1. בפניי בקשת נתבעת מס' 4, מדינת ישראל- משרד הבריאות (להלן : "המבקשת"), לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה במשפט ככל והתביעה נגדה תידחה.

2. להלן הטענות העולות בכתב התביעה הרלוונטיות לבקשה דנן: התובעת הינה בעלים של נכס הידוע כחלקות מס' 284 ו-453 בגוש 10036 ברחוב הרצל 8, חדרה, המורכב מבניין בן 3 קומות וחדר על הגג (להלן: "הנכס"). המבקשת פנתה לתובעת והבטיחה כי שתי הקומות העליונות של הנכס יושכרו להוסטלים עבור חוסים חולי נפש וזאת לתקופה שלא תפחת מעשר שנים. בעקבות ההבטחה הנ''ל התקיימו פגישות עם הגורמים הרלוונטיים אצל המבקשת ועל פי הנחיות הממונה על השיקום במשרד הבריאות , מר יחיאל שרשבסקי, שיפצה התובעת את שתי הקומות העליונות של הנכס בעלות העולה על 250,000 $ לצורך השכרתן להוסטלים.

בחודש אוגוסט 2000 השכירה התובעת את שתי הקומות העליונות בנכס לעמותת ידידי בית חולים שערי מנשה אשר הפעילה במקום הוסטל לחולי נפש. כעבור שנה, ביום 22.9.02, נערך ונחתם בין התובעת לבין נתבעת מס' 1, חב' הוסטל הברוש בע"מ, הסכם להשכרת שתי הקומות העליונות בנכס לתקופה של עשר שנים החל מיום 1.10.02 ובדמי שכירות של 4,200 $ לחודש. באותו מועד, 22.9.02, נערך ונחתם בין אותם צדדים הסכם נוסף לפיו שכרה האחרונה את החדר שעל גג הנכס בדמי שכירות של 800 $ לחודש. יתר תנאי השכירות ביחס לחדר הנ"ל דומים לתנאי השכירות שנקבעו לעניין שתי הקומות העליונות בנכס (שני הסכמי השכירות לעיל ייקראו להלן ביחד: "הסכם השכירות").

בחודש פברואר 2009 פנתה נציגת עמותת אנוש לתובעת והודיעה לה כי היא זכתה במכרז אשר פרסמה המבקשת להפעלת ההוסטל בנכס במקומה של נתבעת מס' 1. ביום 30.4.09 נטשה נתבעת מס' 1 את הנכס ללא כל הודעה מוקדמת והותירה בו נזקים. במקביל, המבקשת הוציאה את החוסים ששהו בהוסטל שהופעל בנכס והעבירה אותם למקום אחר.

התובעת טוענת איפוא להפרת הסכם השכירות והפרת הבטחת המבקשת להפעלת הוסטל בנכס למשך 10 שנים והיא מבקשת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום דמי שכירות מיום עזיבת המושכר, 1.5.2009, ועד תום תקופת השכירות בסך של 631,900 ₪ (התובעת מבקשת לחייב נתבעים מס' 1-3 בסכומים נוספים שאינם לענייננו).

3. המבקשת מפנה לכך כי התובעת הינה חברה אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, היא צברה חובות לרשם החברות בגין אי תשלום אגרות במשך מספר שנים ועל נכסיה רובצים שעבודים רבים. המבקשת הוסיפה וטענה כי סיכויי התביעה נגדה קלושים ביותר הואיל והיא מבוססת על הבטחה מנהלית אשר יסודותיה לא הוכחו. בנסיבות העניין, ובהתאם להלכה הפסוקה, יש לקבל את הבקשה ולחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת במשפט. באשר לשלב בו מוגשת הבקשה, המבקשת טענה כי היא המתינה למיצוי הליך הגישור אליו פנו הצדדים ובתקווה כי הדבר יביא לסילוק התביעה נגדה.

4. התובעת מבקשת לדחות את הבקשה בנימוק כי היא מוגשת בשיהוי רב והיא מפנה לכך כי בעבר קיבל בית המשפט בקשת נתבעים מס' 1-3 וחייב אותה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אף כי החלטה זו בוטלה בהסכמת הצדדים ובידיעת המבקשת. לגוף העניין טענה התובעת כי יש לה יכולת כלכלית לתשלום הוצאות המבקשת, ככל והתביעה נגדה תדחה והיא תחויב בהוצאות משפט. לראיה, התובעת הפקידה בקופת בית המשפט ערבות בנקאית על סך של 50,000 ש"ח במסגרת צווי עיקול שהוטלו בתביעה וכן ממועד הגשת התביעה היא סילקה שני שעבודים שרבצו על נכסיה. באיזון בין האינטרסים יש לתת עדיפות לזכות הגישה לערכאות, כאשר מכלול הנסיבות אינו מצדיק חיוב המשיבה בהפקדת ערובה ולחילופין יש לקבוע סכום נמוך מהסכום שנקבע בהחלטה מיום 8.8.10.

5. בסעיף 353 א' לחוק החברות נקבע כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

מלשון החוק לעיל עולה כי בהתקיים מספר תנאים רשאי בית המשפט להורות לחברה התובעת על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדינו, ואלה הם:

א. עסקינן בחברה אשר אחריות בעלי המניות בה הינה מוגבלת.

ב. הדבר יעשה לבקשת הנתבע אלא אם כן:

- בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב החברה בהפקדת ערובה, או;

- אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע במקרה ויזכה בדינו.

יצוין כי גם בהתאם לתק' 519 לתקנות סדר הדין האזרחי בית המשפט רשאי לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע במשפט, אף כי בניגוד להוראת החוק לעיל, התקנה אינה קובעת את הקריטריונים לכך ואלה נקבעו בהלכה הפסוקה.

6. בפסק הדין שניתן ב-רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו), נקבע כי בדיון בבקשה לחיוב חברה-תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, על בית המשפט לבחון את העניין במספר שלבים כלהלן:

א. לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה התובעת. נטל ההוכחה בנדון מוטל על החברה שכן היא זו המחזיקה בנתונים הרלוונטיים באשר למצבה הכלכלי. באם החברה התובעת לא הוכיחה את יכולתה לשלם את הוצאות הנתבע במשפט, אזי הכלל הוא כי יש לחייבה בהפקדת ערובה והחריג לכלל הוא כי יש לתת לה פטור מאותה הפקדה.

ב. גם באם החברה לא הוכיחה כי תוכל לשאת בהוצאות שיושתו עליה לטובת הנתבע, על בית המשפט לבחון בשלב השני האם נסיבות העניין מצדיקות לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בהקשר זה יש לבחון, בין היתר, את הזכויות החוקתיות הנוגדות של הצדדים - מחד זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובעת, ומאידך זכות הקניין של הנתבע כי לא יצא מופסד באם תידחה התביעה נגדו, כל זאת כאשר חיוב החברה להפקיד ערובה במקרה בו לא הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, מבטא את הכלל, בעוד כי הפטור הוא החריג. בהקשר זה יצוין כי ניתן לשקול את סיכויי התביעה, אולם, מבלי להיכנס לעובי הקורה ורק כאשר הסיכויים הינם גבוהים במיוחד או קלושים במיוחד.

הנטל להראות מהן הנסיבות שבגינן אין לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, מוטל עליה.

ג. במסגרת השלב השלישי על בית המשפט לבחון את גובה הערובה הנדרשת, כך שהיא תהיה מידתית ותאזן את כלל השיקולים הרלוונטיים. גם בעניין זה, כמו בכל יתר שלבי הבדיקה, ניצבות ברקע הזכויות החוקתיות של החברה התובעת – זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין- כנגד זכות הקניין של הנתבע.

מן הכלל אל הפרט.

7. אין חולק כי במקרה דנן התובעת הינה חברה אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת.

8. טענות התובעת באשר לאיתנות מצבה הכלכלי ויכולתה לשאת בהוצאות המבקשת באם התביעה נגדה תידחה, מבוססת אך ורק על שניים אלה: גיוס ערבות בנקאית על סך של 50,000 ש"ח במסגרת הבקשה למתן צו עיקול זמני והסרת שני שעבודים שרבצו על נכסיה.

אין די בשני הנימוקים לעיל, ומספר טעמים לדבר:

• גיוס הערבות הבנקאית לא מעיד, כשלעצמו, על איתנותה הכלכלית של התובעת, מה גם והערבות הופקדה לפני כארבע שנים.
• התובעת לא הגישה כל ראייה עדכנית להוכחת פעילותה ומצבה הכלכלי נכון להיום, כגון מאזנים, דו''חות רווח והפסד ועוד.
• מדו''ח רשם החברות המצורף לבקשה עולה כי נכון להיום, ולאחר הסרת שני שעבודים שרבצו על נכסי התובעת, עדיין רשומים 5 שעבודים אחרים שלא הוסרו.
• כן עולה מדו''ח רשם החברות כי החל משנת 2004 ועד להיום לא שילמה התובעת את האגרה השנתית המוטלת עליה לרשם החברות ובגין כך הצטברה יתרת חוב בסך של 14,750 ש''ח. התובעת לא טרחה להגיב כלל וכלל לעובדה זו.

10. לאור האמור לעיל, ובהתחשב במצבה הכלכלי של התובעת, הרי הכלל הוא כי יש לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.

11. אין בתגובת התובעת לבקשה כל התייחסות לטענות ביחס לסיכויי התביעה נגד המבקשת, והדבר נזקף לחובת התובעת. מכל מקום, מבלי להיכנס לעובי הקורה ולקבוע מסמרות בנדון, אומר כי גרסת התובעת נגד המבקשת מעוררת ספקות בשאלה האם נותן ההבטחה הנטענת מטעם האחרונה היה בעל סמכות לתתה, האם היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי, האם הוא בעל יכולת למלא אחריה והאם אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה, תנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן תוקף להבטחה מינהלית.

12. אמנם נכון השיהוי בהגשת הבקשה הוא אחד השיקולים הרלוונטיים בנדון, אולם, לאור מכלול הנימוקים לעיל לא מצאתי בטעם זה, גם אם תאמר כי הוא נכון עובדתית, סיבה מספקת לדחיית הבקשה.

13. לעניין גובה הערובה אקדים ואומר כי לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת המפנה לעובדה כי המבקשת מיוצגת באמצעות פרקליטות המדינה המתוקצבת על ידי המדינה, זאת להבדיל מנתבעים מס' 1-3 שהינם אנשים פרטיים וממנים את הייצוג שלהם מכיסם. האם לדידה של התובעת יש לנהוג בקלות ראש כאשר מדובר בכספי הציבור ומשאביו לעומת כסף פרטי?!!! תמיהני.

מכל מקום, התביעה נגד המבקשת הוגשה על סכום נכבד של כ- 632,000 ש''ח ומן הסתם הטיפול בה חייב ומחייב השקעה רבה בהכנת כתבי טענות, הופעות לדיונים, התכתבויות, הגשת תצהירים ועוד. בנסיבות העניין מצאתי להעמיד את סכום הערובה על סך של 18,000 ש''ח.

14. לסיכום, הבקשה מתקבלת ובהתאם לכך על התובעת להפקיד בקופת בית המשפט סך של 18,000 ש''ח להבטחת הוצאות המבקשת. הסכום יופקד במזומן או בערבות בנקאית בקופת בית המשפט תוך 30 יום שאם לא כן התביעה נגד המבקשת תדחה ללא כל הודעה נוספת.

15. בהתחשב במועד הקבוע לשמיעת הראיות בתביעה, על המבקשת להגיש תצהירי עדותה הראשית בתביעה וזאת לא יאוחר מיום 21.10.13.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ד, 02 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.