תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

רקע

1. התובע, יליד 1957 (היום בן 62), סוכן ביטוח בעברו. בין השנים 2002-2009 היה מעורב כנהג בארבע תאונות דרכים שהן מושא תיק זה. לטענתו, נגרמו לו בתאונות אלו נזקי גוף והוא זכאי לפיצויים מנתבעת 1 אשר ביטחה את השימוש ברכבו בביטוח חובה בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970 בשלוש התאונות הראשונות (מתאריכים 16.10.02, 11.7.05 ו – 2.4.06), ומנתבעת 2 שביטחה את השימוש באופנוע שעליו רכב בתאונה הרביעית מתאריך 7.6.09.

2. בסיכומיה, נתבעת 1 (להלן: "כלל") חלקה על כך כי התאונה הראשונה היא תאונת דרכים. יתר האירועים אינם שנויים במחלוקת, הם מהווים "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, והמחלוקת לגביהם מתמצית בנזק.

תחילה יש לדון בסוגיית החבות בתאונה הראשונה, ולאחר מכן נפנה לנזק, ככל שנגרם, בתאונות כולן.

החבות (תאונה מתאריך 16.10.02)

3. בכתב התביעה (המתוקן) תוארה התאונה מתאריך 16.10.02 כדלקמן: "ביום 16.10.02 בשעה 9:15 או בסמוך לכך, עת נהג התובע ברכב במסגרת עבודתו אירעה לו תאונת דרכים ונגרמו לו נזקי גוף קשים אשר מנעו ממנו מלחזור ולעבוד" (ראו סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן).

4. בכתב ההגנה, כלל הכחישה באופן כללי את הנטען בסעיף 8 המצוטט לעיל, הכחישה את אירוע התאונה וכי התובע נפגע בה (ראו סעיף 9 לכתב ההגנה. נוסח הכחשה זה חזר על עצמו גם בשתי התאונות הנוספות ששויכו לה).

5. והנה, בסיכומיה, כלל טענה לראשונה כי נסיבות התאונה אינן בגדר "תאונת דרכים". זאת מאחר שבכתב התביעה, בתצהיר עדותו הראשית של התובע (שהוא בנוסח זהה לסעיף 8 לכתב התביעה – הערה שלי מ.א.ק) ובתצהיר עדותו המשלים, אין פירוט של נסיבות התאונה וגם אישור משטרה או תעודת חדר מיון מאותו היום לא צורפו על ידי התובע. כלל טוענת כי על נסיבות התאונה ניתן ללמוד מטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי (נכות כללית). שם, התובע כתב כי הוא נפגע בעת שישב בתוך רכבו בחניה כאשר לפתע התנגש בו רכב צבאי. דברים דומים הוא סיפר לאחד ממומחי בית המשפט שמונה לבדוק אותו. מכאן, שכאשר ארעה אותה התנגשות, התובע השלים את הנסיעה, ישב בתוך רכבו ולא ביצע כל פעולה אקטיבית או פעולה בקשר לנסיעה. מאחר שחניה כשלעצמה במקום מותר (החניה היתה ב'כחול-לבן') אינה באה בגדר "שימוש ברכב מנועי" לפי חוק הפיצויים - יש לדחות את התביעה בקשר עם תאונה זו.

6. התובע, בסיכומי התשובה שהגיש בא-כוחו, מלין על כך כי הטענה שנסיבות התאונה אינן בגדר "תאונת דרכים" לא באה לידי ביטוי בכתב ההגנה. כמו כן, הוא מפנה לחקירתו הנגדית שנערכה באולם בית המשפט ממנה ניתן ללמוד כי הוא היה בדרכו למשרדי חברת ביטוח כאשר עצר בשולי הכביש ושוחח בטלפון. משמע, כך התובע, כי לא ניתן להסיק שנסיעתו הושלמה כפי שכלל טוענת.

7. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגם שהתאונה אינה תאונת דרכים שהאחריות לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו בה היא לפתחה של כלל, הדין עם התובע.

7.1 נסיבות התאונה תוארו על ידי התובע בחקירתו הנגדית. כך, ביום התאונה הוא נסע ברכבו ברחוב יגאל אלון בתל אביב, בדרכו למשרדי חברת ביטוח (או סוכנות ביטוח). הטלפון הנייד שלו צלצל והוא עצר בשולי הכביש, לצד מדרכה מסומנת 'כחול-לבן'. התובע זכר כי מי שהתקשר אליו היה אחיו, ומאחר שידע מה עומד להיות תוכן השיחה (ויכוח על אודות ירושה), עצר בצד הכביש כדי שלא לדבר במהלך נסיעה. הרכב נותר מונע, המזגן – פעל, ידית ההילוכים הועברה למצב סרק ("ניוטרל") והוא הרים את בלם היד (ראו חקירתו בפרוטוקול הדיון מיום 16.7.17 [להלן: "פרוטוקול 2"] בעמ' 87 שו' 19 – עמ' 89 שו' 23).

7.2 ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" נמצאת בסעיף 1 לחוק הפיצויים ולפיה עסקינן ב"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ...". הביטוי "שימוש ברכב מנועי" מוגדר אף הוא בחוק הפיצויים וכולל "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב..." [הדגשות אינן במקור]. מכאן ניתן ללמוד, שכדי שאירוע מסוים יהווה תאונת דרכים שבגינה זכאי הנפגע לתבוע את מבטחו האישי (מבטח השימוש ברכבו), יש צורך כי המצב שבו היה בעת התאונה יהווה לפחות את אחד השימושים המוכרים המפורטים לעיל, ולא זו בלבד אלא שגם השימוש המוכר צריך שיהיה למטרות תחבורה. לפי עדות של התובע הוא סיים להחנות את הרכב קרי, אין מדובר בביצוע פעולה של "החנייה" שבו הרכב נמצא בתנועה, אלא במצב סטטי שבו התובע סיים להחנות את הרכב, הרים את בלם היד, העביר את ידית ההילוכים למצב סרק וכל שעשה היה לדבר בטלפון. עמידה שכזו, בשולי הכביש, במקום מותר לחניה אינה מהווה סיכון תעבורתי (לעומת חנייה במקום אסור הכלולה בחזקה המרבה שבהמשך להגדרה הבסיסית). התובע אינו יכול לתבוע את מבטחו האישי (להבדיל מתביעה נגד הרכב הפוגע) (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים 192-193 (מהדורה רביעית, 2012) [להלן: "ריבלין"]). כמו כן, לא ניתן להשקיף על המצב שבו היה רכבו של התובע כעל מצב של "נסיעה" (שימוש מוכר), שכן ביושבו ברכב התובע לא עשה כל פעולה אקטיבית או כל פעילות אחרת החיונית לביצוע הנסיעה. המנוע פעל מאחר שהוא ביקש לשבת בנוחות ברכב הממוזג, ולא משום שעמד להתחיל לנסוע (השוו לביקורת שם, בעמ' 174 -175, וכן בעמ' 195 ה"ש 179). לטענותיו של התובע כי הרכב, הגם שחנה כדין, היווה סיכון תעבורתי בשל אופן עמידתו, אין ביסוס עובדתי בדבריו של התובע עצמו. גם לא הונחה תשתית ראייתית באשר לנזק שארע לרכב, שיכול להצביע על האופן שבו התובע חנה ועל הסיכון התעבורתי שלכאורה יצר. מכאן, שאין מדובר בתאונת דרכים שנגרמה למבוטח נתבעת 1.

7.3 אלא מאי? עיון בכתב ההגנה של כלל מלמד כי היא הכחישה באופן גורף את כל אירוע התאונה ואת הנזק שנגרם לכאורה בעטיו. היא לא הכחישה את סיווג האירוע, ככל שזה ארע, ואת חבותה. היא גם לא טענה שמלוא הפרטים אינם ידועים לה ולכן הכחשתה היא מחוסר ידיעה. אם לכלל היו חסרים פרטים מעבר לגרסה שבכתב התביעה המתוקן, היה מקום לשלוח לתובע דרישה למתן פרטים נוספים לפי תקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, ולסלק את הספק עובר להגשת כתב ההגנה. הדבר לא נעשה, ולפיכך כלל אינה יכולה לטעון ביחס לסיווג התאונה ולחבותה בשלב הסיכומים (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 287-289 (מהדורה 12, 2015)). זוהי הרחבת חזית אסורה.

7.4 זאת ועוד; בתום דיון ההוכחות (השלישי והאחרון) שנערך בבית המשפט בתאריך 7.12.17, כשגרסת התובע היתה כבר פרושה במלואה, ניתנה החלטה לפיה על שתי הנתבעות להודיע בתוך 14 ימים האם הן מכירות בחבות ובכיסוי הביטוחי, וככל שלא תתקבל כל הודעה יראו אותן כמכירות באמור. מאחר שלא התקבלה כל הודעה, גם מטעם זה יש לראות בכלל כמכירה בכיסוי הביטוחי ובחבות.

7.5 בשולי הדברים, קיים אישור משטרה על הגשת תלונה וכן קיימים דו"ח מד"א וסיכום טיפול ממיון בית החולים איכילוב מיום התאונה (ראו טופס מידע על תאונה מתאריך 4.12.02, דו"ח מד"א וסיכום טיפול במיון בית חולים סוראסקי, נספחים א, ה ו- ו לכתב התביעה המקורי).

לאור כל האמור לעיל, התאונה ארעה, ויש לראות בכלל כמי שחבה בפיצוי בגין נזקיו הגופניים של התובע (למען הנוחות תיקרא התאונה להלן: "התאונה הראשונה").

הנזק

הנכות הרפואית

8. בעניין הנכות הרפואית יש לערוך הבחנה בין התאונה הראשונה אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, לבין יתר התאונות.

8.1. בתאונה הראשונה, התובע טען לפני המוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) כי נגרם לו נזק בתחום האורתופדיה ובתחום הנפשי. בסופו של דבר, בסיום הליכי ערר וערעורים לבית הדין לעבודה, נקבע על ידי ועדה רפואית כי לתובע נכות משוקללת בתחום האורתופדיה בשיעור של 24% (15% עמ"ש צווארי ו – 10% עמ"ש מותני), ואין לו נכות בתחום הנפשי (להחלטה בעניין הנכות הנפשית ראו החלטת הוועדה הרפואית לעררים מתאריך 5.7.06; ערעור שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נדחה [בל 5464/06 י.א נ' המוסד לביטוח לאומי (2007)]. נספחים יג 5-6 לכתב התביעה המקורי. להחלטת ועדת העררים מתאריך 4.3.13 בעניין הנכות האורתופדית ראו נספח ט לבקשת 'כלל' להביא ראיות לסתור).

8.2 החלטת המוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) בעניין נכותו של התובע היא "נכות על פי כל דין", ולפיכך מחייבת גם בתביעה שלפניי לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, בכפוף לבקשה להביא ראיות לסתור. כאמור, בפן הנפשי, לתובע לא נותרה נכות. ממצא שלילי - "אין נכות" - מחייב אף הוא מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים (ריבלין, בעמ' 747). לא ניתן אפוא ליתן ביטוי בתיק זה לנכות רפואית-נפשית בתאונה הראשונה. בפן האורתופדי, כלל הגישה בקשה להביא ראיות לסתור. הבקשה התקבלה וד"ר ניסים אוחנה מונה כמומחה מטעם בית המשפט לבדיקתו של התובע ולקביעת מצבו הרפואי בעקבות התאונה הראשונה (בלבד).

8.3 אשר ליתר התאונות; בתאריך 11.7.05 התובע עצר עם רכבו ברמזור, ורכב צד שלישי התנגש בו מאחור (להלן: "התאונה השניה"). בתאריך 2.4.06 התובע נהג בכיכר בעיר מודיעין כאשר רכב צד שלישי פגע בדלת רכבו (להלן: "התאונה השלישית"), ובתאריך 7.6.09 כאשר התובע רכב על קטנוע אירעה לו תאונה (להלן: "התאונה הרביעית"). התאונות לעיל אינן תאונות עבודה, ולבקשת התובע בהתאם לסעיף 6א לחוק הפיצויים ולתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז – 1986, בית המשפט מינה שלושה מומחים לבחינת מצבו הרפואי:

א. ד"ר יוסף לריה, כמומחה בתחום הפסיכיאטריה שהתבקש להתייחס לתאונות (2-4) בלבד (שהרי בתאונה הראשונה נקבע במוסד לביטוח לאומי כי אין נכות בתחום זה);

ב. ד"ר מיכאל טנצמן כמומחה בתחום האורתופדיה שהתבקש להתייחס לתאונות (2-4) (אעיר בקצרה כבר עתה כי המומחה חרג מכתב המינוי והתייחס גם לתאונה הראשונה, למרות שהנכות בה נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בהמשך, כאמור, בית המשפט מינה את ד"ר ניסים אוחנה לבדיקת התאונה הראשונה לאחר שכלל הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בתאונה זו, בקשה שהתקבלה);

ג. פרופ' מיכאל אהרנפלד כמומחה בתחום הראומטולוגיה בקשר לתאונות (1-2) בלבד (מינויו של המומחה היה בעקבות תיקון כתב התביעה והוספת טענות בתחום הראומטולוגיה בקשר לתאונות 1-2).

8.4 כל המומחים בדקו את התובע והגישו חוות דעת. למעט ד"ר טנצמן, התובע הזמין את יתר המומחים להיחקר על אודות חוות דעתם באולם בית המשפט. להלן תמצית חוות דעתם ומסקנותיי.

9. פסיכיאטריה (תאונות 2-4)

9.1 ד"ר לריה סקר את המסמכים שהוצגו לעיונו ובדק את התובע; המומחה שלל קיומה של הפרעה בתר-חבלתית אצל התובע אשר לא גילה תגובה רגשית-קטסטרופלית (לאחר כל אירועי התאונות) שבכוחה היה לעורר הפרעה בתר-חבלתית. כמו כן, אין אצל התובע כל תיאור של רדימות רגשית (עם רעייתו או עם ילדיו הקטינים, נהפוך הוא) או של הימנעות ממאזכרים של התאונות. ועוד המומחה לא מצא סיבה לחשוב שהתובע סובל מדיכאון-רבה, ותיאוריו של התובע לגבי שינה לא מרעננת, ישנוניות יום ועייפות מלוות בהפרעה בריכוז היום-יומי הם כתוצאה של הפרעת דום-נשימה בשינה או פיברומיאלגיה שאובחנו אצלו.

תלונותיו של התובע הולכות ומצטמצמות לבסוף לתיאור של התקפי אימה. אלו באים לידי ביטוי במגוון רחב של תלונות גוף [סחרחורת, תחושת חולשת גוף, פחד קיצוני מבעיה גופנית חמורה המלווה בחרדת ציפייה], אם כי אין תימוכין בתיעוד הרפואי לאבחנה של הפרעת חרדה מסוג אגרו-פוביה.

מאחר שלתובע רקע אישיותי שתרם להתפתחות הרגשית של התקפי האימה, מצבו קשור רק בחלקו (מחצית) לאירועי התאונות. לפי התיעוד הרפואי, התקפי האימה החלו חודש או מספר חודשים לאחר התאונה הראשונה, אם כי התובע עצמו קושר את תופעות החרדה דווקא לתאונה השניה משנת 2005 (שארעה בכניסה למודיעין), והוא מתאר תחושות של עייפות המתעוררות בו כשהוא העובר שם עד שהוא עוצר בצד כדי לשטוף פנים. יתר התקפי האימה מתעוררים במקומות אחרים והם חסרי קשר לתוכן ברור. בכל מקרה, התיעוד הרפואי לאחר התאונה הראשונה (2002) והשניה (2005) הוא דל, בעוד שלאחר התאונה השלישית (2006) עולה שכיחות פניות החירום שלו. אך גם בתקופת השיא (2007), תדירותם של התקפי האימה לא היתה מעבר לפעם בחודש, והתובע לא נמנע מלנסוע למקומות רחוקים כים-המלח או אילת, למרות שנסיעה גורמת לו אי-נוחות מסוימת. נראה אפוא כי אין פגיעה בתפקודו.

מכאן דן המומחה בנכותו של התובע והעריך כי לאחר התאונה השלישית, בין ספטמבר 2006 לבין יוני 2008, לתובע היתה נכות זמנית בשיעור של 5% המשקפת את מצב הביניים שבין סעיף 34(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956, כנוסחן בשנת 2011 ("ישנם סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כושר העבודה לא מוגבל ...0%") לבין סעיף 34(ב) לתקנות ("ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה... 10%"), כשרק מחציתה, 2.5%, היא על חשבון אירועי התאונות. לאחר מכן מצבו מתאים לסעיף 34(א) לעיל, שאינו מקנה אחוזי נכות (ראו חוות הדעת של ד"ר לריה מתאריך 5/2011).

9.2 המומחה הוזמן על ידי התובע להיחקר על אודות חוות דעתו. החקירה נערכה בתאריך 2.1.12, לפני כבוד השופט קידר שדן בתיק עד לפרישתו לגמלאות (ניתנה לתובע אפשרות להגיש בקשה מפורטת לחקירתו של ד"ר לריה פעם נוספת לפני מותב זה (פרוטוקול מתאריך 8.12.16), אולם הוא לא עשה כן).

במהלך חקירתו, המומחה עומת עם מסמכים רפואיים שונים משני פסיכיאטרים (ד"ר טל ופרופ' גרינהאוס), מנוירולוגית (ד"ר הרשקוביץ) ומפסיכולוגית קלינית (גב' פדרסקי) לפיהם התובע דווקא אובחן כלוקה בהפרעה בתר-חבלתית. לגבי הפסיכיאטרים (נספחים יא-יב לכתב התביעה המקורי) המומחה חלק על אבחנתם – מאחר שבמסמכים שהוצגו לו חסר מידע קליני, אין תיעוד של המפגשים, של ממצאי הבדיקה, של ממצאי בדיקה מנטאלית פורמאלית, ושל סוג הטיפול עליו הומלץ ותוצאותיו. הוצג לו רק סיכום פרשני של תקופת הטיפול (ולא תיק הטיפול עצמו), ולא ניתן לדעת על מה ביססו אותם מומחים את אבחנתם שם (פרוטוקול מיום 2.1.12 [להלן: "פרוטוקול 1"] בעמ' 7 שו' 13-22, עמ' 8 שו' 2-10). באשר לאבחנה של הנוירולוגית (נספח כ2 לכתב התביעה המקורי, מתאריך 10.8.05), היא מצטטת קביעה של מומחה אחר, ולא אבחנה עצמאית שלה, ואילו הפסיכולוגית (שגם תיק הטיפול אצלה לא הועבר לעיונו) אינה שופכת אור על האבחנה, מאחר שהיא קובעת קיומם של "התקפי חרדה" מבלי שיהיה בצדם תיעוד קליני (שם, עמ' 13 שו' 17-29). באותה מידה, כאשר ב"כ כלל הפנתה את המומחה לתצהיר עדותו הראשית של התובע לפיו בשנת 1982 הוא עבר תאונה ופנה לפסיכיאטר (סעיף 58) המומחה השיב כי אין לו אפשרות להתייחס לנושא בהיעדר תיק רפואי ולאור החשיבות אותה הוא מייחס לתיעוד של הסימנים והתסמינים, על פני דעות אישיות של הבודקים (שם, בעמ' 17 שו' 18-19).

המומחה עמד על כך כי את אבחנתו שלו ביסס על יסוד בדיקתו את התובע ועל ממצאיו (שם, עמ' 7 שו' 19-20). הוא חזר והדגיש כי כדי שהתובע יאובחן כלוקה בפוסט-טראומה היה צורך בקיומו של אירוע חריג שבעקבותיו גם תגובתו הנפשית של התובע תהא חריגה וקשה, בבחינת אירוע דחק בעל ממדים הרסניים שאותו נפגע עבר. במקרה דנן, התאונות אותן עבר אינן מקיימות קריטריונים אלו, והתובע אינו לוקה ברדימות רגשית או בסימפטומים של הימנעות כפי שפורט בחוות הדעת (שם, עמ' 11 שו' 2-29).

המומחה אישר כי לתובע אישיות היסטריונית, קודמת לתאונה הראשונה, אולם אין מדובר במחלה (שם, עמ' 16 שו' 21-28). כמו כן משנת 2003 התובע היה טרוד בטיפולי פוריות ולאחר מכן בהליכי אימוץ. לדידו של המומחה, אלו הליכים טראומתיים לבדם. התובע גם היה עסוק בלימודים, ובחר שלא לחזור להיות סוכן ביטוח. כאשר המומחה נשאל לגבי כושר עבודתו של התובע, הוא העיד כי "לאיש הזה יש אבחנה של פיברומיאלגיה, שזה מצב שמגביל יותר מבחינת כושר העבודה, מאשר התקף חרדה לעיתים רחוקות" (שם, עמ' 14 שו' 17-18). המומחה לא ראה סיבה מדוע התובע לא יוכל לחזור לעבודתו כסוכן ביטוח, ולגבי טענתו של התובע כי יש לו שכחה כללית של כל נושאי הביטוח, העיד המומחה "אני מוכרח להגיד לך שאני 30 שנה כרופא לא ראיתי מצב כזה, סלקטיבי" (שם, בעמ' 16 שו' 27-28).

9.3 גם לאחר חקירתו, חוות הדעת של ד"ר לריה לא נסתרה. אלו הם ממצאיו על יסוד בדיקתו והתיעוד שהועבר לעיונו. התובע סובל מהתקפי חרדה, והגם שהם מרעים את איכות החיים בצורה מסוימת (שם, עמ' 15 שו' 22-23) - אין בצדם נכות, אלא נכות זמנית בשיעור של 2.5% לאחר התאונה השלישית ולפרק זמן של כשנה ועשרה חודשים (שם, עמ' 17 שו' 23 – עמ' 28 שו' 32).

9.4 סיכומה של הנכות הנפשית – אין לתובע נכות נפשית בגין התאונה הראשונה, וזאת מכוח החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי המחייבת בתיק זה לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים. התובע סובל מהתקפי אימה הקשורים הן לתאונות שעבר הן למצבו הבסיסי, אך למעט נכות זמנית בשיעור של 2.5% (מחצית מ – 5%) לתקופה של שנה ועשרה חודשים לאחר התאונה השלישית, אין נכות צמיתה בצדן.

בהערת סוגריים; הגם שהתובע פנה בשנת 2009 למוסד לביטוח לאומי (נכות כללית) וזו קבעה כי נכותו בתחום הנפשי עומדת על 50%, קביעה זו אין בה להשליך על הנכות הנפשית בתיק זה, אלא קביעתה של הועדה הרפואית (נפגעי עבודה) בלבד. הדברים יפים גם להערכת מומחה שניתנה לפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") המשלמת לתובע מאז התאונה הראשונה תגמולי ביטוח (7,400 ₪ לחודש) בגין פוליסת אובדן כושר עבודה ולאחר שהכירה בו כמי שאיבד את כושר עבודתו לחלוטין על רקע נכות בשיעור של 75% (מתוכה 50% בתחום הנפשי) (סעיפים 78-79 לתע"ר).

10. אורתופדיה (תאונות 2-4)

10.1 ד"ר מיכאל טנצמן מונה לבדיקת מצבו של התובע בגין התאונות 2-4 (בלבד). בחוות דעתו (שבה הוא מתייחס גם לתאונה הראשונה ובכך כאמור חרג מכתב המינוי), המומחה מתאר כי לאחר התאונות התובע התלונן על כאבים בגב התחתון ובעמוד השדרה הצווארי. לאחר התאונה הרביעית בה היה מעורב עם אופנוע, התלונן גם על כאבי כתפיים, בעיקר מצד ימין. בכל מכאוביו טופל באופן שמרני.

אשר לעמ"ש צווארי; בדיקתו הקלינית היתה תקינה, טווחי התנועה טובים, וצילום עדכני של עמ"ש צווארי לא העלה פתולוגיה ראויה לציון.

אשר לגב התחתון; בבדיקה הקלינית קיימת הגבלה קלה בטווח התנועה של עמ"ש מותני לכל הכיוונים. פרט לכך יתר הבדיקה תקינה. בצילום רנטגן עדכני הלורדוזה שמורה. ממצאי ה – CT שבוצעו לאחר התאונות הראשונה והשנייה הם ממצאים ניווניים טבעיים שהיו קיימים גם לפני התאונה הראשונה, וככלל יש לתובע עבר עשיר של כאבי גב תחתון שהחלו בסוף שנות ה – 80 ונמשכו לאורך כל שנות ה – 90. במהלך השנים הללו התובע ביצע בדיקות הדמיה, נצרך לטיפולים בגין כאב גב תחתון וכאבים רדיקולריים, ולכן את ההגבלה בתנועות הגב התחתון יש לייחס למצב קודם ברור וחד-משמעי. גם כאן לא נותרה נכות אורתופדית צמיתה בגין התאונות.

אשר לכתפיים; התלונה בקשר לאיבר זה החלה לאחר התאונה הרביעית שבה התובע היה מעורב כנהג אופנוע. בבדיקה הקלינית קיימת הגבלה קלה ביותר בסוף הכיפוף והאבדוקציה של הכתפיים דו-צדדית. הממצא היחיד בצילומי רנטגן הוא של שינויים ניווניים מינימאליים טבעיים. הגבלה מינימאלית זו אינה מקנה אחוזי נכות (ראו חוות דעת ד"ר טנצמן מתאריך 27.5.11).

10.2 סיכומה של הנכות האורתופדית בקשר לתאונות 2-4 היא שלא נותרה לתובע כל נכות בעמ"ש צווארי, בגב התחתון או בכתפיים. המומחה לא הוזמן להיחקר על אודות חוות דעתו, ומכאן שהיא מתקבלת במלואה בקשר לתאונות 2-4. החריגה של ד"ר טנצמן מכתב המינוי לגבי התאונה הראשונה, אין בה כדי לפסול את חוות דעתו על כל יתר רבדיה. הלכה היא כי לא כל פגם בחוות הדעת מוביל בהכרח לפסילתה. יש לבחון האם מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי לגרום לעיוות דין (רע"א 7098/10 טביבזדה נ' שירותי בריאות כללית (2011)). במקרה דנן, הפגם בחוות הדעת של ד"ר טנצמן באשר לתאונה הראשונה, נמחק הלכה למעשה עם מינויו של ד"ר אוחנה לבדיקתו של התובע בקשר לתאונה הראשונה. מכאן, שלא נגרם לתובע עיוות דין המצדיק מתן החלטה חריגה ומרחיקת לכת כפסילת חוות הדעת כולה.

11. ראומטולוגיה

11.1 פרופ' מיכאל אהרנפלד מונה לחוות דעתו בתחום הראומטולוגיה בקשר לתאונות 1-2 בלבד. בבדיקתו את התובע נמצאה רגישות על פני 16 נקודות לחיצה אופייניות לפיברומיאלגיה. לפי חוות דעתו, התובע סובל מפיברומיאלגיה ברמת חומרה בינונית. הגם שכך, מעיון בתיעוד הרפואי ניתן למצוא כי בשנת 1993 התובע עבר תאונת דרכים שבעקבותיה סבל מכאב גב כרוני, אושפז מספר פעמים ונמצא בלט דיסק גדול עד כדי כך שבשנת 1997 נשקלה אפשרות לניתוח. כמו כן, באותה שנה, שנת 1993, עבר תאונה בעת שירות מילואים, נפגע בגבו והוכר כנכה צה"ל. בשנת 1996 עבר תאונת עבודה כאשר נפל במדרגות ונפגע בגבו. בשנת 1999 עבר תאונת דרכים במנגנון צליפת שוט.

אם נשוב לתאונות כאן, בתאונה הראשונה התובע נפגע במנגנון צליפת שוט, כאשר רכב פגע ברכבו, והוא החל לסבול מכאבי ראש, כאבי גב שהחמירו, כאבי צוואר וכתף שמאל. הוא פיתח יחסית מהר ישנוניות, סחרחורות, כאבי ראש, ירידה בזיכרון, טשטוש בראייה, עצבנות, חלומות מפחידים ושינה לא רגועה. במבט לאחור היה מקום לחשוב שכבר אז התפתחה פיברומיאלגיה פוסט-חבלתית, וגם שני ראומטולוגים שבדקו אותו בשנת 2009 ייחסו את תחילת הסימפטומים לתאונה הראשונה. התאונות שלאחר מכן, התאונה השנייה והרביעית (המומחה לא היה מודע לתאונה השלישית) לוו בפגיעה צווארית או גבית, וכל תאונה בסדרה החמירה את תסמיני המחלה. מאחר שמדובר בחבלה במנגנון דומה, בסמיכות יחסית זו לזו, לא ניתן לכמת את תרומתה הסגולית של כל תאונה לנכות. נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 10% (לפי פרט 35(1)(ב) מותאם לתקנות "ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר - קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות 10%"). מתוך נכות זו, 8% קשורים לתאונות הראשונה והשניה (4% לכל אחת מהן) ו – 2% בשל מצב קודם. נכותו הזמנית לאחר כל אחת מהתאונות 1-2 (שביניהן לא היתה הבראה מלאה וכל אחת מהן רק תרמה והצטרפה להעצמת התסמינים) היתה בשיעור של 50% למשך חודשיים ול – 20% למשך חודשיים נוספים.

עוד הוסיף המומחה כי לאור השנים הרבות שחלפו מאז התאונות לא חל שיפור בולט במצבו של התובע והסיכוי שמצבו ימשיך להשתפר אינו טוב. עם זאת, לא צפויה החמרה במצבו, ככל שלא ייפגע בחבלה צווארית חוזרת העלולה לגרור החמרה. מגבלותיו הרפואיות של התובע ייגזרו ממידת שיתוף הפעולה שלו בפעילות גופנית ובהתמדה במסגרת חיים נורמלית ככל שניתן, עבודה או מסגרת שיקומית תעסוקתית. הטיפולים הרפואיים להם יזדקק התובע בעתיד, כולל טיפול תרופתי, כלולים בסל הבריאות, כך גם פיזיותרפיה והידרותרפיה (ראו חוות דעת מתאריך 28.1.14).

11.2 חוות דעת מומחה רפואי היא ראיה במסגרת כלל הראיות שבתיק. מאחר שבית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה רפואי, בית המשפט יכול להסתמך עליה או לדחות אותה (כולה או מקצתה) אם כי הוא לא יסטה בנקל מחוות הדעת, אלא ככל שיש הצדקה לכך, תלוי בנסיבות העניין (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170-174 (1993)). בחקירתו הנגדית, המומחה אישר כי עובר לתאונה הראשונה לתובע לא היתה פיברומיאלגיה (פרוטוקול מתאריך 7.12.17 [להלן: "פרוטוקול 3"] בעמ' 37 שו' 1-3). מטעם זה, אין לנכות 2% בגין מצב קודם. עם זאת, גם אין להוסיף לתובע אחוזי נכות. הנכות אותה המומחה קבע היא בגין פיברומיאלגיה בדרגת חומרה בינונית, וזאת בהתאם לקריטריונים של האיגוד הראומטולוגי הישראלי שלפיו אבחנה של פיברומיאלגיה אינה בהכרח שוות ערך לאי-כושר או לנכות (שם, עמ' 40 שו' 19-24). נכויות בשיעור של 50% ו – 65% אינן מוסכמות על ידי האיגוד, הדבר עלול לגרום לחולים לשקוע במחלתם במקום לעודד אותם לפעילות (שם, בעמ' 39 שו' 20-21; ובעמ' 42 שו' 19-25). בעניינו של התובע המומחה השיב כי הוא אינו רואה מניעה שהתובע ישב במשרד ויעבוד (עמ' 43 שו' 29-32). ואכן, גם התובע בעצמו הודה כי הכאבים אינם מונעים ממנו לעבוד אלא התקפי החרדה (שם, עמ' 47 שו' 27-28, עמ' 48 שו' 20-21).

המומחה אישר שאין חפיפה בין הנכות שקבע לתובע, שהיא בפן הגופני, לבין הנכות שקבע ד"ר לריה שהיא בפן הנפשי (שם, עמ' 37 שו' 27, עמ' 38 שו' 21-22).

11.3 הנה כי כן, המומחה עמד על חוות דעתו, שקיבלה חיזוק גם מדברי התובע עצמו, וחילק את שיעור הנכות באופן שווה בין שתי התאונות (הראשונה והשנייה) מאחר שהן סמוכות יחסית אחת לשניה ואין לו דרך אחרת להעריך את תרומתה של כל תאונה למצבו של התובע (שם, עמ' 45 שו' 4-5).

11.4 אעיר כי הנכות בתחום הפסיכיאטריה, מסורה למומחה בתחום זה, ולא לראומטולוג. משום כך, המשקל שיש לאמירתו של פרופ' אהרנפלד באולם בית המשפט לפיה הוא אינו מקבל את חוות הדעת של ד"ר לריה אינו גבוה, ובפרט משהנכות לגבי התאונה הראשונה ("אין נכות") היא לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי ואינה נתונה כלל להערכתו של מומחה בית משפט.

11.5 סיכומה של הנכות הרפואית בתחום הראומטולוגיה, לתובע נכות של 5% בגין כל אחת מהתאונות הראשונה והשניה.

12. אורתופדיה (תאונה 1)

12.1 לכאורה, קביעת הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי בתאונה הראשונה (24%), מחייבת. אולם, בעקבות חוות הדעת של ד"ר טנצמן, כלל הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את אותה נכות אורתופדית. בהחלטתי מתאריך 22.3.15 קבעתי, מהנימוקים המפורטים שם, כי דרגת הנכות האורתופדית שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, נסתרה. עוד קבעתי כי מאחר שכבר מונה מומחה בית משפט (ד"ר טנצמן), שהטענה היחידה כלפיו היא שחרג מסמכותו בעת שנתן את חוות דעתו גם בקשר לתאונה הראשונה, ומשנדרשת עתה חוות דעת גם בקשר לתאונה הראשונה - מטעמי יעילות וחסכון במשאבים לא ימונה מומחה נוסף, אלא ייעשה שימוש בחוות דעתו של ד"ר טנצמן.

התובע הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בעקבותיה בית המשפט המחוזי המליץ לצדדים להסכים כי ההחלטה תיוותר על כנה בכל הקשור לקביעה שהחלטת הוועדה הרפואית נסתרה, וכי ימונה מומחה אחר לקביעת הנכות. וכך היה - עם קבלת הסכמת הצדדים, בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להמלצתו (ראו בר"ע (מחוזי ת"א) 3671-04-15 פלוני נ' כלל (2015), החלטה מתאריך 28.4.15 ופסק דין מתאריך 5.7.15). בהתאם, חזר התיק לבית משפט זה ומונה כאמור ד"ר אוחנה.

התייחסות לתחום האורתופדיה בקשר עם התאונה הראשונה נמצאת אפוא בחוות דעתו של ד"ר אוחנה, ואין התובע יכול לטעון נגד מינויו שעה שהסכים להצעת בית המשפט המחוזי וניתן שם פסק דין ברוח זו.

12.2 בחוות הדעת, המומחה מפרט כי התאונה הראשונה גרמה לתובע בעיקר לכאבי ראש וגב, בעוד המעורבות של הצוואר היא שולית. כך ניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי שביחס לצוואר המופיע לראשונה רק חמישה חודשים לאחר התאונה הראשונה, בעוד הביקורים אצל האורתופדים מתייחסים בעיקר לגב התחתון. בבדיקת הצוואר התובע גילה חוסר יכולת מוחלט של התנועות בכל המישורים, מצב שכלל לא התקיים אצלו לאחר התאונה, ולהערכתו של המומחה מדובר במגבלת תנועה רצונית בשל חוסר שיתוף פעולה ולא על רקע חולני כלשהוא.

אשר לכאבי הגב, באופן ברור ניתן לראות מהתיעוד הרפואי כי לתובע היתה מחלת גב תחתון פעילה לפני התאונה, הוא סבל מקרינה של כאב לרגל ימין ואף דובר על טיפול ניתוחי בפריצת דיסק שהתגלתה. התאונה לא גרמה להחמרה משמעותית כלשהיא בגבו של התובע, אלא להתלקחות מחודשת של כאבי גב תחתון מהם סבל לפני כן. לא ניתן לשלול כי ההתלקחות נבעה מבלט דיסק במרווח 4-5L שלא תואר לפני התאונה (אך אינו גורם ללחץ שורשי פעיל), ונמצא בבדיקת דימות שבוצעה מיד לאחריה. בבדיקתו התובע טען למגבלה בתנועת הכיפוף, טענה שנסתרה בבדיקה עקיפה. כמו כן לא נמצאה הפרעה עצבית פעילה ברגליו. תרומת בלט הדיסק אינה עוברת את ה – 5%, מתוכם יש להכיר במחצית (2.5%) כנובעים מהתאונה. על התובע להימנע ממאמצי הרמת משקל כבד או עבודה בכיפוף חוזר וממושך. את יתר תלונותיו של התובע (כאב לאורך כל עמ"ש, כאב בכתפיים וכו') ניתן לייחס לפיברומיאלגיה.

נכותו הזמנית של התובע הוערכה בשיעור משתנה שבין 100% לחודש הראשון שלאחר התאונה ועד 10% עד תום השנה הראשונה לאחר התאונה, שאז התייצבה נכותו בגין התאונה הראשונה על 2.5% לפי פרט 35(1) לתקנות. המומחה לא צפה החמרה במצב הגב התחתון של התובע (ראו חוות דעת מתאריך 25.10.16).

12.3 בחקירתו הנגדית המומחה עמד על כך כי ממצאיו תואמים את נסיבות התאונה הראשונה; שהרי, התובע היה בתוך רכבו כאשר רכב אחר פגע בו, הוא טופל על ידי מד"א במקום וסירב להתפנות לבית החולים. למיון הגיע רק בשעות הערב. המומחה שלל טענה כי מדובר באירוע דרמטי או באירוע שהתרחש באנרגיה גבוהה, שכן הנתונים הרפואיים, אלו שנמצאו במיון ולאחר מכן, אינם תואמים תיאור קשה כזה, אלא יש ממצאים קלים המעידים על כך שהאירוע לא היה כל כך משמעותי מבחינה רפואית (פרוטוקול 2, בעמ' 44 שו' 14-19; עמ' 46 שו' 1-3).

ב"כ התובע הציג למומחה מסמכים שונים, שחלקם לא עמדו לפניו עובר לבדיקתו את התובע, אולם המומחה לא שינה מחוות דעתו, לא לגבי עמוד השדרה הצווארי ולא לגבי עמ"ש המותני. כך למשל, בביקור אצל נוירולוגית שבוע לאחר התאונה (24.10.02, נספח ז לכתב התביעה המתוקן) התובע מתלונן על כאבי ראש, סחרחורות, ירידה בריכוז, עצבנות וכו'. אין איזכור של הצוואר. התובע אמנם ביצע בדיקת CT של עמ"ש מותני בתאריך 25.11.02 (נספח ח לכתב התביעה המקורי), אולם לא הוצגה למומחה ההפניה והסיבה להפנייה (שיכול שהיתה גם לפני התאונה) (שם, בעמ' 50 שו' 10-16, עמ' 51 שו' 3-8). מיפוי עצמות בוצע בתאריך 19.2.03, ויש עדות על קליטה באזור הצוואר (נספח ח לכתב התביעה המקורי). עם זאת המומחה הסביר כי הבדיקה יכולה להצביע על תהליכים שונים בתוך העצם, והפיענוח שלה וההתייחסות אליה נעשית לפי הקורלציה הקלינית כך שלקליטה בצוואר אין משמעות קלינית בהיעדר תלונות תואמות. יש גם קליטה באיברים אחרים (צלע, עצם העקב בשתי כפות הרגליים) והוא מדגיש כי דווקא לגבי הגב אין כל איזכור (שם, עמ' 54 שו' 18-31). במסמך של ד"ר מירובסקי מתאריך 26.12.04 (נספח י לכתב התביעה המקורי) הוא כלל אינו מתייחס לצוואר, אלא לגב התחתון בלבד, לגביו יש החמרה של המצב. וכן קיימת בדיקה של אורתופד אחר [ד"ר סיגל] אשר לא ראה ממצא בעל משמעות בעמ"ש צווארי (נספח ל5 לתצהיר עדות משלים מתאריך 13.1.04). גם דבריו של פרופ' גפשטין של במסמך מתאריך 17.12.09 (נספח ל28 לתצהיר משלים) הוא בבחינת תיאור תלונות סובייקטיביות ללא בדיקה קלינית. ולבסוף, המלצה של אורתופד לביצוע ניתוח בעמ"ש צווארי היא בגדר המלצה. היא ניתנה בשנת 2012 ועד למועד עדותו של ד"ר אוחנה חלפו 5 שנים והתובע לא עבר ניתוח. לפי ניסיונו, כאשר אנשים סובלים הם בדרך כלל מחפשים מזור לכאבים ועוברים את הניתוח. המומחה לא מש איפוא מחוות דעתו.

עם זאת, המומחה אישר כי הנכות שקבע לתובע בגין עמ"ש מותני היא בשל כאב, והיא חופפת את הנכות שנקבעה בתחום הראומטולוגי (שם, עמ' 82 שו' 11-12).

12.4. סיכומה של הנכות בתחום האורתופדיה בתאונה הראשונה - לתובע יש נכות בשיעור של 2.5% החופפת את הנכות בתחום הראומטולוגיה.

13. סיכום הנכות הרפואית הצמיתה בכל התאונות

תאונה ראשונה - 2.5% אורתופדיה החופפים את הראומטולוגיה (ד"ר אוחנה), 0% פסיכיאטריה (מל"ל), 5% ראומטולוגיה (פרופ' אהרנפלד). סה"כ נכות משוקללת 5%;

תאונה שניה – 0% אורתופדיה (ד"ר טנצמן), 5% ראומטולוגיה (פרופ' אהרנפלד), 0% פסיכיאטריה (ד"ר לריה). סה"כ 5% ראומטולוגיה;

תאונה שלישית – 0% אורתופדיה (ד"ר טנצמן), 0% פסיכיאטריה (ד"ר לריה). אין נכות;

תאונה רביעית – 0% אורתופדיה (ד"ר טנצמן), 0% פסיכיאטריה (ד"ר לריה). אין נכות.

בסיס שכר

14. התובע הוא סוכן ביטוח במקצועו. במועד התאונה הראשונה, בשנת 2002, עבד כעצמאי בתחום זה ולטענתו השתכר סכום של כ – 3,000 ₪ נוסף להכנסה (עליה לא דיווח לרשויות המס) בסכום של 2,000 $ לחודש בגין ביצוע עבודות חשמל. אומר מיד, מדובר בכסף שהתובע השתכר לכאורה מבלי לדווח לרשויות המס ומוטל עליו נטל של ממש להוכיח את טענתו זו (השוו לע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח נ' וינטר (2013) בפסקה 5; ע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (2011) בפסקה 5). התובע לא פירט כדבעי את תדירות עבודתו זו, היקפה, לא הביא לעדות לקוחות שיעידו כי ביצע עבורם עבודות חשמל, לא הציג תעודה על לימודים בתחום או רישיון חשמלאי מוסמך (שם, עמ' 145 שו' 6-7). בשים לב לנטל הראייתי הכבד המוטל עליו, הנטל לא הורם.

15. לתצהיר עדותו הראשית התובע צירף דוחות שומה לשנים 1999, 2000 ו – 2002. את שנת 2001, החסיר או נמנע מלהגיש. עיון בדוחות מעלה כי בשנת 2000 התובע השתכר מעסק (סוכן ביטוח) סך של 45,058 ₪, שהם 3,755 ₪ לחודש וצמוד להיום – 4,900 ₪. בשנת 2002, עד לתאונה (16.10.02) התובע השתכר מעסק סך של 41,746 ₪ שהם 3,975 ₪ לחודש וצמוד להיום, 4,950 ₪. אין ניכוי מ"ה בסכומים אלו. ממוצע השכר לשנת 2000 ו – 2002 (22.5 חודשים) עומד על 4,950 ₪ וזה יהיה לבסיס השכר (אגב, בסיס שכר זה דומה לשליש מהשכר הרבע שנתי לפיו שולמו לתובע דמי פגיעה).

על תפקודו של התובע

16. לטענתו של התובע מאז מהתאונה הראשונה ובמשך 15 שנים (עד לעדותו בבית המשפט) הוא אינו עובד. הוא תולה זאת בהתקפי החרדה אותם הוא עובר. אך טרם שאדרש לטענה זו, יש להקדים וליתן תמונה על אודות ההיסטוריה התעסוקתית של התובע ועל עיסוקיו בכלל.

17. מבחינה תעסוקתית, עיון בדוח רציפות ביטוח שצורף לסיכומיה של כלל מעלה כי בתקופות מסוימות התובע לא עבד שנים ארוכות. כך למשל, לאחר שחרורו מהצבא בשנת 1978 ובמשך כ - 8 שנים הוא עבד באופן אקראי 13 חודשים בלבד (במצטבר). בשנת 1987 היה לעצמאי עד לתאונה בשנת 2002. אין מידע רב על אודות הכנסותיו בשנות היותו עצמאי, למעט דוחות השומה הבודדים שאוזכרו לעיל. בין השנים 1995-1996 עבד 6 חודשים כשכיר. מאז 2002 אינו עובד.

18. אין משמעות הדבר כי התובע יושב ללא מעש. מעדותו ניכר כי עולמו עשיר ומלא תוכן.

לדברי התובע, לאחר שירותו הצבאי הוא למד מוסיקה במשך 10 שנים, לימד מוסיקה, היה מדריך לריקודי עם ונהג לצייר. באותם שנים שלאחר שחרורו גם למד במשך שנתיים ביטוח ולאחר מכן היה סוכן ביטוח במשך 20 שנים, עד לתאונה הראשונה (שם, בעמ' 99 שו' 10 – 32). מאחר שההכנסות מעסקי הביטוח בשנים הראשונות לא היו גבוהות, התובע טוען שביצע עבודות חשמל בוילות באזור פרדסיה (שם, עמ' 102 שו' 3-8). בתקופה מסוימת גם עבד עבור המועצה המקומית פרדסיה כשביצע עבורה ציורים, וכן היה אחראי על הביטחון ביישוב במשך שלוש שנים לפחות (שם, עמ' 103 שו' 2-3). כאמור, דוח רציפות הביטוח מצביע על כך כי בין השנים 1982-1986 התובע עבד חודש בשנה (לכל היותר חודשיים) במועצה המקומית פרדסיה. בין השנים 1995-1996 עבד בחברת "בן בטחון בע"מ" לפרק זמן של 6 חודשים. אין ראיה לכך כי עבד כשכיר פרקי זמן ארוכים יותר.

ראויה לציון העובדה כי כשנה לאחר התאונה הראשונה, החל משנת 2003 ובמשך 13 שנים (עד שנה וחצי לפני עדותו בבית המשפט), התובע התנדב לעבוד בעבודה משרדית במחלקה המשפטית של חברת הביטוח "הפניקס", פעמיים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם. במהלך עבודתו התובע גילה התעניינות בתחומי משפט שונים, ובמקביל למד בקורסים שונים, בני 7 חודשים כל אחד, באוניברסיטת בר-אילן: גישור, דיני משפחה, דיני עבודה, יישוב סכסוכים וגם קורס ליועצים משפטיים במגזר הציבורי. במצטבר התובע למד שלוש שנים. לדבריו, המימון היה באמצעות הלוואות שנטל (שם, עמ' 125 שו' 1-2; עמ' 116 שו' 1-9). על רקע העשרה זו, התובע מתנדב לעבוד במקומות נוספים – לד"ר לריה סיפר כי עסק בגישור בבית הדין לעבודה (עמ' 7 לחוות הדעת של ד"ר לריה), ובביתו הוא עוסק בגישורים לפונים אליו, אם "מפה לאוזן" אם לכאלו שצפו בדף הפייסבוק שפתח שבו הוא נותן עצות לחיי זוגיות מאושרים (שם, עמ' 122 שו' 29-32; עמ' 123 שו' 14-15). לדבריו הוא אינו גובה תשלום, ורוח ההתנדבות היא חלק ממורשתו (עמ' 133 שו' 6-9).

עוד מתברר מדבריו של התובע כי לאחר התאונה הוא ביצע עבודות חשמל קטנות בפרדסיה, (שם, בעמ' 144 שו' 20-30. התובע חזר בו מאמירתו זו, לאחר שטען כי שנה לאחר התאונה לא יצא מביתו, אולם לטענה זו תימוכין בתיעוד); בשלב מסוים גם רכש קרוואן להשקעה אותו השכיר ללינה בסכום של 1,000 ₪ ללילה. הביקוש היה מיידי אולם מאחר שטוב ליבו הביא לכך שלא גבה תשלום מחברים, רעייתו שכנעה אותו למכור את הרכב (שם, בעמ' 133 שו' 25-32). התובע גם העיד כי לאחר שהפסיק לעבוד הוא המשיך לקבל עמלות על ביטוחי עבר שערך, אולם "אני ביקשתי מחברות הביטוח להקפיא לי את כל מה שמגיע לי" (שם, בעמ' 108 שו' 30-32). ומה הסיבה? "כי אני לא עובד. ביקשתי להקפיא את כל הזה, שלא יגידו מחר שאני עובד ואני זה, ולא רציתי להסתבך עם ביטוח לאומי, או קי?" (עמ' 109 שו' 2-3). לימים, ביקש לקבל כספים אלו, והוא קיבל אותם בשתי פעימות של כ- 30,000 ₪ כל אחת. כשנודע על כך למוסד לביטוח לאומי, קצבת הנכות (הכללית) הופחתה והוא נדרש להחזיר הפרשים (שם, בעמ' 140).

19. לתובע אין נכות רפואית-נפשית. נכותו היחידה היא בתחום הראומטולוגיה, בשיעור של 10% (במעוגל), מחציתה בגין התאונה הראשונה מחציתה בגין התאונה השנייה. אין בנכות זו כדי לתמוך במסקנה כי איבד את כושר עבודתו לחלוטין. ואכן, התובע עצמו אישר כי אין בכאבים מהם הוא סובל כדי להשפיע על כושר עבודתו, אלא שכושר עבודתו נפגע בשל התקפי האימה התוקפים אותו. עיינתי בתיעוד הרפואי הרב שהוגש בצירוף לתצהיר עדותו הראשית של התובע (משנת 2012). ככלל, לאחר השנים 2010-2011 אין מסמכים מפסיכיאטרים או מפסיכולוגים (ד"ר טל, פסיכיאטר, כתב בתאריך 15.9.10 "הריני לאשר כי הנ"ל ממשיך מעקב פסיכיאטרי אצלי לפי הצורך" [נספח ג51 לתצהיר עדות ראשית]). בשנת 2017 התובע הגיש תצהיר משלים, אליו צירף מסמכים שונים. בהקשר הנפשי ניתן לדלות מהם כי במהלך כשנה וחצי (2.7.15-5.2.17) התלונן לפני רופא משפחה (להבדיל מפסיכיאטר) כי עבר בהתקפי חרדה. מדובר ב – 7 ביקורים מתוך ביקורים רבים אצל רופא המשפחה בהם הוא מתלונן על בעיות אחרות (נספחים ל67, 71, 73, 76, 77, 82, 90 לתצהיר המשלים).

לא התרשמתי כי התקפי האימה הם אלו המונעים מהתובע לעבוד. התובע בחר להתנדב ואף שמר על רצף התנדבותי מרשים במשך שנים ארוכות. לטענת התובע, בפניקס התחשבו במצבו הנפשי, עד אשר כבר לא ניתן היה להעסיקו יותר בשל טעויות רבות שעשה. לא הובא לעדות כל גורם בפניקס שיכול להעיד על תפקודו של התובע ועל נסיבות הפסקת עבודתו. התובע התגלה כבעל יכולת למידה, בעל קשרים לקהילה ולאנשים, וכמי שתורם ועוזר לזולת. הוא מתעל את כישוריו ויכולותיו לתחומים המעניינים אותו, כאשר בד בבד הוא שומר על חיי משפחה וזוגיות תקינים. קשה להלום כי בכל תחומי החיים הוא מתפקד, למעט בתחום העבודה. התובע העיד כי הוא חושש להפוך את ההתנדבות לעבודה פן יקבל התקף ולא יוכל לסיים את העבודה שהתחייב לה (שם, עמ' 120 שו' 19-29, עמ' 138 שו' 6-14). אין באמור כדי לשלול קבלת תמורה עבור ביצוע עבודה, כאשר במקרה של אי-נעימות ניתן למצוא פתרונות יצירתיים, ובכללם - השבת התשלום.

הבחירה שלא לעבוד היא בחירה מטעמים אישיים, וכפי הנראה על רקע אפשרות כלכלית – קבלת תגמולים בגין אובדן כושר עבודה, בנוסף לקצבת נכות, לפרמיות עבור ביטוחי עבר, ולעבודות אקראיות אותן הוא מבצע בתשלום.

מכאן לחישוב הנזק לגבי כל תאונה בנפרד.

התאונה הראשונה

20. הפסדי שכר (עבר) - עובר לתאונה היה בסיס השכר של התובע 4,950 ₪ לחודש. לאחר התאונה התובע הפסיק לעבוד, עד היום. לפי חוות הדעת של פרופ' אהרנפלד, לאחר התאונה הראשונה (והשניה) היתה לתובע נכות זמנית בשיעור של 50% לחודש ו – 20% לחודשיים נוספים. ד"ר אוחנה העניק לתובע נכות זמנית למשך שנה (100% לחודש שלאחר התאונה הראשונה, 80% לחודש השני, 60% לחודש השלישי, 40% לשלושה חודשים נוספים, 20% לעוד 3 חודשים ולבסוף 10% ל - 3 חודשים עד תום השנה הראשונה לאחר התאונה).

מחד גיסא התובע אינו עובד לאחר התאונה, מיוזמתו, ומרבית הפסדי השכר בעבר אינם קשורים לאיזו מהתאונות. מאידך גיסא, נקבעו לו נכויות זמניות לא-נמוכות כמפורט לעיל, עד אשר התייצבה נכותו על 5%. מצאתי אפוא לפסוק לתובע פיצוי עבור תקופת העבר כדלקמן:

20.1 תקופה 1: 16.2.02-16.2.03 (12 חודשים שלאחר התאונה הראשונה)

בהתאם למכפלת בסיס השכר בשיעורי הנכויות הזמניות אותן קבע ד"ר אוחנה בתקופוך השונות, יש לפסוק סכום של 22,275 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 33,000 ₪ (במעוגל).

20.2 תקופה 2: 16.2.03 – מועד פסק הדין (194 חודשים)

בתקופה זו לתובע נכות צמיתה, ראומטולוגית, בשיעור של 5%. אורח חייו של התובע ובחירותיו העצמאיות מקשים לקבוע מה היה עשוי להיות ההפסד לו היה ממשיך בעבודתו. הגם שכך, לא ניתן לשלול לחלוטין את השפעת הנכות בגין כאביו על תפקודו של התובע בעבודתו, שהיא עבודה משרדית בעיקרה. על כן, החישוב יהיה אקטוארי והפיצוי יעמוד על 48,015 ₪ (4,950 ₪ * 5% * 194 ח') ובצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה 52,700 ₪ (במעוגל).

20.3 סה"כ לתקופת העבר: 85,700 ₪ (52,700 ₪ + 33,000 ₪).

21. הפסד כושר השתכרות ופנסיה - בהתחשב בקושי הנזכר לעיל, בהינתן שהתובע הוא היום בן 62 ותוחלת חיי עבודתו כעצמאי היא 8 שנים, סכום גלובאלי של 25,000 ₪ ישקף פיצוי מתאים (כולל הפסדי פנסיה שהתובע לא הוכיח כי הוא הפריש או מפריש למטרה זו). (לפיצוי גלובאלי ראו ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' גדרון (2012)).

22. עזרת הזולת – לתובע נכות צמיתה של 5% בגין פיברומיאלגיה אשר קדמה לה, לכל היותר, נכות זמנית למשך שנה. התובע אף העיד כי למעט בשנה בראשונה לאחר התאונה, הוא נוהג להביא ולהוציא את ילדיו מהמסגרות החינוכיות בהן הם לומדים, מבצע קניות, נוהג ברכב (וגם רוכב על אופנוע), ללא כל הגבלה על הרישיון (פרוטוקול 2 בעמ' 125 שו' 10-עמ' 126 שו' 11). התובע לא הגיש כל ראיה אשר תתמוך בהוצאה כספית בגין עזרת הזולת אותה קיבל לכאורה לאחר התאונה בשל נכותו הראומטולוגית. לדבריו, רעייתו תומכת בו בשעת התקפי האימה, מלווה אותו לטיפולים השונים בתחום הנפשי ומחסירה בשל כך מעבודתה. אולם מאחר שלתובע לא נקבעה נכות נפשית בגין תאונה זו, אין לפסוק פיצוי בגין האמור. אני מעריכה את העזרה לעבר ולעתיד באופן גלובאלי בסכום של 5,000 ₪.

23. הוצאות רפואיות ונסיעות – טיפולים נפשיים, תרופות פסיכיאטריות וכל הקשור בנכות נפשית נטענת אינם בני פיצוי מאחר שהקביעה היא כי אין לתובע נכות נפשית מחייבת בתיק זה. כל יתר הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי קופת החולים שבה הוא חבר. כמו כן זוהי תאונת עבודה והתובע זכאי לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבל החזר על הוצאותיו בהתאם לסעיפים 86-88 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה– 1995 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח - 1968. אני מעריכה באופן גלובאלי את הוצאותיו הרפואיות של התובע ואת הנסיעות להן הוא נדרש לעיתים (לאחר שגם עבר 30 טיפולי פיזיותרפיה –נספח י לכתב התביעה המקורי), בעבר ולעתיד, בסכום גלובאלי של 2,000 ₪.

24. כאב וסבל - על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, הפיצוי בראש נזק זה בגין 5% נכות, ללא ימי אשפוז ובניכוי גיל, הוא 10,900 ₪ [במעוגל].

25. ניכויים

25.1. עד לתאריך 5.9.09 התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) תגמולים בסכום של 40,151 ₪, כך על פי חוות דעת אקטוארית שהוגשה על ידי כלל. סכום זה, צמוד להיום ונושא ריבית מגיע לסך של 40,215 ₪ אותם יש לנכות מסכום הפיצוי.

25.2 החל מתאריך 5.9.09 התובע מקבל קצבת נכות כללית. נכותו המשוקללת כפי שנקבעה על ידי ועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי (נכות כללית) היא בשיעור של 74% בתחומים שונים: אורולוגיה [10%], פסיכיאטריה [50%], אורתופדיה (עמ"ש צווארי [20%], עמ"ש מותני [10%], נקע בכתף [5%] וכאבים בברך [10%]), הפרעה בנשימה דרך האף [0%], יתר שומנים בדם [0%], נוירולוגיה [10%] וראומטולוגיה (פיברומיאלגיה) [10%] (ראו אבחון רפואי מתאריך 25.10.10, חלק מתעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי כפי שצורפה לראיות כלל).

25.3 הנתבעת הגישה אפוא חוות דעת אקטוארית נוספת לפיה התובע קיבל מתאריך 5.9.09 ויקבל בעתיד קצבאות נכות כללית בסכום כולל מהוון של 620,314 ₪. מתוך סכום זה יש לנכות מהפיצוי רק את החלק היחסי הנובע מהנכות שקשורה לתאונה הראשונה. לצורך החישוב, ועל פי ע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003) יש לקבוע מהו שעור הנכות שהוסב לתובע עקב התאונה הראשונה, מהו שיעור הנכות הכולל של התובע, כשהניכוי ייעשה לפי היחס ביניהם. הצדדים לא ערכו חישוב כלשהוא, אלא הסתפקו בהגשת חוות הדעת האקטוארית וציון העובדה כי יש לנכות חלק יחסי ממנה בלבד. מאחר שבמוסד לביטוח לאומי (נכות כללית) זכאותו של אדם מתבררת ללא קשר לאירוע או לתאונה מסוימת, "הנטל להוכיח את קיומם של התגמולים שיעורם והקשר בינם לבין הנכות הנובעת מהתאונה רובץ על המזיק המבקש את הניכוי" [הדגשה אינה במקור]. (ריבלין, בעמ' 989).

כלל לא הרימה את הנטל; אמנם ניתן להסיק מדבריו של ד"ר לריה כי לתובע אין נכות נפשית, ומבחינת הראומטולוג אחוזי הנכות ברורים (5% לכל תאונה 1-2). אולם, לא מונה מומחה בתחום הנוירולוגיה או האורולוגיה (הגם שמבחינה מעשית הצדדים היו יכולים להסכים על שיעורי נכות אלו) ובעיקר - לא ד"ר טנצמן ולא ד"ר אוחנה קבעו באופן מפורש ומדויק מהו שיעור הנכות הכולל של התובע בתחום האורתופדיה לפני התאונות (והכוונה לא רק לעמ"ש צווארי, עמ"ש מותני וכתף, אלא גם לברך). הדרישה לנכות תגמולי מל"ל יחסיים על ידי כלל לא הוכחה עד-תום, והיא נדחית.

26. סכום הפיצוי בגין התאונה הראשונה:

א. הפסדי השתכרות לעבר 85,700 ₪

ב. הפסד כושר השתכרות ופנסיה 25,000 ₪

ג. עזרת הזולת (עבר ועתיד) 5,000 ₪

ד. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 2,000 ₪

ה. כאב וסבל 10,900 ₪

ו. ניכויי מל"ל (נפגעי עבודה) (40,215 ₪)

סה"כ 88,400 ₪ (במעוגל)

התאונה השניה (11.7.05)

27. בגין תאונה זו התובע ביקש פיצוי רק בשל נזק לא-ממוני, שהרי את כל הפסדיו הממוניים תלה בתאונה הראשונה. אך משנדחתה טענתו כי התאונה הראשונה היא הגורם הבלעדי להפסדיו, אני סבורה כי מן הראוי לפצותו בגין נזקים ממוניים גם בעקבות התאונה השניה שכן נותרה לו בגינה נכות מסוימת אשר יכול והיתה משפיעה על כושר השתכרותו, לו היה ממשיך לעבוד.

במועד התאונה השנייה התובע כבר לא עבד כשלוש שנים, משיקוליו. משום כך, אין לו הפסדי שכר בעבר (והוא גם לא טען להם). עם זאת, לתובע נכות בשיעור של 5% בגין פיברומיאלגיה, ויש בה להשפיע על כושר השתכרותו, בצורה קלה. מאחר שהתובע נמצא מחוץ למעגל העבודה שנים ארוכות, סכום גלובאלי של 15,000 ₪ ישקף את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרותו בעקבות התאונה השנייה. את עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) ניתן לאמוד בסכום גלובאלי של 5,000 ₪. הנזק הלא-ממוני על פי התקנות (5% ללא ימי אשפוז ובניכוי גיל) הוא בסכום של 9,300 ₪.

28. סכום הפיצוי בגין התאונה השנייה הוא כדלקמן:

א. הפסדי שכר בעבר --

ב. אובדן כושר השתכרות ופנסיה 15,000 ₪

ג. עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות (עבד ועתיד) 5,000 ₪

ד. כאב וסבל 9,300 ₪

סה"כ 29,300 ₪

התאונה השלישית (2.4.06)

29. מאחר שהתובע לא עבד לפני לתאונה או לאחריה, ומשום שהתאונה לא הותירה אצלו נכות (אך בהתחשב בנכות זמנית הפסיכיאטרית), אין לתובע הפסדים ממוניים. סכום הפיצוי מתמצה בנזק לא ממוני אותו יש לאמוד בסכום של 9,000 ₪.

התאונה הרביעית (7.6.09)

30. התובע לא עבד שבע שנים לפני התאונה וגם לא לאחריה. גם תאונה זו לא הותירה בו נכות. לפיכך, הדרישה לקבל פיצוי בסכום של 275,000 ₪ בגין כל ראשי הנזק הממוניים ובגין הנזק הלא-ממוני אינה עולה בקנה אחד עם נתוני התיק. הפיצוי מתמצה בעיקר בנזק לא ממוני, והוא נאמד בסכום של 7,000 ₪.

31. לא מצאתי לנכות מסכום הפיצוי את הסכום ששילמה נתבעת 2 לשני המומחים, ד"ר טנצמן וד"ר לריה אשר קבעו כי לתובע לא נותרה נכות בתחומם. על רקע התעוד הרפואי הרב, ושלוש התאונות הקודמות, מינוי המומחים גם לתאונה זו היה מתבקש וזאת כדי לבחון את מצבו הרפואי של התובע בעקבותיה.

סוף דבר

32. סיכום הפיצויים המצטבר בתאונות (1-3) שבאחריות כלל :

פיצוי 126,700 ₪

שכ"ט עו"ד ומע"מ 19,271 ₪

סה"כ 146,000 ₪ (במעוגל)

33. סכום הפיצוי בגין התאונה הרביעית שבאחריות הפול:

פיצוי 7,000 ₪

שכ"ט עו"ד ומע"מ 1,065 ₪

סה"כ 8,100 ₪ (במעוגל)

34. טרם סיום; בסיכומיו, התובע העריך את נזקיו בסכום של כ – 5.2 מיליון ₪ (לאחר ניכויים). ברי כי סכום זה עולה על סמכותו של בית משפט השלום, ולכן התובע ביקש כי בית המשפט יפסוק לו רק את הסכום המרבי שבסמכותו.

לו העריך התובע כי נזקיו עולים על גבול סמכותו של בית משפט השלום, שומה היה עליו להגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי. משבחר להישאר במסגרת האכסניה של בית משפט השלום ולנהל בו את הדיון, היה עליו להתאים את תביעתו לגבול הסמכות, לבסס את נזקיו ולטעון לנזקים ריאליים.

35. נתבעת 1 (כלל) תשלם לתובע סכום של 146,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט (על פי קבלות), כשהם צמודים ונושאי ריבית כדין מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

נתבעת 2 (הפול) תשלם לתובע סכום של 8,100 ₪ בצירוף הוצאות משפט (על פי קבלות) כשהם צמודים ונושאי ריבית כדין מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ט, 10 אפריל 2019, בהיעדר הצדדים.