1. בפני בקשות מאת הנתבעים 2-4 (להלן: "הנתבעים") מיום 17.5.16 וכן מיום 14.6.16 להארכת מועד לקיום חיובים שהוטלו עליהם בפסק דין. בבקשה הראשונה נתבקשה ארכה עד 30.5.16 ובשניה ללא ציון מועד כלשהו.

תגובות מצד התובעת הוגשו ביום 19.5.16 וכן ביום 21.6.16. תשובה מטעם הנתבעים הוגשה ביום 26.6.16.

1. כרקע אציין, כי ביום 10.2.16 הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו אומצה הצעת בית המשפט המופיעה בפרוטוקול הדיון מיום 21.12.15, בצרוף תיקונים המופיעים בפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין.

בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי הנתבעים יישאו בתשלומי המס החלים על עסקת המקרקעין נשוא התובענה, תוך 90 ימים, וכן תינתן החלטה נוספת בדבר הוצאות המשפט.

1. ביום 3.5.16 ניתנה החלטה משלימה לעניין ההוצאות (להלן: "ההחלטה המשלימה").

בסעיף 4 להחלטה המשלימה נפסקו הוצאות משפט. בסעיף 5 נקבעה סנקציה במקרה של אי תשלום מיסים במועד שנקצב, כאמור בהסכם הפשרה.

1. בתגובות התובעת נטען כי בקשת הנתבעים לקונית ולא נתמכה בתצהיר. המועדים נקבעו לפי הסכם הפשרה ובקשת הנתבעים הוגשה לאחר חלוף המועדים שנקבעו. בנוסף, לא התקיימו נסיבות המצדיקות את מתן הארכה המבוקשת.

בתשובת הנתבעים נטען כי נעשו מאמצים להגיע להסדר מול רשויות המסים להפחתת תשלום מס שבח, דבר אשר נמשך למעלה מהצפוי שלא באשמתם.

1. לאחר עיון בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

אכן בידי בית המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בהחלטתו אך שימוש בסמכות זו יעשה באופן חריג.

וכך נקבע בהקשר זה בע"א 230/87 יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי, פ"ד מו(3) 279, 285 (1992):

"סמכותו של בית המשפט להאריך מועד לעשיית דבר שנקבע בפסק דינו הוכרה בע"א 597/72 ובד"נ 22/73....

אך כשם שראוי לו לבית המשפט שלא להרתע מעשיית שימוש בסמכותו הטבועה, במקרה נסיבותיו מחייבות זאת, כך מוטל עליו להשמר מפני עשיית שימוש בסמכות האמורה במקרה שבו אין ההמנעות מכך מובילה לאי צדק ברור ובולט. ראוי לזכור, שבעצם השימוש בסמכות האמורה יש משום פגיעה בעקרונות הכלליים המקובלים. כך, למשל, הארכת מועד למילוי חיוב, שנקבע בפסק דין, פוגעת בעקרון הסופיות של פסק הדין. תוצאה מסתברת מן הניגוד הזה היא ש"יש מקום להאריך מועד לעשיית דבר, שנקבע בפסק דין סופי, רק במקרים נדירים ביותר, כאש הפגיעה בצדק, היוצאת מאי העתרות לבקשה, היא קשה ובולטת...

על רקע זה נתגבש הכלל, כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה... בטרם ישקול בית המשפט עשיית שימוש בסמכות האמורה, עליו להיווכח, שבמקרה שלפניו מתקיימים שני תנאים כאחד: שמחדלו של החייב למלא את חיובו בעתו אכן נבע מכורח נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין ושלא היו בשליטתו: ושאם לא תוענק לחייב ארכת חסד, למלא באיחור את המוטל עליו, ייגרם אי-צדק בולט וברור".

וכן נפסק:

"אמור מעתה, שהסמכות הטבועה להעניק ארכת חסד נתונה לבית המשפט, באורח חריג לכלל הרגיל, גם אם התנאי של אונס נסיבות איננו מתקיים כל צורכו, ובלבד שהענקת הסעד דרושה ל"מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן".

1. במקרה דנן, לא מצאתי כי בבקשה נימוקים המצדיקים מתן ארכה.
2. ראשית, הבקשות והתשובה מצד הנתבעים כוללות פירוט עובדתי מסוים בדבר ניסיון הפחתת תשלום מס שבח והמו"מ מול רשויות המס. פירוט עובדתי זה לא נתמך בתצהיר. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
3. שנית, הבקשה הוגשה בחלוף שבעה ימים מתום המועד שנקבע להמצאת אישורי המיסים בפסק הדין המוסכם (90 יום מ-10.2.16 קרי 10.5.16). בבקשה עצמה לא סיפקו הנתבעים הסבר מניח את הדעת לאיחור בהגשת הבקשה. כל שנטען על ידי הנתבעים, וזאת רק בתשובתם לתגובת התובעת, הוא כי ב"כ הנתבעים ניסה להשיג את הסכמת ב"כ התובעת למתן ארכה לתשלום המס אך ללא מתן מענה. כמו כן נטען כי לאחרונה נמסרה תשובה מאת רשות המיסים כי ניתנה לנתבעים שהות בת 30 יום לתשלום מס בשיעור מופחת ללא שצורפה כל אסמכתא לכך.

בכך אין די לטעמי בכדי לנמק מדוע הגישו הנתבעים את הבקשה לאחר חלוף המועד לקיום החיוב. לא מצאתי שנוצרו כל נסיבות חדשות אשר לא היו ידועות להן מבעוד מועד, טרם חלוף המועד.

1. שלישית, אין זה ה"מקרה הנדיר" כמוגדר בפסיקה לעיל למתן ארכה. לא בואר מתי נעשו הפניות לרשות המיסים וכן מתי התקבלו תשובות. טעמם של התובעים כי מדובר בתשלום מס גבוה במיוחד אינו מצדיק את האיחור בתשלום המס מאחר והדבר היה ידוע לנתבעים במועד הסכם הפשרה ולכך הסכימו.

זאת ועוד, הנתבעים הביעו דעתם בהסכם הפשרה כי דרושים להם 90 ימים על מנת לאפשר להם לשלם את מס השבח. לא הוברר בבקשה מדוע פרק זמן ארוך זה לא מספיק לביצוע התשלום. העובדה שהנתבעים בחרו לנהל מו"מ על גובה המס אינה אמורה לפגוע בתובעת ולגרוע מחיובם של הנתבעים לשלמו תוך 90 ימים.

מעבר לכך, לא בואר דבר בקשר ליכולתם הכלכלית של הנתבעים. לא למותר לציין כי בפני הנתבעים הייתה אפשרות נוספת והיא להפקיד ערבות בנקאית ברשות המסים כנהוג, לקבל אישור ללשכת רישום המקרקעין ולהמשיך לדון בגובה המס ללא פגיעה בתובעת (בהתאם לתשובה לתגובה מדובר בכ-78,000 ₪).

1. רביעית: בבקשה הראשונה לארכה, המועד שהתבקש הינו 30.5.16. מועד זה חלף זה מכבר ועולה מהתשובה לתגובה כי טרם הוסדר ענין מס השבח, למרות שהתשובה הוגשה לאחר המועד שחלף, דבר המעיד כבר עתה כי אף אם הייתי נעתר לבקשה, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעים. בבקשה השניה לא ננקב מועד וברור כי בית המשפט לא יתן ידו לארכה ללא מועד ספציפי.
2. חמישית, הסנקציה שנקבעה בפסק הדין במקרה של הפרתו היסודית נקבעה בהסכמה של הצדדים כי בית המשפט יקבע כך, תוך שהנתבעים לוקחים בחשבון מהו הסיכון הצפוי להם אם לא יעמדו במועדים שהוסכמו. ודוק: המדובר במועדים מוסכמים ולא בקביעה של בית המשפט ללא הסכמת הצדדים.
3. בבקשה נתבקשה גם ארכה לביצוע התשלומים הנוספים שבפסק הדין. לא ניתן כל נימוק לבקשה זו ולא בואר דבר בקשר למצבם הכלכלי של הנתבעים ולכן דין העתירה להידחות.
4. הבקשה נדחית. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ו, 27 יוני 2016, בהעדר הצדדים.