ב"כ התובע: עוה"ד דורון ליפשיץ וזיו אור

ב"כ הנתבע: עוה"ד גלעד שיף ורבקה אלמקייס ברוקמאייר

מבוא – העובדות הרלוונטיות אשר אינן שנויות במחלוקת:

1. במועדים הרלוונטיים לתביעה, ניהל התובע עסק עצמאי הכולל דירים לגידול חזירים.
2. הנתבע הינו רואה חשבון במקצועו, אשר העניק לתובע משנת 1980 ועד לפברואר 2005, שירותים חשבונאיים אשר כללו- בין היתר- הכנת דוחות כספיים, דוחות לרשויות המס וכן, ייצוג התובע מול רשויות המס.
3. אין חולק כי הנתבע ערך עבור התובע את הדו"ח לשנת המס 1991, אשר הוגש לפקיד השומה ביום 25/5/1995 וכי בהתאם לדו"ח זה היו לתובע הפסדים לשנת המס 1991 בסך של 1,709,236 ₪. עוד אין חולק כי בשנת המס 1991 לא היו לתובע רווחים מהם ניתן היה לקזז הפסדים אלו.
4. אין חולק כי בהתאם לסעיף 28 לפקודת מס הכנסה ( נוסח חדש ) התשכ"ט – 1969 (להלן: "פקודת מס הכנסה"), בתנאים הנקובים בסעיף, מקום בו קיים הפסד אשר לא ניתן לקיזוז בשנת מס אחת ניתן להעביר את סכום ההפסד לקיזוז אל מול רווחים בשנים הבאות.
5. אין חולק כי בשנת המס 1992 נרשם על ידי הנתבע הפסד המועבר משנת 1991 בסך של 1,154,013 ₪ בלבד, הפסד הנמוך ב- 555,223 ₪ מההפסד כפי שהיה נכון לסוף שנת 1991 בהתאם לדו"ח התובע כאמור בסעיף 3 לעיל. בהקשר זה יודגש, כבר בשלב זה, כי הצדדים אינם חלוקים בכך שהעברת ההפסד הנמוך כאמור בין השנים 1991 לשנת 1992 נעשתה בשל טעות של הנתבע.
6. אין חולק כי בשנים 1993-1995 היו לתובע רווחים כנגדם ניתן היה לקזז את מלוא הפסד אשר היה בשנת המס 1991 וזאת, בהתאם לסעיף 28 אשר תוכנו הובא בסעיף 4 לעיל.
7. אין חולק, בנוסף לאמור, כי – בשנת 1996, התקין התובע מתקן לסילוק שפכים בעסקו וכי בגין מתקן זה נדרש על ידי הנתבע, במסגרת דוחו"ת התובע, פחת בשיעור של 4%. זאת ועוד, אין חולק כי בעקבות פניית התובע, הסכים פקיד השומה להכיר בפחת בגין מתקן זה החל משנת 2002 בשיעור 12.5% ואולם, סירב להכיר בפחת בשיעור זה באופן רטרואקטיבי לשנים 1996-2001.
8. אין חולק כי רשויות המס לא קיבלו את דו"ח הכנסותיו של התובע לשנת המס 1989 וכי הוצאה לתובע ביום 21/12/95, שומה בצו לשנת 1989, במסגרתה נקבעה לתובע הכנסה חייבת במס בסך של 1,027,171 ₪, קרן מס בסך של 561,104 ₪ וכי בתוספת ריבית, הפרשי הצמדה וקנסות, סכום המס הכולל בהתאם לצו המס לשנת 1989 הגיע לסך של 1,236,340 ₪ (להלן: "צו המס לשנת 1989").
9. אין חולק כי ביום 30/8/06 הגיע התובע, בעזרת יועציו, להסכם עם פקיד השומה בקשר לחובות התובע לפקיד השומה, אשר לטענת פקיד השומה עמדו לאותו מועד על סך 6 מיליון ₪ ובהתאם לו שילם התובע בסך הכל בגין חובו סך 1,840,000 ₪.

אין חולק כי במסגרת הסדר חוב זה נקבעה לתובע לשנת 1989 הכנסה חייבת על סך של 300,000 ₪.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובע, התרשל הנתבע בעבודתו כרואה חשבון, רשלנות אשר מצאה ביטויה בשלושה עיקריים:

א. לטענת התובע, כפי שפורט לעיל, הנתבע התרשל עת לא העביר הפסד בסך 555,223 ₪ משנת 1991 לשנת 1992. כפועל יוצא מכך שלא הועבר ההפסד כאמור, לא יכל התובע לקזז הפסד זה אל מול רווחים אשר צמחו לו בשנים העוקבות ומשכך, נגרם לו נזק בסך 277,611 ₪ (המגלם את המס העודף אשר היה על התובע לשלם הואיל ולא יכל לקזז ההפסד אל מול רווחיו) העומד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום 30/8/06, על סך של 623,832 ₪.

ב. בשנת המס 1989, הוצא לתובע צו המס לשנת 1989 ובהתאם לו צמח לתובע רווח באותה שנה בסך של 300,000 ₪ וזאת, בשעה שבהתאם לדוחות אשר הוגשו על ידי התובע, באותה שנה היה לו הפסד בסך של 520,447 ₪. לטענת התובע, תחת לנקוט בהליך של ערעור בגין צו זה, אשר הובא לידי הנתבע, בחר הנתבע בדרך של התדיינות אל מול פקיד השומה ויתרה מכך, בשלב מאוחר יותר הציג בפני התובע מצג ולפיו חובו של התובע לשנה זו אופס.

לטענת התובע, כפועל יוצא מכך, צו המס לשנת 1989 הפך חלוט באופן שהערים קשיים על האפשרות לנהל משא ומתן בגינו אל מול שלטונות המס ומשכך נקבעה לתובע דרישת מס לשנה זו בסך של 300,000 ₪.

בהקשר זה לטענת התובע, בגין הטיפול הרשלני בצו נצברו לחובת התובע הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות שלא בוטלו ואשר אותם דרש פקיד השומה בהסכם בסך של 480,740 ₪.

במאמר מוסגר וכהערת אגב אציין כבר בשלב זה, כי לצו זה משנת 1989, יש השלכה גם לעניין הרשלנות הנטענת בסעיף קטן א'- באשר לו אמנם קיים רווח בשנת 1989 תחת ההפסד הנטען, הרי שממילא ההפסד הנצבר לשנת 1991 (המבוסס על דוחותיו של התובע ולא מביא לידי ביטוי את צו מס הכנסה האמור) נמוך ב – 520,447 ₪ ומשכך, בסיכומו של דבר לכאורה בפועל טעותו של הנתבע לאו טעות היא. לעניין זה כאמור אין חולק שבמסגרת הסכם השומה בין התובע לבין פקיד השומה, נקבעה לשנה זו דרישת מס בשיעור 300,000 ₪ התומכת לכאורה בטענה ולפיה בשנה זו לא נצמח הפסד. בהקשר זה אציין כי התובע התייחס לטענה האמורה וטען כנגדה כי במסגרת ההסכם בינו לבין פקיד השומה נקבע תחילה סכום המס הכולל לתשלום ולאחר מכן, חולק סכום זה באופן אקראי בין השנים השונות. התובע מוסיף וטוען בהקשר זה, כי לגופם של דברים- הוסכם מפורשות בינו לבין פקיד השומה, במסגרת ההסדר כי ההפסד אשר נבע לתובע בהתאם להצהרתו המקורית בשנת 1989 יותר לקיזוז בשנים 1993-1994 (לעניין זה מפנה התובע לסיכום פגישה מיום 14/4/03 אשר לטענתו יש בו בכדי לתמוך בטענתו).

ג. לטענת התובע, קביעת שיעור הפחת בגין המתקן לסילוק השופכין הינה שגוייה, באשר הפחת אשר נדרש בשיעור 4% נמוך משמעותית משיעור הפחת שהיה על הנתבע כבעל מקצוע סביר לדרוש בגין מתקן השפכים- 12.5%. לטענת התובע כיוון שכך, הוא שילם לאורך השנים מס ביתר הואיל וקוזז פחת בשיעור נמוך מהמתאים אל מול הכנסותיו וזאת, עד לתיקון הטעות. זאת ועוד, התובע טען, במסגרת התביעה כי הואיל והעביר את המתקן לחברה אין באפשרותו להמשיך ולקזז את הפחת בשיעור 12.5% בשנים הנוספות. הנני מוצאת לציין, כבר בשלב זה, כי במסגרת חוות הדעת המאוחרת אשר הוגשה על ידי התובע, טען התובע לנזקי עיתוי הנובעים מסיווג המתקן באופן שלטענתו הגם שביצע בפועל קיזוז של 12.5% בשנים המאוחרות הרי שנגרם לו הן נזק הנוגע מכך שהקדים תשלום מס (הואיל ולא התקזז בשנים קודמות יותר בגין הפחת) והן כפועל יוצא משינוי שיעורי המס ולכך אתן דעתי בהמשך פסק הדין.

1. הנני מוצאת לציין כי במסגרת כתבי הטענות מטעמו טען התובע לנזקים נוספים ובכלל זה הטענה ובהתאם לה הנתבע לא בדק קליטת ניכוים במקור שדווחו לשלטונות המס וכן, לא גילה שבחלק מהשנים נשוא התביעה לא רשם את האישורים על ניכוי המס במקור מהלקוחות של עסקו.

אלא, שבמסגרת סיכומיו התייחס התובע רק לשלוש הטענות דלעיל כמחוללות הרשלנות והנזק ומשכך, אין זאת אלא כי זנח יתרת טענותיו כלפי הנתבע וזאת, בהתאם להלכה ולפיה "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה" – ראו ע"א 172/89 - סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פד מז(1) וכן ע"א 447/92 - רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995)).

בהתבסס על האמור, הרי שבחינת טענותיו של התובע תהיה תוך התמקדות בטענות אשר עליהן עמד התובע, דהיינו, כפי שהועלו על ידו במסגרת סיכומיו.

1. באשר לנזק הנטען על ידי התובע, הרי שלטענת התובע, בגין מעשי הרשלנות האמורים של הנתבע, נגרמו לו נזקים אשר התובע מפרט באחת משתי חלופות:

החלופה הראשונה הינה- פירוט כל נזק ונזק כפועל יוצא מהפעילות הרשלנית כפי שתוארה לעיל כדלקמן: סך 670,328 ₪ בגין תשלום מס ביתר כתוצאה מאי קיזוז מלוא ההפסד לשנת 1991, נזק ישיר בגין טיפול רשלני בצו לשנת 1989 בסך 322,360 ₪ בגין המס אשר נקבע באותו צו וזאת, תחת קביעת הפסד וכן, בסך 480,740 ₪ בגין הפרשי הצמדה וקנסות שלא בוטלו בגין צו זה. זאת ועוד, לטענת התובע הוא נשא בהוצאות רואה חשבון ועו"ד בסך של 214,907 ₪.

החלופה השנייה- אשר פורטה על ידי מומחה התובע הינה על דרך החיסור- בהקשר זה, לטענת התובע הוא שילם במסגרת הסכם הפשרה עם מס הכנסה סך 1,840,000 ₪ וזאת, תחת לשלם סך 302,523 ₪ בלבד. לטענתו משכך, נזקו – אשר יש להטיל לפתחו של התובע, מהווה חיסור הסכום אשר היה עליו לשלם מהסכום אשר שילם בפועל.

1. הנתבע מנגד טוען ראשית כי התביעה התיישנה וזאת, בנסיבות בהן הוגשה בשנת 2008 בעוד שמעשי הרשלנות המיוחסים לו הינם בשנים 1998-1992 ולכל המאוחר בשנת 1995 בה הוגש הדו"ח לשנת 1995.

לחלופין ולגופן של טענות התובע, טוען הנתבע כדלקמן:

א. בכל הנוגע להעברת ההפסד משנת 1991 לשנת 1992, מודה הנתבע כי אמנם בטעות הועבר הפסד בשיעור נמוך כנטען ואולם, לטענתו, הואיל והתברר בדיעבד כי פקיד השומה לא קיבל את דו"ח שנת 1989 הקובע הפסד בשיעור 520,447 ₪ לאותה שנה, אלא קבע, בהסכמת התובע, הכנסה חייבת באותה שנה בסך 300,000 ₪, הרי שממילא יש להפחית מהפסדיו המצטברים של התובע לשנת 1991 את ההפסד אשר הועבר משנת 1989 (העומד לשנת 1991 על סך 727,853 ₪) ומשכך, בסיכומו של דבר, בפועל לא נגרם לתובע כל נזק כפועל יוצא מטעותו זו של הנתבע.

ב. בכל הנוגע לצו לשנת 1989 טוען הנתבע כי התובע העביר לו את הצו באיחור ובמועד בו חלפו המועדים בדין להגשת ערעור ומשכך, הגם שאמר לתובע כי עליו לפנות לעורך דין על מנת לבחון את חלופת הערעור, הוא פנה באלטרנטיבה של ניהול משא ומתן אל מול פקיד השומה. בהקשר זה טוען הנתבע כי התנהלותו הובילה לכדי הצלחה הואיל ובהתאם למוסכם בינו לבין פקיד השומה הוסכם על איפוס שנת 1989. בנסיבות אלו, טוען הנתבע כי כלל לא התרשל בטיפול בצו 1989 ולחילופין כי ממילא כשל התובע מהוכחת נזקו, באשר לא הראה כי נקיטה בחלופת הערעור היה בה בכדי לשפר את מצבו של התובע אל מול ניהול משא ומתן.

ג. באשר לשיעור הפחת בגין מתקן סילוק השופכין טוען הנתבע כי מאחר והמתקן איננו מוגדר בתקנות הפחת, הרי שהבחירה בסיווג מתאים למתקן היא במידת שיקול דעתו של רואה החשבון וכי העובדה שקיים סיווג נוסף שיכול להתאים למתקן שפכים ורואה החשבון – הנתבע - לא בחר בו אינה הופכת את החלטתו ללא סבירה. בנסיבות אלו, טען הנתבע כי לא התרשל בקביעת הסיווג.

זאת ועוד לחילופין, לטענת הנתבע, גם לו נכונה טענת התובע, הרי שבסיכומו של דבר לא נגרם לתובע נזק כלשהו באשר ממילא לא ניתן לקזז פחת מעבר לשיעור 100% במצטבר ומשכך, את הפחת אשר לא קוזז בשנים 1996-2001, קיזז התובע בשנים המאוחרות יותר. בהקשר זה הוסיף הנתבע וטען כי התובע לא הראה ולא הוכיח כי אמנם – כטענתו, העביר את המתקן לחברה ומשכך, נמנעה ממנו האפשרות להמשיך ולנכות את הפחת בגין המתקן. זאת ועוד, באשר לטענת מומחה התובע ולפיה זכאי התובע לנזק הנובע מעיתוי הפחת, הרי שלטענת הנתבע, טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה.

לאור האמור, לטענת הנתבע דין תביעתו של התובע להידחות.

ההליכים בפני בית המשפט -

1. התובע הגיש תביעתו, כפי העולה מהכותרת לפסק הדין, בחודש פברואר 2008.

מיד עת הוגשה התביעה נטענה על ידי הנתבע טענת התיישנות ובמסגרת פסק דין מיום 26/6/2008, אשר ניתן על ידי כבוד השופט מאיר שנהב, המותב הראשון אשר טיפל בתיק, התקבלה הטענה והתביעה נדחתה על הסף מפאת התיישנותה.

1. על פסק דינו של בית המשפט מיום 26/6/08 הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדון בע"א 2101/08 ובמסגרתו, ביום 8/7/09, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין ובהתאם לה- פסק דינו של בית המשפט הדוחה את התביעה מפאת התיישנותה, יבוטל, התיק יוחזר לערכאה המבררת וזאת, מבלי לחוות דעה לגבי השאלות הכרוכות בנושא ההתיישנות בתיק זה ותוך שמירת טענות הצדדים בנושא ההתיישנות אשר לא ידונו באופן נפרד – דהיינו, לא תהיה הפרדה דיונית בין דיון בנושא ההתיישנות לבין דיון לגופה של תביעה.
2. זאת ועוד, אין חולק כי התובע הגיש תביעתו בתחילה בהתבסס על חוות דעת רואה החשבון מייזלס ז"ל. מנגד הוגשה על ידי הנתבע חוות דעת רואה החשבון יגאל רופא מיום 10/2/10.

משהונחו בפני בית המשפט שתי חוות דעת חשבונאיות אשר ביניהן פערים, מצא בית המשפט למנות מומחה מטעמו ומינה, כמומחה מטעם בית המשפט, את רואה החשבון ראובן אינהורן, אשר הגיש חוות דעת מטעמו ביום 6/2/11.

הנני מוצאת להדגיש כי מומחה בית המשפט מונה שלא על דעת הצדדים ותוך שהצדדים שומרים על חוות הדעת מטעמם.

ביום 12/9/11, לאחר שהוגשה חוות דעת מומחה בית המשפט, הוגשה על ידי התובע בקשה להגשת חוות דעת חלופית מטעמו, אשר נערכה על ידי רואה החשבון – ליאור הררי ניצן וזאת, מהטעם שמומחה התובע- רו"ח מייזלס- נפטר.

ביום 21/2/13, ניתנה על ידי המותב הקודם בתיק- כבוד השופטת לימור רייך- החלטה ובהתאם לה הותר לתובע להגיש חוות דעת חלופית כאמור.

יחד עם זאת, נתן בית המשפט דעתו לכך שרואה החשבון מייזלס נפטר כבר בספטמבר 2010 וזאת עוד טרם עריכת חוות דעת מומחה בית המשפט ולמרות זאת, לא פנה התובע בבקשה להחליף את חוות הדעת מטעמו, אלא לאחר שהוגשה חוות דעת מומחה בית המשפט.

כיוון שכך, קבע בית המשפט כי אין להתיר הגשת חוות דעת אשר תהווה מקצה שיפורים לחוות דעת רו"ח מייזלס וזאת, לאחר שמסקנותיו של רו"ח איינהורן, מומחה בית המשפט, כבר היו ידועות לצדדים ואף צדדו בגרסת הנתבע.

אשר על כן נקבע על ידי בית המשפט מפורשות כי חוות הדעת החליפית תוכל לשמש להוכחת ראשי הנזק הנטענים בכתב התביעה בלבד ואשר אינם חורגים מאותם ראשי נזק שנדונו במסגרת חוות הדעת המקורית.

יחד עם זאת צויין מפורשות כי ככל שההפרשים בין חוות הדעת נובעים מהבדלים בין מועד הפרשי ההצמדה וריבית ואין בהן בכדי לחרוג ממסגרת הטענות כפי שהן באות לידי ביטוי בכתב התביעה – הרי שהינם מותרים.

1. זאת אף זאת, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, הוגשה על ידי התובע בקשה לצירוף תצהיר נוסף – תצהיר עו"ד פלר אשר לטענת התובע, נטל חלק במשא ומתן אשר נוהל בינו לבין רשויות המיסוי ומשכך, בעדותו יהיה בכדי לשפוך אור על האופן בו נערכה הפשרה בין התובע לבין שלטונות המס.

במסגרת החלטתי מיום 14/9/14 דחיתי הבקשה וזאת, הואיל וסברתי כי התצהיר האמור מהווה הרחבת חזית כמו גם מקצה שיפורים אשר נערך לאחר עיון בתצהירי הנתבע.

על החלטתי האמורה הוגשה בקשת רשות ערעור אשר נדונה בפני כבוד השופטת עופרה צרניאק ברע"א 22644-10-14, במסגרתה ניתן ביום 7/1/15, פסק דין ובהתאם לו הותרה הגשת התצהיר הנוסף בכפוף לכך שנרשמה התנגדות הנתבע להרחבת חזית – התנגדות אשר נקבע כי תוכרע במסגרת פסק הדין.

1. בשים לב לכל האמור, נשמעו בימים 15/3/15 ו – 25/3/15 הוכחות בתיק וכן, הוגשו סיכומי הצדדים, לרבות סיכומי תשובה מטעם התובע.

דיון והכרעה-

1. אקדים אחרית לראשית- לאחר ששמעתי את העדויות בתיק, בחנתי ושקלתי את כלל הראיות, בשים לב לנטלים המוטלים על מי מהצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות ולהלן יפורטו טעמי.

הערה מקדמית בסוגיית הוכחת הנזק -

1. ראשית וטרם תפורט ההתייחסות אל טענות התובע באופן פרטני, הנני מוצאת להקדים הערה מקדמית בדבר מחדל התובע בכל הנוגע להוכחת נזקו, מחדל אשר עובר כ"חוט השני" בין כלל טענותיו ויש בו בכדי להוביל להלכה ולמעשה לדחיית תביעתו הואיל ונזקו לא הוכח כדבעי.

מחדלו של התובע נסב על הדרך בה נערכה חוות דעת מומחה התובע ועל כשלים עקרוניים ובסיסיים אשר נפלו בה.

במה הדברים אמורים?

כפי שהקדמתי ופירטתי עת סקרתי את טענותיו של התובע, הציג התובע שתי חלופות אפשריות לנזקו-

האחת- חלופה ובהתאם לה בודד התובע כל אחת מהרשלנויות הנטענות כנגד הנתבע, קבע את הנזק הנובע ממנה ועליו הוסיף הפרשי הצמדה וריבית.

והשנייה- ובהתאם לה טען התובע כי היה עליו לשאת בתשלום מס בסך 302,523 ₪ ומשכך, טען כי ככל ששילם סכום גבוה יותר הרי שהאמור נובע מרשלנות התובע ונזקו מגולם למעשה בסכום ההפרש בין סכום זה לבין הסכום אשר שילם לשלטונות המס – 1,840,000 ₪.

1. הנני סבורה כי בכל אחת מהחלופות נפלו כשלים בסיסיים –

כך בחלופה הראשונה קיימת בעיה הנובעת מכך שאין חולק שבסיכומו של דבר הגיע התובע לכדי הסכם עם רשויות המס במסגרתו הוסכם על סכום אחד אשר יהא על התובע לשלם לרשויות המס.

באשר לסכום המוסכם כאמור הרי שלא זו בלבד שהתובע אינו טוען כי ניתן לקשור בין סכום הפשרה עם מס הכנסה לבין רכיבי הרשלנות שונים, אלא ההיפך- התובע טוען כי הסכומים אשר נקבעו במסגרת הסכם הפשרה בהתייחס לכל שנת מס, נקבעו באופן אקראי.

בשים לב לאמור ובהינתן שדרישת שלטונות המס עמדה על סך של 6 מיליון ₪ (לטענת התובע עצמו) והתובע הגיע עמם להסכם פשרה במסגרתו שילם 1,840,000 ₪ - שהוא סכום הנמוך מהסכום אשר נדרש על ידי שלטונות המס מלכתחילה, הרי שהנני סבורה כי יש בהסכם הפשרה כפי שהוא בכדי לשלול את האפשרות לקשור סיבתית בין רשלנויות הנתבע הנטענות, לבין הסכום אשר שילם התובע בסיכומו של דבר וזאת, בהינתן שלא ניתן לדעת בגין מה שולם סכום הפשרה והאם חלקו או כולו לא שולם בגין רכיבים שאינם קשורים לרשלנויות הנתבע הנטענות וכן, האם חלק מההפחתה אינה נסבה על טענות המושתתות על רשלנויות התובע (כגון המחדל מהעברת הפסד משנה לשנה) – אשר התקבלו.

ראייה והדגמה לכשל האמור ניתן למצוא - כדוגמא בלבד – בטענת התובע הנסבה על נזק המיוחס לנתבע והנובע מקנסות, מהפרשי הצמדה ומריבית. לעניין נזק זה, הרי שהתברר במהלך העדויות כי התובע הגיש דוחות באיחור. זאת ועוד, אין חולק כי מקום בו מוגשים דוחות באיחור מחוייב הנישום ככלל הן בהפרשי הצמדה וריבית והן בקנסות. לאמור יש להוסיף כי לא הוכח ואף לא נטען שהסיבה להגשת הדוחות באיחור נעוצה בנתבע- דהיינו עסקינן בנזק, אשר אין חולק כי התרחש וכן אין חולק כי לא נטען וקל וחומר שלא הוכח כי הינו לפתחו של הנתבע.

בנסיבות אלו, משהוסכם כי קיים נזק אשר לכאורה אינו תלוי בנתבע, ומשלא ניתן לדעת בגין מה נקבע סכום הפשרה, הרי שלא ניתן, לדוגמא, לקבוע כי לפחות חלק מסכום הפשרה אינו נובע מקנסות אשר הושתו על התובע בגין הגשת דוחות באיחור ולא בגין רשלנות הנתבע.

תימוכין לאמור ניתן למצוא בעדות מומחה התובע כדלקמן בעמוד 36 שורות 6-28:

"ש. המספר הזה, אין לך אסמכתאות או מסמכים שמראים ששולם סכום כזה כקנס או כהפרשי ריבית והצמדה?

ת. נכון.

ש. האם נכון שככלל התובע הגיש את הדוחות השנתיים שלו באיחור?

ת. יש דוחות שהוגשו באיחור ויש כאלה שלא. בשנים הרלוונטיות לא בדקתי מתי הוגש.

ש. מפנה לסעיף9.1 לתצהיר התובע הוא אומר שהדוח לשנת 1991 הוגש ב-25.5.95, נכון שמדובר באיחור של 3 שנים?

ת. הוא היה אמור להיות מוגש בשנת 1992.

ש. לגבי הדוח של 1992, התובע אומר שהוגש ב-1995, נכון שגם הוא הוגש באיחור?

ת. היה צריך להיות מוגש ב-1993.

ש. הדוח לשנת 2001 מוגש ב-10.2.04 (סעיף 9.9 לתצהיר התובע) גם זה הוגש באיחור?

ת. היה אמור להיות מוגש ב-2002.

ש. דוח המס לשנת 2002 שהוגש ב-19.3.04 (סעיף 11.2 לתצהיר התובע) גם הוגש באיחור?

ת. היה אמור להיות מוגש בשנת 2003.

ש. על איחורים כאלה יש קנסות נכון?

ת. בחוק יש קנסות, כן.

ש. ניתן להניח שאותן קנסות נכנסו כחלק משיקולי פקיד השומה בהסדר השומות?

ת. ניתן להניח.

ש. אתה לא מייחס אחריות לרוא"ח פרידמן לאיחורים בהגשת הדוחות?

ת. אני יכול לייחס.

ש. ייחסת בחוות דעתך אחריות לנתבע בגין איחור בהגשת הדוחות?

ת. לא התייחסתי לכך בחוות דעתי."

עיננו הרואות- מתוך העדות נמצאתי למדה כי מחד- לא ניתן לשלול האפשרות כי הושתו על התובע קנסות בגין הגשת דוחות באיחור, לא יוחסה לנתבע (לכל הפחות לא במסגרת התביעה) כל טענה בדבר רשלנות הנובעת מהגשת הדוחות באיחור ו- וכאן מיקוד הדברים- קיימת אפשרות כי במסגרת ההסדר הובאו לידי ביטוי גם קנסות אלו ומשכך, כפי שפתחתי וקבעתי- לא ניתן לקבוע בבירור כי הסכומים אשר נקבעו כנזקי התובע בגין רשלנות הנתבע הינם אמנם סכומים אשר בהם נשא התובע בסיכומו של דבר בפועל במסגרת הסכם הפשרה.

הנני מוצאת להדגיש כי האמור אינו בהכרח בשולי הדברים בנסיבות בהן התובע עצמו טוען לנזק בגין קנסות וריבית והצמדה בשיעור של 500,000 ₪ אשר נכלל במסגרת הסכם הפשרה (סכום אשר אציין במאמר מוסגר כי לא הוכח ולעניין זה התייחס אף מומחה בית המשפט בחוות דעתו – ראו עמוד 12 סעיף 9.4 לחוות הדעת וכן, ראו עדותו בעמוד 26 שורות 26-27).

כך או כך כפי שהקדמתי וקבעתי- משלא נובע מהסכם הפשרה בגין מה במדויק שולם ומה עמד בבסיס קביעת סכום כזה ולא סכום אחר – הרי שכאמור קיימת בעיה מובנת בדרך חישוב זו של התובע לעניין נזקו, באופן השולל האפשרות להוכחת נזקו של התובע בהתבסס על דרך חישוב זו.

1. התובע, מודע ככל הנראה לבעיה הבסיסית בחלופה הראשונה, הציג חלופה שנייה- אשר בחינתה מעלה כי הינה נובעת, ככל הנראה מהבעייתיות עליה הצבעתי, דהיינו – הסכם הפשרה כפי שהושג בין התובע לבין שלטונות המס. כאמור במסגרת חלופה זו, טוען התובע כי היה עליו לשלם בסיכומו של דבר סך 302,523 ₪ בלבד ומשכך, כל סכום אשר שילם מעבר לכך במסגרת הסכם הפשרה, הינו סכום עודף הנובע בהכרח מרשלנות התובע.

הנני סבורה כי תיעוד לבעייתיות החלופה הראשונה, בעיתיות אשר הובילה לכדי הצגת החלופה השנייה, ניתן למצוא בעדות מומחה התובע אשר העיד בעמוד 32 שורות 1-16:

" ש. על בסיס מה אתה קובע שנקבע ליקובוביץ נזק אם אתה לא יודע להגיד מה היו התוצאות בערעור ואיך אתה מכמת נזק זה?

ת. שנת 1989 לא עומדת בפני עצמה. כמו כל השנים האחרות. היא עומדת כמכלול של הסכם של שנים 1989-2002 שבה נפסק סכום מוסכם ושחולק לאחר מכן לשנים השונות כפי שנמסר לי. הנזק הוא בין מה שהצהיר הנישום לסכום שבסופו של דבר שילם. סכום כספי נוסף שהיה צריך לשלם אותו. הנזק הכספי שנגרם לו מכומת בצורה מדויקת, הפער בין מה שהצהיר לבין מה שנפסק לו. נכון שזה המקסימום של הנזק. לשאלת בית המשפט נכון שלא בדקתי סיכונים וסיכויים של ערעור וכן לא בדקתי את הטענות שהיה מעלה במסגרת הערעור. לא נכנסתי לדיוני השומה עצמם.

ש. נכון שגם לא בדקת בהתאמה את הסיכויים של טענות הנישום ביתר השנים שנכללו בהסדר השומה?

ת. נכון."

צא ולמד- מומחה התובע מעיד מפורשות כי לא ניתן להתייחס לכל נזק כעומד בפני עצמו ומשכך, הינו נדרש לחלופה השנייה.

דא עקא, שגם חלופה זו לא הוכחה על ידי התובע כדבעי- באשר המומחה מטעם התובע והתובע בעקבותיו, טוענים בעלמא ובלא כל פירוט כי מלכתחילה חלה על התובע החובה בתשלום סך 302,523 ₪ בלבד ואולם, אינם מוכיחים סכום זה. כך, לעניין זה העיד מומחה התובע בעמוד 35 שורות 12-14:

" ש. מפנה לסעיף 8.1 אתה אומר שסכום המס שצריך להיות הוא 302,523 ₪ צירפת חישוב המפרט סכום זה?

ת. לא."

יתרה מכך, עת נשאל מומחה התובע שאלות ספציפיות בנוגע לסכומים בהם נקב לא היה בידו להציג במסגרת החקירה הנגדית תשובות ברורות לשאלות. כך, בעמוד 35 שורות 27-32 הוא העיד:

"ש. אני מפנה לסכום המס שהו א436,616 איך זה מסתדר עם מה שאתה אומר?

ת. אני צריך לבדוק. היה לי את הפירוט והוא לא איתי כעת אבל 322,360 הוא מתוך הנתון הזה.

ש. אולי ה-322,000 זה ה-300,000 שהוכר משנת 1989 ומתוכו אתה גוזר את המס ואת הסכום הזה אתה ממדד לשנת 2008?

ת. יכול להיות. אני צריך לוודא נתון זה."

זאת ועוד, במסגרת עדותו הוסיף מומחה התובע עצמו והודה כי הנזקים כפי שפורטו על ידו אינם הנזקים הפועל אלא הינם הנזקים המקסימאליים האפשריים- עדות אשר ברי כי יש בה בכדי להוביל לדחייה מניה וביה של טענתו של התובע הנסבה על קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין רשלנות כביכול של הנתבע.

כך, לעניין זה העיד מומחה התובע רו"ח הררי בעמוד 32 שורות 9-11:

" הנזק הוא בין מה שהצהיר הנישום לסכום שבסופו של דבר שילם. סכום כספי נוסף שהיה צריך לשלם אותו. הנזק הכספי שנגרם לו מכומת בצורה מדויקת, הפער בין מה שהצהיר לבין מה שנפסק לו. נכון שזה המקסימום של הנזק."

בנסיבות אלו- בהן כאמור התובע אינו מוכיח את הסכום הבסיסי אשר לטענתו היה עליו לשלם, נופלת טענתו בדבר נזק הנובע מההפרש בין סכום זה לבין הסכום בו נשא בסיכומו של דבר.

יתרה מכך, כפי שקבעתי באשר לחלופה הראשונה, הרי שמשהסכם הפשרה לא נקב מפורשות בקביעות הנוגעות לשאלה בגין מה שולמו סכומי הפשרה ומשקיימות אפשרויות ובהתאם להן, לפחות חלק מסכום הפשרה שולם בגין נסיבות אשר יש להטיל לפתחו של התובע (לדוגמא בגין קנסות הנובעים מהגשת דוחות באיחור כפי שפורט לעיל)- הרי שגם סכום זה – דהיינו, סכום הפשרה - שנוי במחלוקת ולא ניתן לבסס עליו הוכחת נזק אשר יש להטיל לפתחו של הנתבע.

1. לאור האמור- הרי שממילא לא הוכיח התובע את נזקו משתי החלופות אשר הוצגו על ידו ומשכך, ממילא דין תביעתו להידחות.

יחד עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך אתייחס להלן לטענות הצדדים כסדרן.

טענת ההתיישנות-

1. ראשית, הנני מוצאת להקדים דיון בשאלת ההתיישנות.

לעניין זה טען הנתבע כי הואיל וחלפו למעלה משבע שנים ממועד האירועים נשוא התביעה ועד למועד הגשתה, הרי שהתביעה התיישנה. ביתר פירוט טען הנתבע כי לתובע נודע לראשונה דבר קיומו של הצו לשנת 1989 בפגישתו אצל הנתבע במאי 1996 ומשכך, הוא ידע באותו מועד, או היה עליו לדעת כי הנתבע התרשל כטענתו וכי פקיד השומה לא קיבל את שומתו העצמית. זאת ועוד, על רשלנותו הנטענת של הנתבע באשר להעברת ההפסדים משנת 1991 לשנת 1992, היה על התובע לדעת בשנת 1995 עת הוגשו הדוחות לשנים אלו ולבסוף- באשר לטענה בדבר שיעור הפחת הרי שהמועד הרלוונטי הוא המועד הראשון בו נדרש הפחת בשיעור הנמוך – שנת 1999 שנה בה הוגש הדו"ח לשנת 1996.

הנתבע מוסיף וטוען כי התובע אינו יכול לטעון לחריג לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר הנטל להוכחתו מוטל לפתחו וזאת, בהינתן שנמנע מהצגת כל ראיות הנסבות על הסיבות בגדרן חל עליו סעיף זה. בנוסף, טוען הנתבע כי גם לגופה יש לדחות טענה בהתבסס על סעיף 8 הואיל ועמדו בפני התובע "נורות אזהרה" רבות אשר חייבו בדיקת הדוחות וגילוי.

זאת אף זאת לטענת הנתבע אין לקבל טענתו של התובע ובהתאם לה רק במועד החתימה על הסכם הפשרה התגבש נזקו ומשכך, ממועד זה החל מרוץ ההתיישנות הואיל ולטענתו, מרוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו. בנסיבות אלו, לטענת הנתבע מועד החתימה על הסכם הפשרה אינו רלוונטי לעניין ההתיישנות.

התובע מנגד טוען כי אין לקבל את טענת ההתיישנות הואיל ולטענתו עילת התביעה כלפי הנתבע- דהיינו המועד בו התגבש הכח לתבוע - לא התגבשה בהכרח במועד בו התרשל הנתבע בפועל אלא במועד בו נודע לנתבע על דבר רשלנותו וכן, במועד בו סירב הנתבע לסייע לתובע אל מול רשויות המס במאבק לשם ביטול נזקיו הנובעים מרשלנות זו. זאת ועוד, הנתבע מוסיף וטוען כי חלופה נוספת בגדרה לא התיישנה התביעה ניתן למצוא בכך שמדובר בתביעה נזיקית המתגבשת עם מועד גיבוש נזקו של התובע שהוא לטענתו- במועד בו נחתם הסכם הפשרה.

1. אפתח ואציין כי אינני נדרשת לבירור מקיף בסוגיית ההתיישנות, הואיל וממילא כפי שהקדמתי וציינתי לטעמי דין התביעה להידחות לגופה.

יחד עם זאת, הנני מוצאת לציין כי לו נדרשתי לסוגיית ההתיישנות, ספק באם הייתי מקבלת הטענה ולפיה יש לסלק התביעה על הסף מפאת התיישנותה.

כך ראשית, לא יכול שיהיה חולק שמקור התובענה הינו עוולה בנזיקין, באשר התובע טוען לרשלנות הנתבע ובהינתן שכך אין חולק כי חלות "שתי מערכות הדינים המשלימות זו את זו " (ראו ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (18.7.2005), בפסקה 6 לפסק-דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש); האחת היא "ההסדר הכללי" בסעיף 8 לחוק ההתיישנות עצמו הקובע כי:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה... תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"

והשנייה היא "ההסדר המיוחד" בסעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין, הקובע:

"89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה...

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק"

1. אציין כי לעניין הקשר בין שתי התקופות הנקובות- דהיינו- מחד תקופת שבע השנים ממועד גילוי העובדות אל מול תקופת עשר השנים ממועד היווצרות הנזק אף אם טרם חלפו שבע שנים ממועד גילויו נקבע על ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2000) כדלקמן:

"הוראת סעיף 8 ממשיכה לחול בעיקרה גם על תובענות בגין עוולות בהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה. אולם במקום שבו הוראת סעיף 89(2) לפקודה חורגת מן ההסדר הכללי, דוגמת ההוראה בדבר 'מחסום 10 השנים', גוברת היא על ההסדר הכללי. הוראת סעיף 89(2) קובעת גם כלל גילוי מיוחד במקרים בהם רכיב הנזק שבעילת התביעה נתגלה באחור. הסדר מיוחד זה גם הוא דוחה מפניו את ההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. אולם בכל אלה אין כדי לגרוע מתוקפו של ההסדר הכללי במקרים בהם גילוי המאוחר מתייחס לרכיבים אחרים בעילת התביעה" (פסקה 13).

1. יחד עם זאת, אינני נדרשת לסוגיית ההכרעה בין שתי התקופות הנקובות בסעיפים האמורים, הואיל וממילא נחה דעתי כי התביעה לא התיישנה בהתאם לכל אחת מן החלופות וזאת, בהינתן שעד לשנת 2005 עוד סייע הנתבע בייצוג התובע אל מול רשויות המס, הציג בפניו מצג ולפיו החוב לשנת 1989 התאפס (ראו לעניין זה פניותיו לרשויות המס בנושא) וכן, לכך שהתובע הגיע לכדי פשרה עם מס הכנסה בשנת– 2006 ומשכך, גם לדידי רק במועד זה נזקו גובש ויתרה מכך הנני סבורה כי רק במועד זה גם התגבשה עילת תביעתו אל מול הנתבע, באשר רק במועד זה היה בנתונים כפי שהיו בידו בכדי לאפשר לו הגשת תביעה בעלת סיכויים טובים לאחר שהתבררה לו רשלנות הנתבע הנטענת על ידו וכן, נזקו.

(לעניין זה ראו - ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010), שם נקבע כי עד שלא הושלמו ההליכים וניתן פסק דין הצהרתי חלוט בדבר זכויות המערערת, לא היה מקום להגיש את תביעת ההשבה שהתבררה באותו הליך, כיוון שהייתה בלתי בשלה ; ע"א 573/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גולדסיל בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקאות 27 ו-28 (29.8.2012), שם עמדה כבוד השופטת נאור, כתוארה אז, על כך שאין לעודד מתדיינים להגיש תביעות בלתי בשלות).

הנני מוצאת לציין כי דחיית טענת ההתיישנות נובעת גם ממעמדה של זכות הגישה לערכאות והנטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקאות 30-28 לפסק דינו של השופט י' עמית (19.9.2010); ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש (18.7.2005)).

1. לאור האמור הנני קובעת כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

מכאן אפנה לבחינת יתר טענות התובע אשר כאמור הדיון בהן הינו למעלה מן הצורך הואיל וכפי שהקדמתי וציינתי ממילא התובע לא הוכיח נזקו כדבעי.

דיון בטענות התובע כסדרן –

1. העברת הפסד משנת 1991 לשנת 1992 –

כפי שפורט במסגרת הפרק הדן בטענות הצדדים, הרי שאין חולק כי בהתאם לדיווחי התובע לשנת 1991 נצבר לו הפסד בסך כולל של 1,709,236 ₪ וכי עקב טעות בה מודה הנתבע, הועבר בשנת 1992 הפסד בסך של 1,154,013 ₪.

אלא שכאמור, לטענת הנתבע, לא נגרם לתובע כל נזק כפועל יוצא מטעותו זו הואיל ובפועל כולל הפסד לשנת 1991 גם הפסד בסך 520,000 ₪ לשנת 1989 (העומד לשנת 1991 על סך 727,853 ₪) הפסד, אשר התברר בסיכומו של דבר שאינו קיים, הואיל ובהתאם לשומות מס הכנסה וההסכם בין התובע לבין שלטונות המס, לא זו בלבד שלא נקבע לתובע הפסד לשנה זו, אלא שנקבעה לו הכנסה חייבת בסך של 300,000 ₪.

1. הואיל וכאמור אין חולק שמדובר בטעות ויתרה מכך, כי הנתבע אינו מציג כל צידוק לטעותו האמורה ובכלל זה אינו מתכחש לכך שמקורה של הטעות הינו ברשלנות - הרי שכל שנותר הוא לבחון הטענה רק בראי הנזק אשר נגרם לתובע ובכלל זה לבחון האם אמנם נגרם לתובע נזק כפועל יוצא מהטעות האמורה.
2. בהקשר זה, אפתח ואציין כי על אף שסוגיית הנזק לתובע כרוכה בשאלה האם שנת 1989 אמנם הסתיימה ברווח או בהפסד – הרי שאין חולק כי לא הוצגו על ידי מי מהצדדים ראיות ישירות בסוגיה זו – דהיינו, אף לא אחד מן הצדדים לא מצא להביא בפני בית המשפט את נתוניו החשבונאיים של התובע בגין שנה זה על מנת להראות האם נגרמו לו הפסדים או רווחים בגין שנה זו ושני הצדדים נתלים, תחת זאת, במסמכי רשויות המסים אשר לטענת כל אחד מהם תומכים בגישתו.

כך, הנתבע מחד – תולה יהבו בהסכם הפשרה אשר נחתם בין התובע לבין רשויות המס במסגרתו נקבע מפורשות כי לתובע נקבעה הכנסה חייבת לשנת המס 1989, קביעה השוללת לגרסתו טענתו של התובע ובהתאם לה נגרם לו הפסד באותה שנה.

והתובע מאידך- טוען כי אין לייחס כל משקל ראייתי לקביעה נשוא הסדר הפשרה עם רשויות המס בהינתן שהסכומים בו נקבעו אקראית ויתרה מכך בהינתן שבמסמכים אחרים של רשויות המס הוכר הפסד המועבר משנת 1989 לשנים 1993-4.

1. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, אין בידי לקבל טענתו של התובע והנני קובעת כי מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון גרסת הנתבע ובהתאם לה - לכל היותר- ככל שהכירו שלטונות המס בהפסד המועבר משנת 1989, הם עשו כן בשים לב לטעות הקולמוס אשר אירעה לנתבע בהעברת הפסד נכון משנת 1991 לשנת 1992 ותוך שהם מסכימים - לכל היותר - שלא לפתוח השומות לשנים 1993-4 על דרך הפחתת יתרת ההפסד אשר הועבר משנת 1989 באותן שנים.

בהקשר זה הנני מוצאת להבהיר קביעתי מספרית טרם פירוט הנמקתה-

כך, אין חולק כי בשנת 1989 הצהיר התובע על הפסד בסך של 520,000 ₪. זאת ועוד, הנתבע טען וטענתו זו לא נשללה, כי לשנת 1991 עמד הפסד זה על סך של כ- 727,000 ₪.

מאידך אין חולק כי טעותו של הנתבע בשנת 1992, היתה בהעברת הפסד בסך הנמוך ב -555,223 ₪.

מן האמור נובע כי לו היה קובע פקיד השומה שבשנת 1989 לא היה הפסד כלל והיה מעוניין לפתוח את השומות לשנים 1993-4 הרי שהיה עליו להוסיף ולהפחית משומות אלו הפסד בשיעור של כ – 200,000 ₪ בגין שנת 1989 ולמעשה לחייב את התובע במס נוסף בגין רווחים אשר קוזזו כנגד הפסד זה.

הנני סבורה כי ההסכם בין התובע לבין פקיד השומה- מביא לידי ביטוי את טעות הקולמוס של הנתבע ומוסיף ומיטיב עם התובע באופן שאינו פותח מחדש את השומות לשנים 1994-5 על ידי הפחתת יתרת ההפסד- בסך כ- 200,000 ₪ אשר הועברה משנת 1989 ואשר עולה על טעות הקולמוס.

(לעניין פרשנות זו ראו עדותו של הנתבע בעמוד 65 שורות 16-23)

הנני סבורה כי פרשנות זו הינה היחידה ה"עושה שכל" ומיישבת בין המסמכים והראיות השונים כפי שהוצגו בפני.

1. כך, ראשית- הנני סבורה כי טענת התובע ובמסגרתה התכחש לסכומים כפי שנקבעו בהסכם הפשרה בינו לבין שלטונות המס וטען כי קביעתם הינה אקראית, מהווה הרחבת חזית אסורה באשר לא נטענה לא מיני ולא מקצתי במסגרת כתב תביעתו של התובע.

יתרה מכך, הטענה הועלתה לראשונה במסגרת עדות מאוחרת אשר הובאה בתצהיר עו"ד פלר ואשר הוגשה לאחר שהוגשה חוות דעת מומחה בית המשפט, במסגרתה דחה המומחה הטענה בדבר נזק אשר אירע לתובע כפועל יוצא מכך שלא הועבר הפסד כאמור וזאת, לאור קביעת הסדר הפשרה בין התובע לבין שלטונות המס במסגרתו נקבעה בשנת 1989 הכנסה חייבת בסך 300,000 ₪ לתובע.

בנסיבות האמורות הרי שדין הטענה להידחות מפאת היותה בגדר הרחבת חזית ויתרה מכך, גם לו היתה הטענה מתקבלת הרי שיש בכך שהובאה במסגרת עדות מאוחרת בנסיבות כפי שתוארו בכדי להפחית באופן ניכר את המשקל אשר ניתן לייחס לה בהינתן שמדובר בטענה כבושה, בבחינת מקצה שיפורים לאחר שהובאו קביעות המומחה.

לאור האמור הרי שממילא דין הטענה להידחות על הסף ודין הטענה בדבר הנזק המושתתת עליה להידחות מכל וכל.

1. למעלה מן הצורך - גם לו אתעלם מכך שטענת התובע הינה בגדר הרחבת חזית ויתרה מכך – אלך כברת דרך עם התובע ואקבל את טענת התובע ובהתאם לה נקבעו אקראית סכומי השומה במסגרת ההסדר בינו לבין רשויות המס ובמאמר מוסגר אציין כי מדובר בכברת דרך ניכרת הואיל ומדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב אשר עליו חתם התובע – הרי שמתוך העדות המרכזית אשר נשמעה על ידי התובע בעניין זה מפי עו"ד פלר – עולה כי, גם אם מדובר בקביעה אקראית, הרי שגם לגופם של דברים מעולם לא הוסכם עם שלטונות המס ששנת 1989 הסתיימה בהפסד ולכל היותר הוסכם כי שנה זה תאופס- דהיינו – לא תסתיים ברווח ולא בהפסד.

עדות לאמור ניתן למצוא התצהיר עו"ד פלר בסעיפים 4 ו- 10 לתצהירו.

כך, בסעיף 4 לתצהירו מעיד עו"ד פלר כי :

"ביחס לחוב לשנת 1989 טען התובע כי הנתבע הצליח לשכנע את פקיד השומה ל"אפס" את החוב.... מאחר והחוב לא "אופס" פניתי למר זיונץ מי שהיה אז הרפרנט המקצועי של פקיד שומה נצרת והשתתף בפגישה בה כביכול הוחלט לאפס את החוב של התובע לשנת 1989. בפגישה שהתקיימה במשרדו של מר זיונץ בה נוכח גם התובע, למדתי כי הנתבע לא דק פורתא. מר זיונץ הטעים שלא הייתה החלטה "לאפס" את החוב אלא רק להפחיתו לסכום הקרן על פי השומה וגם זאת בתנאי שהתובע ישלם את חובותיו האחרים לפקיד השומה...".

דהיינו- כל נקודת המוצא לדיון אל מול רשויות המס לא היתה כי יקבע הפסד בשנת 1989 אלא ששנה זו תאופס- דהיינו כי לא יגבה כל תשלום מס בגין שנה זו וזאת, בניגוד לצו אשר הוצא לשנת מס זו במסגרתו נדרש תשלום מס נכבד בגינה.

יתרה מכך, הנני סבורה כי לא ניתן להתעלם מכך ששלטונות המס סברו מלכתחילה כי שנת 1989 הסתיימה ברווח ולא בהפסד וזאת, כעולה מצו אשר הוצא על ידם בגין שנת 1989. בנסיבות אלו ובהינתן בכך שלא הוצגה כל ראייה ולפיה מלכתחילה שומתו העצמית של התובע היתה נכונה ואילו השומה אשר הוצאה על ידי פקיד השומה היתה שגויה – הרי שספק בעיני באם נכונו רשויות המס- כטענת התובע- ללכת כברת דרך כה ארוכה ולבטל לחלוטין קביעתם ולפיה שנת 1989 הסתיימה ברווח ותחת זאת, לקבוע כי הסתיימה בהפסד והכל מבלי שהוצגו בפני כל ראיות התומכות בנסיבות בהן הסכים פקיד השומה לשנות גישתו הראשונית באופן כה ניכר.

1. יתרה מכך, הנתבע נאחז בסיכום פגישה מיום 14/4/03 אשר נערכה בין הנתבע-כנציג התובע, התובע ורשויות המס, במסגרתה הגיעו הצדדים לכדי הסכמה כדלקמן:

"1) הנישום ישלם את קרן המס לשנת 1989 שבה קיימת שומה (09) ובמקביל המשרד ימליץ לוועדה למחיקת חובות ריבית והצמדה לשנת המס 1989.

2) ההפסד המוצהר בשנת המס 1989 ואשר נמחק בשומה 09 ואשר קוזז מהכנסות השנים 1993 ו – 1994 – לא יפתחו השנים שהתיישנו וההפסד שקוזז לא יתווסף להכנסות השנים הבאות".

למסמך האמור מציג התובע פרשנות ובהתאם לה - במסגרת הפגישה האמורה הוסכם כי הוא ישלם מצידו את קרן המס לשנת 1989 ואולם, מאידך, רשויות המס יכירו במלוא ההפסד אשר נקבע לאותה שנה. לאור האמור, טוען התובע כי נגרם לו נזק כפועל יוצא מכך שלא הועבר כלל ההפסד בין השנים 1991 ל – 1992 שכן, בסיכומו של דבר הותר לו לקזז את מלוא ההפסד אשר הועבר משנת 1989 .

אין בידי לקבל את הפרשנות אשר מציג הנתבע למסמך האמור באשר פרשנות זו יוצרת סתירה פנימית במסמך אשר לא ניתן ליישבה - בין קביעת הכנסה חייבת לשנת 1989 מחד, לבין הכרה בכל ההפסדים מאותה שנה מאידך. הנני סבורה, כפי שפירטתי בסעיף 32לפסק הדין כי ישוב הסתירה הינו רק בפרשנות ובהתאם לה הנוכחים בפגישה היו מודעים לטעות הקולמוס אשר אירעה בשנת 1991 ומשכך, הסכימו שלא לפתוח – לטוב או לרע- את הדוחות לשנים 1993-4 ולהותיר את יתרת ההפסד משנת 1989 אשר הוכרה בשנים אלו.

הנני סבורה כי – הגם שעו"ד פלר לא היה צד לפגישה אשר התקיימה ביום 14/4/03 באשר להסדר האמור ומשכך, כל פרשנות שהינו נותן למסמך הינה לכאורה מפי השמועה – שגם מתוך עדותו ניתן ללמוד שבבסיס ההסדר בין התובע לבין פקיד השומה עמדה מפורשות הכרה בכך שהיתה טעות קולמוס בהעברת ההפסדים משנת 1991 וזו הובאה לידי ביטוי בהסדר הפשרה.

כך, בסעיף 10 לתצהירו מעיד עו"ד פלר כי במסגרת המו"מ עם שלטונות המס הוא ביקש מפקיד השומה לקיים את ההסדר לשנת 1989 ובהמשך :"כמו כן, הסכים פקיד השומה לקיים את ההסדר לשנת 1989. פקיד השומה התנה זאת בכך שהתובע יסכים לוותר על ההפסד החסר שנדרש לקיזוז בשנת 2001 וכן, על הפחת העודף שנדרש לניכוי בשנת 2002" – צא ולמד- במסגרת ההסדר הובאה מפורשות לידי ביטוי טעות הקולמוס של הנתבע.

1. לאור כל האמור הנני קובעת כי הגם שאמנם התרשל התובע במחדלו מהעברה במלואו של ההפסד בין השנים 1991 לשנת 1992, הרי שרשלנותו זו לא הובילה לכדי נזק לתובע הואיל וממילא בשנת 1989 לא היה לתובע כל הפסד אשר ניתן היה להעביר וכי טעותו זו תוקנה על ידי הצדדים להסדר הפשרה בין התובע לבין רשויות המס, עת הוסכם כי למרות שלא היה לתובע הפסד אשר ניתן להעבירו משנת 1989, הרי שלאור ובשים לב לטעות הקולמוס, לא יפתחו שנות המס 1993-4.
2. טיפול רשלני בצו אשר הוצא לשנת המס 1989 –

כפי שפורט לעיל בהרחבה, טענת התובע לעניין זה הינה כי הנתבע התרשל בטיפול בצו לשנת 1989 באשר תחת להגיש ערעור על צו זה, ניהל משא ומתן על מנת לבטלו.

הנני סבורה כי דין טענותיו של התובע בכל הנוגע לטיפול בצו זה להידחות וזאת, משני טעמים עיקריים- הטעם הראשון נסב על ספק בהוכחת רשלנותו של התובע בטיפול בצו והטעם השני- הינו שגם ככל שיש ממש בטענת התובע והיה על הנתבע להגיש ערעור תחת ניהול משא ומתן, הרי שהתובע כשל מהוכחת תוצאותיו המסתברות של הליך זה ומשכך, כשל מהוכחת נזק כפועל יוצא מרשלנותו של הנתבע ככל שזו היתה מוכחת.

להלן אבחן הטעמים ראשון ראשון ואחרון אחרון.

1. מילים מקדימות בדבר רשלנות מקצועית של רואה חשבון –

הואיל ובמוקד הדיון טענה בדבר רשלנותו של הנתבע, הרי שיש להקדים דיון בשאלת נורמות ההתנהגות החלות על רואה חשבון ובכלל זה לבחון האם קיימות חובות זהירות מושגית וקונקרטית על רואה החשבון וכן- בשים לב לכך שעסקינן בטענה בדבר רשלנות מקצועית- האם התנהלותו של הנתבע יש בה משום הפרה של חובת הזהירות החלה עליו.

באשר לחובת הזהירות הרי שחובת הזהירות של רואה חשבון כלפי לקוחותיו קבועה בתקנה 4 לתקנות רואי חשבון (דרך פעולתו של רואה חשבון), התשל"ג-1973, הקובעת כי: "רואה חשבון יעשה את הביקורת בזהירות מקצועית ראויה".

בהתאמה ובהשלמה לקביעת התקנה, נקבע בשורת פסקי דין כי חלה על רואה החשבון חובת זהירות מושגית כלפי לקוחותיו ובכלל זה אף חובת זהירות קונקרטית בעריכת הדוחות הכספיים, ביקורתם ובחינת דיוקם ( לסקירת הפסיקה בנושא ראו את פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי בת.א. 1026/96 סע גל חברה להשכרת רכב בע"מ נ' ש.ה.ם חברה להשכרת רכב בע"מ (11/12/07) (להלן: "פסק דין סע גל") וכן, ראו - רע"א 8332/96, 8337/96, 8268/96 שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5) 276 (להלן: "פסק דין שמש"); ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 445–446; ע"פ 709/98 מדינת ישראל נ' אלמונים פ"ד לד(3) 673, 680 (להלן:" פסק דין אלמונים"); ע"פ 620/75 מדינת ישראל נ' קריב, פ"ד לא(3) 607; ע"פ 6016/93, 6072/93 צ'רניה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 268).

כך, נפסק על ידי בית משפט העליון בעמדו על היקף אחריותו של רואה החשבון כלפי לקוחותיו כי:

"אין לצמצם את תפקיד רואה- החשבון למי שבודק מכאנית אסמכתאות ועושה חשבונות אריתמטיים. אין להתייחס אליו כאל מחבר ומחסר פרופסיונאלי. תפקידו המרכזי לוודא שאין נעשות טעויות אם אלה נובעות מחשבון, או ממעשים או מחדלים כלשהם, או גם ממעשי כזב. כדי לבצע את תפקידו זה עליו לגשת למלאכה עם מחשבה חקרנית, לאו דווקא חשדנית, אם ייתקל בשאלה משפטית תוך ביצוע הביקורת אזי חייב הוא לחקור אותה ואם יש צורך אף לפסול את הפעולה" (פסק דין שמש הנ"ל, בעמוד 322 לפסק הדין)

יחד עם זאת, בכל הנוגע לרשלנות מקצועית, הבחינו בתי המשפט בין טעות בשיקול הדעת לבין התרשלות ונקבע כי – כפי שהדבר נכון גם לגבי בעלי מקצוע אחרים, הרי שרואה החשבון לא יחוב ברשלנות בגין טעות בשיקול דעת שנפלה בהתנהגותו. (ראו: פסק דין סע גל הנ"ל; פסק דין אלמונים הנ"ל בעמ' 681-682; א' גולדנברג, "אחריותו המקצועית של רואה החשבון", רואה החשבון כרך מ"ג, 393, אוקטובר 1994; י' גרוס, הנוסח האחיד של דו"ח המבקרים ואחריות רואה החשבון הנגזרת מכך, רואה החשבון כרך מ"ז, חוברת מס' 3 (415), 1998).

האבחנה בין טעות בשיקול הדעת לבין התרשלות איננה קלה ולעניין זה נדרש בית המשפט, בכל מקרה בו עליו להכריע ברשלנות רואה החשבון, לברר מה המידע שעמד לרשותו של רואה החשבון וזאת, על מנת שלא תיקבע אחריות על פי מידע שהתגלה בדיעבד (ע"פ 494/76 פלוני נ' אלמוני, פ"ד לא(3) 38, 46–47).

יפים לעניין זה, בעיקר בתביעה המונחת בפני, קביעות אשר נקבעו לעניין אחריותו המקצועית של עורך דין ובהתאם להן, אחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות. כך, עורך הדין אינו נדרש לחשב מראש את כלל האפשרויות בכל תרחיש עובדתי והוא יוצא ידי חובתו כאשר הוא מפעיל שיקול דעת סביר, גם אם בדיעבד יתברר כי זה היה מוטעה. כך, לעניין זה, נקבע על ידי בית המשפט העליון בע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' יעקב חיננזון , נט (4) 796 (26.01.2005) בעמוד 811 כי:

"בפתח הדיון בסוגיית הרשלנות יש לזכור כי בשיטת המשפט שלנו אין לעורך-הדין חסינות מפני תביעות רשלנות לגבי אופן ניהול המשפט (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון [6], בעמ' 144). אף באנגליה נקבע כי אין הצדקה לחסינות שכזו (Arthur JS Hall v. Simons (2000) [10]; ראו גם ע' אזר "רשלנות מקצועית של עורך דין" [12], בעמ' 290-289). עם זאת עדיין הנטל להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות הוא על התובע. בהקשר זה על התובע הנטל להוכיח כי אלמלא התרשלותו של עורך-הדין תוצאת פסק-הדין הייתה משתנה לטובתו (ראו א' יעקב "רשלנות בין כותלי בית-המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי-דין במסגרת הדיון המשפטי" [13], בעמ' 22-21, 58-57). זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק-דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו התנהלו ההליכים באופן שונה. "

1. מן הכלל אל הפרט – האם התרשל הנתבע בטיפול בצו משנת 1989 ?

בהקשר זה לטענת התובע, כפי שפורטה לעיל, היה על הנתבע לפעול בהתאם לסעיף 153 לפקודת מס הכנסה ולהגיש ערעור על שומת המס ותחת זאת, הוא בחר – ברשלנות- לפעול בדרכים יצירתיות אשר אינן קבועות בחוק, תוך שהוא נוקט בהליך של התדיינות אל מול פקיד השומה. יתרה מכך, מוסיף התובע וטוען כי הצגת מצג ולפיו השומה אופסה הינה מעשה רשלני בפני עצמו.

הנני סבורה כי טענת רשלנותו של הנתבע בעניין הטיפול בצו משנת 1989 לא הוכחה לא מיני ולא מקצתי.

כך ראשית, אין חולק הצו הוצא לתובע ביום 21/12/95 וכי נקודת המוצא של מומחה התובע הטוען לרשלנותו של הנתבע הינה כי הצו הומצא למשרדי הנתבע במועדים בהם ניתן היה להגיש ערעור בגין הצו.

אלא, שטענה זו התבררה כלא מבוססת לשון המעטה – כך, לעניין זה העיד מומחה התובע בעמוד 30 לפרוטוקול הדיון כי חוות דעתו אמנם יצאה מנקודת מוצא ולפיה הנתבע קיבל את הצו למשרדו (שורות 5-6) ויתרה מכך כי לו סבר שהצו הגיע רק לידי התובע היה בכך בכדי להשפיע על חוות דעתו (שורה 15) יחד עם זאת אישר כי לא זו בלבד שלא בדק האם החותמת המופיע על הצו אינה חותמת הנתבע (שורות 18-21) הרי שלאחר בדיקה אשר בוצעה במהלך הדיון אישר כי לכאורה לנתבע חותמת אחרת (שורות 22-24) וכן, אישר כי יכול שלתובע היו נותני שירות אחר אשר קיבלו את הצו וכי לא בדק האם החותמת המופיעה תואמת את החותמות שלהם (שורות 27-32).

בהינתן שכך, הרי שממילא לא הוכח שהנתבע אמנם קיבל את הצו לידיו.

יתרה מכך, לא זו בלבד שלא הוכח שהנתבע לא קיבל את הצו לידיו במועדים אשר היה בהם סיפק להגיש את הערעור, אלא שקיים ספק באם אמנם – כטענת התובע – הוא (דהיינו, התובע) לא קיבל את הצו במועד כפי שנטען בפועל על ידי שלטונות המס (ראו מכתבם מיום 14/6/01 נשוא נספח 9) וזאת, בהינתן שהכתובת אליה הועבר הצו היא זו אשר היתה רשומה בשלטונות המס, הינה של נכס בבעלותו אשר הושכר על ידו ובהינתן ששוכרי הנכס העבירו אל התובע דואר מפעם לפעם.

בהינתן שכך, הרי שבנוסף לשאלה האם היה מתקבל הערעור לו היה מוגש במועד, יש להוסיף משוכה נוספת אשר עליה היה על התובע להתגבר והיא האפשרות שהערכאה אליה היה מוגש הערעור היתה דוחה טענתו של התובע ולפיה לא קיבל את הצו במועד ומשכך, דוחה את הערעור על הסף. תימוכין לאמור ניתן למצוא בעדותו של הנתבע אשר העיד בעמוד 63 שורות 14-16:

"ש. אם היתה מסירה כדין?

ת. לא ידעתי היתה או לא. האמנתי ללקוח שלא היתה מסירה אבל ברקע עדיין היתה מחשבה שאולי כן היתה".

אלא שלא זו בלבד שהתובע לא טען וקל וחומר שלא הוכיח אילו סיכויים היו לערעורו בשים לב למשוכה האמורה הנסבה על האיחור בהגשת הערעור, הרי שהתובע אף לא הראה וקל וחומר שלא הוכיח אילו נימוקים היה מעלה במסגרת הערעור והסיכויים לקבלת נימוקים אלו.

לעניין זה העיד מומחה התובע בעמוד 32 שורות 11-13:

"לשאלת בית המשפט נכון שלא בדקתי סיכונים וסיכויים של ערעור וכן לא בדקתי את הטענות שהיה מעלה במסגרת הערעור. לא נכנסתי לדיוני השומה עצמם"

יתרה מכך, מומחה התובע העיד מפורשות לעניין הגשת הערעור כי לא נמצאים בפניו נימוקי הערעור (ראו עדותו בעמוד 31 שורות 24-25) ויתרה מכך, כי אינו יודע מה היו תוצאות הערעור לו היה מוגש (עמוד 31 שורות 29-31).

בנסיבות אלו, לא הראה התובע כי דרך הערעור היתה עדיפה על הדרך של ניהול משא ומתן ומשכך, כשל מלהוכיח כי בחירה בשנייה על פני הראשונה הינה בחירה רשלנית. זאת ועוד, הפן השני של כשל זה הינו כישלון התובע מהרמת הנטל להוכחת הנזק כפועל יוצא מרשלנותו של הנתבע- לו היתה מוכחת- וזאת, בהינתן שהתובע לא הראה במה היתה עדיפה התוצאה לו היה בוחר הנתבע בדרך הגשת הערעור ומשכך, כשל מהוכחת הנזק אשר נגרם לו על ידי בחירת דרך המשא ומתן.

אציין כי לא נעלמה מעיני טענת התובע ולפיה דרך המשא ומתן אינה דרך הקבועה בחוק ומשכך, באופן מובנה הינה רשלנית. אלא שאין בידי לקבל טענה זו בנסיבות כפי שהוכחו בפני וזאת, בהינתן שכאמור לכאורה, ספק באם במועד בו נוהל המשא ומתן ניתן היה להגיש ערעור בדין וכן, בהינתן שהגם שמדובר בדרך אשר אינה קבועה בחוק, הרי שפרקטית מדובר בדרך נוהגת ואשר יש בה בכדי להביא לתוצאות והראייה- גם באי כוחו החדשים של התובע ניהלו משא ומתן, גם בגין הצו משנת 1989 וזאת, הגם שהמועד להגשת ערעור בגין צו זה חלף והגם שלכאורה דרך זו אינה מנויה בחוק.

זאת אף זאת, אין בידי לקבל טענת התובע ובהתאם לה הציג הנתבע מצג שווא ולפיו החוב אופס וזאת, הואיל והנני סבורה כי טענה זו לא הוכחה ראייתית בנסיבות שכל עדותו של התובע לעניין זה – אשר מצאה ביטויה בתצהירו של עו"ד פלר הינה כי בפגישה ברשויות המס התברר כי לא היתה הסכמה לאיפוס יתרת החוב – דהיינו, מדובר בעדות מפי השמועה.

זאת ועוד, ספק בעיני באם אמנם לא היתה הסכמה לעניין איפוס החוב בהינתן שאף עו"ד פלר טוען במסגרת תצהירו כי הבסיס למשא ומתן אל מול שלטונות המס כפי שהוא ניהל אותו היתה חזרה לעקרונות ההסכם ולפיו יתרת 1989 תאופס- דהיינו, גם נקודת המוצא למשא ומתן שהוא ניהל היתה קיומו של הסכם עם שלטונות המס בדבר איפוס החוב. (ראו לעניין זה דברי עו"ד פלר בסעיף 10 לתצהירו כפי שהובאו לעיל בסעיף 35 לפסק הדין).

לאור האמור, הנני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבע התרשל בטיפולו בצו ויתרה מכך לא הוכיח כל נזק כפועל יוצא מההתרשלות גם לו היתה מוכחת.

1. רשלנות הקשורה לשיעור הפחת אשר יוחס למתקן השפכים –

בהקשר למתקן השפכים, טענתו של התובע הינה כאמור כי היה על הנתבע לקבוע פחת בשיעור גבוה יותר למתקן השפכים בשיעור של 12.5% וכי נגרם לו נזק כפועל יוצא מכך שהפחת נקבע בשיעור של 4% בלבד.

בהקשר לטענתו זו של התובע, אפתח ואקבע כי בהתאם להתוויות הנוגעות לרשלנות מקצועית כפי שנסקרו לעיל הרי שספק בעיני באם הוכחה רשלנותו של הנתבע- וזאת, בהינתן שאין חולק כי תקנות הפחת אינן קובעות את שיעור הפחת המותר בניכוי ביחס למתקן שפכים באופן ספציפי ומשכך, שומה היה על הנתבע כרואה חשבון לבחון באיזה מה הסיווג הקרוב המתאים למתקן האמור. בהקשר זה, לא מצאתי כבלתי סבירה קביעתו של הנתבע ובהתאם לה סווג המתקן כמבנה וזאת, מאחר ואינו כולל ציוד מכאני.

הנני מוצאת לציין כי קביעה דומה נקבעה על ידי המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט (ראו לעניין זה סעיף 7.6 לחוות דעתו).

יחד עם זאת, אינני מוצאת לקבוע מסמרות בנושא הואיל ולטעמי גם לעניין זה כשל התובע מהוכחת נזקו ותוך שהנני נותנת דעתי לכך שמומחה בית המשפט, במסגרת חקירתו הנגדית, אישר כי רואה חשבון סביר יעדיף לקבוע- מקום בו קיימות שתי חלופות סבירות- שיעור פחת גבוה יותר על פני שיעור פחת נמוך יותר (ראו עדותו בעמוד 22 שורות21-22).

כך, לעניין הנזק טענתו המרכזית של התובע, כפי שהובאה גם בפני מומחה בית המשפט היתה כי הנזק אשר נגרם לו נבע מכך, שהעביר את המתקן לחברה ומשכך, כי לא היה באפשרותו להמשיך ולנכות את הפחת בגין מתקן זה (ראו תצהירו של התובע בסעיף 11.5).

אלא, שבהקשר זה קבע מומחה בית המשפט כי בניגוד לעמדה כפי שהובעה על ידי התובע במסגרת תביעתו, כמו גם במסגרת חוות דעתו, לא הוצגו בפניו כל ראיות התומכות בטענתו זו של התובע. לעניין זה ציין מומחה בית המשפט מפורשות במסגרת חוות דעתו כי:

"במידה ובידי התובע ראיות המוכיחות כי נגרם לו נזק כספי, מאחר ולא ניתן לו להפחית שיעור הפחת של 12.5% על היתרה המקורית של המתקן (משנת 2002 ואילך), כפי שנטען על ידי רו"ח מייזלס, יש להציג זאת בפני כב' בית המשפט. בפגישה שקיימנו ב – 3.2.11, עם ב"כ הצדדים ועם רו"ח מצידם, התברר כי התובע אכן מפחית פחת בשיעור של 12.5% על יתרת המחיר המקורי של המתקן מאז שנת 2002 ואילך, וכי המתקן לא הועבר לחברה כפי שנטען בחוות דעת"

על אף האמור בחוות דעת מומחה בית המשפט הרי שלא הוצגו על ידי התובע כל ראיות בנושא המשך ניכוי הפחת (ויתרה מכך, במסגרת עדותו אישר התובע כי האמור בתצהירו אינו מדוייק באשר הוא המשיך להתקזז בגין הפחת ממועד הסדר השומה – ראו עדותו בעמוד 43 שורות 5-10)ומשכך, הרי שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי נגרם לו נזק כפועל יוצא מכך כנטען על ידו במסגרת תצהירו. יתרה מכך, מחדלו של התובע מהצגת ראיות התומכות בנזק הנטען על ידו, יש בו כשלעצמו אף בכדי להקים חזקה ובהתאם לה לו היו מוצגות הראיות כאמור, הרי שהיה בהן בכדי לתמוך בגרסת הנתבע.

אציין כי לעניין זה, במסגרת חוות דעת המתוקנת אשר הוגשה מטעמו, שינה התובע באמצעות המומחה מטעמו, פניו וטען, תחת לטענה ובהתאם לה לא היה באפשרותו להמשיך ולקזז את הפחת, טענה ובהתאם לה הנזק אשר נגרם לו הינו נזק כפול- ראשית נזק הנובע מעיתוי הקיזוז וזאת, בהינתן שהואיל ולא בוצע קיזוז בשנים קודמות יותר שולם מס וזאת, תחת לדחיית תשלום המס ושנית- נזק הנובע מכך שבין לבין הורדו שיעור המס באופן שבפועל משמעות הקיזוז היתה חסכון מס קטן יותר.

אין בידי לקבל טענתו זו של התובע וזאת, הן בהינתן שמדובר בטענה המהווה הרחבת חזית. זאת ועוד, הטענות האמורות הועלו בעלמא ללא כל חישוב התומך בהן ומטעם זה דינן להידחות אף לגופן.

לאור האמור, הנני דוחה טענותיו של התובע גם לעניין ראש נזק זה.

1. נזק כפועל יוצא מתשלום הוצאות משפט ושכר מומחים:

במסגרת תביעתו טען התובע לנזק הנובע מתשלום למומחים וליועצים לשם ניהול משא ומתן אל מול שלטונות המס והכל לאור רשלנותו של הנתבע וסירובו לייצג את התובע.

אלא שבהינתן שהתובע לא הוכיח כלל נזקיו וכן, לא הוכיח רשלנות של התובע אשר היה בה בכדי להוביל לנזקיו הרי שממילא דין טענותיו הנוגעות לנזקים עקיפים כפועל יוצא מהתנהלות התובע ובכלל זה- הוצאות בגין שכר טרחת עורך דין או מומחים – להידחות.

האמור חל במיוחד בהינתן קביעותי ובהתאם להן התובע כשל מהוכחת קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת של הנתבע לבין הנזקים הנטענים על ידו וזאת, הואיל ובין היתר לא הראה מה היתה שומתו הנכונה אל מול הסכומים אשר שילם ויתרה מכך, משהוכח לפחות באשר לחלק מהסכומים אשר שולמו על ידו כי לכאורה, אינם קשורים לרשלנותו הנטענת של הנתבע (ולשם הדוגמא לעניין זה הובאו תשלומים אשר בוצעו בגין הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות).

למעלה מן הצורך אציין כי גם לעניין זה לא הציג התובע ראיות כדבעי- כך, התובע אמנם הציג כרטסת עו"ד המעידה על ביצוע תשלומים ואולם- אין ולא יכול להיות חולק כי חלק מהתשלומים הינם תשלומים אשר בוצעו לאחר הגשת התביעה ומשכך, ברי כי הינם נוגעים לניהול ההליך ולא להתנהלות מול שלטונות המס.

הנני מוצאת להוסיף ולציין כי המסמכים האמורים הוצגו על ידי התובע כמסמכים אשר נשמטו כביכול מתצהירו ואולם עיון בהם מעלה כי המועדים הנקובים בחלק מהמסמכים מאוחרים ממועד התצהיר ויתרה מכך, במסגרת התצהיר לא מפנה התובע למסמכים המצורפים ומשכך אין בו משום תימוכין לכך שהמסמכים אמנם נשמטו מתצהיר התובע.

בנסיבות אלו, דין הטענה האמור להידחות אף מהטעם שהמסמכים התומכים בהוצאות כביכול שהיו לתובע לא הוגשו כדין ובפרט לא נתמכו בתצהירו.

1. לאור האמור, הרי שגם לעניין זה דין טענתו של התובע להידחות.

סוף דבר-

1. התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 50,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
2. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א חשוון תשע"ו, 03 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.