1. השאלה העומדת לפתחי הינה שאלת הקשר הסיבתי בין פגיעת התובעת, ילידת 1986 ,בתאונת דרכים שארעה ביום 23.10.2003 (להלן: "התאונה"),לבין נכותה הצמיתה של התובעת בכתף שמאל. כבר עתה יצוין כי 2 מומחים רפואיים בתחום הכירורגיה האורטופדית, אשר מונו ע"י ביה"מ קבעו כי לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור גבוה בכתף שמאל, אך שניהם קבעו כי נכות זאת אינה קשורה לתאונה.

מומחה רפואי לכירורגיה אורטופדית-ד"ר קובי לידור, שמונה בעבר ע"י ביה"מ (להלן: "המומחה הראשון"). קבע בחוות-דעתו, כי לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 40% לפי סעיף 41(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות "), בשל מפרק נד של הכתף השמאלית, אך, בהתאם לחוות דעתו, אין קשר סיבתי בין הנכות דנן לתאונה.

ביה"מ (כב' השופט סרחאן שדן בעבר בתיק),אימץ את דעת המומחה הראשון וקבע בפסק דינו מיום 11.7.15 כי, הן לאור הסתירות המהותיות שנפלו בעדות התובעת ביחס לנסיבות התאונה ומנגנון נפילתה (עמ' 7 שורות 26-29 לפסק הדין) והן לאור דעת המומחה הראשון אשר אף נחקר על חוות דעתו, אין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה והנכות.

2. התובעת הגישה ערעור על פסק דינו של ביה"מ (ע"א 12692-11-15), ובפסק הדין מיום 15.2.16,קבע ביה"מ המחוזי, כי מאחר שמהמסמכים הרפואיים נוכח לראות כי כבר למחרת התאונה התלוננה התובעת על בעיה בכתף שמאל ואינדיקציה לבעיה בכתף זו ניתן לראות גם שנה לאחר מכן, ומאחר שלא ניתנה התייחסות הולמת לעובדות אלו ע"י המומחה, הרי על מנת שהתובעת לא תימצא מקופחת, יש מקום למינוי מומחה רפואי נוסף שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי וכי חוות דעתו של המומחה הראשון לא תובא בפניו.

3. המומחה הרפואי הנוסף בתחום הכירורגיה אורטופדית שמונה ע"י ביה"מ-דר' אריאל אורן (להלן: "המומחה", או "המומחה השני"), קבע בחוות דעתו כי לתובעת נכות רפואית צמיתה והגבלה תפקודית בעקבות אי יציבות ופריקות חוזרות בכתף שמאל והעריך נכות זאת בשיעור של 30% לפי סעיף 41 (1)(ג) לתקנות. גם מומחה זה קבע כי אין קשר בין הנכות בכתף לתאונה.

המומחה השני השיב לשאלות הבהרה ששלחה אליו התובעת ואף נחקר ארוכות על חוות דעתו, אולם גם הוא נשאר בדעתו כי מבחינת סבירות, יש לקבוע העדר קשר סיבתי בין התאונה לנכות.

4. התובעת חזרה, בין היתר, על סיכומיה כפי שהוגשו בפני המותב השיפוטי הקודם שדן בתיק, וכן הוסיפה התייחסות לדעת וחקירת המומחה השני. כבר עתה אדגיש כי ערכאת הערעור לא שינתה את קביעותיו של המותב הקודם בפסק דינו ביחס לעדות התובעת וכיוב', אלא רק מצאה כי יש למנות מומחה רפואי נוסף מאחר שהמומחה הראשון לא נתן התייחסות לכך שהתובעת התלוננה למחרת התאונה על פגיעה בכתף שמאל. התובעת פירטה בסיכומיה טענותיה כנגד דעתו של המומחה הראשון והשני, הפנתה לחקירותיהם וטענה כי אין לקבל עמדתם, אשר הופרכה לטענתה, להעדר קשר סיבתי לתאונה. בסיום סיכומיה התייחסה התובעת לנזקים הנטענים ולסכום הפיצוי הראוי לטענתה, בנסיבות.

5. לטענת הנתבעים בסיכומיהם,2 המומחים הגיעו לאותה מסקנה שלא נסתרה וכי אף המומחה השני קבע כי במבחן ההסתברות, לא נגרמה חבלה לכתף שמאל בתאונה הנידונה. עוד הפנו הנתבעים לפס"ד של המותב הקודם שדן בתיק, אשר דחה את גרסת התובעת ביחס לנסיבות התרחשות התאונה והדגישו כי למרות שביה"מ המחוזי הורה על מינוי מומחה רפואי נוסף, לא ביטל חלק זה מפסק הדין.

דיון

6. שאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין נזק שנגרם לנפגע ובין תאונה היא שאלה משפטית וביה"מ הוא שמכריע בה.יחד עם זאת, דעת המומחה הרפואי שמונה ע"י ביה"מ הינה כלי עזר, אשר בד"כ כל עוד לא נסתרה,יטה ביה"מ להיעזר בה וזאת לאור הידע והמומחיות של המומחה.

במקרה דנן, לאחר שבחנתי את חוות דעתו של המומחה השני, את תשובותיו לשאלות ההבהרה ואת חקירתו, שוכנעתי כי יש לאמץ את חוות דעתו על פיה אין קשר סיבתי בין התאונה לנכות. מסקנתו זו זהה כאמור, גם למסקנת המומחה הראשון. יש לזכור כי חוות דעתו של המומחה הראשון לא נפסלה בהחלטת ביה"מ המחוזי, אלא רק התווספה לה חוות דעת נוספת מטעם מומחה נוסף ,אשר גם הוא, כמו המומחה הראשון וללא שידע על חוות דעתו של המומחה הראשון, קבע כי אין קשר סיבתי בין הנכות בכתף שמאל לתאונה.

הנה כי כן,2 מומחים, מקצועיים ובעלי ניסיון, הגיעו לאותה מסקנה (גם אם, קיימים הבדלים בתשובותיהם) ושוכנעתי, כי בשלב זה ,יש להעדיף מסקנת 2 המומחים וכי ברמת מאזן ההסתברות הנדרש בהליך אזרחי ,לא הוכח קשר סיבתי בין נכות התובעת בכתף שמאל לתאונה.

אמנם בחקירתו הודה המומחה השני כי אינו יכול לשלול את טענת התובעת כי הרישום בתעודת חדר מיון הינו טעות וכי הנכות קשורה לתאונה, אולם הבהיר את הטעמים על פיהם הגיע למסקנה כי הסבירות לכך נמוכה ביותר וכפי שסיים את חקירתו: "הסבירות שאין קשר סיבתי היא הגבוהה ביותר" עמ' 59 שורה 10.

7. בטרם אתייחס לגופם של דברים ואפרט מדוע מצאתי לקבל דעה זו של המומחה, אבהיר כי בהתאם להלכה, אין די בסבירות נמוכה לקשר סיבתי ובמצב בו התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי ברמה הנדרשת במאזן ההסתברויות-דהיינו 51%, אין להכיר בקשר הסיבתי. לפיכך, גם אם המומחה הודה כי קיימת סבירות כלשהיא והוא אינו יכול לשלול לחלוטין את טענות התובעת בעניין, הרי משעה שמצאתי לאמץ את דעתו כי הסבירות הגבוהה יותר (ומכאן בהכרח, העולה על 51% ),הינה שמצב כתף שמאל של התובעת אינו קשור לתאונה, לא ניתן לקבוע, מהבחינה המשפטית, כי הוכח קשר סיבתי.

אמנם כלל זה של מאזן ההסתברויות כונה בעבר בפסיקה "הכל או לא כלום" והוכרה אפשרות לסטות ממנו במקרה של עמימות מובנית ויתר התנאים כפי שפורטו ב-ת.א. 7375/02 הידוע כהלכת מלול. יחד עם זאת בדיון הנוסף בפרשת מלול, דחה בימ"ש בדעת רוב אפשרות זאת כתדירה וקבע כי זאת תקום רק במקרים חריגים בהם קיימת גם "הטיה נשנית", כדברי כב' השופט ריבלין:

"לשיטתי, ראוי להגדיר את מבחן החריגה מכלל מאזן ההסתברויות לכלל של פיצוי, לפי הסתברות בדרך שאינה מצויה במישור של המקרה הבודד כי אם במישור רחב יותר הבוחן את קיומה של הטיה נשנית ב"מחלקה" מוגדרת היטב של מקרים".

וכן:

"בעל דין המבקש כי בית המשפט יסטה בעניינו מן המבחן הרגיל של מאזן ההסתברויות ויפסוק פיצוי לפי הסתברות, נדרש אפוא להוכיח את ארבעת היסודות של המבחן: מזיק, קבוצת נזוקים, סיכון חוזר ומשותף, והטיה עקבית בהחלתו של כלל מאזן ההסתברויות".

בהתאם להלכה זו, כפי שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת מלול, במקרה של עמימות סיבתית ביחס לעצם גרימת הנזק, תוכר חריגה מהכלל של מאזן ההסתברויות רק במקרים חריגים ביותר. בעניין זה יש להדגיש שאפילו מדברי כב' השופטת נאור, שהייתה בדיון הנוסף בדעת מיעוט, ,עולה כי הגורם ההרתעתי הקיים ברשלנות רפואית לדוגמא, איננו רלבנטי בתיקי תאונות דרכים כבענייננו, וראה בעמ' 695 שם:

"את חריג האחריות היחסית, אני מציעה להחיל, לעת הזו, רק ביחס להתרשלות ביחס לנזקי גוף".

ובעמ' 696 בסעיף 113:

"כשלעצמי, לא הייתי מגבילה את תחולת חריג האחריות היחסית למקרים של רשלנות רפואית בלבד. חריג האחריות היחסית עשוי לחול, למשל גם בתביעות בגין זיהום סביבתי".

כאמור, דעה זו נדחתה. כב' השופט ריבלין הבהיר באותו מקרה, כי מאחר שביה"מ קבע שיש 2 גורמים אפשריים לנזק של התובעת שם, הראשון נובע מעצם הפגות של התובעת והוא המסתבר יותר והשני כתוצאה מהתרשלות אזי:

"לנוכח העמימות הסיבתית המקשה להכריע בין גורמים אלה במקרה הספציפי, קבע בית משפט זה כי הסיכוי שנכותה של המשיבה 1 נגרם עקב התרשלותו של העותר הוא סיכוי נמוך והוא עומד על 20%. בעובדות אלה יש כדי להצביע על קושי של עמימות סיבתית אולם אין בהן, לבדן כדי לקיים את מבחן ההטיה הנשנית המהווה את אבן הבוחן להמרת הכלל המסורתי של מאזן ההסתברויות בכלל של פיצוי – לפי – הסתברות. אכן, לפי המבחן שהוצע רק אם היה מתברר כי קיימת במקרה זה הטיה שיטתית בעניינה של קבוצת ניזוקים שנחשפה לסיכון חוזר ומשותף, ניתן היה לחרוג מן הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות ולחייב בפיצוי גם את מי שהסיכוי לכך שגרם למשיבה 1 נזק בהתרשלותו נמוך למדי".

מאחר שגם במקרה שבפני מצאתי לקבוע כי הסבירות הגבוהה יותר הינה שהנכות אינה כתוצאה מהתאונה (אם כי כפי שהודה המומחה, לא ניתן לשלול זאת בסבירות נמוכה) ומאחר שהמקרה שבנידון לא נכנס בגדר אותם מקרים חריגים בהם תוכר הזכות לפיצוי גם במקרה של עמימות סיבתית, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי ואפילו לא חלקי, בין התאונה לנכות. מקרה זה אינו בגדר אותם מקרים חריגים בהם תיתכן סטייה מהכלל של מאזן ההסתברויות-מדובר בתאונת דרכים ולא בהתרשלות, לא קיים מניע הרתעתי, לא מדובר בגורם סיכון משמעותי ביותר, לא מדובר סיכון חוזר. בהערת אגב אציין כי אמנם ההלכה הספציפית הוחרגה בפסיקה לעניין "אובדן סיכויי החלמה", אולם מדובר בהלכה חריגה וייחודית, כאשר הקשר הסיבתי בין גורם העוולה לבין הנזק מוכח והעמימות היא רק ביחס לשיעור הנזק ואומדנו. יחד עם זאת במקרה דנן, העמימות הסיבתית הינה ביחס לעצם גרימת הנזק ובהתאם להלכה כאמור לעיל, קביעת הקשר הסיבתי הינה בהתאם למאזן ההסתברויות.

8. אמנם המומחה הודה כי בחוות דעתו לא התייחס לפסק דינו של ביה"מ המחוזי ולקביעתו בדבר קיומה של תלונה למחרת יום התאונה אודות בעיה כלשהי בכתף שמאל .יחד עם זאת,בניגוד לנטען ע"י התובעת,לא מצאתי כי קיים עוד אותו חשש שהעלה ביה"מ המחוזי בעבר,כאילו התובעת תימצא מקופחת,שכן לאחר שהמומחה הופנה להכרעת ביה"מ שם על פיה האישור מלמחרת התאונה מתייחס לכתף שמאל, הבהיר חד משמעית כי אף שיש במסמך זה-ת/2 ,לחזק את הקשר הסיבתי וכי החבלה יכולה היתה להתרחש בתאונה (תשובה 20),עדיין ולמרות אישור זה, הסבירות הגבוהה יותר היא שאין קשר סיבתי לתאונה. הנה כי כן, התובעת לא קופחה וניתנה התייחסות ספציפית לקביעת ביה"מ המחוזי, אלא שלמרות מסמך זה, נותר לדעת המומחה, הקשר הסיבתי לתאונה בסבירות נמוכה, כפי שהבהיר היטב בחקירתו. בניגוד לנטען בסיכומי התובעת, לא מצאתי כי המומחה הנ"ל לא התייחס בצורה הולמת למסמך רפואי זה, או ליתר המסמכים אליהם הופנה. המומחה הודה ברוב הגינותו, כי אינו יכול לשלול קשר סיבתי, אולם הדגיש, כי קשר זה הינו בסבירות נמוכה, לאור העובדה שקיום כל הנקודות אשר יכולת להעיד על קשר כזה, הינו בסבירות נמוכה ביחס לכל אחת ואחת מהן. לאחר שעיינתי במסמכים שבפני ובתשובות המומחה, שוכנעתי, גם אני, כי צירוף כל הנתונים מצביע על כך שהסבירות כי הפגיעה בכתף שמאל ארעה דווקא בתאונה, הינה סבירות נמוכה ולפיכך לא ניתן לקבוע שהתובעת הוכיחה ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, קשר סיבתי זה.

בחוות הדעת (עמ' 5 רישא), קבע המומחה כי לאור רישומי המיון על פגיעה בכתף ימין בצירוף העובדה שחלפה תקופה של יותר משנה עד להופעת תחלואה בכתף שמאל ת/6 (כאב בכתף שמאל) ויותר משנתיים עד לפריקה חוזרת, אין קשר בין הנכות לתאונה.המומחה הבהיר (ראה תשובה 21 לשאלות ההבהרה), כי הקרע נמצא בבדיקת הסי טי שבוצעה שנה וחצי לאחר התאונה ואילו היה נגרם בתאונה היו צריכים להופיע סימנים משמעותיים כמו כאבים והגבלה בתנועה בימים/שבועות /חודשים לאחר התאונה.

המומחה הבהיר בתשובה 23 כי צירוף 4 הנקודות:

1. רישום צד ימין בבדיקה ובצילום בחדר מיון

2. העדר ממצאים חבלתיים בצילום.

3. היעדר תחלואה מתועדת שנה וחצי לאחר התאונה.

4. גמישות יתר מבנית שקיימת אצל התובעת.

כל אלו מובילים למסקנה בדבר העדר קשר סיבתי בין מצב כתף שמאל לתאונה. המומחה השיב במקצועיות והגינות לשאלות ב"כ התובעת בחקירתו ואולם גם במסגרתה, לא מצא לחזור בו מעמדתו ובניגוד לנטען ע"י התובעת, לא מצאתי כי הופרכו 4 נקודות אלו על בסיסן הגיע המומחה למסקנתו.

ב"כ התובעת ניסה להפריך קיומן של נקודות אלו ואולם, כפי שעלה מחקירת המומחה, הסיכוי כי נפלה טעות(ביחס לנקודה 1) או שמדובר דווקא במקרה חריג בו לא נמצא ממצא בצילום (ביחס לנקודה 2)),או כי כן הייתה תחלואה לאחר התאונה, למרות שאין כל תיעוד לטיפול, או בכלל(מלבד אישור אי כושר שאין בו להעיד על פריקה בכתף, אלא רק על שנבדקה גם ביחס לכתף, שמאל וניתן לה אישור אי כושר),כל אלו בסבירות נמוכה וצירופן של כל הנקודות האלו, בצירוף דעתו המקצועית של המומחה בדבר גמישות יתר מבנית, מביאים למסקנה שמבחינת מאזן ההסתברויות, לא ניתן לקשור את מצב הכתף לתאונה דווקא. צירופן של ארבעת הנקודות שציין המומחה, מביא מבחינת מאזן ההסתברויות לכך שיותר סביר כי הפגיעה לא נגרמה כתוצאה מהתאונה. וביתר פירוט:

9. נקודה 1-גם לאחר חקירתו של המומחה, לא ניתן לקבוע בסבירות גבוהה שמדובר בטעות ברישום המיון, והסבירות הגדולה יותר הינה שתעודת חדר מיון ,הן לגבי תלונות התובעת, והן לגבי הבדיקה והצילום שנערכו, משקפת אכן את הדברים כפי שנרשמו: תלונה ובדיקה ביחס לכתף ימין ולא שמאל. בהערת אגב אציין כי המומחה הדגיש כי הרישום מתייחס לכתף ימין ולא ניתן להבינו אחרת (עמ' 48 רישא). בניגוד לנטען ע"י התובעת בסיכומיה, המומחה לא קבע שמדובר בטעות ברישום ולא קיבל את טענת בא כוחה בעניין. המומחה הבהיר כי אמנם תמיד קיימת אפשרות לטעות ברישום, אולם טעות כזאת היא נדירה ולא שכיחה. עיון בתעודת חדר מיון מעלה כי אכן צודק המומחה והרישום הינו ביחס לצד ימין הן באנגלית והן בעברית. המומחה הבהיר בתשובה 8 לשאלות ההבהרה כי אף שקיימת אפשרות לטעות ברישום צד הכתף, עדיין טעות כזו נדירה ואף נחלשת כתוצאה מכך שגם הצילום שנעשה הוא של שורש כף יד וכתף ימין. גם בחקירתו, שב המומחה והדגיש כי אין המדובר בסבירות גבוהה לכך שמדובר בטעות (עמ' 53 שורה 10)בהערת אגב אציין כי אם ניתן להתבסס על סיכוי בסבירות נמוכה לטעות ברישום, הרי באותה מידה, ניתן להתבסס על האפשרות שהרישום יום למחרת-ת/2 בתעודת אי כושר, אשר אזכר כתף שמאל (ובגינו מונה, לשם הזהירות מומחה נוסף),היה אף הוא מוטעה והכוונה הייתה לכתף ימין, לגביה נבדקה בחדר מיון יום קודם.

כמו כן, בניגוד לנטען ע"י התובעת, כן היו בהמשך תלונות גם ביחס לכתף ימין (בדיקה מיום 14.2.07,ראה תשובה לשאלת הבהרה 7 וכן בחקירתו של המומחה ). אמנם בסמוך לאחר התאונה אין רישום על תלונות ביחס לכתף ימין ואולם, מלבד תעודת אי כושר יום לאחר התאונה, הרי גם ביחס לכתף שמאל, אין כל תיעוד על תלונות, או טיפול במשך שנה וחצי עד ליום 3.4.05.וראה בעניין זה גם דברי המומחה: "אם נשים את כל המשקלים, אז יש משקל של אבחנה, בדיקה גופנית וצילום רנטגן שחיוביים לגבי צד ימין, לעומת תעודת מחלה בלבד ללא שום ציון נוסף על צד שמאל ("עמ' 56 שורות 3-4).

הנה כי כן, הסבירות על פיה הפגיעה בגינה נבדקה וטופלה התובעת בחדר מיון, הייתה בכתף שמאל וכי הרישום בתעודה הינו מוטעה, הינה סבירות נמוכה.

10. נקודה 2- בניגוד לטענת התובעת, המומחה לא הסכים כי לאחר פריקה שחזרה באופן עצמאי לא רואים דבר בצילום( התובעת טענה כי בתאונה פרקה את כתף שמאל ובעת שקמה, הכתף חזרה למקומה ספונטנית).המומחה הדגיש כי כן קיים ממצא בעת פריקה שנקרא שבר דחיסה בראש הזרוע אשר נקרא ממצא על שם היל זקס.המומחה הדגיש כי הממצא קיים בחלק משמעותי של הפריקות ודווקא קיים יותר בפריקות שהן טראומתיות(עמ' 46 שורות 1-2).אמנם המומחה אישר כי קיימות פריקות בהן הממצא אינו קיים,אך כאמור מעת שהדגיש כי הממצא קיים דווקא יותר בפריקות טראומטיות,הרי הסבירות כי למרות שלא קיים צילום סמוך לתאונה המצביע על ממצא,מחלישה גם היא את הסבירות לקשר הסיבתי.

הנה כי כן ,הסבירות שהתובעת נפגעה בתאונה פגיעה טראומטית בכתף שמאל ולמרות זאת,לא היה ממצא הינה אף היא בסבירות נמוכה.

המומחה לא הסכים עם טענת ב"כ התובעת כי מנגנון החבלה בתאונה מתאים לפריקת כתף והבהיר כי זה לא המנגנון השכיח של חבלה בכתף. מנגנון של פריקה בד"כ זו חבלה תוך כדי שהיד נמשכת לאחור ואילו בפניו תיארה התובעת את הנסיבות כאמור בפרק "פרטי המקרה" בחוות הדעת כי נפלה על הרצפה באוטובוס ונחבלה בכתף שמאל(עמ' 46 שורות 9-10). ודוק,צודקים הנתבעים בטענתם בסיכומיהם כי ממצאי המותב הקודם שדן בתיק ביחס לנסיבות התאונה כאמור בפסק הדין מיום 11.7.15 לא שונו ע"י ערכאת הערעור והתערבותה היחידה הייתה רק כי ימונה מומחה נוסף. עיון בפסק הדין שם מעלה כי ביה"מ אשר שמע והתרשם מהעדויות קבע כי עדותה של התובעת לעניין מנגנון נפילתה ותוצאת התאונה,"אינה סבירה עלי ואינה מהימנה עלי וזאת בלשון המעטה" (עמ' 7 סיפא לפסק הדין שם).

11. נקודה 3-המומחה הבהיר כי אילו היה קשר סיבתי בין הנכות בכתף לתאונה ,ניתן היה למצוא תחלואה המלווה בד"כ פריקה טראומטית, כגון כאב, הגבלה בתנועה, נטילת משככי כאב, פיזיוטרפיה ואלו לא קיימים במשך שנה וחצי(תשובה 9 לשאלות ההבהרה). התובעת התעלמה בסיכומיה מהרישום בתעודת חדר מיון והתייחסה אליו כאילו המדובר ברישום מוטעה ויש להבינו כמתייחס לכתף שמאל. אלא שכאמור, המומחה לא קיבל טענתה בעניין ואף אני סבורה כי הסיכוי שמדובר ברישום מוטעה הינו נמוך ולכן יש להתייחס לרישום כפי שהוא.

התובעת הפנתה לת/6-מסמך מיום 3.4.05 וכן לת/3 מסמך רפואי מיום 31.5.05. ראשית אציין כי גם מסמכים אלו הינם מתקופה של שנה וחצי לאחר התאונה ואילו המומחה הדגיש כי אילו היה מדובר בתאונה בפגיעה בכתף שמאל שהובילה למצב הכתף ,הייתה צריכה להופיע תחלואה בסמוך לתאונה ולא שנה וחצי לאחר מכן. עוד וכפי שציין המומחה, העובדה שבמסמכים הרפואיים צוינה התאונה, או שצוין כי מדובר בכאבים "חוזרים", מעידה על הדברים שמסרה התובעת לרופאים שבדקו אותה ולא על עצם הפגיעה והקשר לתאונה: "לא מסכים. הוא כותב שהיא מתלוננת, לא על מה שהוא ידע"(עמ' 52 שורה 12).

מעבר לכך, המומחה הבהיר כי גם מסמך זה לדעתו, אינו מלמד על פריקת כתף דווקא: "ש:"א שמהמסך הזה ולפי מה שדיברנו מהתחלה היתה לה פריקה ב 31/05/05? ת.אני לא מסכים.

ש.אבל כתוב דיסלוקיישן..

ת.אין פה תיעוד שיש פריקה של הכתף, אין תיעוד לא בצילום ולא בבדיקה גופנית.

ש.ד"ר רייד סאעיד כתב את המסמך הזה, הוא אורתופד מומחה שיושב וועדות המל"ל. האם הוא היה רושם פריקה אם הוא לא בדק? פריקה אפשר להרגיש במישוש.

ת.לא מסכים, על מנת לאבחן שקיימת פריקה צריך שתהיה עדות מוחלטת לא לחוסר יציבות שהיא בספקטרום שדיברנו עליו, אלא שראש הזרוע יהיה מחוץ למפרק הכתף, אין פה לא עדות בבדיקה הגופנית ולא עדות בבדיקה הצילומית וכן לא עדות שהכתף הוחזרה למקום אם היא הייתה בפריקה". (עמ' 49 שורות 1-10).

הנה כי כן,אין במסמך ב'55 לתצהיר התובעת,אליו הפנתה התובעת בסיכומיה (ראה סעיף 29),כדי להעיד על קשר סיבתי. העובדה שבאותו מסמך נאמר :"לפני 4 שנים תאונת דרכים הייתה תת פריקה..." מעידה,כפי שהבהיר המומחה,על רישום התלונות-הדברים שמסרה התובעת לרופא. אולם,אין בהם כשלעצמם,ללא תיעוד רפואי נוסף המצביע על האמור,כדי לתמוך בטענת התובעת.

המומחה עמד על דעתו, כי ממסמך זה (בו אין נתונים על פריקה, אשר היו צריכים לבא לידי ביטוי בבדיקה רפואית ועדות צילומית וכן עדות על החזרת הכתף), לא ניתן לקבוע כי הייתה פריקה. אדגיש כי בכל מקרה מעדותו עולה כי אין בעצם הפריקה למעלה משנה וחצי לאחר התאונה(גם אם הייתה כזו ב31.5.15), כדי ללמד שגם בתאונה הייתה פריקה והמדובר בתוצאה של אותה תאונה :

" הפריקה בביקור הזה יכולה הייתה להיות פריקה חוזרת ויכולה הייתה להיות פריקה ראשונה ספונטנית"( עמ' 50 שורות 9-10).

טענת התובעת כאילו בשנה וחצי שלאחר התאונה כן הלכה להיבדק אצל דר' מוגרבי, אשר בינתיים נפטר וכי למרות ביקוריה, לא נמצא הכרטיס הידני במאגרי המידע של קופ"ח-ת/5, אין בה לתמוך בטענת התובעת.אני מוצאת לקבל את דברי המומחה, כי אילו אכן התובעת, התובעת הייתה הולכת להיבדק, היא היתה מופנית לטיפול כלשהוא:" אני מדבר על השנים 2003 , 2004, אין רצף טיפולים מיום התאונה ובהמשך ובמידה והייתה פריקה והייתה פונה לבדיקה אצל רופא סביר להניח שהייתה מופנית לטיפול מסוים, למשל: פיזיותרפיה מה שאין עליה תיעוד וכן גם לא על טיפול כלל." עמ' 51 שורות 15-17).

בהתאם לאמור, אינני מוצאת לקבל את עדותה היחידה של התובעת כי הלכה בתקופה זו שלאחר התאונה להיבדק . עדיפה בעיני המסקנה כי לא נמצא כרטיס ידני במאגר של קופ"ח מאחר שלא היה כזה ולא כאילו התובעת כן נבדקה בתקופה זו ,אולם הכרטיס נעלם.

המומחה הדגיש כי הטענה של התובעת היא לפריקה טראומטית בתאונה ואם אכן הייתה פריקה כזו, אז זאת היא הפריקה הכואבת יותר שבעקבותיה יש יותר כאבים מאשר הפריקות החוזרות. היעדר תיעוד רפואי שנה וחצי לאחר התאונה (למעט תעודת אי כושר שמתייחסת באופן כללי לפגיעה בכתף שמאל),מביאים להעדפת הקביעה, במאזן ההסתברויות, כי התובעת לא נפגעה בתאונה בפריקת כתף שמאל שהביאה למצב הכתף כיום.

הנה כי כן, הסיכוי שהתובעת נפגעה בתאונה בכתף שמאל, נגרמה פריקה ולמרות זאת לא קיים תיעוד המצביע על טיפול או פניה לטיפול (או שהתיעוד דווקא במקרה זה נעלם),הינו גם הוא בסבירות נמוכה.

המומחה, אשר הוא הגורם בידו הידע המקצועי בעניין זה שבמומחיות, לא קיבל אף את טענת התובעת בסעיף 13 לשאלות ההבהרה כאילו סביר שפריקות חוזרות בכתף שמאל הן פריקות עקב חבלה דווקא וקבע כי קרע ברצועה כפי שהודגם בארטרו סי טי יכול להיווצר גם בפריקה ללא מנגנון חבלתי (תשובה 17) וראה בעדותו :"גם בפגיעה שאינה טראומטית יכול להיגרם קרע"(עמ' 54 שורה 26).

נכון הוא שהמומחה אישר שהקרע יכול להיגרם גם בטראומה וגם למי שסובל מגמישות יתר, אבל לא הסכים לכך שניתן לקבוע שהקרע נגרם דווקא בטראומה. ודוק, אף שלטענת התובעת, המומחה הראשון, ענה שקרע הנראה בסי טי נגרם בטראומה, הרי גם אותו מומחה לא הסכים שמדובר בטראומה שארעה בתאונה.בעניין זה,צודקת הנתבעת בהפנותה בסיכומיה גם לדברי המומחה הראשון בחקירתו ביום 7.2.13:

"טעויות יכולות לקרות. לו הייתה טעות ביום הנידון של התאונה, ולאחר מכן היו באמת טענות חוזרות ונישנות על כתף שמאל, הדעת הייתה מבינה שיש תקלה. אין לנו את זה, אנחנו צריכים להתייחס לעובדות ולא לרצונות".(עמ' 11 שורות 18-20).

12. גם לעניין נקודה 4-עמד המומחה על דעתו כי גם גמישות היתר מצטרפת לשאר הנתונים המחלישים את הסבירות לקשר סיבתי לפגיעה בתאונה שכן כשקיימת גמישות יתר, ישנה החלשה ויכולה להיות גם פריקה א-טראומטית בהמשך (עמ' 56 שורה 15).אמנם בנקודה זו חלוקים 2 המומחים ובעוד שהמומחה הראשון קבע שהקרע שנמצא בכתף שמאל נובע מטראומה דווקא והמומחה השני קבע שיכול היה להיגרם, גם כתוצאה מגמישות יתר, הרי עדיין, גם המומחה הראשון קבע שלא נגרם כתוצאה מטראומה בתאונה.מובהר כי גם אם הייתי מקבלת את דעת המומחה הראשון שלא מדובר בגמישות יתר,עדיין לא היה בכך להשפיע על הקשר הסיבתי לתאונה,אשר לאור כל האמור בשלושת הנקודות הקודמות,הינו בסבירות נמוכה. לפיכך אינני מוצאת להעדיף דעת מי מהמומחים בשאלה האם נמצאה אצל התובעת גמישות יתר בכתף ,אם לאו , שאלה שכולה עניין שבמומחיות ואינה הכרחית לצורך קביעה בשאלת הקשר הסיבתי,אשר שוכנעתי כי לא קיים בין הממצא בכתף שמאל לבין התאונה.

13. מכל האמור עולה כי על מנת לקבל את טענת התובעת, יש לקבוע מסקנות רבות בעניינים שהינם בסבירות נמוכה: שהייתה פגיעה בכתף שמאל בתאונה (למרות שבתעודת חדר מיון לא נבדקה ולא טופלה בגין כתף זו ולמרות שאין כל צילום המצביע על ממצא ביחס לכתף זו), שהתובעת נבדקה ופנתה לבדיקות רפואיות בגין הכאבים בכתף זו ( למרות שלא נמצא כל תיעוד לכך במשך למעלה משנה וחצי (תעודת אי כושר בודדה יום לאחר התאונה, אינה מעידה על בדיקות או טיפול) ולמרות שאין גם תיעוד בתקופה זו על כל טיפול שהופנתה אליו בעקבות בדיקות אלו).

במצב זה ברי כי צירוף כל הנקודות הללו שכולן הינן בסבירות נמוכה,מביא לכך שלא ניתן לקבוע שהוכח קשר סיבתי ברמה של 51% . כפי שהעיד המומחה: "אני מדבר על נקודות תומכות. כל נקודה איננה עומדת לבד, אלא חלק בתצרף"(עמ' 55 שורה 28).

ולסיכום אשוב ואפנה לדברי המומחה:

"אני לא יכול לשלול את האפשרות, אני מדבר על הסבירות בין שני האירועים. האירוע של פריקה ביום התאונה אינה סבירה ללא שום תחלואה לאחר מכן, אתה מתאר פניות לרפוא מצד אחד אבל מצד שני אומר שלא היו כאבים אז אני לא רואה פה חוזק של נקודה לקש"ס והדבר הסביר הנוסף הוא שאם היא הייתה פונה אז הייתה מופנית לטיפול מסוים. בכל מקרה, אין שום תיעוד חיובי על כך שהייתה תחלואה מעבר לחופשת מחלה למחרת התאונה. מה שסביר מאוד שהיה מתרחש- טיפול או תחלואה" עמ' 58 שורות 9-14).

14. חוות הדעת של המומחה השני ותשובותיו לשאלות ההבהרה מבוססות ומנומקות ואף מחקירתו התרשמתי ממקצועיותו של המומחה ומהימנותו.בהתאם להלכה הפסוקה, המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם" (אורי גורן ועופר דרורי: "עדויות מומחים- היבטים דיוניים ומהותיים" וכן ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ. תשלו"ז השקעות והחזקות 2010:"יחד עם זאת והגם שעדות מומחה, אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן".

לא ניתן לקבוע כי קיים סיכוי שהתובעת קופחה גם ע"י מומחה זה (כפי שקבע ביה"מ ביחס למומחה הראשון),שכן המומחה הבהיר שהתייחס לת/2 ככזה שיכול לשקף רישום בתעודת אי הכושר יום לאחר התאונה ,גם ביחס לכתף ימין וגם ביחס לכתף שמאל (עמ'58 שורות 32-33). גם כשהובהר למומחה שהמדובר ברישום ביחס לכתף שמאל, עמד על דעתו, באופן מקצועי ומנומק, כי משקלה של תעודה רפואית זו ,לא מביא אותו לשינוי מסקנתו כי הסבירות לקשר סיבתי היא נמוכה.

15. בסיום החלטה זו אציין כי לא נעלם מעיני הסבל אותו עוברת התובעת כתוצאה מנכותה, אשר 2 מומחים רפואיים העריכו אותה בשיעור גבוה. יחד עם זאת ,לא ניתן להכריע בשאלת הקשר הסיבתי ע"פ ההשתתפות בכאב התובעת ולא ניתן לחייב את הנתבעים לפצותה בגין נזק שלא הוכח במאזן ההסתברויות הנדרש, כקשור לפגיעה בתאונה. לאור האמור ומאחר שכבר ניתן פסק דין בעניינה של התובעת ולא מצאתי כי יש לשנות ממנו בגין בעקבות חוות דעתו של המומחה הנוסף, אני מורה כי התיק ייסגר.

בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת על הצד הנמוך, בסך של 3,500 ₪ בלבד.

ניתן היוםכ"ו אדר תשע"ח, 13 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.