מבוא ועובדות מוסכמות:

1. בפניי תביעה כספית לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 906,284₪ ליום הגשת התביעה.

התביעה נגד הנתבעים 1-3 מבוססת על עילה חוזית, והתביעה נגד נתבעת 4 מבוססת על הטענה להבטחה מינהלית.

2. במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה התובעת הבעלים של נכס הידוע כגוש 10036 חלקות 284 ו-453 ברח' הרצל 8 בחדרה ועליו קיים בניין הכולל שלוש קומות וחדר על הגג (להלן: "הבניין" ו"חדר הגג" בהתאם).

3. נתבעת 1 הינה חברה הרשומה כדין בישראל ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היא הפעילה חמישה הוסטלים עבור חוסים הלוקים בנפשם. הפעלת ההוסטלים נעשתה באישור נתבעת 4, מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן: ''משרד הבראיות''), תחת פיקוחה ומימונה, הכל על פי התקשרות שנעשתה בין אותן נתבעות.

נתבעים 2-3 הינם אחים והם בעלי מניות ודירקטורים של נתבעת 1.

4. במהלך שנת 2000 פנתה עמותת "ידידי בית חולים שערי מנשה" (להלן: "עמותת ידידי בית חולים שערי מנשה") לתובעת וביקשה לשכור ממנה את הקומה הראשונה והשנייה בבניין שמעל קומת הקרקע, על מנת להפעיל במקום הוסטל עבור חוסים הלוקים בנפשם. לצורך התאמת אותו חלק בבניין למטרת השכירות, ביצעה התובעת על חשבונה עבודות שיפוץ שונות במקום.

בחודש אוגוסט 2000 השכירה התובעת את הקומה הראשונה והשנייה בבניין לעמותת ידידי בית חולים שערי מנשה שהפעילה בהן הוסטל עבור הלוקים בנפשם (להלן: " ההוסטל").

5. כעבור שנה, אישר משרד הבריאות לנתבעת 1 להפעיל את ההוסטל במקום עמותת ידידי בית חולים שערי מנשה, ובעקבות זאת חתמו התובעת ונתבעת 1 ביום 22.9.02 על שני הסכמים, כלהלן:

א. הסכם להשכרת הקומה הראשונה והשנייה בבניין לפרק זמן של 10 שנים, החל מיום 1.10.02 ועד ליום 30.9.12, בדמי שכירות של 4,200$ (דולר ארה"ב) לחודש על פי השער היציג של הדולר במועד חתימת החוזה.

להסכם הנ"ל צורף נספח עליו חתמו הצדדים, לפיו ניתנה לכל אחד מהם אופציה לסיום תקופת השכירות בתום 4 שנים ממועד תחילתה, ובכפוף למתן הודעה על כך של 12 חודשים מראש (להלן: "הנספח להסכם השכירות").

יודגש, כי בנספח הסכם השכירות לא נקבע אופן מתן ההודעה על קיצור תקופת השכירות, האם בכתב, בע"פ או בכל דרך אחרת.

ב. הסכם להשכרת חדר הגג בדמי שכירות של 800$ לחודש. יצוין, כי יתר תנאי השכירות ביחס לחדר הגג דומים לתנאי השכירות בהסכם כאמור בס"ק א'.

שני הסכמי השכירות, לרבות הנספח להסכם השכירות, ייקראו להלן, ביחד "הסכם השכירות". הקומה הראשונה, השנייה וחדר הגג ייקראו להלן ביחד "המושכר".

6. להבטחת קיום התחייבויות נתבעת 1 בהתאם להסכם השכירות, חתמו נתבעים 2-3 על כתב ערבות אישית לטובת התובעת (להלן: "כתב הערבות").

7. בחודש פברואר 2009 פנתה עמותה בשם "אנוש" לתובעת והודיעה לה כי היא זכתה במכרז שפרסם משרד הבריאות להפעלת ההוסטל במקום נתבעת 1. בהמשך, ביום 30.4.09, פינתה נתבעת 1 את המושכר והחוסים ששהו בו הועברו למקום אחר, כל זאת לפני תום התקופה שנקבעה בהסכם השכירות ומבלי שעמותת "אנוש" או כל גורם אחר הפעיל ההוסטל במקום נתבעת 1.

8. לאחר פינוי המושכר, הפנה נתבע 2 לתובעת שוכרים פוטנציאלים, אולם הניסיונות להשכרתו כשלו.

טענות הצדדים בתמצית:

9. לטענת התובעת, לאחר שעמותת ידידי בית חולים שערי מנשה פנתה אליה על מנת לשכור את הקומה הראשונה והשנייה בבניין, נוצר קשר בינה לבין משרד הבריאות והנ"ל התחייב כי הנכס ישמש למגורי חוסים לתקופה ארוכה שלא תפחת מ-10 שנים. לאור התחייבות זו, נאותה התובעת לבצע על חשבונה עבודות התאמה ושיפוץ בקומה הראשונה והשנייה בבניין בעלות נכבדה של 250,000$ וזאת בהתאם לתכניות שתואמו עם משרד הבריאות ועל פי הנחיותיו.

לתובעת נודע בראשונה כי משרד הבריאות שלל מנתבעת 1 את הפעלת ההוסטל במושכר רק משפנתה אליה עמותת "אנוש" בחודש פברואר 2009 והודיעה לה על כך. לפני אותו מועד, מעולם לא הודיעה נתבעת 1 לתובעת על כוונתה לממש את האופציה הקבועה בנספח להסכם השכירות ולקצר את תקופת השכירות על פי האמור בו.

לא זאת אלא זאת, נתבעת 1 הותירה נזקים במושכר ולא השיבה את המצב לקדמותו, כפי שהתחייבה בהסכם השכירות.

התנהלות נתבעת 1 כמתואר לעיל מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות והתנהלות משרד הבריאות , אשר העבירה את החוסים מההוסטל לפני תום התקופה עליה התחייבה, מהווה הפרה של ההבטחה שנטל על עצמו כלפי התובעת.

10. לטענת נתבעים 1-3, בחודש מרץ 2008 הודיע להם משרד הבריאות על הפסקת ההתקשרות עם נתבעת 1, הן ביחס להוסטל נשוא התביעה והן ביחס ליתר ההוסטלים שהופעלו על ידה. בעקבות זאת, התקיימה באותו חודש פגישה בין הבעלים והמנהל של התובעת, מר רונן כהן (להלן: "רונן"), לבין נתבע 2 ובמהלכה הודיע האחרון על מימוש האופציה לקיצור תקופת השכירות בהתאם לנספח הסכם השכירות וסיום השכירות כעבור 12 חודשים. בתגובה, הודיע רונן לנתבע 2 כי התובעת תחל בחיפושים אחר שוכרים אחרים.

נתבעים 1-3 לא שלחו לתובעת הודעה בכתב בדבר קיצור תקופת השכירות וזאת משני טעמים, האחד, נספח הסכם השכירות אינו מתנה זאת, השני, בין רונן לבין נתבע 2 שררו אותה עת יחסי אמון וידידות והקשר ביניהם לא היה פורמאלי באמצעות חליפת מכתבים. אותה עת, רונן לא גילה לנתבע 2 כי בשלב מסוים הוא מכר חלק ממניות התובעת לשותף בשם ארז, ומשסיפר לו על כך, נתבע 2 נפגש עם אותו שותף לאחר פינוי המושכר וחזר והודיע לו כי נתבעת 1 מימשה את האופציה לקיצור תקופת השכירות.

נתבע 2 מודה כי הוא פעל לאיתור שוכרים אחרים במקום נתבעת 1 והפנה אותם לתובעת, אולם לטענתו הוא עשה זאת מטעמים חבריים ומבלי שמוטלת עליו כל חובה בדין.

התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה והשכרת המושכר לאחרים, ותחת זאת היא התעקשה לגבות מהם דמי שכירות גבוהים ולא ריאליים, כפי שגבתה מנתבעת 1, דבר אשר הכשיל כל ניסיון להשכרת המושכר לאחר שנתבעת 1 פינתה את המקום.

11. בסיכומי נתבעים 1-3 כמעט ואין זכר לטענות שונות שעלו בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2, מוצג נ/1, באשר לנסיבות חתימת הסכם השכירות וסירוב התובעת, כיבכול, למסור לידיו את נספח חוזה השכירות.

כבר כעת יצוין, כי אי העלאת הטענות לעיל בסיכומי נתבעים 1-3 משמעותה היא נטישת אותן טענות. מכל מקום, גם לגוף העניין לא מצאתי כל רלוונטיות של אותן טענות למחלוקת העיקרית בתביעה (ובכלל), האם ניתנה לתובעת הודעה על קיצור תקופת השכירות בהתאם לנספח הסכם השכירות, אם לאו, שכן, נתבעים 1-3 אינם מכחישים את חתימת הסכם השכירות, תוקפו ונוסח הוראותיו ואין בפיהם כל טענה כי סירוב התובעת למסור לידיהם מבעוד מועד העתק מנספח הסכם השכירות מנע מהם להשתמש באופציה הקבועה בו (ר' עדות נתבע 2, שם עמוד 25 שורה 25 לפרוטוקול הדיון).

12. משרד הבריאות מכחיש מכל מקום את הטענה כאילו היא הבטיחה לתובעת הפעלת ההוסטל במושכר למשך 10 שנים לכל הפחות, ומפנה לכך כי התובעת לא פירטה מי נתן, כביכול, את ההבטחה, מתי ובאיזה נסיבות היא ניתנה, מהם רכיביה ועוד. כן מפנה משרד הבריאות להלכה הפסוקה לעניין מתן תוקף מחייב להבטחה מינהלית, וטוען כי במקרה דנן לא התקיימו התנאים שנקבעו בה.

הסעד הכספי המבוקש:

13. כאמור, התובעת עותרת למתן סעד כספי בסך של 906,284 ₪ המורכב מכל אלה:

א. דמי שכירות לתקופה ממועד פינוי המושכר, 1.5.09 ועד לתום תקופת השכירות החוזית, 30.9.12. חלק זה של הסעד נדרש מנתבעים 1-3.

דמי שכירות, בסכום שנקבע בהסכם השכירות, וזאת ממועד פינוי המושכר, 1.5.09, ועד ליום 31.12.10, תום תקופת 10 שנים מתחילת שיפוץ המושכר. חלק זה של הסעד נדרש מנתבעת 4.

לאמור לעיל יצוין, שככל הנראה נשכח מהתובעת כי בס"ק 71.1 לכתב התביעה היא העמידה את דרישתה עבור דמי שכירות מכל הנתבעים, לא רק מנתבעת 4, לתקופה מיום 1.5.09 ועד ליום 31.12.10. לפיכך, התובעת אינה יכולה לחרוג בהבל פיה ממגבלה זו באמצעות העלאת דרישה סותרת בסיכומי טענותיה.

ב. פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, ובסך הכל 74,384 ₪.

ג. פיצוי מוסכם בשל האיחור בהחזרת המושכר בסך של 100,000 ₪ ליום הגשת התביעה.

ד. עלות תיקון המושכר והפסד דמי שכירות במהלך ביצוע התיקון וזאת בשל הנזקים שהותירה נתבעת 1 במקום, בסך של 100,000 ₪ ליום הגשת התביעה.

יצוין, כי הסעדים המפורטים בס"ק ג'-ד' לעיל אינם נתבעים ממשרד הבריאות אלא רק מנתבעים 1-3.

14. לנתבעים טענות הגנה ביחס לסעד המבוקש והן תידונה ככל ויידרש לאור התוצאה אליה הגעתי.

דיון:

מתן הודעה מוקדמת:

15. בהתאם לכלל לפיו, המוציא מחברו עליו הראיה, על נתבעים 1-3 להוכיח טענתם כאילו נתבע 2 הודיע למר רונן בחודש 3.08 על תום תקופת השכירות כעבור 12 חודשים.

אמנם נכון, נספח הסכם השכירות אינו קובע כי יש לתת הודעה בכתב בדבר קיצור תקופת השכירות, ולפיכך אין כל פסול במתן הודעה בע"פ, אולם, ניתן היה לצפות מנתבעים 1-3, לו אמת בפיהם, כי הם יגישו ראיות מסייעות ויזמינו עדים נוספים לתמיכה בגרסתם. לא כך הם פני הדברים ואף בעדותו של נתבע 2, עד יחיד, התגלו סתירות ותהיות כמפורט בהמשך.

16. בחקירתו הנגדית הוצגו לנתבע 2 שתי פניות בכתב בהם הוא התייחס לביצוע תיקונים במושכר וקיזוז עלות התיקון מדמי השכירות, מוצגים ת/2-3 (שם, עמוד 26 שורה 18 ועמוד 28 שורה 15 לפרוטוקול הדיון). מוצגים אלה, במיוחד לאור העובדה כי הם מתעדים סכומים פעוטים יחסית, מפריכים את הטענה כאילו בשל יחסי ידידות ואמון ששררו בין רונן לבין נתבע 2, הקשר ביניהם התנהל באופן לא פורמאלי וללא צורך בתיעוד בכתב.

יצוין כי בחקירתו הנגדית טען נתבע 2, בראשונה, כאילו אותן פניות נעשו בכתב מאחר ובזמנו היו לרונן שני שותפים נוספים בחברה שהקשר שלו אליהם היה פורמאלי (שם, עמוד 28 שורה 17 לפרוטוקול הדיון). טיעון זה, אין לקבל לא רק מאחר ומדובר בטענה כבושה, אלא גם מפני שהוא לא נתמך בכל ראיה.

17. כזכור, נתבעת 1 פינתה את המושכר לפני תום תקופת השכירות בשל הודעת משרד הבריאות על ביטול ההתקשרות עימה, הן ביחס להוסטל נשוא התביעה והן ביחס להוסטלים נוספים שפעלו במקומות אחרים.

בסעיף 4.9 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/1, טען נתבע 2 באומרו: "....משהודע לי ע"י משרד הבריאות כי הוא מפסיק את ההתקשרות עם החברה בחודש מרץ 2008....נפגשתי עם רונן ומסרתי לו על כך...". על אותה טענה חזר נתבע 2 בסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית.

בחקירתו בבית המשפט נשאל נתבע 2 לעניין הודעת משרד הבריאות בדבר הפסקת ההתקשרות עם נתבעת 1, והוא השיב באומרו:

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 4.9 לתצהירך, אתה מספר על הודעת ההפסקה שמשרד הבריאות נתן לך. האם משרד הבריאות נתן לך הודעה בכתב?

ת. כן. במרץ 2008.

ש. האם אתה יכול לזכור אם ההודעה ניתנה ביחס לכל ההוסטלים שניהלת באותו זמן?

ת. כן.

ש. כמה הוסטלים ניהלת באותו זמן?

ת. 5." (שם, עמוד 29-30 החל משורה 25 לפרוטוקול הדיון).

לאור המצוטט לעיל, קשה להפריז בחשיבות הודעת משרד הבריאות על הפסקת ההתקשרות עם נתבעת 1, שכן מועד מתן אותה הודעה ופרק הזמן שהוקצב על פיה לניתוק הקשר עם נתבעת 1 משליך ישירות על המועד בו נתנה האחרונה, כביכול, הודעה לתובעת על הקדמת מועד פינוי המושכר. על אף זאת, נתבעים 1-3 לא הגישו הודעת משרד הבריאות כחלק מראיותיהם במשפט ומשנשאל נתבע 2 לפשר הדבר, כל שהיה לו לומר ''אני לא חשבתי שזה חשוב'' וכי ''אין שום סוד אצלי במסמך זה. אם את רוצה תקבלי אותו'' (שם, עמ' 30 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).

למותר לציין כי התשובות לעיל אינן משכנעות כלל ועיקר, מה גם וכאשר נשאל נציג נתבעת 4, מר יחיאל שרשבסקי (להלן: "שרשבסקי") בנדון, הוא מסר גרסה סותרת לגרסת נתבע 2, לפיה, הודעת משרד הבריאות בדבר ביטול ההתקשרות עם נתבעת 1 נמסרה בחלק הראשון של שנת 2007. (שם, עמ' 41 שורה 9 לפרוטוקול הדיון).

18. תהיה נוספת עולה מגרסתו של נתבע 1, אשר העיד באומרו:

"ש. כאשר קיבלת את המכתב על הפסקת ההפעלה של משרד הבריאות, האם נעניתם מיד או שפניתם אליהם בתשובה או שדחיתם את ההודעה של משרד הבריאות?

ת. מי שטיפל החל משלב ההודעה היה עו"ד נפתלי. העמדה שלנו ככל שזכור לי שאנו דוחים את הודעת הסיום אבל בפועל נערכים לסיים. אלו היו מעשינו בפועל, כי לא חשבנו שנבון לנהל מלחמה על גבם של החוסים. תהליך הסגירה נמשך כשנה בדיוק עד אפריל 2009, שבמהלכו נפגשתי עם כל המשכירים, הודעתי להם וסגרתי את כל העניינים מאחרי, בלי שום תביעות, למעט תובע 1, שהחליט לחלוב עוד משהו מהעסק הזה." (שם עמוד 31 שורה 4 לפרוטוקול הדיון)

מהמצוטט לעיל עולה כי נתבעים 1-3 יכלו להזמין משכירים נוספים של יתר ההוסטלים שהפעילה נתבעת 1 באותם זמנים, על מנת לאשש את טענתם כאילו גם להם, בדומה, לתובעת, נמסרה הודעה על הפסקת השכירות בחודש מרץ 2008. והנה, אותם משכירים או מי מהם לא הוזמן למתן עדות במשפט ולא הוגשה כל ראיה ביחס להודעה שמסרה להם, כביכול, נתבעת 1 בדבר הפסקת ההתקשרות עימם.

19. הימנעות נתבעים 1-3 מהגשת ראיות כה מרכזיות ומהזמנת עדים לתמיכה בטענתם בדבר מתן הודעה לתובעת ביחס להפסקת ההתקשות עימה, אומרת דרשני ומקימה את החזקה הקבועה בהלכה הפסקה, לפיה, לו הוגשו אותן ראיות ונשמעו אותם עדים, הם היו תומכים בגרסת התובעת כנגד גרסתם של נתבעים 1-3.

20. למעלה מהצורך, על אף כי מר רונן הוא העד היחידי מטעם התובעת, חקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעים 1-3 מחזיקה כשלושה עמודים בלבד אשר במהלכם הוא לא נשאל ולו שאלה אחת באשר לגרסתו, לפיה, לא נמסרה לתובעת כל הודעה על קיצור תקופת השכירות. יוצא אפוא, כי גרסת התובעת בנידון לא הופרכה וממכלול הנימוקים לעיל יש להעדיף אותה על פני גרסתו הרעועה של נתבע 2.

הבטחת משרד הבריאות. האומנם?

21. ההלכה הפסוקה הכירה בתקפותה המשפטית של הבטחה מינהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה, אולם זאת בהתקיים מספר תנאים במצטבר. בנדון נפסק ב-בג"צ 585/01 קלכמן ואח' נ' רמטכ"ל רב אלוף שאול מופז, פד"י נ"ח (1) 694, כדלקמן:

''המשפט מכיר, בתנאים מסוימים, בתקופתה המשפטית של הבטחה מינהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה. תנאי לכך הוא, בראש ובראשונה, כי קיימת הוכחה ברורה כי הבטחה כזו אכן ניתנה. על ההבטחה השלטונית להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונת גרידא....מכאן, שעל הטוען לזכות על פי הבטחה מינהלית להוכיח בראש ובראשונה את עצם קיומה ואת מרכיביה. לאחר שהוכחה הבטחה יש לבחון אם נתמלאו שאר התנאים המקימים את חובת הרשות לקיימה.

ב-בג"צ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, בעמ' 676 קבע בית המשפט:

'הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה...'

....הלכה זו סויגה מאוחר יותר....בפרשת אומן מפעלי סריגה פורטו התנאים המצטברים הנדרשים לחיובה של הרשות לקיים הבטחה שנתנה, ואלה הם:

א. נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה;

ב. הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי;

ג. הוא בעל יכולת למלא אחריה;

ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה." (שם, עמוד 606-607).

מן הכלל אל הפרט.

22. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה התובעת בקשה למתן צו עיקול זמני נגד נתבעים 1-3 אליה צורף תצהירו של מר רונן. בהמשך, משניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית בתביעה, הודיעה התובעת כי היא מסתמכת על התצהיר התומך בבקשה למתן צו עיקול זמני, ובהתאם לכך לא הוגשו תצהירי עדות ראשית נוספים מטעמם.

בסעיפים 13-16 לתצהירו תיאר רונן את הקשר שנוצר עם משרד הבריאות וההבטחה שכביכול ניתנה לו, באומרו:

"13. בסמוך לשנת 2000 פנו למבקשת באמצעותי נציגי עמותת ידידי בית החולים שער מנשה וביקשו לבחון עמה אפשרות לשכור את שתי הקומות העליונות בנכס לשימוש כהוסטל לחוסים ופגועי נפש, לאחר ובכפוף להתאמתו לשם כך.

14. בהמשך לכך, נוצר קשר בין המבקשת, באמצעותי ובין משרד הבריאות כדי לבחון את האפשרות האמורה.

15. ואכן לאחר פגישות עם הגורמים הרלוונטיים במשרד הבריאות ולאחר התחייבות משרד הבריאות, כי הנכס ישמש למגורי חוסים לתקופה ארוכה שלא תפחת מ-10 שנים מתום השיפוץ, הסכימה המבקשת לבצע את כל עבודות השיפוץ וההתאמה של שתי הקומות העליונות בנכס לשם השכרתם למגורי חוסים, על פי דרישת משרד הבריאות.

16. התחייבות זו נאמרה לי במפורש, ולא עלה בדעתי כי משרד ממשלתי המתנהל עימי באופן גלוי וברור, מתוך הבנה, יתנער מהתחייבותו"

מהמצוטט לעיל עולה כי אין בתצהירו של רונן פירוט ביחס לזהותו של נותן ההבטחה הנטענת, תפקידו, מועד מתן ההבטחה, האופן בו ניתנה ההבטחה, מקום מתן ההבטחה ובאיזה מעמד היא ניתנה.

ודוק, גם לאחר שמשרד הבריאות הכחיש בכתב הגנתו את טענת התובעת בדבר מתן ההבטחה, לא מצאה התובעת להגיש תצהיר עדות ראשית מפורט כל ראיה לתמיכה בגרסתה בנידון.

23. חקירתו של רונן בבית המשפט אך הוסיפה לחוסר האמינות וסימני השאלה ביחס לטענתו לעניין ההבטחה שניתנה, כביכול, על ידי משרד הבריאות, שכן, הוא לא ידע לומר באם ההבטחה הועלתה על הכתב, אם לאו (שם, עמוד 20 שורה 1 לפרוטוקול הדיון). מכל מקום, גם בהסכם השכירות נשוא התביעה אין רמז להבטחה הנטענת, אדרבא, על אף כי נספח הסכם השכירות נותן לצדדים אופציה לקיצור תקופת השכירות לפרק זמן מינימאלי של 5 שנים, הוא לא מתנה מימוש האופציה על ידי נתבעת 1 בהמשך הפעלת ההוסטל באמצעות גורם אחר כלשהו. לו אכן ניתנה לתובעת ההבטחה הנטענת, מדוע ביחסים שבינה לבין נתבעת 1, היא תוותר על דמי שכירות בסכום נכבד של 5,000$ לחודש ולמשך 5 שנים מבלי להתנות זאת בקיום ההבטחה?!. לתובעת הפתרונים.

להשלמת התמונה, יצוין כי התובעת לא טרחה להגיש את הסכם השכירות שנחתם בינה לבין עמותת ידידי בית חולים שערי מנשה, ולפיכך אין אלא להסיק כי גם באותו הסכם אין זכר להבטחה הנטענת שניתנה לה, כביכול, על ידי משרד הבריאות.

24. ועוד סימן שאלה מרחף מעל גרסת התובעת.

התובעת טענה כי הבטחת משרד הבריאות, לפיה, כביכול, ההוסטל יופעל למשך 10 שנים לכל הפחות, ניתנה בשנת 2000 ובעקבות בקשת עמותת ידידי בית חולים שערי מנשה לשכור אך ורק את הקומה הראשונה והקומה השנייה בבניין. מעולם לא טענה התובעת כאילו הבטחת משרד הבריאות ניתנה גם ביחס לחדר הגג, ואשר הושכר לנתבעת 1 רק כעבור שנתיים ימים ממועד מתן ההבטחה הנטענת. על אף זאת, התובעת כללה בדרישותיה ממשרד הבריאות לא רק דמי שכירות עבור הקומה הראשונה והשנייה בבניין, אלא גם עבור חדר הגג. הדבר מלמד יותר מכל על רצינות ואמינות גרסת התובעת, וכל המוסיף גורע.

25. בניגוד לגרסתה הסתמית והעמומה של התובעת, הרי העד מטעם משרד הבריאות, מר שרשבסקי, דאז ממונה שיקום ארצי בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, העיד בתצהירו, נ/2, כי הוא לא נתן לתובעת כל הבטחה ביחס לתקופת הפעלת ההוסטל במושכר וכי למיטב ידיעתו אין כל גורם במשרד הבריאות המוסמך לתת הבטחה כנטען. ודוק, על אף כי גרסה זו היא בלב ליבה של המחלוקת כלפי התובעת, הרי בחקירתו הנגדית לא נשאל הנציג מטעמה דבר וחצי דבר לעניין זה, ולפיכך, גרסתו לא הופרכה.

26. מהאמור לעיל עולה ומתחייבת המסקנה כי טענת התובעת, לפיה משרד הבריאות הבטיח לה כ המושכר ישמש כהוסטל במשך 10 שנים לפחות, נטענה מהפה לחוץ ורחוקה מאוד מלקיים אחר הפירוט ולו המינימלי על מנת לבחון האם עסקינן בהבטחה מחייבת, אם לאו. כתוצאה מתחייבת יש לדחות את התביעה נגד משרד הבריאות.

הסעד המבוקש:

27. סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, מונה את התרופות להן זכאי הנפגע בעקבות הפרת החוזה, בקובעו:

"הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה".

עם חקיקת חוק החוזים (תרופות) ניתנה הבכורה לסעד האכיפה, ובנדון נפסק ב-ע"א 48/81 פומרנץ ואח' נ' ק.ד.ש בניין והשקעות בע"מ ואח', פ"ד ל"ח (2) 813 כי "עם חקיקת חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הפך סעד לאכיפה מסעד משני לסעד הראשון במעלה והראשוני בעדיפות, הנבחנת ונבחרת על ידי בית המשפט...''(שם, עמוד 87ב')

מן הכלל אל הפרט.

28. דרישת התובעת לחייב נתבעים 1-3 בתשלום דמי השכירות ממועד פינוי המושכר, 1.5.09, ועד ליום 31.12.10, היא דרישה לאכיפת הסכם השכירות. כנגד דרישה זו, טענו נתבעים 1-3 כי לאחר פינוי המושכר התובעת הכשילה את השכרתו לאחרים משעמדה על דרישתה לקבלת דמי שכירות גבוהים בדומה לסכום שנקבע בהסכם השכירות נשוא התביעה, ובכך היא הפרה את חובתה להקטנת הנזק. האמנם?

29. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל''ג-1973 מחיל את חובת תום הלב על הצדדים המתקשרים בחוזה, גם בשלב שלאחר כריתתו, בקובעו: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

בספרם של פרופ' גבריאלה שלו וד"ר הדר "דיני חוזים – התרופות" נאמר לעניין השפעת חובת תום הלב על זכותו של הצד הנפגע לאכוף את החוזה, כדלקמן:

"הניתן להגביל או לשלול את הזכות לאכיפה בהסתמך על סעיף 39 לחוק החוזים? חובת תום הלב בקיום החוזה פורשת את כנפיה על הפעלתם של כל זכות וכל חיוב הנובעים מן החוזה, לרבות הזכות לתרופות במקרה של הפרה. מכאן מתבקשת המסקנה כי הזכות לאכיפה – כמוה ככל זכות אחרת בדיני החוזים ובמשפט הפרטי בכלל – כפופה לאפשרות שתסויג או שתוגבל מכוח עקרון תום הלב. זאת כאשר מימושה של הזכות אינו עולה בקנה אחד עם חובתו של הנפגע לנהוג ביושר ובהגינות ולהתחשב, במידה ידועה גם באינטרסים של זולתו – מפר החוזה" (שם, עמודים 240-241).

יוצא איפוא כי באם יוכח כי הניזוק מהפרת החוזה לא פעל להקטנת נזקיו, עלול הדבר להתפרש כהתנהלות חסרת תום לב השוללת או מגבילה את זכות האכיפה המוקנית לו בדין.

יצוין, כי הגבלת זכות האכיפה מכוח עיקרון תום הלב, כאמור לעיל, מתיישבת עם נטל הקטנת הנזק המוטל על הניזוק. בנידון, נקבע בס"ק 14 (א) לחוק החוזים (תרופות) כי "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10,12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים, למנוע או להקטין".

בהלכה הפסוקה נקבע כי נטל ההוכחה כי הניזוק הפר את חובת הקטנת הנזק, מוטל על המזיק (ר' ע"א 252/86 גולדפרב ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פד"י מ"ה (4) 45, 50-51). כמו כן, מכוח העיקרון, לפיו, המוציא מחברו עליו הראיה, על המזיק להוכיח כי הניזוק התובע את סעד האכיפה לא פעל בתום לב להקטנת נזקיו, ולפיכך הוא אינו זכאי לאותו סעד, כולו או בחלקו.

30. במקרה דנן כשלו נתבעים 1-3 בהוכחת טענתם כאילו התובעת טירפדה את השכרת המושכר לאחרים, שכן הם לא טרחו להזמין ולו שוכר פוטנציאלי אחד אשר הסכים, כביכול, לשכור את המושכר לאחר שנתבעת 1 פינתה את המקום. עדותו של נתבע 2 נותרה עדות יחיד במשפט ולאור התהיות והסתירות שהתגלו בה, אין כל מקום לסמוך עליה.

לא זאת אלא זאת, נתבעים 1-3 לא פירטו, מקל וחומר לא הוכיחו, באם השוכרים הפוטנציאלים היו מעוניינים לשכור את כל המושכר או רק חלק ממנו, מהי תקופת השכירות הרלוונטית לגביהם ומה גובה דמי השכירות אשר הסכימו לשלם עבורו. יוצא אפוא, כי גם אם תאמר כאילו התובעת נמנעה מהקטנת נזקיה והשכרת המושכר לאחרים, הרי ממילא לא ניתן לכמת את הטענה וגם מטעם זה אין לקבלה.

31. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענה ולפיה התובעת לא הקטינה את נזקיה וכתוצאה מתחייבת אני קובע כי היא זכאית לקבל מנתבעים 1-3 דמי שכירות לתקופה מיום 1.5.09 ועד ליום 31.12.10, 20 חודשים.

בהתאם לחישוב התובעת, עליו לא חלקו נתבעים 1-3, דמי השכירות לחודש נכון למועד הגשת התביעה הינם בסך של 31,595₪ (כולל מע"מ). לפיכך, התובעת זכאית לקבל מנתבעים 1-3 סך של 631,900 ₪ ליום הגשת התביעה (20X31,595). סכום זה, בתוספת הצמדה בלבד (כאמור בס''ק 5(ד) להסכם השכירות) מגיע היום לסך של 689,142 ₪.

32. דרישת התובעת לחיוב הנתבעים בפיצוי מוסכם בסך של 50,000 ₪ למועד חתימת הסכם השכירות, מבוססת על הוראת סעיף 30 להסכם, בו נקבע כדלקמן:

"הפרת תנאי עיקרי ויסודי מתנאי החוזה תחייב את השוכר לשלם למשכיר פיצויים מוערכים קבועים ומוסכמים מראש בסך של 50,000 ₪ (חמישים אלף שקלים חדשים) וזאת בנוסף ומבלי לגרוע מכל זכות וסעד שעמדו למשכיר למקרה כזה על פי החוזה והדין.

תנאי לחובת תשלום הפיצויים כאמור הוא כי ניתנה לשוכר התראה בכתב בת חמישה עשר ימים מראש בקשר להפרת החוזה והוא לא תיקן את ההפרה בתוך תקופה זו.

הסכום כאמור ישא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית ע"פ חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום חתימת החוזה ועד התשלום המלא בפועל" (ההדגשה אינה במקור –ר.ח).

מהמצוטט לעיל עולה, כי זכות התובעת לקבלת פיצוי מוסכם בשל הפרתו היסודית מותנית במתן התראה בכתב לנתבעת 1 בת 15 ימים. התובעת לא טענה, מקל וחומר לא הוכיחה, קיום תנאי זה, אדרבא, מתצהירו של רונן עולה כי פנייתה הראשונה לנתבעת 1 הייתה ביום 12.8.09, כחודשיים וחצי לאחר פינוי המושכר.

בנסיבות העניין, דרישת התובעת לפיצוי מוסכם אינה בדין יסודה והיא נדחית בזאת.

33. דרישת התובעת לחיוב נתבעים 1-3 בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪ בשל האיחור, כביכול, בהחזרת המושכר, פשוט אינה מובנת. הרי במקרה דנן המושכר פונה 20 חודשים לפני תום התקופה שנקבעה בהסכם השכירות, ולא לאחר אותו מועד. איך ניתן אפוא לטעון כי נתבעת 1 החזירה את המושכר לתובעת באיחור ובגין כך עליה לשאת בפיצוי הנדרש?! לתובעת הפתרונים.

דרישתה לעיל של התובעת נדחית.

34. התובעת לא טרחה להציג כל פירוט או ראיה באשר לנזקים שנתבעת 1 הותירה, כביכול, במושכר לאחר פינויו. בנידון, אף לא הוגשה ולו תמונה אחת המתעדת את הנזקים הנטענים. דרישת התובעת בנידון, אינה רצינית אפוא והיא נדחית בזאת.

סיכום

35. ממכלול הנימוקים לעיל, אני מורה כדלקמן:

א. התביעה נגד נתבעים 1-3 מתקבלת בזאת, ובהתאם לכך עליהם לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 689,142 ₪ נכון להיום.

כן ישלמו נתבעים 1-3 לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על הוצאות המשפט ממועד הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ב. התביעה נגד נתבעת 4 נדחית בזאת.

התובעת תשלם לנתבעת 4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על הוצאות המשפט ממועד הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ה, 26 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.