעי ישראל לאישור התכנית.

זאת ועוד, הגם שהמשיבה נאותה, לפנים משורת הדין ולאחר תום הדיון בערעורם של המערערים, לאפשר להם להציג את אישור מנהל מקרקעי ישראל לתכנית החדשה שהגיש המערער 1, לא הומצא על ידי המערערים עד היום אישור מנהל מקרקעי ישראל לבקשה להיתר שהוגשה על ידם.

23. עוד נטען על ידי המערערים, כי ההחלטה המעודכנת מס' 1256, המעדכנת את החלטה 1101 של מנהל מקרקעי ישראל, אשר התקבלה לאחרונה, משנה אף היא את המצב התכנוני, שכן היא מתירה לעשות שימוש לא חקלאי בחלקת הנחלה והמגורים במקרקעין של המשקים, ללא צורך לשינוי יעוד.

ואולם, בהחלטות 1011 ו-1256 של מנהל מקרקעי ישראל יש כדי להבהיר, כי עדכון החלטת המנהל אינה משנה את המסקנה, בדבר היעדר התקדמות תכנונית. בהקשר זה ניתן להפנות לסעיף 2.2 להחלטה 1256 ולהחלטה 1101, אשר נותר זהה וקובע: "כי מנהל מקרקעי ישראל... יתיר לבעל זכויות בנחלה... לקיים בחלקת המגורים של נחלתו שימוש למטרת תעסוקה לא חקלאית בתנאים המפורטים להלן... השימושים לתעסוקה לא חקלאית אושרו בתכנית תקפה או בהיתר תקף לשימוש חורג".

כן ראוי להפנות לסעיף 2.5 בהחלטה המעודכנת 1256, הקובע מפורשות, כי המנהל מתנה מתן אישור שימוש לתעסוקה לא חקלאית ב"קיומה של תכנית תקפה או היתר תקף לשימוש חורג".

המערערים בבקשתם ו/או בהודעת הערעור לא הצביעו על קיומה של תכנית תקפה ו/או על היתר תקף ואף לא הצביעו על אישור כלשהו ממנהל מקרקעי ישראל, באשר לתכניות שברצונם לקדם.

24. המערערים הגישו, כאמור, בניגוד להסכמה שהושגה בין הצדדים ושלא על פי הוראות הדין לעניין הגשת ראיות נוספות בהליך הערעור, מסמכים שונים, שיש בהם להעיד לכאורה על צעדים שנקטו בתקופה האחרונה לשם קבלת ההיתר.

ככל שסבורים היו המערערים כי הצעדים שנקטו לאחרונה יש בהם כדי לשנות את הנסיבות ולהצדיק את עיכוב ביצוע צו ההריסה, היה על המערערים להגיש בקשה חדשה לבית משפט קמא ולא לצרף לתיק בית המשפט בלא קבלת רשות, לאחר הדיון בערעור המערערים, מסמכים כאלה ואחרים.

למעלה מן הצורך אציין כי בהיעדר אישור ממנהל מקרקעי ישראל לבקשה להיתר בנייה ושימוש, אישור הדרוש בכל תכנית או בקשה, בהיות מנהל מקרקעי ישראל בעליה של הקרקע, ממילא לא תאושר כל תכנית או בקשה להיתר. על כן, בהקשר זה אין חשיבות, אם נקטו המערערים בהליכים כאלה או אחרים בוועדה המקומית, לרבות אם הוגשו על ידם מסמכים נוספים, שיש בהם כדי להשלים את דרישות הסף של מחלקת הרישוי של הועדה המקומית לשם דיון בבקשתם, ואף אם בקשתם נדונה בפועל על ידי הוועדה המקומית.

25. מכל האמור ניתן לסכם ולומר, כי ההיתרים הדרושים, לצורך שני המבנים שטרם נהרסו, לא היו בהישג יד בעת מתן גזר הדין, לא בעת הערעור שהתקיים בע"פ 27350-10-12, לא בעת שנדונה בקשתם הקודמת של המערערים ביום 31/10/12 ואף אינם בהישג יד כיום. בפועל, לא הצביעו המערערים בפני בית משפט קמא, על נסיבות חדשות כלשהן, שיש בהן להצביע על שיפור בסיכוייהם, שעה שהעובדה שהמערערים החלו בהריסת שניים מתוך ארבעת המבנים, כפי שנקבע בגזר הדין, אינה מהווה טעם, המצדיק מתן ארכה בביצוע הצווים.

וכדברי בית המשפט העליון בפסק דין ג'דיר:

"בבואו להכריע בבקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה, רשאי בית-המשפט לערוך 'איזון לשעה' בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט (רע"פ 5086/97 בן חור נגד עיריית ת"א-יפו, פ"ד נא(4) 625, 645). במקרה דנן, אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסיכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל. לפיכך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, ואין מקום להתערב באיזון שערך".

26. עוד ראוי לציין, כי בעניינם של המערערים הורה בית המשפט השלום עוד בתאריך 29/11/09 על הריסתם של המבנים ועל הפסקת השימוש החורג, כאשר בתום הליך ההוכחות הורשעו המערערים, בין היתר, באי קיום צווים שיפוטיים קודמים, ובגדר גזר הדין, שניתן ביום 03/09/12, הורה בית המשפט על הריסת המבנים בצו הריסה, שנכנס לתוקף לפני יותר מ-3 חודשים, ובכל משך ניהול ההליך ועד היום לא הסדירו המערערים מבנה כזה או אחר מבין ארבעת המבנים שנבנו בחלקה, וכיום הרסו אך שניים מהמבנים, מבלי שניתנה להם ארכה לביצוע הצווים ביחס לשני המבנים הקיימים בחלקה.

27. לסיכום, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא, אשר לא נעתר לבקשת המערערים לעכב את ביצוע צווי ההריסה, והנני מורה על דחיית הערעור.

גזר דינו של בית משפט השלום ניתן ביום 03/09/12 וצווי ההריסה נכנסו לתוקף ביום 03/01/12 ועד היום טרם בוצעו הריסתם של שני המבנים. עם זאת אציין, כי המשיבה בתגובתה ציינה, כי עם דחיית הערעור תהא מוכנה המשיבה לאפשר למערערים שהות נוספת בת שבועיים להשלמת ההריסה העצמית של כל המבנים הבלתי חוקיים במקרקעין.

בנסיבות אלה, על מנת לאפשר למערערים להשיג על ההחלטה, ככל שיחפצו בכך, ועל מנת לאפשר להם להתארגן לפינוי, הנני מורה, כי הצווים שניתנו בסעיף 25.1 ו-25.2 לגזר הדין, שניתן על ידי בית משפט קמא, יבוצעו עד ליום 28/05/13.

28. לאור בקשת הצדדים, כי ההחלטה תינתן בהיעדר התייצבותם, תמציא המזכירות את ההחלטה לצדדים בדואר ובאמצעות הפקסימיליה וכן תוודא את קבלת הפקסימיליה במשרדי ב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' סיון תשע"ג, 12 מאי 2013, בהעדר הצדדים.